אמרי הצבי/בבא קמא/צ/ב

אמרי הצבי בבא קמא צ ב

דף צ' ע"ב

כט

[כט] (א) למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין כו'. כל הסוגיא. ועיין ברשב"א בד"ה למימרא והובא ג"כ בשמ"ק שמפרש הסוגיא ובאה"ד וז"ל ותמיה לי טובא אכתי מאי קאמר והיכי סליק לן פירוקא בהכי דהא ר' יהודה הנשיא עד המעיד היה ועד המעיד ע"כ שמעינן מדר"ט דאינו נעשה דיין דאלת"ה ל"ל דקאמר מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין אקילו כולן יכולין להיות עדים ודיינין ואפילו תמצא לומר דר"י הנשיא מומחה ודן יחידי היה וראוהו ביום וע"פ ראייתו היה דן לא מסתברא שיהיה דיין מומחה מוציא ממון עפ"י ראייתו לבד דע"פ שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא ואם יהיה מומחה דן יחידי עפ"י עדים או דיינין עפ"י ראיית עצמן כדי שלא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל תהא ראיה של דיין מומחה יחייב כשמיעה משני עדים אינו בדין כו' ע"ש מה שתי' בזה ותירוצו ז"ל אינו מובן בפשטות הסוגיא. ולכאורה י"ל על קושית הרשב"א ז"ל שהרי הראשונים חולקין על הגאון ז"ל דס"ל להגאון דקבלת עדות בד"נ סגי בשלשה והראשונים ז"ל חולקים וס"ל דקבלת עדות בד"נ בעינן ג"כ בפני עשרים ושלשה דוקא ועיין ברמב"ן עה"ת (בפ' שופטים) על פסוק עפ"י שנים עדים וא"כ להראשונים ז"ל דדילמא לעולם דסובר ר"ט דעד המעיד ג"כ נעשה דיין והא דבראו בלילה אמר מקצתן נעשין עדים ומקצתן דיינים היינו הואיל דבעינן קבלת העדות בכ"ג וצרכינן לצרף דיינים אחרים לענין קבלת עדות ולענין קבלת העדות הוא דקרי ליה מקצתן נעשין דיינין ולעולם דלאחר קבלת עדות יכולין העדים להעשות דיינין וא"כ ל"ק כלל קושית הנ"ל על ר"י הנשיא דנוכל לומר דר"י הנשיא ראה והעיד בפני חבירו ואח"כ דן ר"י הנשיא וא"ל הא אנא דחזיתיך ולכאורה י"ל בזה אם לא שנימא דהרשב"א סובר כשיטת הגאון וא"כ שפיר שמעינן דר"ט סובר ג"כ דעד המעיד אינו נעשה דיין ואולי היה דחוק להרשב"א לפרש הלשון מקצתן נעשין דיינים דקאי רק על קבלת העדות בלבד. או אולי י"ל דלהחולקים על הגאון ז"ל ס"ל דדוקא הב"ד שקיבלו העדות הם בעצמם יכולין לדון עפ"י קבלתן אבל אין ב"ד אחר יכולין לדון עפ"י קבלת העדות של ב"ד אחר ולא ראיתי כעת דין זה מפורש:

ועיין בקצות־החושן (סי' ז' סק"ה) הביא דברי הרשב"א הנ"ל דגבי יחיד מומחה לא יוכל לדין עפ"י ראייתו בלבד ואסברה לה משום דאין היחיד מומחה נאמן לעדות יותר מהדיוט ויכול הבע"ד להכחישו לכך א"י לדון עפ"י ראייתו לחודיה כי אם עפ"י שנים עדים יקום דבר וחידש הקצה"ח דהיכא דאיכא אחר עמו משמע דיכול לדון אם הוא מומחה ואע"ג דקבלת עדות לעולם בעינן שלשה ואפילו מומחין בעינן שלשה וכמ"ש הש"ך (בסי' מו סק"ח) וא"כ ל"ש לא תהא שמיעה גדולה מראיה דהא השמיעה לא מהני בפני שנים ז"א דטעמא דבעינן לעולם קב"ע בפני שלשה ואפילו מומחין בעינן ג' היינו משום דכל פחות משלשה הוה כמו עד מפ"ע אבל אם הוא בעצמו רואה ל"ש עד מפ"ע ולכן יכול לדון המומחה כשיש אחר עמו עפ"י ראייתם עכ"ל. ומעתה נוכל לומר דהא ע"כ גם לפי פירושו של הרשב"א שהמקשה היה סבור דר"י הנשיא העיד ממש ושאין שם עדים אחרים כו' ולכאורה קשה הכי יהיה נאמן ע"א אפילו אם הוא ר"י הנשיא. וע"כ צ"ל דכוונת הרשב"א לפרש דהמקשן היה סובר דהיה עוד ע"א עם ר"י הנשיא ומ"ש הלשון ושאין שם עדים אחרים היינו שלא היו שם שני עדים אחרים לבד ר"י הנשיא ועיין ח"מ (סי' ז' ס"ה) בסמ"ע אם העיד אחד מהדיינים כו' פי' עם עוד אחד מן השוק. וצרכינן לומר דהא דלא קאמר הש"ס כן הוא משום כבודו של ר"י הנשיא כדאשכחן במס' גיטין (דף ה' ע"ב) אלא רשב"א אינש אחרינא הוה בהדיה והא דלא חשיב ליה משום כבודו דר"ש ועיין במסכת ר"ה (דף כב ע"ב) דקאמר ג"כ הש"ס כן גבי עדים וה"נ דכוותיה. ומעתה לפי האמור שפיר נוכל ליישב קושית הרשב"א הנ"ל דשפיר מתפרש הסוגיא דר"ט מיירי בראה בלילה ומש"ה מקצתן נעשין עדים ומקצתן דיינים דבעינן הגדה דוקא ור"י נשיאה איירי בראה ביום ועוד אחר ג"כ ראה אז ושפיר יכול היחיד מומחה לדון ביחידי בלי הגדה כלל וכמ"ש הקצה"ח ודו"ק:

(ב) ועיין בקצות־החושן (סי' ג' סק"ב) שהעלה דיחיד מומחה לא יוכל לחייב שבועה למודה במקצת והטעם הואיל דהודאה בעינן דוקא בפני שלשה וכמ"ש המחבר (שם בס"ב) דאפילו אם הודה בפני יחיד מומחה לאו הודאה הוא אלא דוקא כי הודה בפני שלשה הוא דא"י לחזור בו מהודאתו יעו"ש והנתה"מ (שם סק"א) כתב עליו דליתא דלא אשתמיט שום פוסק לכתוב כן ועוד דהא עכ"פ אם יודה בהודאה גמורה או בע"א באופן שלא יהיה יכול לחזור מהודאתו ודאי דיכול לחייבו שבועה דלא גרע ממחויב שבועה מתוך טענותיו וכו' וכ' עלה הקצה"ח בקונטרס משובב נתיבות וז"ל ובכל דבריו אין בהם כדי השג דמ"ש דלא אשתמיט בשום פוסק לכתוב כן ודאי מדכתבו דאין הודאה לפניו חשיב הודאה ממילא מובן דאין בו משום מודה במקצת וכמ"ש (שם סק"ב) ועמ"ש (בסק"ד). ומ"ש דעכ"פ אם יודה בהודאה גמורה או בע"א ודאי דיכול לחייבו שבועה הנה לדעת הראב"ד ובעה"מ הודה בפני ע"א בשום אופן ל"מ אפילו בא"ל אתה עד ועוד אם מזמין אותו לעד אין עד נעשה דיין ועמ"ש (סי' ז' סק"ה) בשם הרשב"א בחידושיו פרק החובל דיחיד מומחה אע"ג דיכול לדון ביחידי אבל א"י לדון עפ"י ראייתו משום דא"נ לעדות יותר מהדיוט ויכול בע"ד להכחישו ולכך א"י לדון ע"פ ראייתו לחודיה כי אם ע"פ ב' עדים וא"כ ודאי ראוי ונכון שלא לדון ביחידי דין מודה במקצת כמ"ש בספרי עכ"ל. והנה ברשב"א (שם) לא כתב כן בפירוש רק הקצה"ח אסבר לה לדברי הרשב"א כן והנה לפמ"ש הקצה"ח (שם) דאי איכא עוד אחר עם המומחה שראה האחר ג"כ תו יכול המומחה לדון עפ"י ראייתו משום דתו לא יכול הבע"ד להכחישו וא"כ נוכל לומר דחשיבא תו הודאה לענין מודה במקצת ג"כ ואולי זה הוא כוונת הנתה"מ במ"ש אם יודה בהודאה גמורה או בע"א הכוונה שיודה בפני המומחה ובפני עוד ע"א עמו והגם שאין לשון הנ"מ מורה כן מ"מ לדינא נוכל לומר דמהני הודאה בפני יחיד מומחה ובפני אחר עמו ומחייבו היחיד מומחה שבועת התורה ע"י הודאתו וז"נ לע"ד:

(ג) שוב ראיתי בספר יה"ת על תוס' ד"ה שראו בלילה דפ"ה ור"י נשיאה כר"ט ס"ל בחנם פי' כן דאפילו כר"ע ניחא דלא גמר מד"נ וכתב היה"ת לתרץ דלכאורה קשה דהא משמע דר"י נשיאה היה יחיד מדקאמר הא אנא דחזיתך והא קיי"ל דדיני קנסות בשלשה ומאי מהני שראה ביום הא מ"מ צריך הגדה דר"י יעיד לפני שנים אחרים שיהיה עמו בשעת הדין וכיון דבעינן הגדה א"כ ל"ש בזה עד נעשה דיין אפילו לר"ט כמ"ש בתו' כאן וע"כ צ"ל דמיירי בקבלוהו עלייהו דסגי אפילו ביחיד כמבואר (בסי' ג') וא"כ לא היה צריך הגדה כלל ולכך עד נעשה דיין כשראה ביום ומעתה מיושב פירש"י דע"כ לא אתיא כר"ע דהא דאר"ע דבד"מ עד נעשה דיין כשראה ביום הוא משום דתיכף בשעת ראיה נעשו דיינים ואינן עדים כלל וכמ"ש הפ"י וזה שייך דוקא בשלשה שראו אבל באחד שראה דבשעת ראיה לא היה יכול להעשות דיין אז ורק לאח"כ כשקבלוהו עליהם אז נעשה דיין ובעינן הגדה וא"כ תו אינו נעשה דיין לר"ע אבל לר"ט דס"ל דאף בראו בלילה נמי נעשין דיינין אף שבשעת ראיה לא היה יכולים לדון א"כ ממילא מהני אף ביחיד שראה מש"ה פירש"י כר"ט אתיא ולא כר"ע עכ"ד. ונפלאתי מאוד בזה כי נהי דס"ל לר"ט דבראו בלילה נעשין דיינין אבל הלא בעינן דוקא הגדה שאחרים יעידו בפניהם אבל על ראייתן בלחוד לא יוכלו לדון וא"כ ה"נ אף דקבלוהו עליהם אח"כ שהוא בלחודיה ידין הדין מ"מ הלא בעינן שהעדים יעידו לפניו דכל שלא ראו ביום בשעה הראויה לקבל עדות נהי דנעשין דיינין היינו משום דר"ט ס"ל עד הרואה נעשה דיין אבל מ"מ בעינן שיעידו לפניו עדים כשרים וצ"ע בדבריו. ובעיקר הקושיא שהקשה דהא בעינן שלשה שידונו דיני קנסות כוון לדברי הרשב"א ז"ל שהבאתי. ומ"ש דמיירי בקבלוהו עלייהו לע"ד י"ל בזה טובא אפילו אפי קבלוהו עליהם קודם המעשה שכל מה שיהיה ביניהם ידין הוא בלחודי' אם יכול לדון דיני קנסות דבעינן דוקא ב"ד ולא אחר נגמר החיוב של קנס אם לא פסקו הב"ד וגמרו הדין ומכ"ש אם אחר המעשה קבלוהו עליהם דבודאי לא יכול לדון דיני קנסות והרבה י"ל בזה גם לשיטת הראב"ד לענין פלגא נזקא דעדיף משאר דיני קנסות ועיין לעיל בשמ"ק על (דף ל"ג) בד"ה איכא בינייהו ומ"ש שם [אוי"ד] מ"מ גמר דין לחיוב תשלומי עפ"י ב"ד בודאי נראה ע"ד דבעינן שלשה או יחיד מומחה דיכול בעצמו לדון דיני קנסות וכמ"ש הרשב"א כאן אבל הדיוט ע"י שקבלוהו עליהם בודאי דל"מ וי"ל בזה דהוי תו כמרשיע את עצמו הואיל דעיקר הוא ע"י קבלתו. מיהו י"ל דכוונת היה"ת הוא דוקא בקנס זה דהכה לחבירו וכדומה י"ל דמהני קבלוהו אבל בדיני קנסות גמור כגון פלגא נזקא וכדומה לא מהני קבלוהו ודוק:

