אמרי הצבי/בבא קמא/לז/א

אמרי הצבי בבא קמא לז א

דף ל"ז ע"א

י

[י] דאר"י א"ש יתומים א"צ פרוזבול וכן תני רמב"ח כו' ר"ג וב"ד אביהן של יתומים הי'. ועיין ברש"י ותוד"ה א"צ פרוזבול דשטרות שלהן דמי כמסורין לב"ד כפ"ה וא"ת מע"פ מא"ל דכותבין עליו פרוזבול כדמוכח בהשולח (ל"ו) וי"ל דהוי כאלו החוב שלהם מסור לב"ד דאפילו אין ללוה קרקע מקנים לו חכמים קרקע בשביל תקנת היתומים שאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע עכ"ל ומבואר מדברי התוס' דיש כח לב"ד גם להקנות ולאו דוקא להפקיר יש כח ביד ב"ד רק גם להקנות וכבר איפלגו אמוראי בזה והמקו"ח העלה מדעתי' הגדולה דלהפקיר הוא דיש כח ביד ב"ד אבל לא להקנות ועיין בסי' תמ"ח סק"ט. ואנכי הארכתי בזה בכמ"ד והראיתי כי פליגי בזה אמוראי בגיטין (נ"ו ע"ב) וביבמות (פ"ט ע"ב) וכמו שמפרש הרשב"א והיש"ש הבאתים לעיל על (דף ל"ו ע"ב) [א"ו אק"ג] והארכתי בזה על מס' ב"מ (דף ב') והעליתי דאף למ"ד דסובר דאין כח ביד חכמים להקנות רק להפקיר הוא דיש כח ביד ב"ד היינו דוקא היכא דחכמז"ל היו צריכים באותו דבר עצמו לשני דברים להפקיע ולהפקיר מזה ואח"כ להקנות הוא דאין כח ביד חכמים אבל היכא דלא היו צריכים באותו דבר להפקיר ולהפקיע ואח"כ להקנות רק להקנות בלבד בזה כ"ע מודים דיש כח ביד חכמים להקנות וא"כ נוכל ליישב קצת זה דהא הכא לא היו הב"ד צריכים רק להקנות ללוה קרקע זה שפיר יש כח ביד ב"ד ואכתי י"ל בזה. ובילדותי הארכתי בזה במס' גיטין (דף ל"ו) בענין פרוזבול בענין זה והיה בדעתי להעתיקו כאן אולם בעוה"ר גם זה היה בין המון הכתבים שנשרפו ואיני זוכר מ"ש בענין זה:

יא

[יא] במתני' שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו מועד לאדם ואינו מועד לבהמה כו' את שהוא מועד לו משלם נ"ש ואת שאינו מועד לו משלם ח"נ כו'. ובגמ' איתמר ר' זביד אמר ואינו מועד תנן ר"פ אמר אינו מועד תנן ר"ז אמר ואינו מועד תנן הא סתמא הוה מועד ור"פ אמר אינו מועד תנן דסתמא לא הוה מועד כו'. כל הסוגיא. וברש"י ותוס' עד בסוף הסוגיא דקאמר הש"ס ואת"ל נמי איתא לדר"פ נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל כו' יעוש"ה:

