אליה רבה/אורח חיים/תמ

אליה רבה ‏ אורח חיים תמ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] [לבוש] וקבל וכו'. משמע דקיבל בפירוש אבל מסתמא לא הוי כקיבל, וכן משמע ממה שכתב לקמן ואפילו לא קיבל וכו', אבל בטור נזהר וכתב אפילו אם אין חייב באחריותן. אלא שהכותים אלם וכו' משמע דהכי קאמר שקבל הפיקדון בענין שכתב בחושן משפט ריש סימן רצ"א שאמר הנח לפניך דאין חייב באחריות או אפשר אפילו כשאמר בפירוש שאין מקבל אחריות לא מהני כיון שהוא אלם אבל בסתם חייב באחריות וכן משמע בשולחן ערוך ובית יוסף וב"ח, וכן משמע בלחם משנה פרק ד' מהלכות חמץ ואף הא בכותי שהפקיד קיימא לן בחושן משפט סוף סימן ש"א דאין חייב באחריות אלא במקבל בקנין, הא מגן אברהם שם דבפשיעה חייב בלא קנין או דלענין חמץ דינו כישראל ולא גרע מאלם:

ב

[ב] חייב לבערו וכו'. ואם עבר ולא ביערו כתב מגן אברהם בפשיטות דאסור בהנאה אחר הפסח, אבל גיסי הרב מייתי פלוגתא בירושלמי בזה כיון שהוא חמצו של כותי ודעתו נוטה להקל, ואני מצאתי בראב"ן דף ע"ב דאסור באכילה ומותר בהנאה, ומיהו משמע שם שפירש כן מתניתין דפסחים דף כ"ח חמץ של כותי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה היינו בחמץ של כותים שחייב הישראל באחריות אבל מכל שאר פוסקים בסימן תמ"ח משמע שפירשו כפשטיה בחמץ כותי שלא קיבל ישראל אחריות ועוד הא טעמא דאסרו חמץ של ישראל ולא של כותים משום שלא עבר בשהייתו כמו שכתב ריש סימן תמ"ח והיכי שקיבל אחריות עבר, מיהו יש לומר דלא קנסוהו אלא בשלו אבל לא בשל כותים וכן מצאתי בכלבו הבאתיו בסימן (תמ"א) ס"ק ה'. כתב מגן אברהם דאסור ליתנו לכותי אחר הפסח שמא יחזור וימכרנו לישראל, עד כאן, ודעת גיסי להקל, וצריך לומר דעת מגן אברהם כיון שהוא גרם האיסור אין להוציא בענין שאפשר לבוא לידי מכשול אף שהוא של עכו"ם ועיין בפסחים דף ו' דקאמר הואיל וכי איתיה הדר בעיניה וכו' ועיין ביו"ד סוף סימן נ"ז:

ג

[ג] לכותים אחר וכו'. אף שאותו כותי מקבל אחריות, אליהו זוטא. ודעת מגן אברהם דאם הכותים מקבל אחריות גניבה ואבידה אין צריך לבער ולא נהירא, וכן הסכים עמי בספר חק יעקב. עוד כתב אף שחזר והפקידו לכותים זה חייב לבערו, ולא דמי לחמץ של כותי בבית כותי דאף דישראל קיבל אחריות אין חייב לבער בס"ב, התם לא בא לרשות ישראל מעולם וצריך עיון בתשובת ריב"ש [סימן] ת"א:

ד

[ד] אלא שומר חינם וכו'. בשולחן ערוך כתב שתי דעות בזה, ומשמע דסבירא ליה עיקר כרמב"ם, דדוקא קיבל בגניבה ואבידה הוא דחייב לבער. והלבוש שסתם דאפילו שומר חינם וכו' נראה לי משום דראה בבית יוסף דהרא"ש ור"י הסכימו לסברא זו, ומכל מקום בדיעבד בשכח לבער נראה לי לסמוך על ר"י ורמב"ם דמותר לאכלו אחר הפסח כי ראיתי לסמ"ג וסמ"ק וכלבו וריא"ז בשלטי גיבורים פסקו כרמב"ם, ועוד דהא לקצת פוסקים דוקא קבלת אונס בעינן:

ה

[ה] [לבוש] שהכותי אנס וכו'. בשולחן ערוך כתב על זה ויש חולקין, ונראה לי דיפה עשה הלבוש שסתם כרמב"ם שכן הסכימו הטור וצידה לדרך ורבינו ירוחם ומהרי"ל וכל גדולי אחרונים. ומה שפסק הב"ח כבעל הלכות גדולות ור"י שדקדקו מדנקט הש"ס מיגנב או שנאבד חולקין על הרמב"ם, דאם כן על כרחך מיגנב לאו דוקא דהא לוקחים אף באונס, עד כאן. ולעניות דעתי לא פליגי דקיימא לן דהש"ס מיירי דאין אלם כל כך לשלם ממנו אף כשנאנס רק שהוא אלם ליטול מה שהוא קרוב לשורת הדין, דהא הרמב"ם פסק נמי כר"י, ובזה ניחא תמיהת הב"ח על מהרי"ל שכתב על דין אלם שיראה לו חדר וישימנו לשם הא מכל מקום נוטל באלימות, דלא קשה מידי דמסתמא אין אלם כל כך כדאמרן, ופשוט דאם חייב מחק ערכאות באחריות דלכולי עלמא חייב לבער:

ו

[ו] מחיצה וכו'. ולא סגי לי בכפיית כלי כל שבעה שהכלי ניטל לצורך רש"י:

ז

[ז] [לבוש] אלא שייחד וכו'. לא דק דמשמע מרי"ף ורמב"ם ושולחן ערוך שהשמיטו זה דקיימא לן דיחוד בית לא מהני וכן מוכח מרמ"א שכתב שאפילו הפקיד אצל כותים אחר אינו מועיל מכל שכן בייחד בביתו (עולת שבת), והוא לא דק שהרי ריא"ז בש"ג פסק כלבוש, ופסק נמי דין דהפקיד ביד עכו"ם אחר דאינו מועיל, אלא על כרחך שאני התם דבתחילה שקיבל אחריות הוי כשלו, וכשמפקיד לכותי אחר הוי כמפקיד חמץ שלו. ומה שכתב מדהשמיטו הרי"ף והרמב"ם ושולחן ערוך דין דיחוד מקום, ליתא דהא פירש הב"ח דברי בית יוסף דפשיטא הוא דמהני ייחד דלא גרע מחמצו של כותים ברשות כותים, אך תמיהני על הב"ח ולבוש דהא הבית יוסף קאי אליבא דרש"י ופירש רש"י בלא קיבל אחריות והיינו שכתב הבית יוסף הרי הוא חמצו של כותים לגמרי וכו', ומכל מקום לדינא עיקר כר"ת כמו שכתבו תוס' דף ו' דסברא הוא דהוי כשומר חמצו של כותים בבית כותים וכו' לכך לא הוצרכו הרי"ף והרמב"ם לכתבו דסברא הוא, והרשב"א בתשובות בסימן קע"ד כתב דמשום חומרא השמיטו משמע דעיקר כר"ת ועוד דהרא"ש והטור ור"י וצידה לדרך וריא"ז פסקו כר"ת, לכן נראה לי להקל על כל פנים בדיעבד לאכול ממנו אחר פסח אף בלא ייחד קרן זוית רק אמר הנח במקום שתרצה הנה ביתי לפניך ואף שמקבל אחריות בפירוש:

ח

[ח] כופה וכו'. בפסחים דף ו' המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו כלי (פירוש רש"י) משום דלא אפשר במחיצה, ומשום חד יומא סגי ליה בכפיית כלי ובלילה יבערנו עד כאן לשונו, וקשה למה ליה לרש"י ומשום חד יומא, הא כבר תירץ דאי אפשר ביום טוב במחיצה ובר"ן כתב לשני תירוצים ומרש"י לא משמע הכי. ונראה לי דבא להורות דאף בחול המועד שאפשר במחיצה לא צריכין בחד יומא בחמצו של כותים, אבל כשיודע שאין הכותי נוטל עד למחר עושה מחיצה ואין צריך לבערו כיון שאינו שלו, וכן משמע בתשובת רשב"א שם והשתא נסתלקה השגת ספר חק יעקב מן מגן אברהם. גם יש לומר דמיירי מגן אברהם בענין שמחויב ישראל לשלם לכותי אם יבערו, מיהו עיקר דאף שאין מחויב לשלם אין צריך לבער כדמשמע מסתימת רש"י ופוסקים שהבאתי וכן משמע בסימן תמ"ח גבי דורון, וכן מסתבר:

ט

[ט] כלי וכו'. ומחיצת סדין לא מהני דהולכין תחתיו:

י

[י] אסור וכו'. כיון שמכירין זה את זה וכו'. רשב"א שם, אבל בעולת שבת העתיק לשונו אפילו אין מכירין אסור משום פירורין, עד כאן, והוא מן התימא, ואי סבירא ליה כן מסברא להחמיר לכתחילה לא היה לו לעשות לשון הרשב"א. כתב מגן אברהם ואם אין הישראל אוכל מותר להניח לכותים לאכול על שולחן שלו:

יא

[יא] אצל ישראל וכו'. אף שלא אמר מעכשיו ולא קיבל עליו אחריות חייב לבערו ומכל מקום גם הלוה עובר דלא קנהו המלוה לגמרי רק מתורת משכון (ב"ח סוף סימן תמ"א), ויש לכוין לזה דעת הלבוש ולא קאמר אלא דאף המלוה עובר ועולת שבת השיג לחינם על הלבוש. ולענין לחייב הלוה לפרוע אף שהפסידו החמץ המשכון עיין סימן תמ"ג ס"ק ה':

יב

[יב] [לבוש] כמו שהשאיל וכו'. הקשה ט"ז אם כן כותי שהפקיד אצל ישראל נמי יהא כמשאיל ויהא הישראל פטור עיין שם באריכות ולמה שאפרש דגם הנפקד עובר לכולי עלמא לא קשה מידי:

יג

[יג] [לבוש] נראה שאין הנפקד וכו'. עולת שבת השיג דגם הנפקד עובר מדאורייתא דאם לא כן מאי פריך הש"ס דף ה' הא אמרת אבל אתה רואה של אחרים, דילמא מיירי כשהפקיד אצלו ישראל אחר, דאז הנפקד אינו עובר, עד כאן. וגיסי מתרץ דברי לבוש דסבירא ליה כשמפקיד כאן חל עליו חובת ביעור אבל כשאינו לפנינו חל על הנפקד חובת ביעור, עד כאן. ולא תירץ כלום דאכתי קשה לוקמיה הש"ס במפקיד לפנינו, ועוד דמשמע ממה שכתב הלבוש אבל מדרבנן חייב וכו' מיירי אפילו באין המפקיד לפנינו אין חיוב על המפקיד מדאורייתא, אם כן נשאר עליו הקושיא, לכן נראה לי עיקר דלעולם גם הנפקד עובר וכן משמע ברבינו ירוחם דף מ"ה ע"ג:

יד

[יד] המפקיד עובר וכו'. ואם עבר ולא ביערו כתב הר"ן דאסור בהנאה לאחר פסח אף להפוסקים דאין עובר מדאורייתא בבית כותי. ועיין ברמב"ן פרשת בא דמשמע דסבירא ליה שלא קיבל כותים אחריות אין עובר דאורייתא, ובזה מתורץ מה שהקשה בספר חק יעקב בסימן תמ"ב בסוף התשובה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.