ל

[ל] (י) בתוס' ד"ה כגון וז"ל אם ראוהו ביום דנין עפ"י ראייתו כו' ודלא כרשב"ם שפי' בי"נ ג' שנכנסו לבקר דוקא לבקר אבל אם נתכוונו להעיד כותבין ואין עושין דין דהו"ל עדים ואין עד נ"ד כו'. יעויין היטב. והנה באם ראו בשבת ויו"ט דדעת הב"ח דאין נעשין דיינין אע"ג דלא פסילי אלא מד"ס ועיין בט"ז בחו"מ (ס"ז) שחולק והביא ראיה מדאמרינן מדרבנן נ"ד והש"ך הניח בצ"ע והקצות־החושן (בסי' ז' סק"ו) כתב להביא ראיה כשיטת הב"ח מהא דפי"נ (קי"ג ע"ב) ג' שנכנסו לבקר את החולה ביום רצו עושין דין ודוקא ג' אבל ב' לא וכ"כ הרמב"ם (בפ"ג מה' סנהדרין ה"ו) וטעמא דלילה ושנים דכותבין ואין עושין דין לפי שבשעה שראהו לא נראו להיות דיינין וכמ"ש רש"י פאד"מ ועיין בכ"מ ולדעת הרמב"ם דמה"ת בחד סגי כמ"ש (בפ"ב מה"ס) וא"כ כיון דשנים אינן דנין אלא מדרבנן למה לא יעשו דין הא בדרבנן עד נעשה דיין וע"כ צ"ל דלא אמרינן מדרבנן עד נ"ד אלא היכא דגוף העדות א"צ כלל מה"ת וכמו בקיום שטרות אבל היכא דהעדות צריך ד"ת וראו בשעה שאין דנין מדרבנן ג"כ אין נ"ד לפי שנעשה עד ואין עד נ"ד עכ"ל. ולעד"נ דנוכל לומר דהא דקאמר שנים אין עושין דין היינו שאינן רשאין לעשות דין דנהי דחד כשר מה"ת אבל מדרבנן אסור לו לדון וא"כ השנים הללו אינן רשאין לעשות דין וא"כ לא עשאן הש"מ לדיינין כלל אלא עשאן עדים ומש"ה אינם יכולים להעשות דיינין בע"כ של ש"מ דנהי דנעשין דיינין בע"כ של היורשים כיון שהש"מ עשאן דיינין וזה דוקא כשהן שלשה אבל כשהן שנים לא עשאן אלא עדים דהרי כתבו הטעם דבשלשה נעשין דיינין כיון שצוה בפניהם והודאת בע"ד כעדים דמי וכל שאסור להם לדון מכח איסור שוב לא עשאן אלא לעדים ונוכל לומר עוד דאם הש"מ עשאן דיינין בפירוש שפיר יכולין להעשות דיינין כשיצרפו עמהן עוד השלישי ויעידו בפניו כמו דמהני גבי קיום שטרות שיעידו השנים בפני השלישי. ויש להוסיף עוד ולומר דלשיטת הרשב"ם כשהיו שנים דבודאי לא עשאן אלא עדים והרי הוזמנו להעיד תו לא נעשין דיינין לעולם אפילו אם עדים אחרים יעידו לפניהם ולא דמיא לעד הרואה דעלמא שלא הוזמן להעיד דיכול להיות דיין כשהעידו אחרים בפניו וכן ראיתי כתב בשמ"ק בב"ב (שם) בד"ה שלשה באה"ד וז"ל וא"ת א"כ לדברי הרב ז"ל גם אלו שנכנסו בלילה לבקר מפני מה נפסלו מלעשות דין לעולם ואפילו כשאחרים מעידין בפניו דלא היא דהכא אע"פ שהם לא נכנסו להעיד כל שהש"מ מצוה בפניהם בלילה שאינו ראוי לדין להעיד מסר להם דבריו וכאלו א"ל הוו עלי סהדי דמי משא"כ בעד הרואה ממילא בעלמא דבעד היודע מודה גם הרב ז"ל שאינו נפסל בכך לדון כל שמעידין אחרים בפניו בד"מ אלא שאני תמה בדברי הרב ז"ל דבסוף דבריו כתב דנכנסו בלילה אין עושין דין ע"פ עצמן אלא אם יעידו בפניהם אחרים ונמצא שהרב ז"ל מודה שאינו עד לפסול לדון אלא א"כ הזמינהו בפירוש לעדות ואע"פ דמי שעושה מעשה בפניו וראה ומתכוין לעשותו עד כש"מ זה שמוסר דבריו בפניו בודאי להעיד לא לדין או כשמתכוין מתחלה להעיד וא"כ מי שנכנס בלילה פעמים נעשה דיין כשמעידין בפניו אחרים ופעמים אינו נעשה דיין ושיילינן ליה לאסהודי אתיא או למחזי אתיא כו' עכ"ל ע"ש היטב. והנה חזינן שהשמ"ק כתב לסברא זו בדברי הרשב"ם ז"ל דבשלשה שנכנסו לבקר בלילה דהואיל דלא יוכלו עתה להיות דיינין א"כ לא עשאן אלא. סהדי וא"כ תו לא יוכלו להיות דיינין לעולם אפילו אם יעידו אחרים בפניהם וכ"כ הרשב"ם בפירוש עוד (שם בדף קי"ג ע"ב) בד"ה ג' שנכנסו בסד"ה שהביא תשובת זקנו רש"י ז"ל וז"ל אבל בלילה כותבין ואין עושין דין כיון דלילה לא חזו לדינא עדים הוא דשוינהו ואין עד נעשה דיין כו' ע"ש הרי מפרש בהדיא הסברא כן. ומה שהקשה השמ"ק מסוף דברי הרשב"ם שכתב בהדיא דנכנסו בלילה אין עושין דין עפ"י עצמן אלא אם יעידו אחרים בפניהם נלע"ד דנוכל ליישב דנהי דשלשה שנכנסו בלילה א"י לעשות דין לעולם אפילו אם אחרים יעידו בפניהם היינו דכל השלשה א"י להיות דיינין כיון שעשאן עדים ולא דיינין אבל אחד מן השלשה בודאי דיכול להיות דיין בצירוף שני דיינין אחרים דהא הש"מ לא עשאן לכולם עדים רק לשנים מהן עשאן עדים והשלישי א"צ לו כלל להיות עד וכן אם היו חמשה נכנסו לבקר דאז אמרי' דלשנים מהן עשאן עדים והשלשה אחרים הם יכולין להעשות דיינין וי"ל עוד בזה. אבל עכ"פ סברא זו היא נכונה משום דהש"מ עשאן עדים ולא דיינין וא"כ בשנים שנכנסו לבקר דבודאי הש"מ עשאן עדים ולא דיינין משא"כ בשלשה שראו בשבת ויו"ט נהי דאינן רשאין לדון בשבת ויו"ט מכח איסורא דרבנן מ"מ שפיר יכולין להעשות דיינין אח"כ ואמרינן בהו שפיר לא תהא שמיעה גדולה מראיה:

והנה לכאורה י"ל בשלשה שנכנסו לבקר את החולה בשבת אם רשאין לעשות דין הואיל דהתירו קנין לש"מ בכדי שלא תטרף דעתו של ש"מ וקצת הראשונים ס"ל דאפילו במקום שצריך קנין ג"כ קונין לש"מ בשבת בכדי שלא תטרף דעתו וא"כ אולי י"ל דיכולין לעשות דין וא"כ הרי לא הזמינו לעדים רק לדיינין מיהו י"ל ולומר דהואיל דאם אמרינן כותבין ואין עושין דין ג"כ תו לא תטרף דעתו של הש"מ דהא יכולין הם להעיד לפני ב"ד אחר והב"ד האחר יפסקו הדין עפ"י עדותן וא"כ יהיה הדין דבשלשה שנכנסו לבקר בשבת נעשין רק עדים כיון שיודע דאסור להם לדון בשבת ויו"ט לא עשאן אלא עדים אבל בשלשה שראו איזה דבר בשבת ויו"ט יכולין להיות דיינין וי"ל הרבה בזה. ועיין בשו"ת ח"ס חא"ח (סי' קמ"ה) מ"ש בענין קונין מש"מ בשבת יעו"ש היטב:

(ב) והנה לפי האמור מובן דברי הרשב"ם ז"ל דסובר דאם קבלו עדות בלילה כשר בדיעבד והתוס' והרא"ש חולקים ועיין ברא"ש מס' יבמות (פי"ב סי' י') וז"ל מכאן משמע שאם דניין תחלת דין בלילה הדין בטל וכן משמע בב"ב (קי"ד) גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה כותבין ואין עושין דין ואין יכולים לדון ע"פ ראייתם אפילו בדיעבד כו' ע"ש. ולכאורה באמת היא קושיא אלימתא לשיטת הרשב"ם מהא דמס' ב"ב (שם) והרשב"ם נשמר מזה שכתב שם בד"ה אפילו באה"ד וז"ל ומיהו ב"ד שהעידו לפניהן עדות בלילה עדות גמורה הוא ויכולין לדון למחר ביום אבל ראיה דידהו שרואין בלילה לא חשבינן כאלו הועד לפניהם בלילה דכיון דלא חזו בההיא שעתא לדינא ראיה דידהו אינה כשמיעה ממש ששמעו מפי עדים בלילה אלא הן עצמן נעשין עדים ושוב לא יהיו דיינין בעדות עצמן אא"כ יעידו אחרים בפניהם כו' עכ"ל. ונוכל לומר דכוונתו ז"ל הוא דהואיל דהא דמהני ראיית הדיינים כהגדת עדים בפניהם הוא מטעם ק"ו דהשתא עפ"י שמיעה דנין מכ"ש דדנין עפ"י ראיה וזה הוא הפי' של לא תהא שמועה גדולה מראיה ואעפ"י דיש סברא לומר דבעינן דוקא עדים שיעידו לפני הדיינין מ"מ אמרינן דמהני ראיית הדיינין כראיית העדים וכאלו הגידו העדים בפני הדיינים וא"כ זה דוקא ביום אבל בראו בלילה נהי דאמרינן דאם קבלו הב"ד העדות בלילה דמהני מ"מ לא נחשב ראיית הדיינין בלילה כאלו כבר קבלו העדות ג"כ ואמרינן דלא נתכוונו כלל להיות דיינין רק עדים ואפילו אם אמרו דנתכוונו ג"כ להיות דיינין ל"מ וי"ל עוד בזה להסביר עוד יותר. מיהו לפמ"ש לעיל בפשיטות א"ש קושיא זו דהואיל דהיה בלילה לא נתכוין הש"מ לעשותן דיינין רק נתכוין לעשותן עדים והוי נתכוונו להעיד ולא יכולין תו להיות דיינין כלל ודוק:

וראיתי בקצה"ח (שם) שכתב דסברת הרשב"ם הוא הואיל דלכתחלה אסור להם מדרבנן לקבל עדות בלילה לכתחלה תו לא יכולין להיות דיינין והתוס' והרא"ש [לא מצאתי בתוס' והרא"ש שיוכיחו כן מכח הקושיא רק בהרא"ש מס' יבמות שהבאתי נראה כן] הוכיחו דע"כ לילה אפילו בדיעבד פסול בקבלת עדות דאל"כ גבי שלשה שנכנסו לבקר בלילה נימא דהוה כאלו קבלו כבר העדות בלילה וא"כ חזינן דפליגי בזה הרשב"ם עם תוס' והרא"ש דלרשב"ם היכא דאסור לכתחלה לקבל העדות כגון בלילה תו אמרינן דלא יכולין להיות דיינין וא"כ ה"ה בשבת ויו"ט ג"כ הדין כן דלא יכולין להיות דיינין ולשיטת התוס' והרא"ש דס"ל דקבלת עדות בלילה בדיעבד פסול מדחזינן דשלשה שנכנסו לבקר בליל לא יכולין לעשות דין וא"כ שמעינן דאם לא היה אסור רק לכתחלה שפיר היו נעשין דיינין ע"י ראייתן בלילה וא"כ לשיטת התוס' והרא"ש בראו בשבת ויו"ט דבדיעבד דיניהן דין שפיר יכולין להעשות דיינין וא"כ דינו של הב"ח והט"ז תליא בפלוגתא שבין הרשב"ם ותוס' והרא"ש עכ"ד. ולע"ד לפי האמור נוכל לומר דגם הרשב"ם מודה היכא דראו בשבת ויו"ט שפיר יכולין להעשות דיינין ורק גבי נכנסו לבקר בלילה דלא יכולין לעשות דין משום דהש"מ לא עשאן אלא עדים ולא דיינין והוזמנו להעיד סובר הרשב"ם דאינן נעשין דיינין ודוק:

שוב ראיתי ביש"ש יבמות (פי"ב סי' כ"א) שכתב על ראית הרא"ש מהא דג' שנכנסו לבקר נגד הרשב"ם כתב וז"ל וראייתו מהא דג' שנכנסו לבקר אינה ראיה כלל מאחר שבאותה הלילה לא היו ראוים לדון דבעינן יום לכתחלה א"כ מה ששמעו מפי החולה אינה בתורת קבלת עדות בב"ד אלא כאלו הן עדים להעיד במה ששמעו מפי החולה מאחר דמתחלה לא היו ראוים לדון הוי כאלו נכנסו להדיא להעיד דאין דנין אח"כ אבל היכא שמקבלין להדיא העדות בתורת דין יכולין שפיר למידן עליו למחר מאחר ששמעו וקבלו עדות גמורה ולא גרע מאלו טעו ודנו להדיא דהוי דין כדברי הירושלמי עכ"ל. הרי שגם היש"ש כתב ג"כ כדברי אלא שהוספתי נופך הואיל דהש"מ בעצמו לא עשאן אלא עדים ולא דיינין ודוק. שוב ראיתי בס' ד"ח (הל' דיינים ס"ד) שכתב ג"כ ע"ד הקצה"ח כעין שכתבתי אולם אני ביארתי והבאתי ראיה מן הראשונים ז"ל. עוד כתב בד"ח תירוץ ב' בזה וכוון הוא ז"ל לדברי השער משפט ע"ש:

לא

[לא] (א) בתוד"ה כגון באה"ד וז"ל ולר"ע אפילו עד הרואה אין נעשה דיין בד"נ כדמשמע הכא וטעמא כדמפרש בפ"ב דמכות (דף י"ב) כו' ת"ל עמדו עד שיעמוד בב"ד אחר וא"ת והא בפ' ראוהו ב"ד (דף כ"ו) מפרש טעמא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכיון דחזי דקטליה לא חזו ליה זכותיה ועיין במס' ר"ה (דף כ"ו) בתוד"ה דרחמנא תי' ג"כ כמו כאן ועיין בלח"מ (פ"ה מה' עדות הלכה ט') כתב ג"כ לתרץ קושית התוס' הנ"ל. והנלע"ד לתרץ קושית התוס' הנ"ל בהקדם יבואר קצת דברי הרמב"ם (שם בפ"ה מהל' עדות ה"ח) ז"ל כל עד שהעיד בדיני נפשות אינו מורה בדין זה הנהרג כו' אבל בד"מ יש לו ללמד עליו זכות או חובה אבל לא ימנה עם הדיינים ולא יעשה דיין שאין עד נעשה דיין אפילו בד"מ עכ"ל ומבואר דס"ל להרמב"ם דדוקא עד המעיד הוא דאינו נעשה דיין בד"נ ובד"מ אבל עד הרואה נעשה דיין אפילו בד"נ ועיין בכ"מ הביא סוגיא דידן ופוסק כר"ט משום דהלכה כר"ט דרבו דר"ע הוה ועוד דלחד תירוצא דהסוגיא דב"ק סובר ר"י נשיאה כר"ט ומש"ה פוסק הרמב"ם כר"ט ועיין בלח"מ שהרבה להקשות דהא בדוכתא אחריתי פוסק הרמב"ם כר"ע אפי' כנגד ר"ט ומ"ש הכ"מ משום דלחד תירוצא דהש"ס סובר ר"י נשיאה כר"ט הלא זה הוא תירוץ קמא דהש"ס אבל תי' השני סובר כר"ע ובכ"ד פסקינן כמסקנת הש"ס. ועוד יש להוסיף בזה דהא לפמ"ש התוס' כאן בד"ה כגון שראוהו בלילה פ"ה ור"י נשיאה כר"ט ס"ל ובחנם פי' כן דאפילו כר"ע ניחא דלא גמר מד"נ כדפי' לעיל ועיין בגליון התוס' מ"ש בזה וא"כ גם לתירוץ קמא אתיא שפיר ר"י נשיאה כר"ע יותר מר"ט ורק דמוכרח הש"ס לאוקמי שראו בלילה בכדי לאוקמי לר"י נשיאה אף כר"ט ג"כ:

ועוד הקשה הלח"מ מהא דמס' מכות (י"ב) דאמרינן התם דרוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו דר' יוסי ור"ע אית להו דאינו נהרג עליו ור' אליעזר אית ליה דנהרג עליו ודריש ליה מקרא דעד עמדו למשפט ואמרינן התם דר"י ור"ע דרשי ליה להאי קרא לההיא דר"ע דסנהדרין שראו ב"א שהרג את הנפש שאין ממיתין ודכיון דרבינו פוסק (בהל' רוצח וש"נ פ"ה) כר"ע ודלא כר"א א"כ ודאי הי"ל לפסוק כאן בההיא כר"ע ולמה דחאה משום דר"ע אמרה וכדכתב הכ"מ הלא מוכרח הוא לפסוק כן לפי מה שפסק (בהל' רוצח) ועיין בלח"מ שם מ"ש ליישב כל הנ"ל ודבריו ז"ל דחוקים קצת כנראה למעיין היטב:

וליישב כל הנ"ל היה נלע"ד ומצאתי ראשית הדברים באו"ת (סי' ז' סק"ז) דהא רבא אמר בסנהדרין (דף ע"ח) ההורג את הטריפה פטור וטריפה שהרג בפני ב"ד חייב שלא בפני ב"ד פטור בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך שלא בפני ב"ד פטור דהו"ל עדות שאאי"ל כו' ולא שמה עדות וכתבו התוס' בד"ה בפני כגון שראוהו ביום שדנין על ראייתם דאי ראו בלילה בעי עדות כדמוכח בפרק החובל (דף צ') וכיון דבעי עדות בעינן עדות שאי"ל עכ"ל. ולכאורה תקשה מהא דר"ע במס' מכות (י"ב) דסובר דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט עד שעמד בב"ד אחר ומדוע בטריפה שהרג בפני ב"ד חייב. ועיין בטורי אבן בר"ה (שם כ"ו) העיר ג"כ בזה. ולכאורה היה אפשר לומר דרבא לא קאמר לדינו אלא בטריפה שהרג דלא שייך גביה והצילו העדה ואיכא תו ובערת הרע מקרבך ומצאתי ג"כ כעין זה בנתה"מ (סי' ל"ו) בהשאלה שם אולם אין הסברא מוכרחת כל כך. והנה אם נימא דרבא לא פסק בזה כר"ע ורק כר"ט דעד הרואה נ"ד ואפי' אי ליכא הגדת עדים כלל ג"כ יכולין הסנהדרין לדון היכא דהם עצמן ראו ביום יכולין לדון ע"פ ראייתם וא"כ הוא ג"כ כתירוץ הראשון דסוגיין בב"ק כאן דר' יהודה נשיאה פסק ג"כ כר"ט ומש"ה פסק הרמב"ם כר"ט ע"כ מצאתיו באו"ת שם. אולם עדיין אינו מיושב הכל וגם יקשה באמת מדוע לא פסק רבא כר"ע ואני הוספתי בזה דהנה הרמב"ם כתב (בפ"א מהל' רוצח ה"ה) וז"ל רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבא לב"ד וידונוה למיתה שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט וה"ה לכל חייבי מיתות ב"ד שעברו ועשו שאין ממיתין אותן עד שיגמר דינם בב"ד עכ"ל ובכ"מ שם ציין בפ' אלו הן הגולין (עלה י"ב) ועוד תניא בספרי לפי שהוא אומר ורצח גואל הדם שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט כו'. והנה מה שציין הכ"מ להא דמס' מכות (י"ב) באמת המעיין בלשון הרמב"ם יראה כי אין זה ענין כלל להא דמכות (י"ב) כי שם קאמר ר"ע שאין הסנהדרין שראו שהרג יכולין לדונו כלל והיינו אפילו אם יעידו לפניהם עדים אחרים ג"כ הם פסולים לדונו מיתה והטעם מפורש במס' ר"ה (כ"ו) דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכמ"ש הלח"מ (בפ"ה מהל' עדות ה"ט) ע"ש או דמקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט ידעינן זה דהם אינן יכולין כלל להיות דנין אפילו אם עדים אחרים יעידו לפניהם וכמ"ש התוס' כאן ובר"ה (כ"ו) ד"ה דרחמנא שחי' כן יעוש"ה והרמב"ם ז"ל לא הביא כלל האי דרשא דר"ע דמס' מכות (י"ב שם) ורק מ"ש כאן (בפ"א מהל' רוצח וש"נ ה"ה) הוה הכונה דקודם שפסקו הב"ד שחייב מיתה אין שום אדם יכול להרגו לא העדים דהיינו העדים שהתרו בו ולא שאר הרואים שראו שהרג דברודף הוה הדין דרשאין להרגו קודם שהרג אבל כשכבר הרג אין שום אדם רשאי להרגו עד שיהיה גמר דין בב"ד וא"כ אין ענין כלל להא דר"ע במס' מכות (י"ב) וגם על המרשים הגאון בעל עין משפט י"ל כן שציין (שם) במס' מכות (י"ב סי' ע"ב) על האי דר"ע (אות ט') מיי' (פ"א מהל' רוצח ה"ה) עכ"ל והמעיין היטב יראה שדין זה שכתבו הרמב"ם הוא דין אחר וצרכינן לומר שציינו כן אגב גררא. ורק בספרי שמציין הכ"מ מבואר כן ע"ש בספרי פרשת מסעי (פיסקא ק"ס) ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו' [כן ציין הגר"א ז"ל] למה נאמר לפי שהוא אומר ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם שומע אני בינו לבין עצמו יהרגנו ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט עכ"ל. והיינו שאין גואל הדם רשאי להרגו קודם הפסק שפסקו הב"ד וא"כ מכ"ש שגם העדים והרואים אינן יכולין להרגו קודם שהביאו להב"ד לגמור דינו ועיין עוד בספרי (שם פסקא קס"א) כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח כו' עש"ה וי"ל בזה:

והנה לפי המבואר בספרי (פסקא ק"ס) שהביא הכ"מ (שם) דרשינן מקרא דלא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט שאסור להרגו בינו לבין עצמו הוא דלא כדרשא דר"ע במס' מכות (י"ב שם) ועיין במגדול עוז הביא ג"כ הספרי הנ"ל והוסיף להביא מן המכילתא יהרגו אותו משהרג או משנאף ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפנו העדה למשפט עוד שם הרי עדה שראתה אחד שהרג את הנפש יכול יהרגו אותו עד שלא יעמוד אצל ב"ד ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט עכ"ל. והרי מפורש יותר במכילתא בהדיא דשום אדם אינו רשאי להרגו קודם שה שהביאוהו לב"ד ונגמר דינו והוא המקור טהור לדינא של הרמב"ם ז"ל הנ"ל וא"כ ע"כ דהמכילתא לא ס"ל כדרשא דר"ע במכות (י"ב) וא"כ לפי"ז יכולין הסנהדרין לדון עפ"י ראייתם ורק שיראו ביום וגמ"ד בעינן וא"כ שפיר סובר רבא (במס' סנהדרין ע"ח) דטריפה שהרג בפני סנהדרין דהורגין אותו דלא בעינן בב"ד שיהיו יכולין להזימן ודוקא שראו ביום וכסברת התוס' שם ומשים דפוסק כהמכילתא והספרי דלא ס"ל כדרשא דר"ע במכות (י"ב) הנ"ל. ול"ק תו קושית הלח"מ במה שפוסק הרמב"ם (בפ"ה מהל' רוצח וש"נ) דרשות לגואל הדם להרגו אם יצא חוץ לתחום ודלא כר"א שם במכות (י"ב) דיליף מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט דנהרג גואל הדם עליו וקאמר הש"ס דר"י ור"ע מוקי לקרא דלא ימות עד עמדו לפני העדה וכו' להא דר"ע סנהדרין שראו שהרג כו' וכיון דהרמב"ם פוסק דרשות ביד גואל הדם הוא דלא כר"א שם ורק כר"ע וא"כ ע"כ ס"ל להאי ברייתא דר"ע שם בסנהדרין שראו שהרג אין הורגין אותו אלא מביאין אותו לב"ד אחר ע"ש היטב, אבל לפי האמור א"ש דסובר כדרשא דמכילתא והספרי דיליף מהאי קרא דעד עמדו לפני העדה לדרשם ופסק כן וא"כ תו פוסק שפיר כר' יוסי ור"ע דרשות ביד גואל הדם ולא סבר כדרשא דר"א מקרא דעד עמדו דגואל הדם נהרג עליו משום דסובר דהאי קרא דעד עמדו אתא לדרשא דהספרי והמכילתא אבל לעולם דסנהדרין שראו שפיר יכולין לדון אם ראו ביום וגם עד הרואה נעשה דיין. ואדרבה לפי פירושו של הלח"מ תקשי דמדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא דברייתא דר"ע במס' מכות (י"ב שם) והא דכתב (בפ"א מה' רוצח ה"ה) הוא דין אחר וכמו שביארתי לעיל אבל לפי מה שכתבתי א"ש. וא"כ שפיר פוסק הרמב"ם כרבא בסנהדרין (ע"ח) דטריפה שהרג בפני סנהדרין חייב ומש"ה פוסק רבא כן משום דברייתא דמכילתא וספרי חולקות על הברייתא דר"ע במס' מכות (י"ב) וא"כ הוא כר"ט ודלא כר"ע ומש"ה פוסק הרמב"ם כר"ט (בפ"ה מעדות) וכמ"ש האו"ת ודוק היטב בזה:

והנה עפ"י האמור נוכל ליישב קושית התוס' הנ"ל דשפיר צרכינן ג"כ לדרשא מקרא דושפטו העדה והצילו העדה דכיון דחזו דקטליה תו לא חזו ליה זכותא דאי לאו דרשא מקרא דושפטו הייתי אומר דקרא דלא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט אתא לדרשא דספרי ודמכילתא הנ"ל דאין העדים והרואים רשאין להרגו קודם שיוגמר דינו בב"ד אבל לעולם דעד הרואה נעשה דיין אבל השתא דכתיב קרא דושפטו אמרינן תו דקרא דלא ימות עד עמדו למשפט אתא לגלויי לן דעד הרואה לא נעשה דיין ומשום דכיון דחזו דקטל תו לא מצי חזי ליה זכותא ודוק. שוב ראיתי בט"א על ר"ה שם שכתב ליישב קושית התוס' וכתב דר"ע במס' מכות (י"ב) דקאמר דסנהדרין שראו בא' שהרג את הנפש כו' היינו דלא יכולין לקטליה קודם גמ"ד וכמ"ש הרמב"ם (בפ"א מהל' רוצח ה"ה) והוא דינו של ר"ע שם והמעיין יראה כמה דחוקין דברי הגאון בעל ט"א בזה כי הלשון דקאמר ר"ע משמע ההיפך וגם התוס' לא פי' כן אבל לפמ"ש בעזה"י א"ש:

(ב) והנה מצאתי ראיתי בריטב"א על מס' מכות (י"ב) שהקשה קושיא הנ"ל דהא דר"ע פליג על הא דרבא בסנהדרין (ע"ח) גבי טריפה שהרג בפני סנהדרין וכתב ליישב די"ל דשאני התם שא"א לדונו בפני עדה אחרת הלכך דיינו לה אינהו משום ובערת הרע כו' עכ"ל. ולכאורה דברי הריטב"א ז"ל צריכין פי' והנה לכאורה היה נראה לומר עפמ"ש בנתה"מ (סי' ל"ו) בהשאלה שם דרבא דסובר דטריפה שהרג בפני ב"ד חייב מיתה והיינו משום דהן נעשין דיינין ודנין עפ"י ראייתם ומיירי שראו ביום כמ"ש התוס' (שם) בסנהדרין (ע"ח) לא תקשי לרבא מהא דר"ע במס' מכות (י"ב) משום דבטריפה לא אמרינן והצילו העדה ועיקר טעמא דר"ע דסובר דסנהדרין שראו אחד שהרג הנפש דאין הורגין אותו עד שיעידו לפני ב"ד אחר מקרא דולא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט אפ"ה הוי עיקר הטעם משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ובטריפה ליכא והצילו העדה יעו"ש בנתה"מ ואולי גם כונת הריטב"א ז"ל הוא כן אולם דברי הנתה"מ וסברתו אינו מובן הכי לא יהיה מותר לחלל שבת בשביל טריפה אף אם נימא דטריפה לא חיי הלא מחללין גם על חיי שעה ועי' ברמב"ם פ"ב מה' שבת הי"ח) ובש"ע או"ח (סי' שכ"ט ס"ד) ובפרמ"ג בא"א (שם סק"ד) וי"ל בזה. וגם כי קשה לכוון סברת הנתה"מ בלשון הריטב"א ז"ל ולכן נלע"ד לפרש סברת הריטב"א ז"ל דהנה באמת היינו יכולין לפרש דהא דאר"ע שם (במס' מכות י"ב) דסנהדרין שראו בא' שהרג דאין ממיתין אותו עד שיביאהו לב"ד אחר מקרא דולא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט דהיה נוכל לפרש הפסוק כדרשת הספרי והמכילתא שאינן רשאין להורגו בלי גמר דין אבל לעולם דסנהדרין בעצמן יכולין לדונו מיתה עפ"י ראייתן אם ראו ביום והא דדריש ר"ע מקרא זה דולא ימות עד כו' דאין הסנהדרין נעשין דיינים כלל הוא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכיון דחזו דקטיל לא מצי חזו ליה זכותא ומש"ה אמרינן דאין עד הרואה נעשה דיין לר"ע בדיני נפשות וכדאמרינן בר"ה (דף כ"ו) וא"כ תו אמר ר"ע שם במכות (דף י"ב) דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש דאין הורגין אותו עד שיביאהו לב"ד אחר מקרא דולא ימות עד עמדו כו' והיינו דהואיל דכתיבי הני תרי קראי קרא דולא ימות כו' וקרא דוהצילו העדה ומתרווייהו קראי הוא דילפינן כן. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דכאן הנ"ל ובר"ה (שם) דבר"ה קאמר הטעם דסובר ר"ע דאין עד הרואה נעשה דיין בד"נ מקרא דוהצילו העדה ובמס' מכות (י"ב) יליף ר"ע מקרא דולא ימות כו' אבל לפי האמור א"ש והוא כעין תירוץ שמתרץ הט"א בר"ה הבאתיו לעיל אלא שלדברי הט"א יש לפקפק כמ"ש לעיל ולפי מה שכתבתי א"ש היטב:

והנה חזינן דלולא קרא דוהצילו העדה היינו מפרשין קרא דולא ימות כו' הוה הפי' דאין הסנהדרין רשאין להרגו בלא גמר דין דוקא אבל כי יגמרו להדין עפ"י ראייתם שפיר היו רשאין להרגו ורק עיקר דילפינן דאינן רשאין הב"ד שראו להיות דיינין משום דכתיב והצילו וא"כ נוכל לומר דבדיעבד אם גמרו הב"ד הדין אע"פ שהם עצמם ראו שהרג שפיר חל הגמ"ד ורק דאסור להם לגמור הדין הואיל דכתיב והצילו העדה. ואפילו אם נימא דאף אם עברו ודנו וגמרו הדין דלא חל הגמ"ד שלהם הוא משום דהא אכתי יכול הדין להיות נגמר אצל ב"ד אחר והם יעידו לפני הב"ד אחר. וא"כ נוכל לומר דסובר הריטב"א דע"כ ל"א דאין הסנהדרין שראו שהרג יכולין לגמור הדין עפ"י ראייתם הו משום דיכולין הם להעיד לפני ב"ד אחר והב"ד האחר יגמרו הדין דהא יכולין ג"כ לקיים קרא דוהצילו העדה אבל בטריפה שהרג לפני ב"ד דאם הם לא יוכלו לגמור הדין עפ"י ראייתם א"כ יתבטל כל הדין לגמרי דהא אם הם יהיו נעשין עדים ויעידו לפני ב"ד אחר א"כ תו הוי עדות שאאי"ל ונתבטל עדותן לגמרי וא"כ יהיה נעקר העשה דובערת הרע מקרבך תו לא משגחינן על והצילו העדה ואמרינן דהם עצמם שראו הם יגמרו הדין וזה דקאמר רבא בסנהדרין הטעם דכתיב ובערת הרע מקרבך וז"ש הריטב"א בלשונו הטהור דשאני התם שא"א לדונו בפני עדה אחרת הלכך דייני לה אינהו משום ובערת הרע מקרבך כנלע"ד לפרש כונת הריטב"א ז"ל. ולפי"ד הריטב"א הנ"ל אולי נוכל לומר דגם הרמב"ם פוסק כר"ע ומ"ש (בפ"ה מהל' עדות ה"ח) כל עד שהעיד בד"נ אינו מורה בדין זה הנהרג כו' דמשמע הא עד הרואה נעשה דיין נוכל לומר דהכונה הוא דעד המעיד לעולם לא יוכל להיות דיין אבל עד הרואה שאינו יכול להיות דיין בדיני נפשות מ"מ הוא דוקא שאסור לדון אבל בדיעבד אם סנהדרין שראו שהרג וגמרו ע"פ ראייתן ביום נהי דביטל המ"ע דוהצילו העדה מ"מ חל הגמ"ד ואפי' אם נימא דגם בדיעבד לא חל הגמ"ד הואיל דיכולין לחזור ולדונו דהיינו שהם יעידו לפני הב"ד אחר מ"מ משכחת לפעמים שגם הם יכולין לדונו כגון בטריפה שהרג לפני הסנהדרין דבודאי הסנהדרין יכולין לדונו עפ"י ראייתם בכדי לקיים ובערת הרע. ומש"ה נקיט הרמב"ם דעד המעיד לעולם אינו יכול להיות דיין ומשום הכי נקיט הלשון כל עד שהעיד בדיני נפשות אינו מורה וי"ל עוד בזה:

(ג) והנה הריטב"א כתב עוד שם וז"ל ואיכא למידק דהכא קתני טעמא דר"ע מדכתיב עד עמדו ובפרק החובל (דף צ' ע"ב) במאי דפליג על ר"ט בזו אוקימנא לדר"ע דאמר כולן עדים ואין עד נעשה דיין דדוקא בשראוהו בלילה דהי"ל עדים ומשום דאין עד נעשה דיין אבל ראוהו ביום הם עצמם דנין אותו ובמס' סנהדרין [לא נזכר כלל במס' סנהדרין (בדף ל"ד) האי טעמא אליבא דר"ע ולע"ד דט"ס יש וצ"ל במס' ר"ה (דף כ"ו) ע"ש] פרישנא טעמא דר"ע משום דכתיב והצילו העדה וכיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזי ליה זכותא ולא משמע דהא דהכא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר מלתא בהנהו דהתם דהכא מכיון דאמרי' הכא האי עד עמדו מיבעי ליה דהא מכלל דעיקר דרשא הוא ומדאורייתא עכ"ל הריטב"א ז"ל. ולא זכיתי להבין כלל דבריו הקדושים במ"ש דבב"ק אוקימנא לר"ע דאמר כולן עדים ואין עד נעשה דיין דוקא כשרואה בלילה אבל בראוהו ביום הם עצמם דנין אותו הלא הש"ס דמוקי כאן דפלוגתא דר"ט ור"ע מיירי בראה בלילה היינו משום דר"ט דסובר מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינים קאמר הש"ס דמיירי בראוהו בלילה דאלו בראוהו ביום סובר ר"ט דא"צ כלל להיות מקצתן עדים רק כולם נעשים דיינים ודנין ע"פ ראייתם אבל אליבא דר"ע אפילו מראוהו ביום ג"כ אינן נעשין דיינים בד"נ או משום דיליף מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט כדאיתא במס' מכות (י"ב) אי משום דכתיב הצילו העדה וכדאיתא במס' ר"ה (דף כ"ו) וכן מתבאר מכל המפרשים דפי' כן לסוגיא דידן בב"ק כאן דהא דמוקי הש"ס בראוהו בלילה הוא משום ר"ט דסובר מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינים אבל בראוהו ביום כולן נעשין דיינים ודנין ע"פ ראייתן דהא לית ליה לר"ט האי דרשא דר"ע במס' מכות (י"ב) וגם דרשא דוהצילו העדה לית ליה לר"ט דהא סובר דמקצתן נעשין דיינים וצע"ג בזה:

ועיין בריטב"א על מס' ר"ה (דף כ"ו) שנדפס זה לא כביר דכתב בהדיא ג"כ דההיא אוקימתא דב"ק הכא דמוקמינן בראוהו בלילה הוא דוקא אליבא דר"ט תבל אליבא דר"ע לעולם אין עד נעשה דיין אפילו בראוהו ביום אינן יכולין לדון כלל בדיני נפשות ועיין בבעה"מ (שם) כד"ה (רפ"ג) שכתב לפרש דר"ע אליבא דר"ע קאמר ליה דלדידך דלית לך האי דרשא דעד עמדו אבל אודו טלי מיהת דהיכא דדנין הסנהדרין עפ"י העדאת עדים בב"ד כגון שראוהו בלילה דאינן יכולין לדון עפ"י ראייתן שלא יהיו הרואין נעשין דיינים דבכה"ג ודאי דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת והנהו שראו לא מצי חזיא ליה זכותא והריטב"א דחה זה ע"ש דמתבאר דליכא שום הו"א דלר"ע יהיו יכולין לדון הסנהדרין שראו שהרג אפילו בראוהו ביום יעוש"ה. אם לא שנימא דהריטב"א על ר"ה שהוא מרבינו יו"ט בן אשבילי לא זה הוא הריטב"א שעל המס' מכות מרבינו יו"ט בן אברהם וכבר האריך הגאון חיד"א בספר שם הגדולים שייחס חידושים של הריטב"א לרבינו יו"ט בן אשבילי ומ"ש הריטב"א בשיטת הבעה"מ דר"ע ג"כ מודה דבראו ביום יכולין לדון עפ"י ראייתם בלבד המעיין היטב בלשון הבעה"מ נראה מבואר דכתב דלר"ע לא יוכלו הב"ד לדון כלל עפ"י ראייתן שראו ביום יעוש"ה. והנה בין כה ובין כה שיטת הריטב"א במס' מכות וכפי שיטת הריטב"א בר"ה בדעת בעה"מ הנ"ל היא שיטה חדשה בסוגיא דידן:

ואולם מ"ש הריטב"א ז"ל במס' סנהדרין [צ"ל ר"ה] פרישנא טעמא כו' דבריו ז"ל צריכין ג"כ פי' ונ"ל דהקשה כאן ב' קושיות חדא דבסוגיא דהחובל משמע דבראו ביום נעשין דיינים ודנין ע"פ ראייתם ואילו לפי מה דקאמר הש"ס בר"ה הטעם משום דוהצילו העדה הוה הדין דאפילו ראוהו ביום אינן נעשין דיינים כלל כיון דלא חזי ליה זכותא וגם דקשה מהא דמס' מכות (י"ב) דסובר ר"ע דסנהדרין שראו באחד שהרג אינן יכולין להיות דיינים כלל מקרא דעד עמדו כו'. וגם הקשה עוד קושיא שלישית דל"ל להש"ס בר"ה לומר הטעם משום והצילו העדה הלא במכות (י"ב) ילפינן מקרא דעד עמדו כו' והוא קושית התוס' דכאן וגם בר"ה (שם) ד"ה דרחמנא. וע"ז כתב דאין לומר דקרא דהכא עד עמדו הוא אסמכתא ועיקר דרשא דרשינן מקרא דוהצילו העדה וא"כ היה מיושב עכ"פ קושיא השלישית והיא קושית התוס' דהא לשון הש"ס במכות שם דקאמר דקרא דעד עמדו מבעי ליה לכדר"ע כו' מוכרח דדרשא מעליא היא:

(ד) וכתב עוד הריטב"א ז"ל וז"ל והנכון דהא דהכא עיקר דרשא והנהו דהתם טעמא לקרא נינהו אלא הוו סוגיא דפליגי דבפרק החובל סברי דטעמא לקרא נינהו משום דאין עד נ"ד וסוגיא דסנהדרין [צ"ל ר"ה] סברי דטעמא דקרא משום והצילו ואי נפקא לן לפום סוגיא דפרק החובל דכל מה דאמרינן בכל דוכתין בהדיא דאין עד נעשה דיין מהאי דקרא דעד עמדו לפני העדה נפקא לן כו' ע"ש. ופירוש דבריו ז"ל נלע"ד דבר לתרץ קושיא ג' והיא קושית התוס' בר"ה ודסוגיא הנ"ל דסוגיא דר"ה דקאמר משום והצילו סוברת ג"כ האי דרשא דר"ע במס' מכות משום דילפינן מקרא דעד עמדו כו' ורק דקרא דוהצילו הוא טעמא לקרא דמש"ה אמרה התורה דסנהדרין שראו שהרג אינן יכולין להיות דיינין משום דכתיב והצילו העדה והני דחזו דקטל לא מצי חזו ליה זכותא וא"כ לפי"ז לעולם עד הרואה אינו יכול להיות דיין ואפילו בראו ביום ג"כ אינן יכולין להיות דיינים משום דלא מצי חזו ליה זכותא וסוגיא דפרק החובל סוברת דמקרא דהצילו לא דרשינן כלל לזה רק הטעם דאמרה תורה עד עמדו לפני העדה למשפט דדרשינן דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאינן יכולין לדונו הם בעצמם עד שיעמוד בב"ד אחר הוא משום דאין ענ"ד ולפי"ז דוקא בראוהו בלילה דהוויין רק עדים אינן יכולין להיות דיינים אבל בראוהו ביום שפיר יכולין להיות דיינים ודנין עפ"י ראייתם. וא"כ מיושב בזה הקושיא שהקשה בראשונה דמקרא דעד עמדו משמע דאפי' בראוהו ביום ג"כ אינן יכולין להיות דיינים ואלו בסוגיא דפרק החובל מבואר דבראוהו ביום מודה ר"ע דנעשין הם דיינים ודנין אותו עפ"י ראייתם משום דסוגיא דפרק החובל סוברת דטעמא דר"ע במס' מכות (י"ב) הוא משום דאין עד נעשה דיין ולא משום קרא דוהצילו העדה וא"כ הואיל דעיקר הטעם דר"ע במס' מכות (י"ב) הוא דמש"ה אמרה תוה"ק עד עמדו לפני העדה למשפט הוא משום דאין עד נעשה דיין וא"כ זה הוא דוקא בראוהו בלילה דנעשין אז עדים אבל בראוהו ביום שדנין עפ"י ראייתן ולאו שם עדים עלייהו כלל ודנין משום לא תהיה שמיעה גדולה מראיה שפיר יכולין לדון גם בד"נ ומוקמינן לקרא דעד עמדו דוקא בראוהו בלילה. ואין להקשות לפי"ז א"כ אף דמוקמינן להאי פלוגתא דר"ט ור"ע בסנהדרין שראו באחד שהרג סובר ר"ט מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשים דיינין ור"ע סובר כולן נעשין עדים ואין עד נ"ד דמוקמינן דוקא בראוהו בלילה מ"מ אכתי תקשה דלמה סובר ר"ע דאין יכולין מקצתן להיות דיינים הלא ר"ע סובר דסנהדרין שראו ביום יכולין להיות דיינים ודנין עפ"י ראייתן ולית ליה טעמא דוהצילו העדה וא"כ יהיה מקצתן נעשין דיינים. אולם באמת א"ש דכל שהב"ד דנין עפ"י עדים שוב א"י להיות דיינים כלל כל שראו הדיינים דשוב שם עדים עליהם ואין ענ"ד דבשלמא כשדנין עפ"י ראייתן לבד הוא דיכולין לגמור הדין עפ"י ראייתן אבל כל דאיכא עדים המעידים לפני הב"ד שוב פסול גם עד הרואה להיות דיין. והוא כסברת הריטב"א בר"ה בשיטת הבעה"מ שהבאתי לעיל:

וכתב הריטב"א עוד וז"ל ומיהו עדיין צריכין לשאול דסוגיא דפרק החובל וכן לר"ט דפליג על ר"ע וכן לתנאי דלעיל דלית להו האי דרשא עד דאינו נעשה דיין מנ"ל ויש שהיו אומרים בתוס' דטעמא משום דהוי עדות שאאי"ל כו' יעוש"ה. וכוונתו דלפי מה שהעלה לעיל דסוגיא דפרק החובל סוברת דהא דר"ע במס' מכות דיליף מקרא דעד עמדו הוה הטעם משום דאין ענ"ד מנ"ל האי סברא דאין ענ"ד דנימא דזה הוא טעמא דקרא וכן הקשה לר"ט דלא דריש האי קרא דעד עמדו כדדריש ר"ע וכן להני תנאי דמס' מכות דפליגי על דרשא דר"ע מנ"ל דאין ענ"ד ומתרץ שם או דסברא טובה היא משום דהו"ל עדות שאאי"ל או מקרא דועמדו שני האנשים ע"ש כנלע"ד לפרש דברי הריטב"א ז"ל. ולפי פירושו של הריטב"א למסקנת התי' דברייתא מיירי בראוהו בלילה ור' יהודה נשיאה ראה ביום א"כ שפיר נוכל לומר דר' יהודה נשיאה סובר ג"כ כר"ע ולא צרכינן לומר דיש חילוק בין ד"מ לד"נ כדכתבו התוס' בד"ה כגון שראוהו יעוש"ה:

(ה) והנה באמת שיטת הריטב"א ז"ל הוא שיטה חדשה וחפשתי ומצאתי לו חבר רבינו הראב"ד ז"ל מובא בשמ"ק בסוגין בהא דפריך הש"ס וסבר ר"ע אין ענ"ד והתניא וכי יכה כו' כל הסוגיא וכתב השמ"ק בד"ה הא הכהו בפני ב"ד חייב אלמא אפילו בד"נ נמי ענ"ד ואפילו בראוהו בלילה דדומיא דעדים קא עביד להו מה עדים כי ראוהו בלילה דנין אותו ביום כו' הראב"ד ז"ל. ולכאורה אינו מובן כלל מ"ש הראב"ד ואפילו ראוהו בלילה הלא לר"ע אנו קיימין והוא סובר דאין עד הרואה כשר לד"נ וא"כ למה הוצרך הראב"ד ז"ל לפרש הקושיא דהש"ס דהואיל דבברייתא קתני סתמא משמע אפילו בראה בלילה ולכאורה י"ל בזה. אבל לפי האמור א"ש דנוכל לומר דגם הראב"ד ז"ל מפרש כהריטב"א דלר"ע ג"כ הוה הדין דבראוהו ביום יכולין הסנהדרין לדון דיני נפשות עפ"י ראייתן וא"כ היה קשה מה מקשה הש"ס מברייתא דאגרוף הא נוכל לתרץ ולומר דהא דשמעינן מברייתא דאגרוף הא הכהו בפני ב"ד חייב היינו דוקא בהכהו ביום דמודה ר"ע בראוהו ביום דדנין עפ"י ראייתן ולזה כתב הראב"ד דבברייתא קתני סתמא ומשמע אפילו בראה בלילה ג"כ סובר ר"ע דענ"ד בד"נ כנעל"ד לפרש כוונת הראב"ד ז"ל:

הן אמת כי השמ"ק בסוגין בד"ה וסבר ר"ע דאין ענ"ד בד"נ ומשום דכיון דחזי ליה דקטל נפשא תו לא חזי ליה זכותא כו' בשם הראב"ד ז"ל הרי דהראב"ד ז"ל מפרש להסוגיא דידן דס"ל ג"כ משום והצילו העדה וא"כ אפילו בראוהו ביום ג"כ שייך האי טעמא ואין יכולין להיות דיינין וא"כ נראין דברי הראב"ד ז"ל כסותרין. ומיהו י"ל דהראב"ד סובר דנוכל לפרש שני הפירושי' בהסוגיא או דהטעם הוא משום והצילו העדה וא"כ סובר ר"ע דלעולם אין סנהדרין הרואין יכולין להיות דיינין או דנוכל לומר כפירושו של הריטב"א דבראוהו ביום ג"כ ר"ע מודה דיכולין לדן ד"נ עפ"י ראייתן ולפי' השני כתב הראב"ד לדבריו שהביא השמ"ק בד"ה הא שהבאתי לעיל ויש עוד סברא לומר בדברי הראב"ד דסובר ג"כ כהריטב"א ורק דסובר דקרא דוהצילו העדה דילפינן דעד הרואה פסול הוא דוקא היכא דדנין עפ"י הגדת עדים אבל לא היכא דדנין עפ"י ראייתן ויש להאריך עוד בזה והוה א"ש הכל אבל עכ"פ מצאתי חבר לפירושו של הריטב"א הראב"ד המובא בשמ"ק בד"ה הא. והנה לפי"ד הריטב"א הנ"ל נוכל ליישב תו הקושיא הראשונה של הריטב"א שהתחיל בה דקשה מר"ע דמס' מכות (י"ב) על רבא במסכת סנהדרין (ע"ח) גבי טריפה שהרג בפני סנהדרין דחייב מיתה אבל לפי מסקנת הריטב"א ז"ל א"כ הסוגיא דב"ק סובר דלר"ע ג"כ הדין דבראוהו ביום שפיר דנין הסנהדרין עפ"י ראייתן והא דיליף מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט הוא דוקא בראוהו בלילה ורבא בסנהדרין מיירי דוקא בראוהו ביום וכמ"ש התו' בהדיא (שם) בסנהדרין וא"כ גם ר"ע מודה דהסנהדרין דנין אותו עפ"י ראייתן. ואולי גם כוונת הריטב"א ז"ל ליישב בזה גם הקושיא הראשונה שלא יקשה מר"ע על רבא והיינו דרבא סובר ג"כ כהאי סוגיא דפרק החובל דלטעמא דקרא דעד עמדו הוא משום דאין ענ"ד ופליג על הסוגיא דמס' ר"ה (דף כו) ודו"ק. ולפי האמור אולי נוכל לומר שגם הרמב"ם (בפ"ה מהלכות עדות ה"ח) סובר ג"כ כשיטת הריטב"א והראב"ד הנ"ל ופוסק כר"ע וא"כ סנהדרין שראו ביום שפיר יכולין לדין עפ"י ראייתן והא דנקיט הרמב"ם הלשון כל עד שהעיד בד"נ ושלל עד הרואה היינו דבעד הרואה משכחת שיהיה דיין וכגון שאין דנין עפ"י הגדת עדים רק עפ"י ראייתן של הסנהדרין ושראוהו ביום ונוכל לומר דכוון ג"כ בלשון כל עד שהעיד היינו דכל שהעדים צריכים להעיד בב"ד והב"ד דנין עפ"י הגדת העדים פסולים הם הרואים לדין אבל היכא דהסנהדרין דנין ע"פ ראייתן שפיר יכולין לדון אם ראוהו ביום דתו לאו שם עדים עלייהו רק דיינים וי"ל עוד בזה:

(ו) ועפ"י האמור מובן דברי החינוך ז"ל שכתב (במצוה ת"ט) וז"ל שנמנענו שלא להרוג החוטא כשנראה עושה מעשה החטא שיתחייב עליו מיתה קודם שנביאוהו לב"ד אבל נתחייבנו להביא לפני ב"ד ונביא עליו העדים לפניהם והם ידינוהו במאי שהוא חייב שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו'. ולשון המכילתא יכול יהרגנו אותו מי שהרג או שנאף ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו' אפילו ראוהו הב"ד הגדול שהרג יהיו כולם עדים וישאו עדותם אצל ב"ד אחר שידינוהו. עוד אמרו במכילתא הרי עדה שראו אחד שהרג את הנפש יכול יהרגו אותו עד לא יעמוד אצל ב"ד ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו משרשי המצוה לפי שענין ד"נ הוא דבר קשה מאוד שצריך דקדוק גדול ביותר נצטוו העדה להיות מצילים הנידון בכל דבר הראוי להצילו בשבילו לא שיטו הדין כדי להצילו חלילה כמו שדרשו רז"ל ושפטו העדה כלומר שצריכין להפך בזכותו אם יש לו זכות יצילהו ואם לאו יהרג וע"כ הזהרנו שיביא הדין עכ"פ לפני הב"ד ולא ידינוהו העדים שראו הדבר בעיניהם לעולם כי אולי מתוך ראותם הענין לא יוכלו להפוך בזכות וכו' עכ"ל הטהור. והנה הביא החינוך ז"ל המכילתא שאסור להרוג החוטא קודם הגמ"ד של הב"ד והביא ג"כ הברייתא דר"ע במסכת מכות (יב) דסנהדרין שראו כו' וכשכתב הטעם לא כתב רק על מה שלא יהיו עדים דיינים משום והצילו העדה אבל על סנהדרין שראו שלא ידונו עפ"י ראייתם לא כתב טעם זה כנראה למדקדק בלשונו הזהב וגם חידוש שכ' להא דר"ע (במסכת מכות י"ב) הלא רבא לא פסק כהאי ברייתא דר"ע במס' מכות שהרי סובר דטריפה שהרג בפני ב"ד חייב מיתה. ולכאורה י"ל בזה טובא. אבל לפי האמור מובן שפיר דבריו ז"ל דפוסק להאי ברייתא דר"ע במסכת מכות ורק היכא דראו בלילה ואזלא ברייתא זו כהאי ברייתא דב"ק דסובר ר"ע דכולן נעשין עדים ואין ענ"ד ומדוקדק שפיר הלשון כולן נעשין עדים הלא הכי צריכין כולם להעיד [ועיין בט"א על ר"ה (דף כו שם) בד"ה למימרא ק"ל דילמא ה"ט דר"ע דמקיש שלשה לשנים דבנמצא א' מהם קא"פ עדות כולן בטילה כו' ע"ש מ"ש בזה ועיין בהגהות אמרי ברוך (שם) מהגאון ר' ברוך פרענקיל ז"ל שכ' עלה דזה דוקא הבאים לפני ב"ד להעיד אבל כשלא הלכו כולם לפני ב"ד די בשנים והאריך והביא דברי הרמב"ן עה"ת בפ' שופטים ומפלפל הגאון הנ"ל והעלה לדבר פשוט דהיכא ששאר הרואים נעשים דיינים די בשני עדים יעוש"ה בדבריו] ורק כוונת ר"ע הוא דהואיל דכולם יכולין להיות עדים והב"ד צריכין תו לדון עפ"י הגדת עדים שוב אין כולם יכולין להיות דיינים אבל בראה ביום שפיר יכולין הסנהדרין לדון עפ"י ראייתם והביא הברייתא דר"ע על אם ראוהו בלילה ומש"ה הביא ג"כ הדרשא דמכילתא דקודם גמ"ד אין שום אדם רשאי להורגו ולכאורה הוא מיותר דהואיל דהביא להברייתא דר"ע דמסכת מכות (י"ב) דהסנהדרין אינן רשאין לגמור דינו ולהרגו מכ"ש דאין שום אדם יכול להרגו קודם שנגמר הדין אבל לפי האמור א"ש דהמכילתא אשמעינן דאפילו בראוהו ביום אשר בכה"ג היה הב"ד שראוהו יכולין לגמור הדין עפ"י ראייתן מ"מ קודם הגמ"ד אין רשאי להורגו וכ' אח"כ משרשי המצוה דמש"ה אין עדים יכולין להיות דיינים משום דלא חזי ליה זכותא והיינו דוקא היכא דהגמ"ד הוא ע"י הגדת עדים לפני הב"ד דאז איכא טעם דוהצילו העדה וזה נוטה למה שכתבתי לעיל בסברת הראב"ד ז"ל ודוק היטב בזה:

(ז) ועפ"י האמור לעיל נוכל ליישב קושית התו' הנ"ל עוד באופן אחר בפשיטות דשפיר צרכינן קראי דעד עמדו וקרא דוהצילו העדה דאי מקרא דעד עמדו היינו אומרים דוקא בראוהו בלילה דצריכין לדונו עפ"י הגדת עדים בב"ד הוא דאין הסנהדרין יכולין לדונו אבל בראוהו ביום דיכולין לדונו ע"פ ראייתם הייתי אימר דיכולין להיות דיינין ואשמעינן קרא דוהצילו העדה וא"כ כל דחזו דקטל נפשא תו לא מצי חזי ליה זכותא וא"כ אפילו בראוהו ביום ג"כ א"י להיות דיינים. ונוכל לומר עוד דמקרא דוהצילו העדה בלחוד הייתי אומר דוקא היכא דדנין ע"פ הגדת העדים הוא דבעינן והצילו העדה אבל בסנהדרין שראו ביום דדנין עפ"י ראייתם שפיר דנין ואשמעינן קרא דעד עמדו דבין בראו ביום ובין בראו בלילה אין הרואים נעשין דיינים וי"ל עוד בזה וקצרתי. ונוכל להוסיף עוד ולומר דאי לאו קרא דעד עמדי לא הייתי מפורש לקרא דוהצילו העדה על זה דאין הרואים נעשים דיינים שהרי ר"ט לא דריש ג"כ לקרא דוהצילו על זה ורק השתא דאית לן קרא דעד עמדו אמרינן דטעמא דקרא הוא משום דוהצילו העדה וידעינן דאין הרואה נעשה דיין בד"נ ודוק בזה:

לב

[לב] (א) ת"ר שור תם שהמית והזיק כו'. כל הסוגיא. הנה כבר האריכו גדולי האחרונים להקשות לפי מה דקיי"ל לעיל בב"ק (דף י"ג ע"ב) דנגח ואח"כ הפקיר פטור מלשלם ולשיטת הרא"ש (שם בסי' ט"ז) דאף דלענין מיתה פליגי בזה ר"י ורבנן מ"מ בניזקין כ"ע מודו דפטור [הן אמת (דמירושלמי פ"ד דב"ק ה"ז) משמע דגם לענין ניזקין הוי הפלוגתא ולעיל על (דף כ"ט ע"ב [או"ה הבאתיו ע"ש] וא"כ מה פריך הש"ס הכא וכי קדמו ודנו אותו ד"נ ניהדר ונידייניה ד"מ הלא לאחר הגמ"ד הוי השור הפקר והוי כנגח ואח"כ הפקיר דפטור ועיין בקצות־החושן (סי' ת"ו) שהאריך בזה. ולכאורה י"ל דמכאן ראיה לשיטת הר"ת בזבחים (דף ע"א ע"א) דסובר דשור הנסקל לא נאסר מחיים א"כ שפיר פריך הש"ס הכא ניהדר ונידייניה ד"מ. אולם באמת בדברי הר"ת הנ"ל האריכו ג"כ ואציין כאן פלפול א' שפלפלתי בימי חורפי עם ידידי הגאון ר' יעקב יצחק יוטאס נ"י מלעמברג בעהמ"ח ספר מקראי קודש והוא פלפול בסוגיא דידן. וזה שכתבתי להרב הנ"ל:

ע"ד קושייתו החמורה בדברי הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' נ"מ ה"ח) שכתב ששור המועד שהמית והזיק ודנו תחלה ד"נ מ"מ חוזרין ודנין אותו ד"מ וגובין מהרדיא כו'. וע"ז תמה כבודו מהש"ס (דכריתות כ"ד) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה וא"כ דמי הרדיא מעת גמר הדין עד ההריגה הוה הפקר ומה שייכת לניזק בו יותר מכל אדם זה תורף קושייתו ואני מוסיף להקשות עוד לפי דברי הר"ת בזבחים (דף ע"א) בתוד"ה אפילו שכתבו דרשאי למוכרו לרכוב עליו עד בית הסקילה כו' דאיזה מכירה שייכא בזה הואיל דכולו הפקר הוא והתוס' (שם) בתי' ה"ב שכתב בשם הר"ת דאין לו מכר הואיל דאין לו בעלים נחתו קצת לסברא זו הואיל דהוא הפקר אבל דבריהם עפ"י תי' הראשון של הר"ת לכאורה אינם מובנים כלל וגם באיזה סברא פליגי הני ב' תירוצים של הר"ת ולכאורה צ"ע דבר זה. ועוד יש לעורר בסוגית הש"ס (דב"ק דף צ' ע"ב) אשר הוא המקור לדברי הרמב"ם ז"ל. [הוא קושית הקצות־החושן בסי' ת"ו שהבאתי לעיל] ולהבין כ"ז צריכין אנו להאריך קצת ועפ"ז יתיישב לנו דברי הרמב"ם מקושית הראב"ד ז"ל. דהנה האדם במה שיש לו. יש לו שני קנינים. קנין בגוף החפץ שהוא שלו ויש לו בו ג"כ קנין בפירות דהיינו היתר שימוש בהחפץ והנה בשור יש לו בו שני קנינים דהיינו קנין הגוף בגוף השור דאם ישחטנו יהיה הבשר שלו ויש לו בו היתר שימוש כ"ז שהוא חי יכול להשתמש בו לרדיא ולרכוב עליו והנה לשיטת הר"ת דאינו נאסר מחיים וכן מורה דברי הרמב"ם (בפי"א מהל' נ"מ ה"י) וא"כ הרי יש לו בו היתר שימוש כ"ז שהוא חי ואמאי אינו יכול למוכרו הזכות שלו שיש לו בו לתי' השני של הר"ת ז"ל דהא מצינו גבי הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו דג"כ אין להאב אלא הפירות ואפ"ה אמרינן דאם מכר האב מכורין עד שימות וכן בשאר דוכתי בש"ס וא"כ ה"נ נימא כן ולכאורה ראוי להתבונן בזה:

והנראה בזה ע"פ מ"ש הר"ן ז"ל (בכתובות פרק אע"פ) על הא דהמקדיש מעשה ידי אשתו דאמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר וכתב הר"ן ז"ל דקיי"ל דאפילו במעלה לה מזונות ומעה כסף אפ"ה אין הקדשו חל הואיל דהוה דשלב"ל ועיי"ש שהקשה על הרמב"ם ז"ל ובסוף כתב וז"ל אבל לדידן דקיי"ל דיכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אפילו כי אמר לה הכי לא מהני כיון דלאו דידיה נינהו וכיון שהיא יכולה להפקיעם משעבודו כו' עד בסוף שכ' בהדיא ואפ"ה מעשה ידיה שלב"ל לא מצי אמר יקדשו ידיך לעושיהם כיון שהיא יכולה להפקיעם עכ"ל והמעיין היטב בדבריו יראה דמש"ה לא יוכל להקדיש הואיל דתליא ביד אחרים להפקיע כל זכותו ותו אמרינן דלא הוי הקדש כלל אף אם האחר לא הפקיע כלל זכותו הואיל דבשעת ההקדש יכול להפקיע ואף הרמב"ם ז"ל נוכל לומר דמודה לסברא זו שכתב הר"ן ז"ל הנ"ל ואפ"ה כתב שפיר דיכול להקדיש מעשה ידי אשתו אם אמר יקדשו ידיך דנוכל לומר דמיירי היכא דכבר התחילה ליטול ממנו מזונות דאז תו לאו בידה הוא שתאמר א"נ וא"ע וכמ"ש הרא"ה מובא דבריו לקמן בהר"ן ז"ל ועיין בכ"מ (בפ"ו מהל' ערכין הכ"ו) מ"ש בדברי הרמב"ם (הכ"ח) שדרך קצת בדרך זה ומדברי הר"ן ז"ל נראה שהוא חולק על הרא"ה ז"ל שכתב (שם) על הא דקאמר הש"ס דאשה אין בידה לגרש א"ע שכתב דמוכח דאפילו לר"ה דאמר יכולה אשה שתאמר א"נ וא"ע דוקא במעשה ידיה אבל לא בשאר מלאכות דאלת"ה הרי בידה הוא שתאמר א"נ וא"ע כו' יעוש"ה בדבריו ואם נאמר כסברת הרא"ה ז"ל א"כ שפיר נוכל לומר דהש"ס קאי באשה שכבר התחילה להיות ניזונית משל בעלה ושפיר פריך הש"ס דאשה לאו בידה הוא. ומש"ה תמה הר"ן על הרמב"ם והבן היטב:

והנה בדעת התו' אני מסתפק ושואל היכן דבריהם נוטים אם הם מסכימים לסברת הרא"ה ז"ל והנה ממ"ש (בדף נ"ט ע"א) בד"ה הכא שהוכרחו לומר דהש"ס רוצה ליישב אף לר"ל מבואר דלא ס"ל כסברת הרא"ה וכמו שהוכחתי מדברי הר"ן ז"ל. אמנם י"ל דניחא להו לתרץ בכדי דנוכל לומר דמתני' אזלת אף באשה שעדיין לא התחילה כלל להיות ניזונות ועיין בהגהות אלפסי בחידושי אנשי שם אות א' מ"ש דתו' בפרק הכותב חולקים על סברת הרא"ה ולכאורה יש לפלפל (שם) בדברי התו' כתובות (דף נ"ח ע"ב) ד"ה מאי ותוס' כתובות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה זימנין ועיין בפ"י (בדף נ"ח) בד"ה מאי לאו שכתב דכל שהקדיש בשעה שהיא ניזונית תו חל ההקדש וא"כ נוכל לומר ג"כ דהתוס' מסכימים ג"כ לסברת הר"ן ז"ל שהבאתי לעיל וקצרתי:

ב

(ב) ועפ"י החזיון הזה נוכל ליישב היטב דברי הר"ת הנ"ל דמש"ה אינו יכול למכור היתר שימוש שיש לו לאחר הואיל דאינו בידו דהא ביד אחרים הוא להפקיע זכותו דהא הב"ד יוכלו להרוג את השור תיכף ואף עד בית הסקילה דיכול לרכוב עליו מ"מ אם הב"ד ירצו להרוג אותו תיכף במקומו ג"כ יכולין להרוג אותו. ונוכל עוד להטעים הדברים יותר עפ"י מה דאמרינן במס' מכות (דף ה' ע"א) סיפא איצטריכא ליה באו שנים ואמרי בחד בשבתא נגמר דיני של פלוני ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בע"ש נגמר דינו של פלוני אין אלו נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא הוא. וכ"כ אני אומר לענין השור הזה שנגמר דינו לסקילה דאם אדם אחד הרג את השור הזה דפטור מלשלם ואף דהיה ביד הבעלים להשתמש בו עד בית הסקילה ג"כ פטור דומיא דגזל בהמה והזקינה דא"צ לשלם אלא אם כיחשה דלא הדרה וא"כ ה"נ הרי פטור הוא מלשלם להבעלים אף אותו שימוש שיש לו עדיין זכות בו עד שהב"ד יסקלהו וא"כ הרי ביד כל אדם להפקיע זכות זה וא"כ כמו דאמרינן דאינו יכול להקדישו כ"כ פשיטא דאינו יכול למכור זכות זה ואף להפקיר זכות זה ג"כ אין בידו דכיון דבעינן דאתא מכח המפקיר ולא דמיא להפקר ממילא שאין לו בעלים והכא אינו יכול להפקיר זכות זה כמו שאינו יכול להקדישו דהפקר מיקרי דעת אחרת מקנה וז"א יכול להקנות כלל משום האי טעמא הואיל דביד אחרים להפקיע ממנו זכות זה:

ועפי"ז נוכל להבין החילוק שבין הני שני תירוצים של הר"ת בזבחים (ע"א) שהבאתי דלתי' הא' של הר"ת דיכולין הבעלים למכור חלק שיש להם היינו דלית ליה סברת הר"ן שכתבתי לעיל אלא אף דביד אחרים להפקיע זכותו אפ"ה כל כמה דלא אפקע להו הרי הוא ברשותו ויכול למכור זכותו לאחר והיינו הואיל דאית ליה דאף שכבר התחילה האשה להיות ניזונית משל בעלה אפ"ה יכולה שתאמר א"נ וא"ע וא"כ ע"כ דלא ס"ל הא סברת הר"ן וכמש"ל, וא"כ שפיר כתבו התוס' דיכול הוא למכור לאחרים שירכוב עד בית הסקילה אבל בתי' הב' שכתבו ועוד דאין לו מכר דאין לו בעלים והלוקח אינו יכול לזכות בו יותר משאר אדם כוונתו הוא דאין לו מכר הואיל דאין לו בעלים היינו דמש"ה אינו יכול למכור משום דביד אחרים להפקיע זכות שיש לו להבעלים וא"כ שפיר מיקרי אין לו בעלים וכסברת הר"ן ז"ל דאינו יכול למכור זכות כזה והא דכתבו ואין ללוקח זכות בו יותר משאר אדם דקדוקו לכתוב משאר אדם היינו מי שאינו הבעל של השור אבל הבעלים בעצמם פשיטא דיש לו זכות בו דהיינו היתר שימוש כ"ז שלא נסקל השור דאינו נאסר בהנאה אלא לאחר סקילה ולשוחטו ג"כ אסור אבל קנין פירות בהשור כ"ז שהשור חי פשיטא דיש לו בו וכמש"ל. ועיין תוס' (ב"ק מ"ה ע"א) ד"ה מכור מה שהוצרכו לתרץ אליבא דר"ת דמ"מ אסור להשהותו לענות דינו אזלי לתי' הראשון של הר"ת דיכול למוכרו וגם בזה צ"ע קצת אבל לתי' הב' של הר"ת אינו יכול למוכרו כלל וכמש"ל. מיהו אם אדם אחר השתמש בשור זה במקום אשר הבעלים היו יכולים להשתמש והיו רוצים להשתמש בו פשיטא דצריכים לשלם כדין הדר בחצר חבירו דאם הוא דרכו להשכיר או לדור בו בעצמו וה"נ אם הבעלים בעצמם רצו להשתמש בהשור הזה דהואיל דהיתר שימוש עדיין הוא של הבעלים מש"ה צריך לשלם ועיין ב"ק (צ"ז ע"א) דהא דתוכף עבדא של חבירו ועשה בו מלאכה דפטור מוקי לה הש"ס בשלא בשעת מלאכה:

ועפ"י ההצעה הזאת מיושבים היטב כל הקושיות הנ"ל שהתחלנו בהם. דבשלמא בשור הנסקל שהוזמו עדיו דאמרינן כל המחזיק בהן זכה בהן היינו בגוף השור דהא לאחר גמ"ד דנעשה השור הפקר ואם הוזמו העדים נמצא שהיה מתחילתו מותר בהנאה וא"כ שפיר אמרינן דכל המחזיק בו זכה בו הואיל דגוף השור נעשה הפקר אבל ההיתר שימוש שיש להבעלים בו פשיטא דלא נעשה הפקר ועדיין הוא ברשות הבעלים ולא יצא כלל מרשותו ומש"ה א"ש הא דפריך הש"ס בב"ק וליהדר ולידיינו ד"מ דהיינו הואיל דמזה עדיין לא יצא מרשות הבעלים דהא יש לו עדיין היתר שימוש וא"ש ג"כ דברי התוס' (בזבחים ע"א) וא"ש גם דברי הרמב"ם ז"ל (בפי"א מהל' נ"ע ה"ח) מ"ש דגובין מרדיא והבן היטב בזה:

(ג) וארווח לן ליישב בזה דברי הרמב"ם הנ"ל להצילו מהמון הקושיות אשר שתו עליו וז"ל הרמב"ם ז"ל (בפי"א מהלכות נזקי ממון ה"ז) שור תם שהמית והזיק דנין אותו ד"נ ואין דנין אותו ד"מ ומועד שהמית והזיק דנין אותו ד"מ וחוזרין ודנין אותו ד"נ קדמו ודנוהו ד"נ תחלה חוזרין ודנין אותו ד"מ ומהיכן משלם מן השבח שהשביח ברדיתו אחר שנגמר דינו שכיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו דנוהו ד"נ וברח אין דנין אותו ד"מ. ובהשגות תמה עליו וז"ל הראב"ד ז"ל א"א זו הסוגיא אינה מסכמת עם הגמ' כו' דאיהו סובר שאין חוששין למיתת השור משום עינוי הדין וא"כ תם שהמית והזיק נדייניה ד"נ והדר נדייניה ד"מ מאי אמרת רדי' עליה דמרא הוא והא כיון דדנוהו ד"נ שוב אין לבעליו רשות בו ועוד דאמרינן בגמר דקביל סהדי וברח ומה לנו אם ברח השור כו' עש"ה וגם ה"ה ר"ל דדעת הרמב"ם ז"ל בפירוש הש"ס כשברח היינו שברח השור וכבר תמה הלח"מ שם דהא בגמרא איתא הגירסא היכא דיינינן ליה ד"מ בלא בעלים משמע דברח קאי על הבעלים ועיי"ש בלח"מ שהאריך בזה ועיין במגדל עוז שהאריך ג"כ בזה אבל לפמ"ש דברי הרמב"ם ז"ל ברור מללו בפירוש דברי הש"ס דכוונת הש"ס הוא דרבנן דבי רב רצו לומר דמתניתא אתיא כר"ש התימני וא"ל רבא דאפ"ת כר"ע והב"ע כשברח והיינו כשברחו הבעלים וכפירש"י ז"ל והדר פריך הש"ס אי ברח כי לא דנוהו ד"נ היכי דיינינן ליה ד"מ בלא בעלים ומשני דקיבל סהדי וברח. והדר פריך הש"ס סוף סוף מהיכא משתלם וה"פ דכיון דכבר נגמר דינו של השור וא"כ תו הי"ל הפקר ונגח ואח"כ הפקיר קיי"ל דפטור דתו לית להו בעלים וא"כ אפילו לא ברח נמי וע"ז משני הש"ס מרדיא ור"ל דהנה אע"ג דלאחר שנגמר הדין תו הוה הפקר וא"כ אין לו בעלים דהא השור נאסר בהנאה ותו אין לו בעלים ודמיא להפקר אפ"ה הואיל דעדיין יש לו לבעלים היתר שימוש וא"כ תו נוכל להגבות ממון זה מרדיתו של השור. ולחייבו ממון מן העלי' לא מצינו לחייב אותו הואיל דבאמת גוף השור אינו שלו אבל ממון זה מרדיתו אכתי שם בעלים עליה ולענין זה אמרינן דמממון זה מהרדיא עכ"פ גובה הניזק והדר פריך הש"ס א"ה תם נמי כו' וליגבי מרדיא וע"ז משני הש"ס דרדיא עלי' דמרא וא"כ שפיר נוכל לומר דחיישינן לעינוי הדין וכוונת הש"ס מרדיא היינו שכבר השביח ברדיתו וכמ"ש הכ"מ בפי' הרמב"ם ז"ל. וא"כ לפי המסקנא שפיר אמרינן דאף אם דנו ד"נ תחלה חוזרין ודנין אותו ד"מ היכא דלא ברח הבעלים וגבייתו הוא מרדיתו שכבר השביח השור וברייתא דקתני דאין חוזרין ודנין ד"מ איירי כשברח הבעלים. ועתה המעיין היטב ברמב"ם ז"ל יראה מבואר שלא שינה אף נקודה אחת מדברי הש"ס וז"ל קדמו ודנוהו ד"נ תחלה חוזרין ודנין אותו ד"מ ומהיכן משתלם מן השבח שהשביח ברדיתו אחר שנגמר דינו שכיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו וכוונתו הוא דלענין רדיא של השור שכבר השביח לענין זה עדיין שם בעלים עליו דהואיל דהתורה לא אסרה את השור אלא לאחר מיתתו אבל כשהוא בחיים עדיין הוא מותר בהנאה והיתר שימוש זה עדיין הוא של הבעלים דהתורה לא הוציאה זה מרשותו של הבעלים וכמש"ל. ולחייבו לבעלים בכל הנזק א"א הואיל דבאמת כבר נגמר דינו לסקילה וא"כ לענין זה אין לו בעלים מיקרי הואיל דגוף השור אינו שלו ואין לו אלא היתר שימוש והדר כתב עוד דנוהו ד"נ וברח אין דנין אותו ד"מ ר"ל כשברחו הבעלים והא דאין דנין אף אם כבר השביח השור ברדיתו היינו דעיקר הטעם שאם אחר חרש בהשור הזה או רכב עליו דחייב לשלם הוא משום דאכתי יש לו לבעלים היתר שימוש וכ"ז אם הבעלים הם בכאן דאז הואיל דהוא יכול להשתמש בו ואם בא אחר ושימש בהשור חייב שפיר לשלם כמו דאם עשה מלאכה בהעבד בשעת מלאכה אבל אם הבעלים אינם בכאן וא"כ כשבא אחר ושימש בו דמיא לעשה מלאכה בעבד שלא בשעת מלאכה דפטור כדאי' בב"ק (צ"ז) מש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דאם ברח אין דנין אותו ד"מ והיינו דאם ברחו הבעלים דאז אם זכה האחר שפיר א"צ לשלם לא לבעלים מטעם שכתבתי וגם להניזק א"צ לשלם ואין כאן תשלומין להניזק אלא אם הבעלים הם בכאן ואז אפילו אם נשתמש בו אחר ג"כ צריך לשלם לבעל וא"כ שפיר גובה הניזק את דמי נזקו מדמי רדיא שכבר השביח השור ובדברי הש"ס ג"כ הוה הפירוש כן בהא דמשני הש"ס כשברח אליבא דמסקנא וכ"ז במועד אבל בתם בל"ז פטור מלשלם אף מדמי רדיא שכבר השביח השור דהא לאחר שהשביח תו מיקרי זה מהעלי' ותם אינו משלם אלא מגופא ודוק בזה:

(ד) ועוד בדרך אחר נ"ל ליישב הקושיא הנ"ל שהתחלנו בה בדברי הר"ת בתי' הב' שאינו יכול למכור זכות זה שיש לו דהיינו היתר שימוש דהואיל דגוף השור אינו שלו דהואיל דלאחר שנגמר דינו וא"כ ביד הב"ד או ביד כל אדם להרוג את השור ואם יהרג השור אז יהיה אסור בהנאה וא"כ הגוף אינו שלו ורק ההיתר שימוש כ"ז שהשור הוא בחיים וא"כ קנין פירות כזה מיקרי שאין בו ממש ולא מצי לחול עליו שם מכירה הואיל דאין בו ממש ולא דמיא לק"פ דעלמא דאמרינן דמצי לחול עליו שם מכירה דהא גבי הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיחה דאמרינן דיש לו להאב הפירות ואמרינן דאם מכר האב מכורין עד שימות וכן בכמ"ד מצינו דחל שם מכירה על הפירות בלחודיה אע"ג דאין לו למוכר כלל בגוף שאני התם דעכ"פ איכא קנין הגוף באותו שדה וכן באותו חפץ אבל הכא באותו שור דליכא כלל קנין הגוף לשום אדם דהרי הוא אסור בהנאה וא"כ מיקרי זה אין בו ממש ולא מצי לחול על השור הזה שם מכירה על ההיתר שימוש ומש"ה אמרינן דאינו יכול למכור זכות זה אבל להבעלים פשיטא דיש להם זכות באותו שור לענין ההיתר שימוש דאף דהוה דבר שאין בו ממש מ"מ הואיל דהבעלים היה להם מעיקרא זכות בגוף השור ג"כ קודם שנגמר דינו וכסברא זאת מצינו בפסחים (דף ו' ע"א) בתוד"ה התם דמצי מסלק ובתוס' ב"ב (דף נ' ע"א) ד"ה קסבר במ"ש א"נ דלא דמי ק"פ דבעל שלא היה לו בגוף כלום מעולם לקנין פירות דמוכר עבדו יעוש"ה וה"נ מצינו לומר חילוק זה. אבל לעולם דאותו היתר שימוש שיש בהשור בעודו בחיים פשיטא דהוא בחזקת הבעלים הראשונים וכ"ז שהוא בכאן ויכול הוא להשתמש בו פשיטא דאין שום אדם יכול לזכות בו וכמש"ל וסרו כל המון הקושיות הנ"ל:

[ה] וראיתי בקצות־החושן (סי' ת"ו) שרצה לתרץ קושיא הנ"ל על הא דפריך הש"ס וכי קדמוהו ודנו אותו ד"נ ליהדר ולידיינו אותו ד"מ דהא הוה הפקר משעה שנגמר דינו ע"ז מתרץ דבאיסורי הנאה אינו יכול להפקיר ולא מהני הפקירו כלל והאריך בזה. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהא עיקר הקושיא היתה דבזה הגמ"ד נעשה הפקר ותו לית להו להבעלים זכי' וכל בהשור והא דקאמר הש"ס בכריתות דאפקורי אפקרי לה בעלים והיינו הואיל דבאמת אינו הפקר מדאורייתא הואיל דהוזמו עדיו וע"ז קאמר הש"ס דאע"ג דלא הוה הפקר מחמת הגמ"ד הואיל דהיה בטעות מ"מ נעשה הפקר מצד הבעלים שהפקירו אותו דהם היו סבורים שהוא הפקר מחמת הגמ"ד אבל היכא דלא הוזמו העדים כלל פשיטא דגוף השור נאסר ותו לית לי' בעלים מכח איסור הנאה שנאסר ודמיא ממש להפקירו קודם גמ"ד ועל הקוטב הזה סובב הולך הקושיא הנ"ל שמביא הקצה"ח שם וא"כ תו לא מצאתי פתרא לתירוצו של הקצה"ח:

ועפ"י ההצעה הזאת שכתבתי לעיל דלעולם כ"ז שלא נסקל אף אם הוא לאחר גמ"ד מ"מ יש לו להבעלים קנין שימוש בו כמ"ש התוס' וצ"ל דהא דקאמר הש"ס בכריתות (כ"ד) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו הואיל דאפקריה צ"ל דלא זכה המחזיק אלא בגוף השור לאח"מ אבל היתר שימוש שיש לו להבעלים הראשונים בו בזה אינו יכול לזכות המחזיק ודמיא להכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה דיש לו להבן קנין הגוף בהקרקע והאב יש לו בו ק"פ והבן. ואל יתמה על הפי' הזה בדברי הש"ס בכריתות כי מדברי התוס' (שם) ד"ה דאמרו לו ומה שתירצו דברי רבינו אפרים ג"כ פירשו דברי הש"ס דקאמר כל המחזיק בו זכה בו היינו כ"ז שהשור הוא בחיים אבל כשימות יחזור להבעלים הראשונים עש"ה א"כ אין דוחק לפרש דברי הש"ס כמ"ש וקצרתי. ע"כ כתבתי להרב הנ"ל:

(ו) וכעת נלע"ד לומר דהרשב"א ז"ל חולק על סברת הר"ן הנ"ל שכתבתי דהיכא דביד אחרים להפקיע ההקדש לא מהני הקדש. דהנה במס' נדרים (דף פ"ה ע"א) בר"ן שם פוסק הרשב"א ז"ל דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולין אחרים ליטול אותו בע"כ אע"כ שיכול לשאל על נדרו מיהא השתא לא איתשל מיהו היכא דאיתשיל אח"כ חייבין להחזירו החפצים משום שהחכם עוקר הנדר מעיקרא. והר"ן שם חולק עליו וסובר דאם כבר זכו אחרים לא מהני תו שאלה להפקיע מיד הזוכה ע"ש. ואם נימא דהרשב"א סובר כסברת הר"ן בכתובות הנ"ל א"כ כיון דביד הנודר לישאל היאך מצי לחול הקנין של זה הלא ביד האחרים הוא להפקיע הקנין אלא ודאי דהרשב"א ז"ל חולק ע"ז וסובר דגם בכה"ג חל הקנין. והר"ן בנדרים דחולק על הרשב"א הנ"ל נוכל לומר דאזיל לשיטתו בכתובות הנ"ל דהיכא דביד אחרים להפקיע לא מהני הקנין ומש"ה פוסק דלא מהני השאלה להפקיע מהזוכה דאם היה מהני השאלה לא מצי הקנין לחול מיד וקצרתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף