שיטה מקובצת/בבא קמא/צא/א

שיטה מקובצת בבא קמא צא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הכא במאי עסקינן בשברח אי ברח דיני נפשות היכי דיינוהו. כך גריס הראב"ד ז"ל וכן מצאתי בספרים הישנים. ופירש הראב"ד ז"ל דהכי פריך אי ברח דיני נפשות היכי דיינוהו ואי אמרת שברח אחר שדנוהו דיני נפשות אם כן מאי איריא מפני שקדמו ודנוהו דיני נפשות אפילו לא קדמו נמי כי ליתיה לא דיינינן ליה דיני ממונות ומשני דקביל סהדי פירוש דקביל סהדי לדיני נפשות ולדיני ממונות וקדמו ודנוהו דיני נפשות וגמרו דינו בפניו וברח וכיון דליתיה לבעלים דינא הוא דלישתלים מרידיא וכיון דדנוהו דיני נפשות לא משהינן ליה לרידיא דלא מענינן ליה לדיניה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור אף לעינוי הדין אבל אם לא קדמו ודנוהו דיני נפשות דנין אותו דיני ממונות הואיל וקבילו סהדי באפיה ומשהינן ליה לרידיא והדר דיינינן ליה דיני נפשות כי אתא מריה. סוף סוף כי ברח כי דנין אותו דיני ממונות תחילה מהיכא משתלם מרידיא אי הכי תם נמי לישלם מרידיא והדר נדייניה דיני נפשות דקא סלקא דעתך רידיא כגופו הוא ומשני רידיא עלייה דמרה הוא. ע"כ לשונו ז"ל.

ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וזה לשונו מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות להשתלם מעלייה וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות ואם קדמו ודנוהו דיני נפשות ונתחייב מיתה אין דנין אותו דיני ממונות ואוקימנא בשקבל בעליו את העדים בבית דין כלומר שהעידו בפניו ולא הודה לדבריהם או ששתק וברח הילכך דנין אותו דיני ממונות תחילה ומוסרין אותו לניזק לחרוש בו עד כדי נזקו ואחר כך חוזרין ודנין אותו דיני נפשות ואם קדמו ודנוהו דיני נפשות ונתחייב מיתה אין דנין אותו דיני ממונות דכיון דנגמר דינו תו לא משהינן ליה וכל שכן דאיסורי הנאה הוא והני מילי במועד אבל בתם אין דנין אותו דיני ממונות לאשתלומי מרידיא כלל דרידיא עליה דמריה הוא. והאי דגבינן מיניה במועד שלא בפניו משום דנפיק תורא לבי דינא הוא אבל למיחת לשאר נכסי בעליו לא נחתינן אלא בפניו והני מילי היכא דלא אודי לסהדי אבל היכא דאודי וערק נחתינן לנכסיה ולא צריך ניזק לאשתלומי נזק מרידיא דתורא והני מילי היכא דערק מאריה אבל היכא דלא ערק אף על פי שקדמו ודנוהו דיני נפשות חוזרין ודנין אותו דיני ממונות במועד לאשתלומי מעלייה ולא צריכינן לאשהויי לאומדנא דבי דינא אלא באומדנא דסהדי סגי לן דקיימא לן כרבי עקיבא. ושמעינן מינה דמאן דקאי בבי דיני בהדי בעל דיניה וקביל סהדי וערק מקמי גמר דין ולא אודי לסהדותא דסהדי ולא טעין נמי טענתא דמיפטר בגווה לא נחתינן לנכסיה אלא איכא מדעם דהוה קאי בבי דינא בעידנא דקביל נתבע סהדי גבי ליה תובע ואי לא לא גבי. ע"כ.

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל שור מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות ומשלם מן העלייה ואם אין לו נכסים או שברח בעל השור משהין אותו לחרישה ופורעין ממנו ההיזק וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות. קדמו ודנוהו דיני נפשות חוזרין ודנין אותו דיני ממונות ומשלם מן העלייה ואם ברחו הבעלים אחר שדנוהו דיני נפשות או שמין לו מה לשלם אין חוזרין לדונו דיני ממונות שאין משהין אותו משנגמר דינו. יראה מדברי גדולי המחברים בקדמו ודנוהו דיני נפשות שאמרנו שחוזרין ודנין אותו דיני ממונות שמכל מקום אין כאן בעלים אחר שנגמר דינו עד שנחייבום לשלם מביתם ואינו משתלם אלא משכר חרישתו שהרויח אחר גמר דין ולא שנשהא אותו שמשנגמר דינו אין משהין אותו אלא שאם נשתהא והרויח מגבין הימנו ההיזק. ואין הדברים נראים כן. ברחו הבעלים קודם שדנוהו דיני נפשות אין דנין אותו אף בדיני ממונות. קבלו עליו עדות לנפשות ולממונות וברח ולא קדמו ודנוהו בדיני נפשות דנין אותו דיני ממונות ומשתלם משכר חרישה כמו שביארנו. יראה מסוגיא זו שבדרך שאומדים לאדם למיתה ולנזקים כך אומדים בשור אם היה ראוי בנגיחה זו להמית ולהזיק אם לאו אלא שלא מצאתיה לגדולי הפוסקים בחיבוריהם. ע"כ.

מאי לאו ממטה למעלה קא חשיב מטפח עד עשרה ליכא מיתה אבל לנזקין איכא וקאמר הניזק בו חייב ולא קא מפליג בין נזק דטפח לנזק דתשעה טפחים חיוב אחד לכולם אלמא אין אומד לנזקין. לא מלמעלה למטה קא חשיב והיו פחותין מעשרה דקתני אתשעה טפחים דסמוך לעשרה בלחוד קאי משם ואילך כל חד וחד לפום שיעוריה. הראב"ד ז"ל.

כנגד עינו ואינו רואה אם היה עינו כנגד הכותל ובא זה וטפח על הכותל מצד אחר והבעית והסמיא עינו מחמת קול הברה וכן הכה כנגד אזנו מצד הכותל ואינו שומע אין עבד יוצא וכו'. ומאי טעמא לאו משום דאומדים שאין בזה כדי לסמא את עינו ושמע מינה דיש אומד. גאון ז"ל.

תא שמע הכהו על עינו וכו'. כנגד עינו מאי טעמא פטור מדיני אדם והא קיימא לן דקלא מילתא היא דאמרינן לענין חסמה בקול ולענין סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים שהוא חייב והכא מאי טעמא פטור לאו משום דבעינן אומדנא ולא אפשר לאומדו דמשום דצליל ההכאה אין אדם יכול לעמוד עליו או שמא משום דקים לן שאין באותו הצליל כדי לסמאו או לחרשו. הראב"ד ז"ל.

ח"מ ת"כ ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וזה לשונו תניא הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות וכנגדו בבן חורין חייב כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות וכנגדו בבן חורין פטור מאי טעמא איהו הוא דקא מבעית נפשיה שהיה לו להרכין ראשו לצד אחר ולא הרכין אבל ודאי אם לא היה יכול להרכין ראשו לצד אחר ולא להציל את עצמו מן ההיזק גירי דידיה אהנו ביה כדתניא המבעית את חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע לו באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע באזנו חייב והני מילי בגרמא בעלמא אבל היכא דעביד מעשה בגופיה אף על גב דהוה יכול לאצולי נפשיה ולא הציל המזיק חייב כדתנן האומר קטע את ידי ושבר את רגלי על מנת לפטור חייב ואף על גב דקא עביד ברשות וכל שכן היכא דשתיק ליה משתק. ע"כ.

חמשה דברים אומדים ונותנים לו מיד רפוי ושבת עד שיתרפא זו היא גירסא נכונה וקמשמע לן שאומדים וכו'. כמו שכתוב בתוספות. והא דאמרינן לעיל אי אמר ליה הב לדידי ואנא מסינא נפשאי אמר ליה פשעת בנפשך וכו' ואי אמר ליה קוץ לי מיקץ וכו' אלמא אין אומד בריפוי דילמא ההוא בשלא אמדוהו בית דין אבל באומדנא דבי דינא תו לא קרו ליה שור המזיק דמידע ידעי דבי דינא אמדוהו לחיים ולהתרפאות בכך והוא הוי שפשע בעצמו. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון תוספות שאנץ וכולן אומדין ונותנין לו מיד. אומר ר"י כי זו הגירסא אינה חולקת על גירסא דגרסינן וכולן נזק וצער אומדין ונותנין לו מיד שבת וריפוי עד שיתרפא שאף זו הגירסא כך רוצה לומר כולן אומדין ונותנין לו מיד שנזק וצער יתנו לו מיד הריפוי כמו כן ישכירו לו רופא מיד דהיינו נתינת ריפוי ושבת כמו כן יתנו מיד שבת בטול אותו יום וכל יום ויום כפי מה שהוא עולה לפי מה שאמדוהו שכמה שמפסיד בכל יום שהוא נופל למשכב יתנו לו באותו יום. ע"כ לשון ר' אלחנן.

וגאון ז"ל פירש וז"ל וכולן שלשתן נזק צער ובושת נותנין לו מיד ושבת וריפוי מעלין להן בכל יום עד שיתרפא אמדוהו בכמה יתרפא ובכמה עולה לשבתו שבכל יום ויום עד שיתרפא והיה מתנוונה והולך מכחיש והולך. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו חמשה דברים אלו שהם נזק וצער ובושת ושבת וריפוי כולם אומדים אותם אף על פי שהשבת והריפוי אין בידינו לאמדו אלא לפי מה שימשך החולי מכל מקום אנו אומדים לדעתנו כמה ראוי להמשך ונותן הכל מיד ומכל מקום דמי הריפוי נותן לבית דין כמו שביארנו למעלה. ומה שאמרו בכאן בשבת וריפוי לכשיתרפא פירושו דבר יום ביומו ופירושו שאם רצה המזיק לומר אני אפרע דמי הריפוי והשבת דבר יום ביומו שומעין לו ובלבד שיהו בית דין בטוחין בכך. ע"כ.

וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל כל אלו חמשה דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד וריפוי בכלל אלא שאין נותנין דמי רפואתו אלא לרופא או לבית דין אבל לדידיה לא כדמברר לעיל בפירקין. ע"כ.

ולמימד גברא לא מיבעיא לן. כלומר אחר שהוזק ונפל למשכב בודאי חייבים בית דין לעשות אומדנא כמה ימים ראוי שישכב ויהיה בטל ממלאכתו חודש או ט"ו ימים ואם יוסיף או יגרע לא יפחות ולא יוסיף המזיק מלשלם שבת כפי מה שאמדוהו שאם לא יאמדו בית דין כמה ימים יפול למשכב פעמים ידמה המוכה את המכה שהיה יכול לילך על משענתו ויאמר שהוא עדיין אינו יכול לעמוד על רגליו ונמצא אתה מכחיש את המזיק שלא כדין ולפיכך צריך אומדנא אלא כי קא מיבעיא לן למימד חפצא. ה"ר יהונתן ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כשם שאומדים באדם למיתה כך אומדין בו לנזקין מעתה הכהו חברו בדבר שאין כדי להזיק בו פטור שהרי אף לענין נזיקין נאמר באבן או באגרוף ומכל מקום חייב בבושת מעתה צריכין העדים לידע במה הכהו ולהעיד בו בפני בית דין. וגדולי המחברים כתבו שמביאין דבר שהזיק בו לפני בית דין ולא יראה כן לפי מה שכתבנו למעלה. ומכל מקום בזו אם אבד החפץ שבו הוזק ולא נראה לעדים ונחבל אומר כדי להזיק היה בו ומזיק אומר לא היה בו כדי להזיק נחבל נשבע ונוטל כמו שיתבאר במקומו. ע"כ.

והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וז"ל ואי קטעין חובל דלא הוה בה בהאי הכאה כדי לחבול בו חבלה זו נראה מכאן דמשתבע חובל ויהיב ליה כפום מאי דקאמר דהוי חזי לאיחבולי על ההיא הכאה ואף על גב דאמרינן דנחבל נשבע ונוטל התם הוא דקטעין לא חבלתיך כלל וחזיוה מעיקרא דנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול הילכך הוחזק כפרן. אבל לדברי הר"מ ז"ל דוקא היכא דלא חזייה נחבל גופיה לההוא מידי דאזקיה ביה מזיק אבל היכא דחזייה לההוא מידי דאיתזק ביה וטעין דהוה ביה שיעורא להאי נזקא משתבע נחבל ושקיל. וכן כתב הר"מ ז"ל אמר החובל לא היה בו כדי להזיק והנחבל טוען שהיה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול. ע"כ. ע"כ לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וזה לשונו מדאתינן למיפשטה בעיין אי יש אומד לניזקין או לא מדינא דבור שמע מינה דכי קא מיבעיא לן לא שנא נזקי גופו ולא שנא נזקי ממונו וכי איפשיטא דיש אומד לניזקין בכולהו איפשיטא. הילכך הא דתנן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכן שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב צריכינן לאוקומה כדמוקי לה ההוא דבעי לאוקומי דיש אומד לנזיקין דתנא ממעלה למטה קא חשיב והכי קאמר עשרה איכא מיתה פחות מעשרה פורתא נזיקין איכא מיתה ליכא ואימא לך יש אומד לניזקין דאי עמוק חמשא או שיתא צריך אומדנא למחזי אי חזי האי בירא למעבד כשיעור האי נזקא אי לא. ע"כ.

זאת אומרת ביישו בדברים שהוא פטור. ומכל מקום פירשו גדולי המחברים שיש לבית דין לגדור בדבר כפי מה שעיניהם רואות לפי הצורך ולפי הזמן. ובירושלמי אמרו שהמבייש תלמיד חכם בדברים חייב ואף שאר העם אף על פי שהמביישם בדברים פטור עון גדול הוא וכבר אמרו כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ומכל מקום גדולי המחברים פירשוה באדם כשר. ויראה לי בכוונתם שאם הלבינו לכוונת תוכחה כדי שיתבייש ויעזוב מתוך בשתו שלא יחטא עוד רשאי ותבא עליו ברכה והכל תלוי בכוונת הלב והרי נאמר ויראת מאלקיך. הרב המאירי ז"ל.

מדקאמר רבי עקיבא אפילו עניים שבישראל וכו'. ומעשה באשה אחת וכו' והיא היתה מן הפחותים ונתן לה כבן חורין ארבע מאות זוז מכלל דתנא קמא לקולא קאמר שפוחתין וקאמר רבי עקיבא שאין פוחתין ועשה מעשה כדבריו. ואני תמה מאד מהיכן שיערו אלו השיעורין. הראב"ד ז"ל.

אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן ליה זמן כדי שלא יצטרך למכור קרקעותיו בזול וכל שכן הכא דלא שייכי ביה חמשה דברים אלא בושת לחודיה דראוי ליתן לו זמן. וצריך עיון אמאי לא אמר כי האי לישנא הני מילי לענין ארבעה דברים דחסריה ממונא אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן. ומשום הכי יש לפרש דהזיקו ממש אפילו לבושת לא יהבינן זמן אלא היכא דליכא אלא בושת לבדו והיינו דקאמר סתמא אין נותנין זמן לחבלות ולא קא מפליג ולא מידי בין בושת לארבעה דברים. ה"ר יהונתן ז"ל.

וכן כתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו המבייש את חברו ולא הזיקו ולא חבל בו משלם את הבושת וקובעין לו זמן כמו שקובעין לשאר הנתבעים אבל בושת במקום נזק לא קבעינן ליה זמן כי היכי דלא קבעינן לנזק ובושת במקום ארבעה דברים אין קובעים זמן. וצריך עיון. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל חבלות שאין נותנין בהן זמן אלא כשחייבו את החובל לשלם כופין אותו ומשלם מיד ואם בקש זמן בדמי הבושת נותנין לו הואיל ולענין תשלומין של בושת לא חסרו ממון והוא שנאמר במשנה אמר לו תן לי זמן ונתן לו. וגדולי המחברים פירשוה בשלא נתחייב אלא בבושת בלבד. ע"כ.

צללת במים אדירים. על שם עצה הוא דקאמר ליה הכי כעין מים עמוקים עצה בלב איש והעלית חרס בידיך שאין בדבריך כלום לפי שאדם רשאי לחבול בעצמו. ובמתניתין תנן דקאמר ליה אף על פי שאינו רשאי בחבלה. גאון ז"ל.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף