אמרי הצבי/בבא קמא/לז/ב

אמרי הצבי בבא קמא לז ב

דף ל"ז ע"ב

יד

[יד] (א) נגח שור יום ט"ו בחודש זה ויום ט"ז בחודש זה ויום י"ז בחודש זה פלוגתא דרב ושמואל דאיתמר ראתה יום ט"ו בחודש זה ויום ט"ז בחודש זה ויום י"ז בחודש זה רב אמר קבעה לה וסת ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג ועיין ברש"י שם ובתוס' ד"ה יום ט"ו מ"ש בזה באריכות והעולה מדברי התוס' הוא דהיכא דשם היום גורם כגון בשבת או בר"ח או דשם מנין החודש גורם בזה בודאי דסגי בג"פ ורק היכא דאין שם היום ולא שם המנין החודש גורם כגון ראתה היום ולבסוף עשרים לראייתה זו ראתה וחזרה וראתה לסוף עשרים לכ"ע אין הראשונות מן המנין כי פליגי רב ושמואל היכא דהדילוג הוא מיום אחד כגון ראתה בט"ו לחודש ניסן וט"ז אייר וי"ז סיון דאיכא שם מנין החודש ובדילוג בזה פליגי דרב סובר דראיה הראשונה הוא ג"כ מן המנין ושמואל סובר דראי' הראשונה לא הוי מן המנין ובעינן שתשלש בדילוג והוקשו ט"ז דלפי"ז אם נגח יום א' ויום ב' לא נגח יום ג' נגח ויום ד' לא נגח יום ה' נגח ויום ו' לא נגח אין נעשה מועד לכ"ע עד שישלש בדילוג ואיך הראשונה מן המנין ותימא דגבי ראה שור ונגח ראה שור ולא נגח הוי הראשון מן המנין וצריך לחלק בין סירוגין של ימים לסירוגין של שוורים עכ"ד התוס'. ועיין במסכת נדה (דף ס"ד) ע"א בתוס' ד"ה איתמר כתבו ג"כ כעין זה בשינוי לשון קצת ותורף דבריהם מכוונים זה עם זה יעוש"ה:

והנה הנראה מדבריהם דבסירוגין של שוורים אמרינן דגם הראשון מן המנין וא"כ כשראה ונגח שור הא' והשלישי והחמישי נעשה מועד לסירוגין והלא אכתי לא נגח רק ג' שוורים והלא כבר כתבו התוס' לעיל (דף כ"ג ע"ב) בד"ה ולא ישמרנו כתבו שם דאביי ורבא לא פליגי בזה ושניהם סוברים דלא משלם נ"ש עד נגיחה רביעית. אולם באמת א"ש דהא מה דקתני הכא תנא דברייתא נגח שור וראה שור ולא נגח כו' חמישי נגח וששי לא נגח דהוי מועד לאו דאמרינן דמשלם על שור שלישי שנגח נ"ש רק דנעשה מועד בנגיחה שלישית כשראה אח"כ שור ששי ולא נגח אמרינן דהוי מועד לסירוגין וכשראה אח"כ שור שביעי ונגח שהוא שור רביעי לנגיחה משלם על השור רביעי שנגח נ"ש והא דאמרינן דנעשה מועד כשנגח שור שלישי וראה אח"כ שור ששי ולא נגח היינו לענין אם יגח אח"כ ישלם מכאן ולהבא נ"ש ודוקא לסירוגין דהא לא נעשה מועד רק לסירוגין וכ"כ התוס' לעיל (ע"א) בד"ה שור ולא נגח וז"ל בתרא דנקיט כדי שאם יגח לאלתר משלם נ"ש עכ"ל והרי מבואר כן בהדיא:

והנה יש להוכיח כן כדברי התוס' הנ"ל דהא אם יגח השור הששי ג"כ בודאי היינו אומרים דא"צ לשלם רק ח"נ על השור הששי דהא תו לא הוי מועד לסירוגין א"כ הרי לא נגח תו רק שני שוורים זא"ז ולא הוי מועד עדיין דהא מה שנגח נגיחה ראשונה ונגיחה שלישית היינו השור השלישי אילו שני נגיחות לא מצרפינן כלל למה שנגח אח"כ השור החמישי והששי דהא אפסקיה בראיית השור השני והשור הרביעי שלא נגחן. והרי חזר לתמותו ומתחיל חשבון חדש וכמש"ל וא"כ אם הי' נוגח השור הששי בודאי דלא הי' משלם על נגיחות השור החמישי שראה רק ח"נ וא"כ בשעה שנגח השור החמישי שראה שהוא לנגיחה השור השלישי אכתי לא היינו יודעין שלא יגח השור הששי שיראה ויהי' מועד לסירוגין וא"כ ממילא דלא נוכל לחייבו על נגיחה שלישית נ"ש עד שיראה אח"כ שור ששי ולא יגח אז יהי' נעשה מועד לסירוגין ואז אם יגח אח"כ עוד הפעם השור השביעי שיראנו אז הוא דמחויב לשלה על נגיחה רביעית נזק שלם ודוק היטב בזה:

(ב) והנה רש"י ז"ל כאן בד"ה ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג בסה"ד וז"ל ונראה דהך ברייתא נמי דאייתינן לעיל ראה שור ונגח שור ולא נגח כו' לרב נעשה מועד דקתני אשלישית קאי ולשמואל ה"ק נעשה מועד לסירוגין דכי הדר נגח משלם נ"ש אבל בהך שלישית סם הוא עכ"ל. והנה מבואר בדבריו ז"ל להיפוך דתיכף על נגיחה שלישית דהיינו על ראיה חמישית משלם נ"ש והלא אם יראה שור ששי ויגיחנו לא יהיה משלם נ"ש דהא תו נא הוה מועד לסירוגין דהא חזינן דאינו נוגח בסירוגין וא"כ תו הו"ל לומר דאכתי לא נגח ג"פ דהא ראיה שניה ולא נגח מבטלת נגיחה ראשונה וכן ראיה רביעית ולא נגח מבטלת נגיחה שניה בשור שלישי וא"כ תו ליכא כאן רק ב' נגיחות רצופין בשור חמישי ובשור ששי והוה הדין דלא משלם על נגיחת השור הששי רק ח"נ וא"כ על נגיחת השור החמישי ג"כ היל"ל דלא משלם רק ח"נ ודוחק לומר דרש"י פליג על סברא הנ"ל דחוזר לתמותו ומתחיל חשבון חדש:

אולם באמת א"ש דהא בכאן כתב רש"י ז"ל כמו שהי' סובר קודם חזרתו וס"ל דבג"פ משלם נ"ש ועל נגיחה שלישית משלם נ"ש ועיין במוהרש"א ובמהר"ם כאן שכתבו כן בפי' רש"י ז"ל וא"כ לרב דסובר דנגיחה ראשונה מן המנין א"כ גם בנגח לסירוגין ג"כ אמרינן כן דנגיחה ראשונה מן המנין וא"כ כי נגח שור אחד וב' לא נגח וג' נגח וד' לא נגח וה' נגח הרי הושלם לגמרי העדאתו לסירוגין ומשלם על נגיחה שלישית שהוא בשור חמישי נ"ש ומה שיגח אח"כ שור ששי באמת לא ישלם רק ח"נ עליו ועל הז' כשיגחנו ישלם ג"ש ולפי"ז הא דקתני בברייתא ששי לא נגח הוא לאו דוקא דשור ששי אינו משלים המנין דהיינו להשלים העדאתו שיהי' מועד לסירוגין דתיכף בנגיחה שלישית בשור חמישי אז הושלם לגמרי העדאתו לסירוגין כן הוא לשיטת רש"י קודם חזרתו אבל לאחר חזרתו ס"ל כשיטת התוס' דלא משלם נ"ש עד נגיחה רביעית וא"כ ה"ה במועד לסירוגין ג"כ הוה הדין כן דעל נגיחה רביעית דהיינו בשור שביעי הוא דמשלם נ"ש וכמו שביארתי לעיל לשיטת התוס' ודוק:

(ג) והנה התוס' מסקי כאן לפי שיטתם דלא משלם נ"ש עד נגיחה רביעית והוקשו דלפי דבריהם הוה הדין כו' וצריך לחלק בין סירוגין של ימים לסירוגין של שוורים עכ"ל וכוונתם דלשוורים הוה מועד לסירוגין והראשון מן המנין ובנגיחה רביעית משלם נ"ש ובסירוגין של ימים לא משלם נ"ש עד נגיחה חמישית וזה הוא לכ"ע בין לרב ובין לשמואל דבכה"ג לא פליגי כלל רב ושמואל כמבואר בדבריהם וכאשר ביארתי לעיל. ולכאורה אינו מובן סברת התוס' מ"ש לחלק בזה אולם לפמ"ש הרשב"א בתוה"א בשער בית הנשים בית שביעי שער שלישי הביא דברי רבותינו הצרפתים מובן יותר וז"ל שם וכן הורו רבותינו הצרפתים ז"ל ואי קשיא לך הא דתניא בב"ק ראה שור נגח שור ל"נ ש"נ של"נ ש"נ של"ג מועד לסירוגין לשוורים ואע"ג דקמייתא לא לסירוגין הוה אפ"ה מצטרפת לבתרייתא י"ל שאני הכא דכיון דאין הפלגה ידועה אלא בשתי ראיות כדאמרן ארבע ראיות בעינן דהא אנן שלש הפלגות בעינן אבל התם הא איכא שלש נגיחות כו' עכ"ל. ועיין בבדה"ב ובמשמרת הבית שם האריכו רבותינו ז"ל בזה. ועיין בשמ"ק כאן האריך ג"כ בזה יעוש"ה:

(ד) והנה לפי האמור אינו מובן דברי הרמב"ם ז"ל בפסק הלכה זו ואביא דברי הרמב"ם ז"ל דפ"ח מהל' איסורי ביאה ואגב אבאר קצת דברי הרמב"ם ז"ל שם וז"ל בה"ו ראתה יום ט"ו בחודש זה ויום ע"ז בחודש שלאחריו ויום י"ז בחודש שלאחריו ויום י"ח בחודש שלאחריו הרי קבעה לה וסת לדילוג בא חודש רביעי וראתה ביום י"ז עדיין לא נקבע לה וסת וכל יום שראתה בו חוששת לו להבא כיון שהגיע אותו ולא תראה טיהר אותו יום מן הוסת שא"צ עקירת ג"פ אלא יום שנקבע ג"פ ועיין בה"ה שכתב שהיו נוסחאות משובשות בדברי רבינו וזו היא הנוסחא הנכונה ומשום דפסק כשמואל לגבי דרב בזה ובעינן עד שתשלש בדילוג יעוש"ה ועיין בהגמ"י (אות ד) וז"ל כרב לגבי דשמואל דאמר עד שתשלש בדילוג עכ"ל ודבריו אינם מובנים כלל ואולי הוא לפי הנוסחאות אחדות. עוד כתב הרמב"ם שם בהל' ז' היה דרכה להיות רואה יום ט"ו ושינתה לט"ז שניהם אסורים שינתה לי"ז הותר ט"ז ונאסר י"ז וט"ו באיסורו עומד שינתה לי"ח נאסר י"ח והותרו כולם עכ"ל, ועיין בה"ה ובכ"מ נדחק מאד בפירושו דהא הרמב"ם פוסק עד שתשלש בדילוג ובעינן דוקא שתראה אח"כ ביום י"ט יעו"ש מ"ש בזה. ולענד"נ הכוונה בדברי הרמב"ם ז"ל דנהי דבעינן שתשלש בדילוג מ"מ לענין עקירת יום ט"ו בודאי דנעקר בג"פ שעבר יום ט"ו ולא ראתה בו והרי כאן נעקר יום ט"ו בג' ראיות הללו יום ט"ז וי"ז וי"ח ונהי דלא קבעה וסת לדילוג עד שתראה יום י"ט דבעינן שתשלש בדילוג מ"מ כבר נעקר קביעת וסת שהיה לו בט"ו ומש"ה כתב דהותר ט"ו וגם ט"ז וי"ז הותרו ולא נשאר באיסורו רק י"ח והא דלא קבעה לה וסת לדילוג דהא ראתה ט"ו וט"ז וי"ז וי"ח ואיכא ג' דילוגין וכמש"ל בהל' ו' שאני התם דלא היה לה קביעת וסת לראות בט"ו ומש"ה ראיה הראשונה מן המנין שתקבע לדילוגין משא"כ בהלכה ד' שהיתה למודה לראות בט"ו א"כ אין ראיה הראשונה מן המנין לדילוגין. וראיה לחילוק זה מצאתי ברש"י כאן בסוגיין בד"ה ראתה יום ט"ו כו' בחודש זה ומתחלה היתה למודה בימים אחרים עכ"ל ולכאורה י"ל מאי בעי רש"י בזה. אולם הכוונה בזה דאם היתה למודה לראות ביום ט"ו בודאי לכ"ע אין ראיה הראשונה מהמנין וגם רב מודה דבעינן ג' ראיות אחרות דהיינו ט"ז וי"ז וי"ח ולשמואל היה בעינן עוד יום י"ט דבעינן שתשלש בדילוג והבן בזה והוא ראיה גדולה לפירושי שכתבתי בפי' דברי הרמב"ם ז"ל ודוק היטב בזה כי קצרתי במובן. אבל עכ"פ סובר הרמב"ם ז"ל להלכה כשמואל עד שתשלש בדילוג וכפי' ה"ה יעוש"ה ואילו בפ"ו מהל' נזקי ממון ה"ט כתב וז"ל ראה שור היום ונגחו ולמחר ראה שור ולא נגחו וביום שלישי ראה שור ונגחו וברביעי ראה שור ולא נגחו ובחמישי ראה שור ונגחו ובששי ראה שור ולא נגחו נעשה מועד לסירוגין לשוורים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ועיין עוד שם בהי"א וז"ל נגח בט"ו לחודש זה ובט"ז לחודש שני ובי"ז לחודש שלישי אינו מועד עד שישלש בדילוג עכ"ל הרי דפוסק ג"כ כאן בהדיא דבעינן גם בנגיחות עד שישלש בדילוג וא"כ קשה קושית התוס' לשיטת הרמב"ם ז"ל דהרי פסק כשמואל עד שתשלש בדילוג וא"כ גם בשור המועד היל"ל דבעינן עד שתשלש בדילוג ועד נגיחה רביעית לא יהי' מועד ועיקר תירוצם של התוס' הוא לחלק בין מועד לסירוגין לימים דבעינן עד שישלש בדילוג ואין הראשונה מן המנין ובין סירוגין דשוורים דהראשון מן המנין וברייתא דקתני ראה שור ונגח שור ולא נגח מיירי דוקא בסירוגין דשוורים ולא בימים ואילו הרמב"ם דנקיט להאי דינא דברייתא בסירוגין דימים א"כ לא שייכא תירוצא של התוס' וא"כ נשאר הקושיא דהיל"ל עד שתשלש בדילוג ואין הראשונה מן המנין ולכאורה צ"ע בזה:

וראיתי בחידושי הרשב"א כאן בד"ה ושמואל אמר וז"ל וא"ת א"כ לשמואל תיקשי ליה ברייתא דשור שנגח שור ולא נגח שור ונגח שור לא נגח כו' דקתני נעשה מועד לסירוגין לשוורים ואמאי והא נגיחה קמייתא לאו בדילוג נגחה ועד שישלש בדילוג ויגח רביעית בדילוג לא הוי מועד לסירוגין ואפשר דיש הפרש בין שוורים לראיות לדבר זה עכ"ל א"כ היה אפשר מקום לומר דגם הרמב"ם הכי ס"ל וא"ש. אולם הלא הרשב"א ז"ל בעצמו דחה זה התי' וכתב עלה ואינו מחוור שהרי משווה אותן כאן ועיי"ש מ"ש בשם הר"ח יעוש"ה. ועוד דהרמב"ם ז"ל כתב בהי"א בנגח בט"ו לחודש זה ובט"ז לחודש זה כו' עד שתשלש בדילוג הרי דגם בשוורים פוסק דבעינן שישלש בדילוג וא"כ אכתי נשאר קושית התוס' והרשב"א הנ"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל:

(ה) ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל דהנה בהא דאיפלגו אביי ורבא לעיל (בדף כ"ג ע"ב) מ"ט דר"י אמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית רבא אמר תמול מתמול חד שלשום תרי ולא ישמרנו האידנא חייב כו' כל הסוגיא ופירש"י דפלוגתא דאביי ורבא הוא אם חייב על נגיחה שלישית דאביי סובר דלא חייב על נגיחה שלישית נ"ש רק על נגיחה רביעית ורבא סובר דגם על נגיחה שלישית חייב נ"ש ושיטת התוס' הוא דרבא לא פליג כלל על אביי וסובר ג"כ דעל נגיחה שלישית אינו חייב רק ח"נ ורק על נגיחה רביעית חייב נ"ש ורק משמעות דורשין איכא בינייהו והאריכו בזה וכתבו כי גם רש"י ז"ל חזר מפירושו וסובר ג"כ דאין חילוק כלל בין רבא לאביי רק משמעות דורשין א"ב ולכ"ע אינו חייב נ"ש רק על נגיחה רביעית ולא על נגיחה שלישית יעוש"ה וכבר הבאתים לעיל. והנה לא מצאתי מפורש דעת הרמב"ם ז"ל בזה אם חייב נ"ש על נגיחה שלישית או רק על נגיחה רביעית דוקא. והנה לכאורה רציתי להוציא מדברי הרמב"ם בפ"ו שם ה"ד דדוקא בנג"ר הוא דמשלם נ"ש מדכתב ואם הועד בו שלשה ימים ואח"כ הוזק משלם נ"ש מן היפה שבנכסי אפיטרופסין יעו"ש ועי' לקמן בפירקין [אכ"ב] מ"ש בזה ועי' בב"ק (ל"ט ע"א) תוד"ה ואם הוחזקו נגחנין ובשמ"ק שם דדוקא בנגיחה רביעית הוא דמשלם נ"ש וכן נראה לכאורה פי' דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל. ועיין ברמב"ם פכ"א מהל' עדות ה"ח ג' כיתי עדים שנתקיים בעדותן ששור זה מועד ונמצאת כת ראשונה ושני' זוממין כולן פטורין נמצאו שלשתן זוממין כולן חייבין לשלם הנזק שאע"פ שהוא תם משלם ח"נ בד"א כו' ועיין בכ"מ האריך בביאור דבריו וז"ל ובמ"ש רבינו נמצאו שלשתן זוממין כולן חייבים לשלם הנזק שאע"פ שהוא תם משלם ח"נ קשה למה ישלמו יותר מח"נ כיון שעדיין אינו חייב לשלם יותר מח"נ ופי' מורי הר"י בי רב שדעת רבינו כר"ת שכתבו שם התוס' דאע"ג דעדיין לא חייב נ"ש מ"מ כיין שמייעדים אותו וממילא מתחייב נ"ש כשהוזמו צריכין לשלם כפי מה שיעלה נגיחה ד' כשיבא ומפרש בזה לשון הרמב"ם ז"ל יעוש"ה ובלח"מ ועיין לעיל על (דף כ"ד) [אי"ט אק"ב] מ"ש בביאור דברי רבינו ז"ל. והנה אם נימא דסובר רבינו ז"ל דפסקינן כרבא וכפי פי' רש"י בלשון ראשון קודם חזרתו וא"כ בפעם שלישית כשנגח משלם נ"ש א"כ מובן שם היטב לשון הרמב"ם ז"ל ולא יקשה כלל ודוק ועיין בשמ"ק שם (בדף כ"ד) מ"ש בשם הגליון בשם מוהר"ש ז"ל יעוש"ה ואם נימא דהרמב"ם פוסק כרבא דבנגיחה שלישית משלם נ"ש א"כ נוכל ליישב היטב דברי הרמב"ם שהתחלנו בו דהא נוכל ליישב קושית התוס' דהא דקתני בברייתא כאן נגח שור וראה שור ול"נ דהוה הפי' כשיראה שור ששי ולא יגחנו אז יהי' מועד לסירוגין וכפי' התוס' רק לא מטעמם שהם מפורשים דהא דאמרינן דהוה מועד לסירוגין היינו ג"כ כשיגח, אח"כ שור שביעי כשיראה שהוא הרביעי לנגיחה ואז ישלם נ"ש אבל הם ז"ל מפרשים משום דאינו משלם נ"ש רק על נגיחה רביעית וכפירושם דלעולם הוה הדין כן ומשום דסברי דרבא ואביי לא פליגי לדינא רק משמעות דורשין א"ב ומש"ה קשה להו דהא פסקינן דלא הוה מועד לסירוגין עד ד' פעמים שאז איכא ג' דילוגין ואז בנגיחה רביעית הוא דאיכא ג' נגיחות בסירוגין וא"כ היל"ל דאז הוא דנעשה מועד ועל נגיחה חמישית הוא דמשלם נ"ש והוצרכו לחלק בין סירוגין דימים לסירוגין דשוורים ותי' זה לא שייך לשיטת הרמב"ם וכמו שביארתי. אולם הרמב"ם ז"ל מפרש דהא דאמרינן כשראה בפעם ששי שור ולא נגח נעשה מועד לסירוגין היינו דנעשה מועד אם יגח אח"כ שור שביעי שיראנו שהוא יהי' רביעי לנגיחה ישלם נ"ש על נגיחה רביעית וכפי' התוס' הנ"ל רק לא מטעמם רק שטעמו של הרמב"ם הוא משום דפוסק כשמואל דכל שהוא לסירוגין אין הראשונה מן המנין דבעינן ג' דילוגין וכמ"ש בפ"ח מהל' איסורי ביאה וא"כ ה"ה הכא גבי שור המועד ג"כ אם הוא לסירוגין כשיגחנו להשור שביעי שיראנו שהוא הרביעי לנגיחה אז הוא דנגמר העדאתו ונעשה אז מועד לסירוגין וחייב אז נ"ש ומשום דפוסק כרכא דעל נגיחה שלישית חייב נ"ש והכא דהוא מועד לסירוגין בעינן ג' דילוגין ובנגיחה רביעית שהוא השור השביעי לראייתו אז הוא דנגמר העדאתו ומשלם נ"ש דהעדאתו לסירוגין וחיובו נ"ש באין כאחד. והא דנקיט התנא דברייתא ראה שור נגח שור ל"נ ש"נ של"נ ש"נ של"נ ה"ז מועד לסירוגין כוונתו על מה שיגח אח"כ אז ישלם נ"ש כנלע"ד שהרמב"ם הי' מפרש כן ליישב קושית התוס' הנ"ל וא"כ תו לא צריכינן לחלק כמ"ש התוס' בין סירוגין דימים לסירוגין דשוורים וא"כ שפיר הביא הרמב"ם להאי דינא דברייתא על היכא דנעשה מועד לסירוגין דימים וכ' ראה היום שור נגח ויום ב' נ"נ כו' יום ששי לא נגח ה"ז מועד לסירוגין וכוונתו ג"כ על אופן זה אם יגח אח"כ נגיעה רביעית שהוא השור השביעי לראייתו משלם נ"ש דאז נגמר העדאתו לסירוגין וחיובו נ"ש עם העדאתו לסירוגין באין כאחד דהא פוסק כשמואל דבעינן בוסתות עד שתשלש בדילוג ודוק. אולם הוא דבר חדש כי לא ראיתי לא' ממפרשי הרמב"ם ז"ל שיפרש דבריו דפוסק כרבא דבנגיחה שלישית חייב לשלם נ"ש ואולי יזכני ה' בזמ"א למצוא מפורש כן בשיטת הרמב"ם דפוסק כרבא בזה ויראתי לחדש כן מדעתא דנפשאי:

אולם שבתי וראיתי כי אף אם נימא כן בשיטת הרמב"ם ז"ל ויהיה מובן שפיר דבריו בפכ"א מהל' עדות שפירשתי דבריו בזה אולם בדבריו כאן בפ"ו מהל' נזקי ממון אכתי אין מתפרש יפה דא"כ נהי דבדינו של הרמב"ם אין לפקפק תו מ"מ אין לשונו מתיישב היטב דא"כ למה סיים שם בה"ט על הא דראה שור ונגח של"נ סיים בזה"ל נעשה מועד לסירוגין לשוורים וכן כל כיוצא בזה והלא זה הוא מועד לסירוגין לימים ולא לשוורים בלבד ומועד לסירוגין לימים כבר כתב לקמן שם בהלכה י"א נגח בט"ו בחודש זה ובט"ז לחודש שני ובי"ז לחודש שלישי אינו מועד עד שישלש בדילוג ע"ש:

(ו) והנלע"ד בדברי הרמב"ם ז"ל דסובר ג"כ כחילוקו של התוס' לחלק בין סירוגין דימים לסירוגין דשוורים רק דיש לו שיטה אחרת בזה והוא דסירוגין לימים הוא דוקא כשהוא בימי החודש כגון כט"ו לחודש ובט"ז ובי"ז וכדומה אבל כל שאינו דוקא במנין החודש בזה לא נעשה כלל מועד לסירוגין לימים רק זה מיקרי סירוגין דשוורים ואם נגח ביום א' וביום ב' ל"נ כו' בה' נגח בששי ל"נ זה אינו כלל מועד לסירוגין לימים דהא לאו יומי הוא דקא נרמי וזה מיקרי מועד לסירוגין לשוורים ודלא כשיטת התוס' בזה שכתבו דלפי"ז אם נגח ביום א' וביום ב' ל"נ ביום ג' נגח וביום ד' ל"נ וביום ה' נגח וביום ו' ל"נ אינו נעשה מועד לכ"ע עד שישלש בדילוג ואין ראשונה מן המנין כו' ע"ש והרמב"ם סובר דבכה"ג מיקרי מועד לסירוגין לשוורים ולא לימים דהא לא תליא כלל בימים וא"כ שפיר נוכל לתרץ דברי הרמב"ם ז"ג דבכה"ג דנקיט בה"ט מיקרי רק סירוגין דשוורים ולא דימים דלא תניא כלל בימי החודש או השבוע ומש"ה הוי נגיחה ראשונה מן המנין ומפרש שפיר הברייתא דקתני ראה שור נגח שור נ"נ דמיירי בימים כגון ביום א' נגח וביום ב' ל"נ ביום ג' נגח כו' דבכה"ג דנעשה מועד לסירוגין לשוורים הוי נגיחה הראשונה מן המנין ודוק:

ומה שדחק לו לרבינו הרמב"ם ז"ל לחלק כן משום דהיה דוחק לו לפרש דהברייתא דקתני ראה שור נגח של"נ כו' דאם נימא דמיירי שהיה הכל ביום אחד ולא היה לסירוגין לימים א"כ היאך נעשה מועד כלל דהא בעינן דוקא שנגח בג' ימים אפילו אם היו הנגיחות רצופין דפסקינן כר' יהודה לעיל (דף כ"ג ע"ב) וכ"פ הרמב"ם ז"ל כאן בה"א ומש"ה מפרש הרמב"ם דהברייתא מיירי שביום א' ראה שור נגח ביום ב' ל"נ ביום ג' נגח בד' ל"נ בה' נגח ובששי ל"נ ואפ"ה אמרינן דנעשה מועד לסירוגין לשוורים ומשום דכל דלא תליא בימי החודש זה לא מיקרי מועד לסירוגין דימים רק, סירוגין דשוורים ואע"ג דבסירוגין דימים אמרינן דאין הנגיחה הראשונה מן המנין אבל בסירוגין דשוורים הוי הנגיחה הראשונה מן המנין וכחילוקם של התוס' הנ"ל רק לא לגמרי כחילוקם של התוס' וכמ"ש בביאור הדברים:

(ז) השתא דאתית להכי תו נוכל נפרש דברי הרמב"ם ז"ל על הדרך שכתבתי בראשונה דהרמב"ם אינו סובר כחילוק שכתבו התוס' לחלק בין מועד לסירוגין לשוורים לבין מועד לסירוגין לימים רק דלעולם בעינן עד שתשלש בדילוג ורק דסובר דרבא ואביי פליגי בזה אם חייב על נגיחה שלישית נ"ש דאביי סובר דדוקא על נגיחה רביעית הוא דחייב נ"ש ורבא סובר דעל נגיחה שלישית הוא חייב נ"ש ופוסק כרבא. וא"כ כשהוא מועד לסירוגין בעינן עד שתשלש בדילוג ומשום דפוסק כשמואל ומש"ה פסק נגח ט"ו לחודש זה וט"ז לחודש זה וי"ז לחודש זה עדיין לא נעשה מועד דבעינן עד שישלש בדילוג ובעינן דוקא שיגח עוד בי"ח בחודש והא דכתב בה"ט נגח ביום א' וביום ב' ראה ול"נ ג' נגח וד' ראה ול"נ ובה' נגח ובששי ראה ול"נ ה"ז נעשה מועד לסירוגין לשוורים היינו דאם יראה ביום שביעי ויגחנו שהוא שור רביעי לנגיחה יהיה חייב אז נ"ש על נגיחה רביעית משום דהא כבר שילש בדילוג וא"כ באותה נגיחה רביעית הרי הוא נעשה מועד עליה והרי הוא חייב לשלם על נגיחה זו הרביעית נ"ש משום דפוסק כרבא דעל נגיחה שלישית חייב לשלם נ"ש וה"ה היכא דנעשה מועד לסירוגין לשוורים ג"כ הדין כן וכמש"ל בביאור הדברים והא דכתב הרמב"ם ה"ז נעשה מועד לסירוגין לשוורים אע"ג דהא הוי לימים ג"כ משום דסובר הרמב"ם דזה לא מיקרי מועד לסירוגין לימים הואיל דלא תליא בימי החודש ובהא דלקמן בהי"א בנגח ט"ו לחודש וט"ז לחודש וי"ז לחודש דכתב דלא נעשה מועד עדיין כוונתו לענין דלישלם על נגיחה שלישית שהיה בי"ז לחודש נ"ש זה לא נעשה מועד דאם היינו אומרים דנעשה מועד בנגיחה שלישית היה הדין דצריך לשלם על נגיחה שלישית נ"ש וזה שכתב לא נעשה והיינו דא"צ לשלם נ"ש על נגיחה שלישית ואדרבא איכא למשמע מדבריו אלו דפוסק כרבא ולעיל בה"ט שכתב ה"ז מועד לסירוגין לשוורים התם אינו צריך לפרש דאינו משלם על נגיחה שלישית נ"ש משום דהא ידעינן זה בפשיטות כיון דאכתי תליא באם לא יגח ביום הששי ואז הוא דחזינן דהוא נוגח לסירוגין וממילא מובן מ"ש דה"ז מועד לסירוגין לשוורים היינו אם יגח אח"כ ביום שביעי שהוא נגיחה רביעית אז הוא דמשלם נ"ש ודוק היטב בכ"ז:

(ח) והנה לכאורה יש לעיין בדברי התוס' הנ"ל במ"ש לחלק בין סירוגין של ימים לסירוגין של שוורים והעולה מדבריהם הוא דברייתא דקתני ראה שור נגח של"נ כו' לא מיירי בסירוגין של ימים וא"כ מיירי שהיה הכל ביום א' והלא גם בנגח ג' שוורים רצופים ביום אחד לא נעשה מועד דהא פסקינן להלכה כר' יהודה דסובר דבעינן דוקא בשלשה ימים ועי' לעיל (דף כ"ג ע"ב) ובגמרא שם ולכאורה י"ל בזה:

אולם באמת נוכל לפרש דבריהם דכוונתם הוא שלא היו הסירוגין של הימים שוים ונוכל לומר שפיר שלא היו ביום אחד כל הנגיחות הללו רק ביום א' ראה שור ונגח ואח"כ באותו יום ראה שור ול"נ וביום ב' ראה שור ונגח ובג' ראה ונ"נ וכן באינך שוורים או דמיירי שביום א' ראה ונגח ואח"כ ראה ולא נגח וביום ד' ראה ונגח וביום ה' ל"נ וביום ו' נגח דלא היה הדילוג שוה בימים אבל לא נגח כולם ביום אחד ומש"ה מיקרי זה מועד לסירוגין לשוורים ולא לימים כנלע"ד בפי' דברי התוס' הנ"ל:

ומעתה עפ"י האמור נוכל לפרש תו דברי הרמב"ם הנ"ל בפ"ו מהל' נזקי ממון ה"ט בפשיטות דמ"ש ראה שור ונגחו ולמחר ראה ונ"נ וביום שלישי ראה שור ונגחו וברביעי ל"נ ובחמישי נגחו ובששי ל"נ נעשה מועד לסירוגין לשוורים וכן כל כיוצא בזה כ"ל כוונת הרמב"ם ז"ל הוא ג"כ על דרך זה שלא היה הדילוג לימים שוים ומ"ש הרמב"ם שלישי ורביעי וחמישי וששי הכוונה לראיה ונגיחה אבל לעולם שלא היה הדילוג כסדרן וא"כ לא נעשה מועד לסירוגין דימים. רק לסירוגין דשוורים ולא בעינן שישלש בדילוג ושיטת הרמב"ם הוא ממש כשיטת התוס' הנ"ל וזה שדקדק הרמב"ם נעשה מועד לסירוגין לשוורים וכן כל כיוצא בזה והכוונה כמ"ש וי"ל עוד בזה:

טו

[טו] (א) במתני' שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקרש שנגח שור של הדיוט פטור שנאמר שור רעהו ולא שור של הקדש. ועיין בגמרא כל הסוגיא. וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מהל' נזקי ממון ה"א כסתם מתני' יעו"ש:

והנה יש לעיין באם המקדיש שאל על הקדישו אחר הנזק בין אם המזיק הוא של הקדש בין אם הניזק הוא של הקדש ובאופן דמהני שאלה כגון שנא בא ליד הגיזבר אם איכא חיוב ניזקין בין אם המזיק הוא הדיוט בין אם המזיק הוא הקדש. והנה אם המזיק הוא של הקדש ואח"כ שאל על הקדישו נלע"ד דבודאי פטור דבשעת הנזק לא הוי מוטל עליו לשומרו דאף דבידו לשאול על הקדישו מ"מ כל זמן שלא שאל לא הוי שלו ואינו מוטל עליו לשומרו וא"כ אפילו אם שאל אח"כ על ההקדש ג"כ פטור מלשלם ויש לעשות סמוכין מלשון הקרא כי יגח שור איש את שור. רעהו דבעינן שבשעת נגיחה יהיה שור איש ואע"ג דחכם עוקר נדר מעיקרא מ"מ חיוב שמירה לא הוי עליו אז. ויש להביא ראיה לזה ממ"ש התוס' במסכת ב"ק לקמן (בדף נ"ו ע"ב) ד"ה פשיטא בסה"ד וי"ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה ואין הבעלים יכולין לשומרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשומרה דלענין נזקין אקרו בעלים ם כל מי שבידו לשומרה כו' עכ"ל הרי דעיקר תליא על שעת הנזק אם בידו לשומרה דהא אם אחר הנזק החזירו הגזלן להבעלים אפ"ה פטורין הבעלים רק הגזלן חייב וא"כ ה"ה אם היה של הקדש בשעת ההיזק הואיל דלא היה מחויב אז לשומרה לא היה כלל חיוב עליו ואפילו אם נשאל על הקדישו אח"כ ג"כ פטור. מיהו יש לדחות זה. אולם לכאורה יש להביא ראיה עוד מהא דאיתא לעיל בב"ק (דף י"ג ע"ב) תנ"ה יתר על כן אר"י אפי' נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר פטור שנאמר והועד בבעליו כו' עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד כו' וא"כ כל שהיה בשעת נגיחה הקדש תו פטור מלשלם. אולם אכתי יש לדחות גם זה דהא הואיל דחכם עוקר הנדר מעיקרא א"כ נתגלה הדבר שלא היה הקדש כלל. אולם מצד הסברא י"ל דפטור הואיל דבאמת בשעת ההיזק לא היה מוטל עליו לשומרו שלא היה שלו אז ואכתי י"ל בזה:

(כ) והיכא דהדיוט הזיק להקדש ואח"כ שאלו הבעלים על ההקדש בזה ג"כ י"ל דהואיל דבשעת ההיזק לא נכנס בגדר חיוב תו אינו מתחייב אח"כ דבעינן שור רעהו בשעת נגיחה וכמש"ל ויש לעשות קצת סמוכין לזה מהא דכתב הר"ן ז"ל בנדרים (דף פ"ה) בשם הרשב"א ז"ל ומיהו שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בע"כ ואינו יכול לעכב אעפ"י שיכול לשאול על נדרו כיון דהשתא מיהו הא לא איתשל. מיהו היכא דאיתשיל חייבין לשלם כיון דהחכם עוקר הנדר מעיקרא כיון דאיתשיל הו"ל הנך פירי כאילו לא איתסרו עליו מעולם כו' וכתב הר"ן עלה ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו ע"ע הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר ומש"ה יטלו ע"כ דאי לא ודאי כיון דנדרים לאיתשולי עלייהו קאי דמש"ה מיקרי דשיל"מ חיישינן דילמא מיתשיל כו' יעוש"ה. וא"כ נוכל לומר דלסברת הר"ן ז"ל בודאי כל שבשעה שנגח היה פטור מלשלם תו לא נתחייב אח"כ ונוכל להוסיף עוד ולומר כיון דהקדש לאו לאיתשולי קאי פשיטא דפטור אפילו אם נשאל אח"כ על הקדישו ואולי י"ל דבזה גם הרשב"א מודה הואיל דהקדש לאו לאיתשולי קאי וי"ל בזה הרבה:

ועיין פסחים (דף מ"ו ע"ב) בתוד"ה הואיל אי בעי מיתשיל עלה וז"ל תימא לרשב"א כו' ועוד דאמר לעיל (דף ה' ע"ב) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מיתשיל עלה ותירץ ר"י דשאני הנהו דכתיב בהו קודש לה' אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב כשל גבוה עכ"ל הרי מבואר בתוס' הללו דכל זמן שלא שאל על ההקדש הרי חשוב לגבוה ולא שייך לומר ביה הואיל וא"כ משום האי טעמא י"ל דאפילו כי שאל על ההקדש מ"מ היה של גבוה בשעת הנזק ואע"ג דחכם עוקר הנדר מעיקרא אפ"ה פטור הואיל דבשעת הנזק היה לגבוה וי"ל בזה:

(ג) והנה לעיל (דף י"ב ע"ב) נכסים שאין בהם מעילה קאמר הש"ס מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי מאן תנא א"ר יוחנן בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים הוא דתניא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דריה"ג והתנן המקדש בחלקו בין בק"ק בין בקדשים קלים אינה מקודשת לימא דלא כריה"ג אפ"ת ריה"ג כי אמר ריה"ג מחיים אבל לאחר שחיטה אפילו ריה"ג מודה דכי קא זכי משלחן גבוה קא זכי ופירש"י בד"ה מחיים שאחריות הוא עליו והקשה הפני אריה על ב"ק חתן הגאון בעל פ"י שם דמי הכריח לרש"י ז"ל לפרש כן דלפי"ז ס"ל לחלק בין נדר לנדבה שאינו חייב באחריותו עדיפא הי"ל לפרש אליבא דריה"ג דיש חילוק בין מחיים לאחר שחיטה משום דס"ל כר"א בפסחים (מ"ו) לענין חלה דאמרינן דהוי כדידיה משום דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והוי כדידיה כו'. ולפי"ז שפיר מצינו לחלק בין מחיים לאח"ש דמחיים עדיין יכול לשאול על הקדישו הוי ממון בעלים אבל לאח"ש דאינו יכול לשאול על הקדישו הואיל דכבר איתעביד מעשה השחיטה ולא מיקרי תו ממון בעלים והאריך שם בזה ותורף דבריו העלה דמכח הואיל לא מצינו להוציא ממון וי"ל בדבריו יעוש"ה:

אולם לפמ"ש אין שום התחלה להקושיא דאפילו אם באמת שאל אח"כ על הקדישו כל שבשעת נגיחה היה הקדש פטור מלשלם אפילו אם שאל אח"כ וחכם עוקר הנדר מעיקרו מ"מ לא היה עליו חיוב תשלומין ואדרבה יש לדייק ג"כ כן מכח קושית הפני אריה הנ"ל דגם שיטת רש"י ז"ל הוא כן ודוק:

שוב ראיתי בספר נדפס מחדש מנחת חינוך על החינוך להגאון מוהר"י אבד"ק טארנאפאל ז"ל מצוה נ"א העיר ג"כ בספק זה וכתב לפשיטות שאם נשאל על הקדישו דהואיל דחכם עוקר הנדר מעיקרו הרי הוא חולין גם לענין נזיקין ולא כתב שום ראיה לזה ולדידי צ"ע טובא דין זה:

טז

[טז] מתני' שור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם שבא"י כו' שנאמר שור רעהו כו'. והנה חזינן דמקרא דרעהו ממעטינן עכו"ם שבא"י דלא הוי בכלל רעהו כמו דממעטינן הקדש דלא מיקרי רעהו וכן איתא במסכת ב"מ (דף פ"ז ע"ב) בכרם רעך ולא בכרם עכו"ם שבא"י ועי' ברש"י שם בכרם רעך ואל כליך לא תתן אבל כרם עכו"ם שבא"י תתן עי"ש הרי דממעטינן ג"כ מרעך ולא עכו"ם שבא"י וכן שם בב"מ (דף קי"א ע"ב) ות"ק דמאחיך האי רעך מאי עבדי ליה כו' עי"ש וכן בכמ"ד בש"ס. ולכאורה י"ל בזה במ"ש הרבינו בחיי בפרשת יתרו וז"ל לא תענה ברעך לא אמר באחיך כמשפט הכתובים מכאן שהזהיר אפילו על הנכרי וכן מצינו [שמות יא ב'] וישאלו איש מאת רעהו והוא נאמר על המצריים כו' עכ"ל הטהור. והנה לכאורה דברי רבינו בחיי הה תמוהים לעין כל דהא בכמ"ד בש"ס ממעטינן עכו"ם שבא"י ממלת רעך:

ובעיקר הראיה שהביא הרבינו בחיי מקרא דוישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה נלע"ד דאין ראיה משם דהתם היה קודם קבלת התורה ואז גם המצרי היה בכלל רעהו אבל לאחר קבלת התורה שפיר ממעטינן עכו"ם שבא"י דלא הוי בכלל רעהו. ולתרץ דבריו הקדושים נלע"ד בזה דהנה כבר כתבו הראשונים ז"ל הרבה טעמים על כל מצוה ועיקר ויסוד הטעם הוא שיש הרבה מצות שצונו בוראנו יתברך להרחיק מן המדות המגונות כי בעובר עבירה ר"ל הוא ממשיך מדה מגונה לעצמו ומש"ה אסרה התורה מאכלות האסורות וגם שלא ירגיל האדם עצמו להזיק לאחרים כי האדם צריך להרחיק א"ע שלא יזיק לאחרים ושלא יחמוד של אחרים. והנה כבר האריכו בזה הרבה ומעתה יובן היטב דהנה מה שאסרה תורה להעיד עדות שקר אסור להעיד עדות שקר לנכרי ג"כ כי אין לך אדם רע גדול מזה שמעיד עדות שקר בחבירו ובזה אין שום חילוק בין אם העדות הוא לישראל או לעכו"ם ומה שכתבה התורה הלשון רעך כולל גם העכו"ם כי גם העכו"ם הוא בכלל רעהו לענין זה מדלא כתיב באחיך דהיה משמע רק בישראל אסור אבל מדכתיב לשון רעך גם העכו"ם בכלל וכמ"ש רבינו בחיי ז"ל והא דממעטינן גבי לא תעשוק ממלת רעך עכו"ם שבא"י התם שאני דהא באמת מלבד הלאו דלא תעשוק איכא עוד לאו דגזל ורק שהתורה הוסיפה עוד לאו דלא תעשוק ובזה שפיר אמרינן דממלת רעך ממעטינן עכו"ם שבא"י מדלא כתיב סתמא לא תעשוק. וא"ש ג"כ הא דממעטינן מכי תבא בכרם רעך דממעטינן דבכרם עכו"ם שבא"י מותר לתת לכליו דהתם שאני דהנה כבר העליתי בעזה"י בחידושי לב"מ שם דהא דאסרה תורה ליתן לכליו בכרם ישראל ובכרם עכו"ם שבא"י מותר לפועל לתת לכליו דהיינו דוקא כדי אכילתו מה שהיה ראוי לו לאכול אלא שהפועל צמצם ולא אכל דזה בלבד הוא שמותר לפועל לתת לכליו אבל יותר מזה בודאי דגם בכרם עכו"ם אסיר לתת לכליו והעכו"ם בעל הכרם אפקורי אפקר הפירות הללו שראוי לו להפועל לאכול וא"כ מצד הסברא היה מותר לו להפועל גם ליקח לכליו ורק בכרם ישראל גלתה תורה דאסור לו ליקח לכליו אפילו מה שראוי לו לאכול וא"כ אמרינן דרק בכרם ישראל הוא דגלי אבל לא בכרם עכו"ם שבא"י משום דבאמת אין לו פסידא כלל להעכו"ם הבעל הכרם דהא הפועל היה יכול לאכול וא"כ אפקורי אפקר לה ובכה"ג שפיר אמרינן דרעהו אתי למעוטי עכו"ם שבא"י דאל"כ הי"ל לכתוב. כי תבא בכרם ומלת רעך ל"ל וע"כ דאתא למעוטי עכו"ם שבא"י. ונראה דלפי האמור יתיישבו כל המקומות דלא יקשה על רבינו בחיי ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף