אילת השחר/בבא קמא/צא/א

אילת השחר בבא קמא צא א

דף צ"א ע"א

ולא מענינן לדיני'. יש לעיין למה בלי עינוי הדין לא נהי' מחויבים להורגו תיכף ולקיים המצוה דובערת הרע מקרבך, ובשלמא בהא דסנהדרין דף ל"ה דאמרינן דאין לגמור דינו בשבת ולהורגו באחד בשבת, צריך טעמא דעינוי הדין, כיון דאין להורגו בשבת הי' ממתין עד יום א', וע"ז קאמר דאין לעשות כן משום עינוי הדין, אבל כאן למ"ל להאי טעמא הא מחויבים תיכף לקיים המצוה, וצ"ל כיון דיש מצוה לדון גם הדיני ממונות זה הי' טעם לדחות קיום המצוה דבערת הרע מקרבך ע"ז אמרינן דהוי עינוי הדין [וע"ע משנ"ת להלן בדברי הדבר אברהם].

ויש לעיין באם יהרג באותו יום רק אחרי כמה שעות אם נקרא עינוי הדין, דאפשר דרק לדחות על מחר חשוב עינוי הדין, אלא דא"כ למה לא נוכל לדון דיני ממונות אחרי שנגמר דינו דהא יספיקו לדון באותו יום.

שם. ולא מענינן לדיני'. הנה לכאורה כמיתת הבעלים כך מיתת השור זה דינים שנוגע למיתה, אבל עינוי הדין דלכאורה הוא משום צער להנידון וזה לא שייך בשור שנגמ"ד להסקל. ובדבר אברהם ח"ב סי' ל"ד הביא בשם הרמ"ה סנהדרין דף ל"ה דהטעם משום ואהבת לרעך כמוך, ורוצה לומר דיש עוד טעם שלא לענות את הדין שצריך לקיים ובערת הרע מקרבך וא"א להשהות מלקיים זה. וצ"ע למה הוצרך להפסוק ובערת הרע מקרבך, הא יש מצוה לקיים וכי יהי' לאיש חטא משפט מות והומת, דלכן אמרינן ביבמות דף ו' ע"ב דס"ד דלכן יהרג אפי' בשבת, משום דעשה דוהומת, ידחה ל"ת של איסור שבת דיש בו כרת, וע"כ והומת משמע לא להשהות, דאי אין ענין לקיים תיכף למה ס"ד דוהומת ידחה ל"ת דשבת הא יכול לקיים למחר, אלא משמע דוהומת משמע תיכף, וא"כ מה"ט לא משהינן דיש מצוה להמיתו תיכף, ואי יש סברא דוהומת אינו תיכף מה ההכרח דובערת הרע משמעותו תיכף.

אמנם לגוף הקושיא דהוכיח בדבר אברהם דלא יכולים לומר דאע"פ דבשור אין עינוי וצער להשהות מ"מ יש גזה"כ דאין להשהות כמו הבעלים, דזה אינו דהא דין זה ואהבת לרעך כמוך אינו דין שנאמר במיתה אלא דין כללי, ואין זה שייך למיתת הבעלים כך מיתת השור, והוכיח דכמו שצריך שיהא בית הסקילה ב' קומות משום ואהבת לרעך כמוך ובודאי זה לא יהי' בשור, יש להעיר דמצינו בכתובות דף ל"ז ע"ב דילפינן דסייף הוא בצואר מעגלה ערופה ופריך א"כ יהי' בקופיץ וממול עורף ומשני משום דכתיב ואהבת לרעך כמוך, והתם ודאי עי"ז נקבע כל דין מיתת סייף שזה בסימנין, ולפמש"כ התוס' במכות דף ב' ע"א בד"ה כל הזוממין, דרוצח וגואל הדם הוי ב' כתובין דממיתין אף במיתה שאינה מד' מיתות אבל בשאר חייבי מיתות אז אם א"א להמיתו במיתה הכתובה בו מ"מ לא ימיתוהו במיתה שאינה מד' מיתות. ומסתבר לפי"ז דאם א"א להמיתו במיתה הכתובה בו לא ימיתוהו בקופיץ וממול עורף דאינו נחשב כלל מד' מיתות, הרי דהדין ואהבת לרעך כמוך אינו כדין צדדי לגבי המיתה אלא דעי"ז נקבע כל הדין של המיתה, ובקופיץ אינו כלל מיתת ב"ד, דמה שנוגע לפרש מהו המיתה אז ואהבת לרעך מגלה מהי המיתה, וא"כ אולי זה מפרש דהמצוה דמיתה היא תיכף ולא לענות ולא כמצוה צדדית אלא דזה מגלה דין חיוב המיתה דזה תיכף ושייך בזה כבר כמיתת הבעלים כך מיתת השור שצריך להמית תיכף ולא לענות.

זאת אומרת רידייא עלייה דמרה הוא. עיין במלחמות ריש פ' דו"ה דכל קושית הגמ' אינה לר"ע דס"ל יוחלט השור ותיכף הוא של הניזק ולא שייך שיחרוש בה דהא זה שור של הניזק ולא משהינן לי' כיון שצריך לדונו ולסוקלו. ולפי"ז צ"ל דהדין דיוחלט השור אינו תלוי מחמת דיש דין מגופו, אלא דיש דין יוחלט גם בלי זה, דאם כל זה הוא רק כתוצאה מהא דיש דין מגופו, א"כ כיון דס"ד דרידיא מקרי מגופו למה לא נוכל לגבות מרידיא ולא יהי' יוחלט השור, וע"כ דיוחלט השור אינו תלוי בזה וממילא כבר לא שייך שיגבו מרידיא לר"ע.

רש"י ד"ה ומשני מרידיא. אבל קדמו ודנוהו ליסקל לא מענינן בדיניה לשהויי לרידיא. בס' מרומי שדה הוכיח מרש"י דס"ל כר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים בהנאה, דאל"ה מה שייך ליהנות ממנו מרידיא. וצ"ע ברש"י סנהדרין דף פ' ד"ה אלא אמר רבא, דמשמע דלכן סוקלין כל השוורים אם נתערב בהם שור שנגמר דינו לסקילה כיון דבין כך אסורים בהנאה הלכך סוקלים אותם כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב בה, ואי מחיים מותרין בהנאה למה סוקלין הא כולהו מותרין עדיין בהנאה כ"ז שהם חיים, ור' יהודה סבר שם דכונסין אותן לכיפה, ופירש"י דא"צ להטריח ב"ד לסוקלן וסגי בכיפה, ובשלמא אם מחיים נאסרין מובן דס"ל דאין חייבין כה"ג דוקא לקיים מצות סקילה אלא כיון דאסור בהנאה כונסין אותן לכיפה דימותו ולא יהנה מהם, אבל אם מותרין בהנאה מחיים, אז אפילו אם יש סברא לסקול משום דא' מהן חייב סקילה, אבל כשאין סוקלין ולא מקיימין מצות סקילה למה יכניסו לכיפה דאין בזה שום קיום מצוה רק הפסד לבעלים.

תוד"ה זאת אומרת. מבואר דרק לגבות הזיקו משהין מלדונו לסוקלו אבל אם כבר זכה בהן לא משהין אותו. וצ"ב מה החילוק למה כדי לגבות הזיקו אנו דוחין המצוה לדונו בסקילה עד לאחר שיגבו, כיון דמה דיפסיד אינו סיבה לדחות מלהביאו לב"ד ולדונו בסקילה כ"ש דלא יהי' סיבה מה שהניזק יפסיד לגבות חובו שבשביל זה נדחה להביאו לדונו בסקילה.

וצריך לומר משום דכשם שיש לו מצוה להביאו כדי לסוקלו יש לו גם מצוה לפרוע חובו, נמצא דאין זה מחמת כדי שלא יפסיד הניזק אלא מחמת מצוה דרמי עליה דמזיק לפרוע מה שהזיק.

יש אומד לנזקין. ופסק הרמב"ם בפ"א מחובל הלי"ח דבבושת מיהא חייב, ומסתמא כוונתו על הבושת של עצם ההכאה, אבל על הבושת שיצא מן הנזק פטור.

וה"ק מטפח עד עשרה מיתה ליכא נזקין איכא אלמא לנזקין כל דהו. יש לעיין אף אי יש לחייב כל דהו בנזקין היינו משום דזימנין דאיתזק בכל דהו כמש"כ רש"י, אבל לגבי שם בעל הבור כל שבדרך כלל לא יזיק נמצא דלא עשה כלום, ואינו בעל הבור, דלכאורה שם בעל הבור אינו תלוי אם חייב ע"ז אלא אם יש לייחס אליו הבור, וא"כ אפילו חייב על היזק כל דהו מ"מ מי יימר דזה עושהו בעל הבור וממילא יפטר, וע"כ מזה דבעל הבור נקרא בכל גווני ולא מחמת דחייב, אלא באם חייב על היזק כל דהו באדם שהזיק ה"נ בבור, ואם פטור גם כאן פטור, אבל שם בעל הבור הוא בכל גווני.

והנה למסקנא דיש אומד לנזקין מבואר דבור טפח לא יתחייב, וא"כ כל מה שיותר עמוק שייך להזיק היזק יותר גדול, ולהמבואר לעיל דף נ"א ע"א דלרבנן בחופר בור ט' והשני השלימו לי' חייב השני דהוא עשה הכל, משא"כ חופר בור ח' ובא השני והשלימו לט' דשניהם חייבין וכמבואר בתוס' שם, ולפי הנ"ל זה תלוי באיזה נזק, דאם יאמדו דנזק כזה צריך רק ט' יש סברא דיתחייב רק השני, ונהי דלענין נזקין בבור י' צריך גזה"כ ההוא דעביד שיעור מיתה ולכן חייב רק השני, ולכן בנזקין שהי' ראוים לבוא גם בח' יתחייבו שניהם דע"ז אין הגזה"כ, אבל בנזקין הראויין רק בבור ט' יתחייב רק השני, וכמו לענין מיתה בי' דחייב רק השני בלי גזה"כ, ועי' בשטמ"ק לעיל דף נ"א דהרא"ה חולק על התוס' וס"ל דגם לענין נזקין חייב השני בהוסיף טפח לענין נזקין.

הוא ניהו דאבעית נפשי'. לפי המבואר בשטמ"ק צריך לומר דבאמת הקול הוי היזק דהוא כחו וכמו תרנגול שתקע ושברו כמבואר בקידושין דף כ"ד ב', אלא דהי' לו להרכין ראשו לצד אחר והו"ל כהניח גחלת על לבו דהי' לו לסלקה, ובאם א"א לו להרכין ראשו באמת יתחייב, והטעם באחזו אפשר דאז באמת א"א לו להרכין, וברש"י ד"ה אחזו מפרש מעשה דידי' הוא, וצ"ל דכוונתו כיון דאז א"א לו להרכין ראשו אז נקרא מעשה דידי', משא"כ ביכול להרכין ראשו אלא דנבעת ולא הרכין לא הו"ל מעשה דידי', וכן צ"ל בנתן גחלת על לבו דלא נקרא מעשה דידי', וברמב"ם פ"ב מהל' חובל ה"ז כתב והוא שלא נגע בו, והיינו ג"כ דאם נגע והזיקו אע"פ שהי' יכול לברוח מ"מ חייב כדהוכיחו הראשונים, עי' בהגהות אשר"י לעיל סופ"ב מהא דהכני פצעני חייב אע"ג דהי' אפשר להסתלק דסוף סוף מעשה דידי' הוא, משא"כ בקול או בחץ דאם הניזק רואה ויכול לברוח ולסלק פטור כיון דבשעת הנזק אינו נוגע בו, ומצד פעולתו בזריקת החץ ובתקיעתו אז הי' אפשר עדיין לברוח אין זה נקרא מעשה דידי'.

אמדוהו והי' מתנונה והולך וכו'. עי' בחזו"א סנהדרין סי' כ"ב ס"ק א' שהקשה מהא דמבואר בסנהדרין דף ע"ח דאם אמדוהו לחיים ומת פטור ולא צריך ע"ז קרא, ופירש"י דבדיני נפשות אין מחזירין לחובה, וא"כ כאן בדיני ממונות למה פטור בלי קרא הא בד"מ מחזירין לחובה, והי' נראה דהא דבד"מ מהני אומדנא היינו דכך הוא חיובו לפי מה שההיזק נראה כעת, וכמו דמצינו דהקילה התורה לשום ע"ג שדה אחר ולא לשום הנזק קטיעת יד רק ע"ג האדם לימכר בתור עבד, ה"נ דין חיובו כפי שישומו בבת אחת כל דמי שבתו ורפואתו, אלא דאם לא שמו עד לאחר שנתנונה שוב חיובו כפי מה שעולה כעת וזהו הכל מעיקר הדין, אבל במיתה דלא שייך דינים כאלה אז כל פטורו משום דאין מחזירין לחובה, ויהי' נפק"מ בממון אם התברר דהשומא הי' בטעות חוזר שפיר, משא"כ בנפשות דהוא מדין אין מחזירין לחובה א"כ אף אם טעה באומד מ"מ אין מחזירין לחובה.

והנה באיתפח בפלגא דיומא אמרינן משמיא הוא דרחמי עלי', היינו דבל"ז הי' צריך לומר דאיגלאי מילתא דאומד בטעות הי' ואינו חייב כ"כ, משא"כ במתנונה והולך לא צריך לומר משמיא קא מרגזי עלי', דאף אי לפי האמת יכול להיות מתנונה, מ"מ כיון דלפי האומד של עכשיו צריכין שיתרפא בזמן כזה אינו חייב יותר אע"פ שיכול להיות דלא יהי' כך, משא"כ באיתפח בפלגא דיומא לא שייך לחייבו יותר, דלהקל על המזיק אמרינן האי דינא ולא להחמיר, דאם במציאות לא יהי' כ"כ הפסד לא הי' צריך לשלם, אלא דאמרינן דבאמת הי' כ"כ הפסד אבל משמיא רחמו עלי'.

ועי' בחזו"א הנ"ל ס"ק ה' שהקשה להתוס' בסנהדרין דף ע"ח ע"ב דהא דאמדוהו למיתה ולא מת דמשלם ממון הוא משום דלדיני ממונות מחזירין לחובה, א"כ למלקות לא שייך שיתחייב כיון דלמלקות אין מחזירין לחיוב, והקשה מכתובות דף ל"ג ב' דמשמע דאע"ג דאמדוהו למיתה ולא מת הי' שייך לקבל מלקות אע"ג דלמלקות הא אין מחזירין לחובה.

ואפשר לומר דהנה ודאי הא דבאמדוהו פטור משום דזה בפסק ב"ד, ולכן לכאורה כשלא דנין לענין מלקות אין באומד בירור דין פסק ב"ד לפטרו ממלקות מטעם דאין מחזירין לחובה, אבל בממון דתיכף בשעת ההיזק דינו לאמוד, דחיובו כפי מה שיאמדוהו תיכף אפילו לענין ריפוי ושבת, וכ"ש לענין שאר חיובים דנזק וכדומה דחיובו כפי אומד דעכשיו, א"כ באמדוהו למיתה ע"כ יש כאן דין פסק דאומד גם לענין פטור ממון, דהא חיוב ממון צריך להיות כעת ואומד כעת, ולכן יש בו דין פסק דין לענין פטור ממון, משא"כ למלקות דאין כלל חילוק לענין מלקות מתי שיאמדוהו, נמצא דבאמדוהו למיתה לא דנין כלל עדיין לענין חיוב מלקות והו"ל לגבי זה כאילו לא הי' עדיין פסק ב"ד לפוטרו ושייך שפיר לחייבו אח"כ מלקות.

תוד"ה לא משום דאמרינן איהו דאבעית אנפשי'. בהא דהביאו מהתוספתא דהטעם דפטור בהכהו כנגד אזנו וכנגד עינו משום דוהכה משמע דעשה בו מעשה. וצ"ע דממ"נ אי זה לא מקרי מכחו רק גרמא למה צריך מיעוט לזה, ואי זה מקרי דכחו עשה זה למה לא מקרי דעשה בו מעשה הא בכל התורה כחו מקרי מעשה דידי'.

כי לא יהבינן לי' זמן לחבלה דחסרי' ממונא. עי' בחידושי ר"ח הלוי בהל' טוען ונטען דביאר דחיוב נזק אינו בעד שהפסיד לו אלא דנתחדש חיוב ממון כמו בצער. ולכאורה כאן משמע דבחבלה חיובו דחסרי' ממונא, דאין לומר דחיובו לא מחמת דחסרי' ממונא אלא דיש גם חסרי' ממונא, דאם יש חסרי' ממונא למה לנו לומר דחידש הכתוב דחיובו יהי' לא בעד שחסרי' ממונא אלא סתם חיוב.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א