והנה הרי"ף ז"ל הביא פלוגתא דר"ז ור"פ וכ' וסוגיין כר"פ ואת"ל איתא לדר"פ נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל עכ"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהל' נזקי ממון ה"ח יעוש"ה וכבר האריכו הראשונים נ"ע בזה מדוע פסקו רבוותא ז"ל כר"פ דהא סוגיין מוכח כר"ז דלר"פ קשה מסיפא דמתני' דידן והנה הנ"י כאן כ' וז"ל ואת"ל מכאן שמענו דהילכתא כר"פ דכל את"ל דלא איתמר למיבעי' בעי' עלי' אלא לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא הילכתא הוא כהאי דפ' כיצד הרגל כו' יעוש"ה. ולענד"נ לתרץ זה מדוע פסקו הראשונים נ"ע כר"פ ובהקדם יתורץ ג"כ שני קושיות התוס' הא' הוא מה שהוקשו התוס' כאן בד"ה ר"ז שהוקשו לר"ז דסובר לקמן (מ"א) דמועד לבהמה הוה מועד לאדם א"כ אמאי נקיט התנא דמתני' כאן מועד לאדם ואינו מועד לבהמה דאיפכא הי"ל לתנא לאשמעינן ולינקוט דמועד לבהמה ואינו מועד לאדם הא סתמא הוה מועד לאדם דהוה רבותא טפי יעו"ש בתוס' מ"ש בזה ליישב. ולעיל (בדף ב' ע"ב) דקאמר הש"ס מ"ש דגבי אדם כתיב כי יגח ומ"ש דגבי בהמה דכתיב כי יגוף אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח בהמה דל"ל מזלא כתיב כי יגוף ומילתא אגב אורחא קמ"ל דמועד לאדם הוה מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוה מועד לאדם ועיין פירש"י שם ובתוד"ה ומילתא כתבו אף לר"פ דאמר (בדף ל"ז) דמועד לאדם סתמא לא הוי מועד לבהמה היינו דוקא כי נגח ג' ב"א דבהכי לא הוי מועד לבהמה אבל כי נגח אדם ושור וחמור דהוי מג' מינים נעשה מועד לכל יעו"ש ודבריהם הקדושים צריכים ביאור להבין חילוק זה והנלע"ד בביאור הענין דנוכל לומר דהא דקתני כאן (בדף ל"ז) במתני' מועד לאדם ואינו מועד לבהמה דר"ז סובר דואינו מועד קתני הא סתמא הוה מועד ור"פ סובר אינו מועד קתני סתמא לא הוה מועד הנה ע"כ האי מתני' איירי בנזיקין והיינו דלר"פ לא איירי רק בנזיקין ולר"ז איירי בין במיתה בין בנזיקין דהנה אם נימא דמיירי רק במיתה אבל לא בנזיקין א"כ לר"ז דסובר ואינו מועד קתני א"כ לא אשמעינן כלל בזה רק עיקר דינא אשמעינן במה דקתני בתר הכי את שהוא מועד לו משלם נ"ש ואת שאינו מועד לו משלם ח"נ וא"כ ע"כ דזה קאי על כל הבבות וא"כ קאי גם על מה דקתני מועד לאדם ואינו מועד לבהמה וע"ז קתני את שהוא מועד לו משלם נ"ש ואת שאינו מועד לו משלם ח"נ וא"א דלא מיירי רק במיתה א"כ היאך שייכא תשלומין הלא אם המית אדם ליכא תשלומין רק השור חייב מיתה ודוחק לומר דהכוונה הוא על כופר דהא בכופר לא שייכא למתני נ"ש וכן מוכח מסוגיא דלעיל (ט"ו ע"א) בסוגיא דפ"נ בהא דקאמר הש"ס ת"ש מה בין תם למועד שהתם משלם ח"נ מגופו ומועד משלם נ"ש מן העליה יעוש"ה וא"כ ע"ב דמתני' קאי בין למיתה בין לנזיקין וא"כ הא דקתני נ"ש קאי על נזיקין ובזה הוה מועד לאדם והיכא דהוה מועד לאדם למית' מכ"ש דהוה מועד לנזיקין דאדם ור"פ סובר דמתני' קאי רק לנזיקין ואמינא טעמא בזה די"ל דהיכא דהוא מועד להזיק לאדם רק לנזיקין אמרינן שפיר דלא הוה מועד לבהמה להזיקה והיכא דהוא מועד להמית אדם מכ"ש דהוה מועד להמית בהמה דהשתא אדם דאית לי' מזלא ואפ"ה הוא מועד להמיתו מכ"ש דהוה מועד להמית בהמה דל"ל מזלא. אולם האי חילוקא דאית לי' מזלא לא שייכא אלא לענין מיתה אבל לענין נזיקין י"ל להיפך הסברא דדוקא אדם דלאו בר מיני' כלל הוא דמזיק לי' אבל בהמה דבר מיני' הוא אינו מזיק לי' ג"כ ומש"ה סובר ר"פ הכא דמועד לאדם אינו מועד לבהמה והיינו דוקא לנזיקין אבל לענין מיתה שפיר סובר ר"פ כסוגיין דלעיל (דף ב' ע"ב) דמועד לאדם הוה מועד לבהמה ומו"ל לא הוה מועד לאדם והיינו דוקא לענין מיתה וסוגיין דלעיל קאי לענין מיתה וכן מוכח הסוגיא שם ומיושב שפיר קושית התוס' לעיל שם לר"פ דסובר מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה ולפי האמור מיושב שפיר דדוקא לענין נזיקין הוא דסובר ר"פ כן אבל לענין מיתה סובר מועד לאדם הוה מועד לבהמה וסוגיא דלעיל ע"כ אתיא כר"פ דכר"ז לא מצי אתיא. ור"ז סובר דמועד לאדם סתמא הוה מועד לבהמה דהא סובר ואינו מועד תנן ומועד לבהמה הוה מועד לאדם וכדס"ל לקמן (דף מ"א ע"א) ומדקאמר שם כן לענין מיתה מכ"ש דלגבי נזיקין פשיטא דס"ל כן ופליג ר"ז על סוגי' דלעיל (דף ב' ע"ב) והאי סוגיא אתיא דלא כוותי'. ומה שהקשו התוס' כאן בד"ה ר"ז דאמאי לא נקיט התנא דמתני' מועד לבהמה ואינו מועד לאדם לאשמעינן הא סתמא הוה מועד אשר משום זה כתבו דר"ז חזר בו מהא דלקמן (דף מ"א) והביאו ראיה דהא הסוגיא דריש מכילתין (דף ב') לא מצי אתיא כר"ז ועיין במהרש"א שם ע"ד התוס' הנ"ל דגרס דאם לא תאמר כן תיקשי ההוא דמכילתין עיי"ש. והנה לפי הנראה לא היה בגירסת מהרש"א כמו דאיתא בגירסא שלפנינו בתוס' וא"כ לגירסת מהרש"א הוה ראיות התוס' דר"ז חזר בו מההוא דלקמן (מ"א ע"ב) דקאמר שם דמועד לבהמה הוה מועד לאדם דקשה למה לא נקיט התנא דמתני' מועד לבהמה ואינו מועד לאדם יעוש"ה. ולעד"נ ליישב קושית התוס' הנ"ל לר"ז דאדרבא די"ל דהוצרך התנא למיתני מועד לאדם ואינו מועד לבהמה לאשמעינן דבסתמא הוה מועד לבהמה אבל אי חזינן דאינו מועד לבהמה כגון שהעבירו לפניו בהמות ולא נגח אז אמרינן דלא הוה מועד לבהמה וכ"ז אי תנא התנא מועד לאדם ואינו מועד לבהמה אבל אי הי' תנא התנא מועד לבהמה ואינו מועד לאדם הא סתמא הוה מועד אבל אי ידעינן דלא נגח לאדם לא הוה מועד לאדם הייתי אומר דבמועד לאדם לעולם הוה מועד לבהמה אפילו אי חזינן דלא נגח לבהמה דהא הואיל דהוא מועד לאדם דאית לי' מזלא מכ"ש דהוה מועד לבהמה אפילו חזינן דלא נגח השתא לבהמה מ"מ היינו אומרים דאכתי הוה מועד לבהמה ומש"ה הוצרך התנא למינקט מועד לאדם ואינו מועד לבהמה וא"כ ל"ק לר"ז רק דסוגיא דלעיל (דף ב') לא אתיא כוותי' רק כר"פ כאשר ביארתי לעיל והנה תי' זה הוא קצת כעין סברת ר' מנחם ז"ל שהביאו התוס' לעיל (דף ב' ע"ב) ד"ה ומילתא:

ומעתה אחר אשר ביארתי דסוגי' הש"ס לעיל (דף ב' ע"ב) דקאמר דמועד לאדם הוה מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם לא מצי אתיא כר"ז רק כר"פ ודיש חילוק בין מיתה לנזיקין א"כ מש"ה פסקו כל רבוותא כר"פ ורק דיש חילוק בין מיתה לנזיקין ומה דפסקינן כר"פ דמועד לאדם לא הוה מועד לבהמה איירי רק לנזיקין דוקא. ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' נזקי ממון ה"ח דמועד לאדם אינו מועד לבהמה וכר"פ המעיין היטב בדבריו יראה דאיירי דוקא בנזיקין שם ודוק:

אולם לפי"ז אכתי נשאר בקושי' דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' נזקי ממון ה"ג שפוסק כר"ז לקמן (מ"א) דמשכחת לה מועד כגון שהרג ג' בהמות וה"ה שם תמה עליו דהא בפ"ו פוסק דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה מכ"ש דמועד לבהמה ל"ה מועד לאדם ועיין בגליון ה"ה מ"ש ליישב הקושיא ודברי הגליון תמוהין ובכ"מ שם כ' לחלק דההוא דר"פ איירי במועד להזיק אבל במועד למיתה אמרינן מועד לבהמה הוה מועד לאדם ועיין בשלטי גבורים כאן שחי' ג"כ כן בביאור יותר אולם דבריהם הקדושים נפלאו בעיני דא"כ סוגיא דריש ב"ק (דף ב') דלא כמאן ועיין בלח"מ שם פ"י ה"ג האריך לתמוה עליו בזה וגם מ"ש הוא ז"ל דחוק ג"כ ועיקר התימא ע"ד הכ"מ והש"ג הוא דמנ"ל לרמב"ם לחלק כן מדעת עצמו דהא ליכא לפרושי כן לא בדברי ר"ז ולא בדברי ר"פ וגם כי סתם סוגי' דריש ב"ק הוא להיפוך. ועיין בשמ"ק ריש ב"ק שם בד"ה מועד לאדם הביא דברי התוס' ושני תירוצים הנ"ל וכ' שם בשם הגליון דהאי לישנא לא אתי אלא כר"ז כו' יעו"ש וצ"ע אצלי דבריו הקדושים וקצרתי מאד בזה:

יב

[יב] אימתי הוא חם משיחזור בו ג' שבתות. ופירש"י לאחר שהועד לשבתות העבירו לפניו שוורים בג' שבתות ולא נגח חזר לתמותו ואם חזר ונגח אינו משלם אלא ח"נ עכ"ל. והנה נסתפקתי באם נגח פעם א' או ב"פ ואח"כ ראה ולא נגח ובאופן דאין הדילוג שוה אם גם חזר ממה שנגח עד הנה לענין שאם יחזור וינח ב"פ לא יהי' מועד עד שיגח מחדש ג' נגיחות כסדרן או בדילוג השוה ויהי' מועד לסירוגין או אינו דדוקא לענין מועד הוא דמהני חזרה, וחזר לתמותו אבל אם נגח שני פעמים ואח"כ ראה שוורים ולא נגח וראה הרבה פעמים בהרבה ימים ואח"כ נגח אז שפיר מצרפיי הנגיחות הראשונות שיהיה נעשה מועד. והנה אם נימא דהיכא דנגח שני פעמים ואח"כ ראה ולא נגח דפסק החשבון ואמרינן דאם נגח עוד הפעם אכתי לא נעשה מועד עד שיגח ג"פ רצופין או בדילוג השוה ונעשה מועד לסירוגין א"כ יש לעיין היכא דנעשה מועד נימא דבעינן שיעידו עדים שבמשך כל הזמן שנגח השלש נגיחות לא ראה בהמה ולא נגחה דאל"כ נימא דילמא ראה בינתים ולא נגח דבשלמא היכא דנעשה כבר מועד ליכא למימר דילמא ראה אח"כ ג' בהמות ולא נגחן דחזר לחמותו משום דהתם הרי הוא בחזקת מועד משא"כ הכא שלא נעשה עדיין מועד והרי הוא בחזקת תם א"כ הול"ל דבעינן שנדע בודאי שלא ראה בינתים שוורים אחרים ולא נגחן. ולכאורה י"ל מהא דכ' רש"י בר"פ בד"ה שור שנגח דו"ה וז"ל ובכולן הי' תם דמשתלם מגופו וה"ד כגון ראה שור ונגח וראה שור ולא נגח וראה שור ונגח ואחר נגיחה שני' ראה ב' פעמים או ג' שור ולא נגח דאפילו מועד לסירוגין ליכא דשור אינו נעשה מועד אא"כ נגח הג' נגיחות בשלשה שראה כסדרן או שלא כסדרן ונעשה מועד לסירוגין והיכא דסירוגין שוים כדתניא לקמן בפירקין עכ"ל מבואר מזה דבכה"ג שנגח ב' פעמים ואח"כ ראה ולא נגח כ"פ ואח"כ חזר ונגח דלא מצרפינן השני נגיחות הראשונות ולא נעשה מועד עד שיהיו ג' נגיחות כסדרן ורצופין או בדילוג שוה ונעשה מועד לסירוגין:

יג

[יג] בגמ' ואת"ל איתא לדר"פ נגח שור חמור וגמל נעש' מועד לכל ת"ר ראה ש"נ של"נ כו' ת"ר ראה ש"נ חמור לא נגח סוס נגח גמל לא נגח פרד נגח ערוד לא נגח נעשה מועד לסירוגין לכל ופירש"י בד"ה נגח שור וחמור וז"ל ולא בעינן ג' נגיחות לכל חד וחד מאחר שנתקיימה העדאתו ע"י ג' מינין ובד"ה לסירוגין אם יגח רצופין אינו משלם אלא ח"נ על האחרון עכ"ל ועיין תוד"ה נעשה מועד כו' מ"ש בזה. והנה ז"ל הרמב"ם בפ"ו מהל' נזקי ממון ה"ט נגח שור היום וחמור למחר וגמל ביום השלישי נעשה מועד לכל כו' ובה"י כ' וז"ל ראה שור היום ונגחו ולמחר ראה חמור ולא נגחו ובשלישי ראה סוס ונגחו וברביעי ראה גמל ולא נגחו ובחמישי ראה פרד ונגחו ובששי ראה ערוד ולא נגחו נעשה מועד לסירוגין לכל ואם נגח ביום שהוא מועד לו אחד משלשת המינין שנגח בסירוגין ה"ז מועד עכ"ל:

והנה מבואר בדברי הרמב"ם דהא דאמרינן דנעשה מועד לסירוגין הוא רק לשלשה מינין הללו שנגחן והלא לג' מינין הללו היג"ל דאפי' בלא סירוגין נעשה מועד להם דהא ע"כ מיירי בימים של"נ לא ראה אלו המינין שנגחן בימים שראה אותן דאל"כ הרי עדיפא הי"ל למינקט שביום ראשון ראה שור ונגחו וביום שני ראה שור ולא נגחו וביום השלישי ראה סוס ונגחו וביום רביעי ראה סוס ולא נגחו וכן ביום החמישי וביום הששי ג"כ באופן זה ומדנקיט שביום ראשון ראה שור ונגחו וביום שני ראה חמור ולא נגחו ע"כ דביום שני לא ראה שור וא"כ אם מיירי בכה"ג הול"ל דנעשה מועד לשלשת המינין. הכי נימא דאם ביום א' ראה שור ונגחו וביום ב' לא ראה ובשלישי ראה שור ונגחו וברביעי לא ראה ובחמישי ראה שור ונגחו דהוה מועד לסירגין אדרבא אמרינן בכה"ג דהוה מועד לשוורים דאל"כ אמאי בדין שלפניו בה"ט שם כ' ראה שור היום ונגחו ולמחר ראה שור ולא נגחו כו' ה"ז מועד לסירוגין לשוורים והלא ל"ל שראה ביום שני שור ולא נגחו אפילו לא ראה כלל ביום שני כל שלא נגח הוה מועד לסירוגין וע"כ דבכה"ג דלא ראה כלל לא נעשה מועד לסירוגין וא"כ הול"ל דלשלשת המינין הללו הוה מועד תמיד ולמה כתב דלשלשת המינין הללו הוה מועד לסירוגין. והראב"ד השיג עליו בדין זה וכ' וז"ל ועל בבא שני' נגח ג' שוורים כו' עד או לג' מינים הוא מועד כ' אי נמי לכל המינין עכ"ל וכוונתו הוא דאמאי כ' הרמב"ם דלשלשת המינים הללו שנגח הוה מועד לסירוגין דהול"ל דהוה מועד לכל דהיינו לכל המינים לסירוגין והייני כפשוטו דהא דקתני בברייתא ראה ש"נ חמור לא נגח סוס נגח כו' ה"ז מועד לכל לסירוגין דהוה הפי' לכל המינים. וגם בהא דכ' הרמב"ם בה"ט נגח שור היום וחמור למחר וגמל ביום שלישי נעשה מועד לכל דלכאורה הוה הפי' לכל המינים שבעולם וא"כ גם בהאי דנגח שור ואח"כ ראה חמור ולא נגחו כו' ג"כ היל"ל דנעשה מועד לכל לסירוגין ועיין בה"ה בה"ט שכ' באמת דגם בנגח שור היום וחמור למחר ובשלישי גמל דכ' הרמב"ם דנעשה מועד לכל דהוה הפי' ג"כ רק לשלשה מינים הללו וע"ש שהביא השגות הראב"ד ומ"ש שם ועיין במגדל עוז שם מ"ש בזה. ועיין בלח"מ שם ה"י שתמה ג"כ על הרמב"ם ז"ל במ"ש ה"ז מועד לשלשת המינין לסירוגין דא"כ אמאי נקיט בששה מינים בשלשה מינים נ"כ סגי דביום א' ראה שור ונגחו וביום שני ראה שור ולא נגחו ובשלישי ראה סוס ונגחו וברביעי ראה סוס ולא נגחו ובחמישי פרד ונגחו ובששי ראה פרד ולא נגחו בשלמא לשאר מפרשים דנעשה מועד לסירוגין לכל המינין א"ש ועיי"ש מה שתי' בזה. ולעד"נ להסביר דברי הרמב"ם ז"ל דהרמב"ם ז"ל הי' מפרש כן הברייתות ג"כ כפסקו דהנה בהא דקאמר הש"ס ואת"ל איתא לדר"פ נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל נוכל לומר דהפי' הוא דלכל המינים שבעולם קאמר דאפילו לר"פ דסובר מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו ואפילו בסתמא לא הוה מועד היינו דוקא כי לא הוה מועד רק למין אחד אבל היכא דנגח ג' מינין בזא"ז גם ר"פ מודה דנעשה מועד לכל והיינו לכל המינים שבעולם ומ"ש הרמב"ם בה"ט נגח שור היום וחמור למחר וגמל ביום השלישי נעשה מועד לכל ג"כ הוה הפי' כפשוטו לכל המינים שבעולם ודלא כמו שפי' ה"ה בפי' הלכה זו שהבאתיו לעיל. ורק היכא דביום ראשון נגח שור ובשני ראה חמור ולא נגחו ובשלישי ראה סוס ונגחו וברביעי ראה גמל ולא נגחו ובחמישי ראה פרד ונגח ובששי ערוד ולא נגחו דקתני בברייתא ה"ז מועד לכל לסירוגין ומפרש הרמב"ם דלכל קאי על ג' מינים אלו שנגח והוה להו מועד לסירוגין והטעם בזה כי בנידון כזה יש לנו שני ספיקות או דהוא באמת מועד לסירוגין ומש"ה ביום ראשון נגח שור וביום שני ראה חמור ולא נגחו ובשלישי ראה סוס ונגח ומשום דהוה מועד לסירוגין או אינו אלא דוקא לאלו שלשה מינים שנגח לאלו בלבד הוא דהוה מועד אבל מינים אחרים אינו מועד ליגח וראיה לזה דהא ביום ב' ראה חמור ולא נגח וביום רביעי ראה גמל ולא נגח וא"כ איכא ספק דילמא אינו מועד ליגח רק לאלו הג' מינים שנגח שור סוס פרד ומש"ה גרע נידון כזה מאילו נגח ביום א' שור ובשני נגח חמור ובשלישי נמל דהתם לא ראה בינתים מינים אחרים שלא נגחן ואמרינן התם דהוה מועד לכל המינים משא"כ הכא שראה שור ונגח וביום ב' חמור ולא נגח ובג' סוס נגח כו' דהא ראה בינתים מינים ולא נגחן ואיכא ספק לומר דאינו מועד ליגח רק לאלו הג' מינים אולם גם לג' מינים אלו איכא ספק להיפוך ג"כ דילמא לעולם לא שני ליה אלו נ' מינים מכל מינים דעלמא ורק הוא מועד ליגח כל המינים ומה שראה ביום שני חמור וברביעי גמל ובששי ערוד ולא נגחם הוא משום דהוא מועד לסירוגין ומש"ה צריכינן לפרש הברייתא דקתני ה"ז מועד לכל לסירוגין ע"כ היינו רק לשלשה מינים הללו שנגחן וג"כ רק לסירוגין דבזה הוה מועד בודאי דהיכא דאיכא ספק אין אנו יכולים לחייבו נזק שלם ורק לנ' מינים אלו לסירוגין לזה בודאי הוה מועד דבזה תו ליכא שום ספק כלל לפוטרו. ומעתה לפי"ז צדקו דברי רבינו ז"ל בפסקיו שפסק דנגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל משום דליכא שום ריעותא כלל ואמרינן דנעשה מועד לכל המינים שבעולם אבל בנ"ש וביום ב' חמור ולא נגחו ובג' סוס נגח וברביעי גמל ולא נגחו כו' פסק דנעשה מועד לסירוגין ודוקא לג' מינים אלו וז"נ לע"ד ומיושבים כל הקושיות הנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף