אליה רבה/אורח חיים/שיח

אליה רבה ‏ אורח חיים שיח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] אסור לו וכו'. אפילו הקדירה (רשב"א קע"ה), מי שנתבשל בשבילו דינו כמו אחר כיון שאינו שלו ולא חיישינן שיצוה לישראל אחר לבשלו דאין אדם חוטא ולא לו (מגן אברהם):

ב

[ב] [לבוש] מן התורה וכו'. טעמא דר' יוחנן הסנדלר אבל אנן דמספקינן כר"י נראה דאף במזיד אין בו איסור אלא מדרבנן (מלבושי יום טוב), ומהרא"ש פרק מרובה ור"ן פרק כירה מבואר דאף לר' יוחנן הסנדלר הוא דרבנן דהא פליגי רב אחא ורבינא אליביה והלכה כדברי המקיל:

ג

[ג] [לבוש] ולפי מה שכתבתי מותר וכו'. ואם היה יום טוב אסור דאין שבת מכין ליום טוב (מהרי"ו ב'). אם נתערב אותו דבר בהיתר בשבת הוי דבר שיש לו מתירין לאחרים ולא בטילי, ולפי מה שכתבתי בטל ומותר גם לו (מגן אברהם), ועיין בספרי ליו"ד סוף סימן ק"ב ובס"ק י"א שם כתבתי לתרץ שלא יהיה דברי לבוש דהתם סותרים להכא:

ד

[ד] [לבוש] דלא אמרו וכו'. צריך עיון דבתוס' והרא"ש ור"ן משמע דאף באיסור דרבנן לא מחזקינן שיעשה ישראל ולא בעינן כדי שיעשו אלא כשנעשה על ידי כותים, ואפשר דלבוש הכריע כן מסברא דנפשיה כיון דבית יוסף הביא הרבה פירושים דלעולם בעינן כדי שיעשו שלא יהנה ממעשה בשבת וכן ראיתי בים של שלמה פרק קמא דחולין סימן כ"ה ובדק הבית לרא"ה דף י"ח וריא"ז בשלטי גיבורים פרק כירה וכן משמע בב"ח, ומה שהשיג מגן אברהם מתוס' חולין דבמילתא דלא שכיחי לא גזרו רבנן, ולא קשה מידי דמבואר בחידושי רשב"א שם דרש"י לא סבירא ליה הכי ובים של שלמה פרק אלו טריפות סימן ה' דהוא הדין נמי דאף שאינו שכיח מכל מקום גנאי ליהנות ממעשה שבת עיין שם:

ה

[ה] ובשוגג וכו'. שיכחה שוגג מיקרי (ר"מ מינץ כ"ח), וכן כשעשה על פי חכם שוגג מיקרי (רד"ך), אין לדמות אונס לשוגג (בנימין זאב ק"ל):

ו

[ו] אם חלה דיום וכו'. ורש"ל פרק קמא דחולין סימן ל' אוסר בחלה היום משום מוקצה:

ז

[ז] [לבוש] הא לא דחייה בידים וכו'. שלא הקצה הוא אותן אלא איסורא הוא דרכיב עליהו וכל שיסתלק האיסור ושלא בעבירה חזר להכשרו (משמרת הבית דף י"ט), ובזה יתבאר לך שכל מה שהאריך הט"ז לתמוה כאן ובריש סימן ש"י הוא לחינם:

ח

[ח] [לבוש] שהפרי גדול והולך וכו'. מיירי בפרי שלא נגמר בישולו אבל נגמר בישולו לא אמרינן שגדל והולך (בית יוסף ומגן אברהם):

ט

[ט] להטמינו בחול וכו'. אפילו גילגול על גבי חול אסור (הרא"ש והר"י), גג שיש בה עפר אפילו כבר צלויים ועושה כדי לשמור חומו אסור ואפילו מבעוד יום כמו בחול ואבק אבל גג שאין בו עפר מתיר רש"ל בתשובת סימן ס"א, ודעת יש"א ומגן אברהם לאסור ונחלת צבי ולחם משנה פרק כירה פסקו כרש"ל. כתב הר"ן אסור להעמיד מאכל על גבי חמי טבריא אבל מערב שבת מותר ולהניח בתוכו אסור כמו שכתב סימן שכ"ו סעיף ג'. כתב הרמב"ם פרק ט' הניח בשר על גבי גחלים אם נצלה בו כגרוגרת חייב אפילו בחצי בישולו לדעת הראב"ד ולהרמב"ם אינו חייב בחצי בישולו בנתבשל מקצתו עד שנתבשלו כל הבשר חצי בישול (מגן אברהם), וצריך עיון דמשמע דראב"ד מודה לרמב"ם ולא כתב אלא דחצי בישול הוא כמאכל בן דרוסאי לאפוקי מרש"י שכתב שהוא שליש בישולו. כתב הרמב"ם שם המתיך אחד ממיני מתכות או המחמם המתכת עד שנעשה גחלת וכן הממיס שעוה או החלב או הזפת והגפרית או המבשל כלי אדמה עד שנעשה כלי חרס חייב דהוא תולדה דבישול וכללא דמילתא בין שריפה גוף קשה או שהקשה גוף רך חייב:

י

[י] [לבוש] יש בו אחר כך וכו'. ויש אומרים דוקא אם מצטמק ורע לו (רמ"א), והלבוש השמיטו נראה דסבירא ליה כב"ח שדחה סברא זו דאפילו במצטמק ורע לו אסור מיהו יש לומר דסמך אמה שכתב סעיף ח' מיהו וכו' ומצטמק ויפה לו וכו' וכן בט"ז ומגן אברהם נראה שהסכימו לזה וכן משמע בספר מנחת כהן אלא שסיים שראוי להחמיר מפני שאין אנו בקיאין בכמה דברים אם מצטמק ויפה לו ואין להקל אלא אם כן ידוע בבירור שרע לו כגון לפת ותמרי ודייסא וכיוצא בו וכן מים אחר שנתבשל כל צורכו ודוקא נגד מדורה אבל אצל אש ממש אפילו במצטמק ורע לו אסור (ט"ז), ועיין סעיף ו' בהג"ה דאם אין היד סולדת מיקרי נצטנן אף שעדיין חם ועיין סוף סימן ט"ו:

יא

[יא] שנתבשל כבר וכו'. כל צורכו עיין סעיף ט"ו, ומה שכתב והוא יבש פירש משאת בנימין שהרוב הוא דבר יבש ואם רוב רוטב נידון לדבר לח וצריך עיון:

יב

[יב] לשרותו בחמין אפילו בכלי ראשון וכו' מלבושי יום טוב ומגן אברהם דלא כב"ח וכן עיקר וכן פסקו תוס' ור"ן ור"י ומרדכי פרק כירה, וב"ח שהחמיר משום דבהגהות מיימוני מסתפק יחידאה הוא נמי גדולים הנזכרים לעיל דדוקא בלא נתבשל מערב שבת רק בנשרה בחמין מסתפק ודו"ק שהוא נכון. כתב מגן אברהם ומשמע מלשון השולחן ערוך דאם לא נתבשל מערב שבת רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין, עד כאן, ומלשון הלבוש לא משמע הכי ובפוסקים נראה עיקר כמגן אברהם, ומכל מקום בכלי שני נראה להקל ולסמוך על הרמב"ם ודו"ק:

יג

[יג] מדיחין וכו'. מכלי שני על ידי עירוי ואפשר דשרייה בכלי שני נמי שרי ומשום סיפא נקיט מדיחין (מלבושי יום טוב), והוא לחד תירוצא בתוס' כירה דף ל"ט, אבל מגן אברהם וב"ח פסקו כאידך תירוצא דאסור לשרות בכלי שני דמיחזי כמבשל אם לא תבלין בסעיף ט' וכן משמע מר"י והגהות מרדכי:

יד

[יד] [לבוש] אפילו להדיחן וכו'. עיין בבית יוסף במה שכתב שדברי הפרדס מגומגמין ומתרץ הדרישה זה לשונו, הצעת דבריו שיש מפרשים מליח ישן טרית הוא והוא שנאכל חי אפילו לא הודח בחמין אלא בקרים על זה כתב דאינו דכיון דאין צריך לתיקונו חמין וזה פשוט דבצונן מותר וכיון שראוי אפילו על ידי קרים הוא הדין נמי דמותר על ידי חמין, ומה שכתב שהיו אומרים דאסור לאכול טרית וכו' הכי קאמר האוסרים בטרית כאילו אסרו בהדחת כוסות וזה אינו עד כאן לשונו, מבואר מזה דכל שאי אפשר לאכול אפילו על ידי הדחת קרים אם לא בחמים אסור בחמין ומכל מקום בקרים מותר אבל מה שאפשר בקרין מותר אף בחמין:

טו

[טו] בלא שרייה וכו'. וכן נמי אם לא בהדחה אין ראוי לאסור הדיח נראה לי (מלבושי יום טוב) וכן משמע במגן אברהם, ולכאורה קשה הא זה ממש דין דמליח ישן הנזכר לעיל:

טז

[טז] [לבוש] שאינו מבשל. תימא דרש"י דף קמ"ה ודף ל"ט פירש דמבשל וכן כתב הרמב"ם פירוש המשנה פרק חביות כיון דמכשרתה לאכילה וכן כתב בפרק ט' ור"ן:

יז

[יז] משום בישול וכו'. והוא הדין שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב (פסקי רקנט"י בשם רא"ש וסמ"ג, מגן אברהם), אבל בשלטי גיבורים פרק חביות כתב שדעת הטור דאין צלי אחר בישול אף דסבירא ליה דיש בישול אחר צלי והיה תמוה לי כי נראה מספר יראים דף ל"ח ופוסקים הנזכרים לעיל דשוין הן ומבואר נמי שם דיש אפיה אחר בישול כגון שאופה אחר שחלטו, אך מצאתי קצת ראיה לדבריו בכלבו דף כ"ד וצריך עיון הכלבו שם וכן מצאתי בספר משאת בנימין שפסק כן אלא שהאריך בקושית שם ואישתמיטתיה שלטי גיבורים וכלבו שם הנזכר לעיל. ועוד כתב שלטי גיבורים אין אפיה אחר אפיה וצלוי אחר צלוי ואין צלי אחר אפיה ואפיה אחר צלי. כתב מגן אברהם לכולי עלמא אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנה אצל האש אפילו נצטנן והוא הדין האפוי עד כאן לשונו, וצריך עיון ממה שכתב הלבוש בסעיף הקודם מיהו לחממו על גבי האש אסור מדרבנן ודוחק לומר דהתם מיירי שחיממו על גבי האש ברוטב דגרע טפי ומשמע דבהכי מיירי דאי בלא רוטב הוא דין דצלי אחר בישול או יש לומר דסבירא ליה כשלטי גיבורים הנזכר לעיל ועיין מגן אברהם ס"ק כ"ו וצריך עיון. אך יש לומר דמגן אברהם מישרי ליתן אצל אש במקום שיד סולדת אבל על גבי אש ממש מודה דאסור:

יח

[יח] שלא ליתן פת וכו'. והוא הדין שאר דברים כדמסיק ובזה מתורץ תמיהת פרי חדש בסימן ס"ח ס"ק כ' על הגמרא דאסור ליתן תרנגולת בכלי שני עיין שם, ועיין סעיף ט' דיש אומרים דמלח מבשל בכלי שני וכן אותן שנותנין בצלים צילאט כתב הט"ז דאין ליתן בקערה כל זמן שיד סולדת ברוטב ודעת מגן אברהם להתיר בבצלים שהן כתבלין סעיף ט', ויראה להקל דהא כתב בשלטי גיבורים דנהגו עלמא לתת אפוי אפילו בכלי ראשון ואין נזהרים כלל והיינו כיש מקילין הנזכר לעיל, ובספר משאת בנימין כתב דכבר ראו לנהוג איסור אבל בכלי שני אין צריך ליזהר ליתן פת:

יט

[יט] בבצק. אבל בדבר המתמרח אסור כמו שכתב סימן שי"ד סעיף י"א מגן אברהם, אבל הט"ז כתב דבצק הוא כמו שעוה דטיחה היינו ממרח אלא דהכא מיירי שאינו רוצה לסתום פיו כל כך הרבה אלא שלא יהיה מגולה לגמרי ואם כן אינו מדבק הרבה בכלי:

כ

[כ] להתחמם וכו'. אפילו לא נתבשל כל צרכו כיון שאינו אלא לשמור חומו ואי אפשר לבוא לידי בישול גמור (ט"ז):

כא

[כא] אפילו הכלי וכו'. כיון שהקדירה מפסקת וכן עיקר כדמשמע בסעיף ח' ואפילו ליש אומרים אם נטלו מערב מחשיכה שרי ליתנו על גבי כירה כמו שכתב בסימן רנ"ג סעיף ב':

כב

[כב] לאחר שהעבירוהו וכו'. הבית יוסף הביא הגהות מרדכי שקרוב הדבר דלא מיקרי כלי ראשון אלא עם סילוקו מן האש מיד אבל וכו' ודחהו ט"ז והוסיף זה לשונו, תמהתי מאוד הא משנה מפורשת פרק כירה האלפס והקדירה שהעבירן (פירש רש"י מן האור) מרותחין לא יתן לתוכן תבלין פירש רש"י העבירו בין השמשות לא יתן משתחשך דכלי ראשון כל זמן שהיא רותח מבשל עד כאן לשונו, ותימא לתמיהותו וכי גברא אגברא קרמית דיש לומר דהגהות מרדכי לא סבירא ליה כפירוש רש"י אלא פירש דמיד כשהעבירו לא יתן גם איך קרי זה משנה מפורשת, ויותר תימא דלא עיין בהגהות מרדכי פרק כירה גופיה זה לשונו, והלשון מוכיח דקתני האלפס והקדירה שהעבירם מרותחין עד כאן לשונו, הרי אדרבה מייתי ראיה ממשנה זו דמשמע מיד בשעת העברה מאש לא יתן ולא סבירא ליה כפירוש רש"י, אך קשה על בית יוסף סימן תנ"א דמייתי שם דין זה ממשנה ופירוש רש"י הנזכר לעיל והכא מייתי מנתינת קיתון כנגד המדורה וצריך עיון:

כג

[כג] כל זמן שהיד סולדת בו וכו'. מיהו בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכלי ראשון אף שאין היד סולדת בו וכן כתב תשב"ץ ועיין ביו"ד סימן צ"ד בט"ז (מגן אברהם), ושם מבואר דוקא בכלי ראשון שעומד אצל האש וגם בזה מקיל ועיין בתשב"ץ סימן ק"ז דאין ראיה משם וכן הש"ך סימן ק"ה ס"ק ד' דחה לגמרי דירושלמי מיירי ביד סולדת בו דוקא וכן כתב פרי חדש סימן ס"ח ס"ק י"א:

כד

[כד] דהמלח בטל וכו'. אף דמידי דלטעמא לא בטיל שאני הכא דהוי זה וזה גורם דמסתמא נמלח גם בערב שבת (בית יוסף בשם שבלי הלקט), והאריך הט"ז לחלוק ולתמוה מאוד דעל כרחך לא מצינו זה וזה גורם רק שאם היה מתערבין קודם שבאו לקדירה דאז נותנים טעם ביחד כמו בשאור מה שאין כן דנתבשל במלח היתר רק שאינו מספיק לטעמא ואחר כך על ידי מלח איסור בא לו טוב טעם האיסור גרם לחוד, עד כאן, ואינו נכון דבמתניתין פרק ב' דערלה בין שנפל שאור של איסור בתחילה בין בסוף לעולם אינו אוסר עד שיהא כדי לחמץ דזה וזה גורם מותר ודוחק לומר דמיירי מתניתין שנפל איסור מיד אחר ההיתר קודם שיעשה שום פעולה דסתמא קתני בין בסוף גם מתנא קמא שם משמע דמיירי אף אחר שעשה פעולתה וכמבואר בברטנורה שם וממשנה הנזכר לעיל מבואר דאם יש במלח הניתן לתוכו כדי ליתן טעם זולת המלח שנתן בערב שבת בכל ענין אסור עד כאן דבריו סוף סימן פ"ז אלא מיירי שאין בו כדי ליתן טעם אלא עם המלח שאתמול. כתב מגן אברהם ונראה לי דמלח שעושין ממים שמבשלים אותם אין בו משום בישול דאין בישול אחר בישול עיין מה שכתבתי סעיף ט"ז עד כאן, ואף דבסעיף ד' בנצטנן יש בו משום בישול צריך לומר דמלח מיקרי יבש ואם כן אין היתר אלא ליתן בכלי ראשון שאין אצל אש דהוי כשורה בחמין שם, שוב מצאתי דברי מגן אברהם במרדכי ואגודה פרק כירה ומשמע שם קצת דטוב להחמיר:

כה

[כה] ולערות וכו'. ואם עירה אזי הקליפה אסורה (מלבושי יום טוב ומגן אברהם), ועיין יו"ד סימן ס"ח ושם סעיף י' כתב רמ"א דבנפסק הקילוח שרי ובש"ך סימן ק"ה שם דאף למאן דאמר דאסור היינו שמבליע אבל אינו מבליע ומפליט כאחד, ומזה פשוט דלענין בישול בשבת דאין חשש כלל ועולת שבת לא דק כלל בזה:

כו

[כו] מים חמין וכו'. אפילו בחמי טבריא (מגן אברהם):

כז

[כז] ואף על פי שהוא כלי שני וכו'. כן כתב רמ"א ונחלת צבי חולק דמותר אם הוא כלי שני ודבריו ארוכים בסוגיא זו וכן הב"ח וט"ז האריכו עיין שם:

כח

[כח] [לבוש] ועוד וכו' הרבה וכו'. הרכיב פירוש תוס' עם פירוש רש"י ואינו נכון דלפירוש רש"י אפילו אין מרובים והרמב"ם גם כן לא אסר מרובים והטור סתם כפירוש רש"י דתתאה גבר, והיה נראה לי לתפוס לדברי הר"ן דמחלק מחמת שהעירוי המתערב מצטנן לגמרי וכו' (מלבושי יום טוב). כתב מגן אברהם נראה לי דאסור ליתן חתיכות בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה וכן משמע ביו"ד סימן צ"א סעיף ד':

כט

[כט] [לבוש] הרבה מים וכו'. שכך דרך לשפוך מהמועט למרובה:

ל

[ל] מים וכו' מרובים וכו'. ולא אמרינן דמצרף הכלי וכו' דדבר שאין מתכוין הוא ולא הוי פסיק רישיה דאפשר שלא יגיע לצירוף, ומגיד כתב כל שהוא מפני התיקון כלי מי שאינו מכוין לתקנו פטור:

לא

[לא] אפילו בכלי ראשון וכו'. ולדעת מלבושי יום טוב הנזכר לעיל אפשר לאסור בזה ועיין סעיף י':

לב

[לב] בכלי שני וכו'. היד סולדת בו תוס' פרק כירה אבל בכלי ראשון עיין סעיף ט' ואם שואב בכלי ריקן מכלי ראשון פסק הט"ז ביו"ד סוף סימן צ"ב להחמיר הוי ככלי ראשון, ואם שהא בתוכו עד שמעלה רתיחה שם פשיטא שהוא ככלי ראשון ועיין סוף סימן רנ"ח:

לג

[לג] דהיינו מקום וכו'. מכאן תשובה למורה הוראה דשואלין אם היד סולדת בתבשיל ומשערין באצבע וזה אינו אלא שכריסו של תינוק וכו' (דרישה):

לד

[לד] והוא הדין בפירות וכו'. ומכל מקום מותר ליתן אלונטית וכלי עופרת סמוך לאש לחממו אף שהוא קרוב כל כך שיכול להתיך שם או לשרוף דלא ניחא ליה והוי דבר שאין מתכוין:

לה

[לה] אפלו נצטנן וכו'. דסבירא ליה דאין בישול אחר בישול אפילו ברוטב ונצטנן ועיין סעיף ד' וצריך עיון ממה שכתב בהג"ה סעיף ה' סתם אפילו בנצטנן קצת אסור:

לו

[לו] ויש מחמירין וכו'. ואם שפך לחוץ המים והשומן שבתוכו מותר לחמם הפשטידא אף דעדיין נפשר וזב מבשר שומן שבתוכו דבר מועט הוא ולא חשיב ושרי ולכך מותר לחמם לכולי עלמא חתיכות בשר שמן אף שמקצתו זב (בית יוסף), וזה לשון מלבושי יום טוב כתב בדרשות מהר"ש שהתיר להשים כד של יין שהיה בו קרח הרבה על התנור כדי לפשר הקרח, עד כאן, וצריך עיון דמהר"ש נראה דסבירא ליה כהמתירין דלעיל אבל למחמירין הוה ליה נולד ואפשר דכיון שיש בו יין ואינו ניכר הקרח כשנימוח מותר וכן צריך לומר בסימן ש"כ סעיף ט' אם הניחם בחמין וכו' אבל בקרח לבד או אינפאנדה וקדירה הנזכר לעיל אף שנימוח בחמה הוי נולד למחמירין ואפילו בדיעבד אסור השומן בשבת מיהו הפשטידא עצמה מותר וכתב מגן אברהם דמותר ליתן הפשטידא קודם שהוסק התנור כמו שכתב סוף סימן רנ"ג אך אין להקל בפני עם הארץ ויש לעשות על ידי כותים:

לז

[לז] [לבוש] נראה לי שטעות וכו'. דשמן יש בו בישול וכו' הט"ז האריך לתמוה על בית יוסף ולבוש דלא ראו בש"ס דר' שמעון בן גמליאל אומר אשה סכה ידה וכו' דכיון דהוא על ידי שינוי ליכא בישול דאין איסור אלא כשהשמן בעין בפני עצמו והוא הדין בשומן שעל גבי אנפדה דמותר אפילו ביד סולדת בו אנפדה מיד, עד כאן, ודבריו תמוהין דודאי ראו דר' שמעון בן גמליאל דהא מייתי לה אלא דסבירא ליה דלמסקנא לא קיימא לן כר' שמעון בן גמליאל אלא אסור אף על ידי שינוי ועוד דשומן אנפדה שזב ממנו הוי בעין ממש כמו שכתב בית יוסף ועיין מה שכתבתי ס"ק מ"א, גם מה שכתב הט"ז דהך מקום שיד סולדת בו מיירי על כל פנים שאינו יכול להתבשל דאם לא כן אסור לכולי עלמא כמו שכתב בסעיף י"ד במקום שיכול להתבשל אסור ולא זכר שם במקום שיד סולדת בו וכו', ולא ירדתי לסוף דעתו שהרי מפורש שם במקום שיד סולדת בו גם פשוט בש"ס ופוסקים דיד סולדת בו הוא מקום שיכול להתבשל ומבואר נמי כן בסעיף י"ד ודו"ק וכן בסעיף שאחר זה, ואי נתרץ קושיות בית יוסף ולבוש נאמר שיש חילוק לענין בישול בין שמן בין אינפדה שכבר נתבשל שאין בו בישול אחר בישול כמבואר בסעיף ט"ו וכן כתב בספר משאת בנימין ומגן אברהם ודרישה, ומכל מקום יפה כתב הלבוש כי בתשב"ץ והג"ה סמ"ק וכלבו כתבו נמי להחמיר במקום שיד סולדת בו ובתנור משמע אף שאין יד סולדת בו אסור אם לא על גבי נסרים העשוין על גבי תנור ונראה להחמיר בזה לכתחילה אף לעת הצורך:

לח

[לח] [לבוש] ויפשירו זהו בישולו וכו'. כן הוא לפי גירסת רש"י דף מ' אבל הר"ן ור"י ורמב"ם ופוסקים גרסינן הפשרו לא זהו בישולו וכן פסק בספר משאת בנימין, מיהו ביד סולדת בו אף בסכה ידיו שמן או מים אסור וכן משמע ברמב"ם פרק ט' וכלבו דף ל"ב ורבינו ירוחם חלק ג':

לט

[לט] שהעבירו מרותחין וכו'. כן כתבו הטור ור"ן וכן פירש בית יוסף דברי רמב"ם פרק ג' אבל בלחם משנה שם ראיתי שפירש דוקא על האש אסור והא דצמר ביורה דאסור אפילו העבירו טעמיה משום צובע וכן מצאתי בכלבו דף ל"ב ע"א (ע"ד) [עיין שם] שפירש כן להדיא דברי רמב"ם ובהכי ניחא נמי מה שכתב הטור ושולחן ערוך בסוף סימן שכ"א בשם הרמב"ם להתיר דמיירי התם בנסתלקה מהאש וכן משמע במרדכי ואגודה פרק קמא דשבת, ואפשר לי להשוות דעת הפוסקים יחד דכשהוא על האש אפילו בנתבשל כל צרכו אסור וכשאין על האש מותר בנתבשל כל צרכו אלא דבמגיד משמע דאף שהוא על האש מותר בנתבשל כל צרכו וכן משמע בב"ח ריש סימן רנ"ב, גם אפשר דמודין כל הפוסקים דמותר בנתבשל כל צרכו והא דכלבו ומרדכי ואגודה שכתבו קדירה מבושלת אבל לא מיירי בכל צרכו וצריך עיון, ומגן אברהם העתיק לשון הכלבו כל צרכו וליתא שם:

מ

[מ] [לבוש] ויש אומרים דלכתחילה וכו'. היינו משום הרחקה כמו שכתבו הב"ח וט"ז ומכל מקום כשהוא על האש הראיתי פנים שהוא מדינא. כתב מגן אברהם העולם נהגו היתר במיני קטניות שמוציאן בכף כיון דאי אפשר בענין אחר וכו' ודעת ט"ז לחלק בין הוצאה למגיס ומהפך בו דהוצאה בעלמא אין כאן זהירות וכן משמע לי במגיד שם זה לשונו, כתב כל שהם בהגסה ממש חיוב הכנסת המגרפה מותר וכל שכן בהגסה חייב אסור להכניסה עד כאן לשונו, דלכאורה תמוה ונראה לי להגיה כל שאין בהגסה וכו' והיינו דבהוצאה קיל דכל שאין חיוב בהגסה ממש מותר הוצאה, מיהו כשהוא על האש ודאי יש לאסור הוצאה וזה לשון שלטי גיבורים דף ק"ע אין ליקח מן החמין כדי לתת לתינוק משנכנס שבת לא בלילה ולא למחרתו דילמא מגיס ומבשל, עד כאן:

מא

[מא] שמן ושום וכו'. ונראה לי דבשומן מותר לטוחן דאין בו משום בישול כמו שכתב בסעיף ט"ז ומשום נולד ליכא כיון דאין בעין ובלבד שלא ירסקו בידים רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאיליו ואפשר דזהו מיקרי בעין מידי דהוי אקדירה שיש בה רוטב וצריך עיון (מגן אברהם), אבל בדרישה מצאתי זה לשונו מכאן נראה לי ראיה שמותר לטוח שמן אווזא שנקפה על גבי מיני קמחים וקיטניות כגון לאקשין רכין או הירז שנותנין על גבי קערה בשבת שאף שהניחה [שנמחה] על גבו הואיל ואינה מתבשל על גבו מותר דהרי שום ושמן גם כן נקרש קצת ונמחה אצל האש ואף על גב דאין מרסקין הברד והשלג בידים שאני הכא שהיא נמחה כבר ועדיין אינו קפוי כל כך כמו בקושי כמו הגלד ואף דבפשטידא יש אוסרים לעיל שאני התם שהשומן נמחה הוא והוא בעין וגם מתחילה בטל אצל האוכל ועכשיו נעשה משקה מה שאין כן בזה עד כאן לשונו, מבואר דפשיטא ליה דזהו מיקרי אינו בעין גם משמע דמותר לרסקו בידים ועוד הא בסימן ש"כ ס"ק י"ג הביא מגן אברהם הרבה פוסקים דמותר לרסק גלד לתוך הכוס ונראה דהוא הדין בזה, אך צריך עיון מסימן שכ"ח סעיף כ"ב ובתניא דף כ"ז ובכלבו דף ל"ב ע"א בשם ספר התרומות זה לשונו, סכין לאדם דוקא בשמן אבל בחלב או בשומן אסור לפי שהוא נתך ונמס על ידו ונעשה נולד, עד כאן, ודוחק לומר דעל גבי ידו מיקרי בעין יותר מעל גבי דבר מאכל חם שנבלע ועיין ס"ק ל"ד, (והג"ה) [והנה] מדברי דרישה משמע לכאורה דוקא בכלי שני מתיר מדנקט קערה ויש לומר דאורחא דמילתא נקט ועוד דבדבר גוש יש אומרים דאף כלי שני דין כלי ראשון יש לו עיין יו"ד סימן ק"ה:

מב

[מב] כנגד המדורה וכו'. לאו דוקא דהוא הדין כשהעבירו ויד סולדת בו כמו שכתב בסעיף ט' (ט"ז ומגן אברהם), וצריך עיון בכלבו מקור דין זה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.