דרישה/אורח חיים/שיח

דרישה ‏ אורח חיים שיח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ור"י פסק כר"מ דבשוגג מותר אשי' בו ביום כו' עיין בב"י שכתב הרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימין לדעת אחת דהלכה כר' יודא דבשוגג אסור בו ביום גם לאחרים ולערב מותר גם לו כו' ותימא בעיני אם הרא"ש מסכים לפסק הלכה כר' יודא איך לא כ"כ רבינו בשמו ולא הזכיר אלא דעת הגאונים שפסקו כר"י ודעת ר"י כר"מ ולא כתב הסכמת הרא"ש. ועוד יש לתמוה הפלא ופלא על הב"י הלא כתב הרא"ש בהדיא בפרק מרובה דהלכה כר"מ ע"ש דף קל"ט סוף ע"א שהביא שם דברי הרי"ף שפסק הלכה כרבי יודא וכתב עליו ז"לל הא אמרינן בפ"ק דחולין דרב מורה כר"מ וגם רבא ס"ל כר"מ בפרק כירה עכ"ל מכל זה מוכח כמ"ש דלדינא ס"ל כר"י דפסק כר"מ אלא שיש לתמוה גם ארבינו שבח"מ ס"ס ש"ן כתב דהרא"ש פסק הלכה כר"י הסנדלר בענין גנב וטבח בשבת ע"י שליח אי הויא שחיטה ראויה לחייב עליה ד' וה' ע"ש. ובאמת שהרא"ש כ"כ שם בפרק מרובה דף קל"ח ריש ע"ב אלא שמדברי הרא"ש יש ליישב דלק"מ שם אדברי הרי"ף הנ"ל שפסק הלכה כר"י והוכיח דאין הלכה כר"י הסנדלר מפלוגתא דרב אסי ורבינו דקי"ל כדברי המיקל כר ע"ש והנה יש לדקדק דדברי הרא"ש הנ"ל לכאורה נראין כסותרין זא"ז שמתחיל לדקדק וכתב דמסתבר דהלכה כר"י הסנדלר ומסיק דרבא פסק כר"מ דמסתברא דהלכה כר"מ (מיהו הא איכא ליישב ולומר דהרא"ש ס"ל דאף דרב ורבא ס"ל כר"מ מ"מ קי"ל כהנך רבנן בתראי דס"ל דהלכה כר"י הסנדלר ולא תמה כ"א אהרי"ף דס"ל דהני רבנן בתראי לא קי"ל כר"י הסנדלר א"כ לפחות לא היה לו לפסוק כרבי יודא כ"א כר"מ וכדעת רב ורבא וק"ל) לכן היה נראה דהרא"ש לא החליט דבריו תחלה לפסוק כר"י הסנדלר אלא דכתב דהרי"ף הוכיח משם דאין הלכה כר"י הסנדלר וע"ז כתב דאדרבה משם היה נראה להוכיח דהלכה כר"י הסנדלר ולכן דקדק הרא"ש בלשונו וכתב היה מסתבר לפסוק הלכה כוותיה דרק במלת היה דמשמע דעלה על לבו כן מכח סברא אבל מההיא דפרק כירה מוכח דהלכה כר"מ אלא על רבינו קשה דכתב שם בח"מ סימן ש"ן ז"ל ולדעת א"א הרא"ש פטור משום שחיטה שאינה ראויה כר"י הסנדלר. לעד"נ דרבינו ס"ל מדמצינו לענין איסור שבת דרבא פסק כר"מ וכן הורה רב כר"מ ולענין גנב וטבח בשבת מצינו אמוראי פליגי בדברי ר"י הסנדלר משמע דס"ל כוותיה ומש"ה פסק רבינו כתרווייהו לענין איסור שבת ס"ל דהלכה כר"מ דמאחר דקי"ל כדברי המיקל דס"ל דגם לר"י הסנדלר אינו אסור אלא מדרבנן ונמצא דפליגי תנאי במלתא דאיסור דרבנן מש"ה פסק רבא כדברי המיקל. ולענין לשלם ד' וה' שהוא אפוקי ממונא פסק כר"י הסנדלר לפטור המשלח מהתשלומין דהמוציא מחבירו עליו הראייה ודו"ק. ומיהו בזה לא נתיישב שם דבסוגיא בפ' מרובה מוכח מיניה וביה דמעשה שבת אפי' לר"י הסנדלר אינו אלא מדרבנן וממילא בד' וה' ועיין בק"ש מ"ש שם. ובאמת אדרבה פ"ק דחולין דף קנ"ב ע"א משמע ומוכח מלשון הרא"ש שס"ל דהלכה כר"מ שהרי אחר שכתב דברי הרי"ף הביא רבינו דברי ר"י וכל ראיותיו והוכחותיו. אלא שאח"כ כתב ז"ל והגאונים כתבו דהאידנא דרשינן בפירקא ואורויי מורינן כרבי יודא משום דנפישי עמי הארץ ומזלזלי באיסורי. והיינו לחומרא בעלמא אבל לענין הלכה ודאי ס"ל להרא"ש דהלכה כר"מ כמו שפסק ר"י בעל התו'. ונ"מ גם האידנא לענין שהיית מוצאי שבת דאם היה מדינא מותר א"צ להמתין בכדי שיעשה ואף שרבינו כתב שגם להגאונים שפסקו כר' יודא א"צ להמתין בכדי שיעשה מ"מ יש נ"מ לדעת רש"י ע"ש. ודומה לזה מסיק הרא"ש וכתב שם ז"ל ולפי מה שהוכיח ר"י דהלכה כר"מ קשה לרש"י כו' ע"ש וגם מזה מוכח דהרא"ש מסכים לפסק ר"י דהלכה כר"מ דאל"כ קשה מאי מקשה מהוכחת ר"י על רש"י הא אין ממש בהוכחותיו דר"י וגם ברמזים שם פ"ק דחולין הביא תחלה דעת הגאונים ואח"כ דעת ר"י דהלכה כר"מ ע"ש:

ב

אבל השוחט או שאר מלאכות דמעיקרא לא חזי כלל כגון שהדליק נר אפי' בשוגג אסור לו באותו שבת. אין להקשות הא פסק הרא"ש ורבינו בסמוך השוחט לחולה בשבת אפי' חלה היום מותר לבריא לאוכלו ומטעם דלא מקצה איניש מדעתיה כל מה שיכול להיות ראוי לו וכמ"ש ב"י שא"ה דאינו יכול להיות ראוי כ"א ע"י שיעשה מלאכת איסור בשבת בשוגג ובודאי מקצה דעתו מענין זה מלעשות איסור ולא דמי לשוחט לחולה ששוחט בהיתר וק"ל:

ג

כגון ליתן ביצה בצד הקדירה בשביל שתצלה ז"ל המשנה אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ופירש"י בשביל שתתגלגל שתצלה קצת עד שתהא מגולגל מלשון זה דרש"י היה נראה לדקדק שס"ל פי' דמגולגלת ר"ל שתתגלגל הביצה בעצמו אחר הצלייה בחוזר סביב כדרך העולם שבודקין הביצה אם היא צלוייה מגלגלין אותה והוא סימן לצלייתה ומש"ה הוצרך רש"י לשנות ולכתוב במקום בשביל שתתגלגל שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת. אבל מלשון הברטנורא לא משמע כן שאחר שכתב כל' רש"י הנ"ל מוסיף עליו וכתב ז"ל עד שתהא מגולגלת כלומר מעורבת ש"מ שפירוש גלגול ל' מעורב והיינו כשנצלה הביצה נתערבה זו בזו:

ד

אפילו תבשיל שנתבשל כבר יש בו משום בישול אם נצטנן כבר אבל בעודו רותח לא ואם לא נתבשל כל צרכו אפילו נתבשל כמב"ד שייך בו בישול אפילו בעודו רותח. ועיין בב"י שהביא לשון הרא"ש דפרק כירה ומסיק וכתב עליו דרבינו לא תפס דברי הרא"ש עיקר דלדברי הרא"ש אם נתבשל כמב"ד אינו אסור כ"א בנצטנן ואף שברמזים כתב רבינו כדברי הרא"ש התם בספר ההוא לא כתב סברת עצמו והאריך וכל דבריו וב"י בזה תמוהים מאוד ודחויים המה בטלים ומבוטלים וכי איך שייך לומר שיפסוק רבינו נגד סברת הרא"ש בלי טעם וראיה מוכחת ואף לא יזכור דעת אביו כלל ובפרט בדין זה שהמעיין בדברי הרא"ש יראה לעינים שס"ל להרא"ש דמיד שנתבשל כמב"ד יש לו דין נתבשל כל צרכו לענין חיוב ואיסור דאוריי' שהרי מ"ש הרא"ש ומסתברא דעד שלא הגיע למב"ד כל המקרב בישולו חייב ואחר שהגיע למב"ד אם נצטנן חייב כו' לא מכח קושיא כ"כ שהרי קושייתו בלאו הכי תירץ תחלה במ"ש חילוק דקודם מב"ד שייך בישול ולאחר שהגיע למב"ד לא שייך בישול כלל אלא שבא כן מסברתו שאף לאחר שהגיע למב"ד מצינו חיוב אפי' אבישול דהיינו היכא שנצטנן וס"ל בדין זה דנצטנן שוים הם נתבשל כמב"ד או נתבשל כל צרכו. וכיון שכן שמכח סברא כ"כ ודאי מוכח מיניה שלא מסתבר כלל לומר שבעודו רותח והגיע למב"ד יהיה חייב דלא מצינו בכל חיובי שבת שאם הגיע למב"ד יהיה בו משם והלאה משום בישול בעודו רותח. ומ"ש ב"י דברייתא דפ' המביא סתם קתני כולם חייבים ולא חילק בין הגיע למב"ד ללא הגיע תיקשי לנפשיה שלא חילק ג"כ בין הגיע למב"ד לנתבשל כל צרכו ובנתבשל כ"צ הכל מודים דבעודו רותח לית בו משום בישול ושם בעודו רותח איירי וע"כ צ"ל אף שסתם מ"מ סמך אדין המבואר במקום אחר אימת נקרא בישול וכן מ"ש ב"י דמאי דשני הרא"ש אמה דפריך פ"ק דשבת והלא מגיס הוא דשינוייא דחיקא הוא ק' דהא אותו התירוץ צריכין לומר גם לדעת רבינו לפי סברת ב"י דהא שם פ"ק דשבת איירי אפי' בנתבשל כל צרכו ואפ"ה ס"ל דחייב וז"א וע"כ צריכין לחלק כמו שתירץ הרא"ש וגם רבינו ירוחם בח"ג והביאו ב"י בעצמו בסמוך בשם הר"י כדעת הרא"ש שהרי כתב ז"ל וכל זה שאמרנו שמחזירין דווקא שהגיע למב"ד ואפילו הגיע אם שהה בעודו בידו עד שנצטנן התבשיל אסור להחזיר אם יש בה רוטב כו' הרי לפנינו דדוקא בנצטנן אוסר אבל לא נצטנן אף שלא נתבשל אלא כמב"ד דמינה איירי אינו אוסר וע"כ צריכין ליישב דעת רבינו ולומר דודאי לא עלתה על דעתו לחלוק על אביו גם על עצמו כמ"ש ברמזים אלא דשם איירי בחיוב ואיסור דאוריי' וס"ל דאינו אסור מן התורה מיד שהגיע למב"ד אם לא שנצטנן ורבינו איירי הכא באיסור דרבנן וכן דייק לישנא דרבינו שהרי כתב ז"ל ואפילו נתבשל כמב"ד שייך בו בישול הרי דשינה בלשונו לכתוב שייך ולא כתב יש בו משום בישול כמ"ש ברישא ש"מ דס"ל ג"כ דאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן שייך בו בישול. ואף הב"י עצמו עלה על דעתו לחלק בין דאורייתא לדרבנן אלא שדחה זה וכתב דל"נ משום דממ"נ אי אית ביה משום בישול חיובא נמי איכא כו' ותמה אני הלא הב"י בעצמו הביא אח"כ בסמוך דברי הרמב"ם והמ"מ שכתב על דברי הרמב"ם שס"ל הא דתנן כל שבא בחמין מלפני שבת שורין אותו בחמין בשבת משום דלית ביה משום בישול ומ"מ ע"ג האור ממש מיתסר מדרבנן כו' ש"מ שמחלק בין איסור דאוריית' לרבנן. גם מ"ש ב"י עוד ז"ל ועוד שהרא"ש כתב בסברתו ואחר שהגיע למב"ד אם נצטנן והרתיח חייב כדפירש"י גבי שמא ירתיח הרי שלא חילק בין נתבשל כ"צ ללא נתבשל כל שהגיע למב"ד ומנא ליה לרבינו לחלק ביניהן כו'. גם מזה לק"מ לפי מ"ש דכל שנתבשל כמב"ד דינו לענין חיוב ואיסור דאורייתא כנתבשל כל צרכו ואינו איסור וחיוב בעודו רותח אפי' לא נתבשל אלא כמב"ד וכשנצטנן חייב אפי' נתבשל כל צרכו אבל מ"מ לענין איסור דרבנן איכא למיפלג בינייהו דכ"ז שלא נתבשל כל צרכו שייך בו בישול ואסור וכמ"ש המ"מ לסברת הרמב"ם וכמ"ש לעיל וזה נ"ל ברור ודוק. ואין להקשות על מ"ש רבי' ירוחם בשם הר"י הנ"ל ז"ל ואפי' הגיע למב"ד אם שהה בעודו בידו עד שנצטנן התבשיל אסור להחזירה אם יש בו רוטב למה כתב לשון אסור הא כיון שנצטנן בהרא"ש ורבינו חיובי נמי מיחייב ואפי' בנתבשל כל צרכו די"ל דשאני התם דבחזרה איירי ועדיין בידו שהרי דקדק בלשונו וכתב בעודו בידו דמשמע דדוקא בעודו בידו דאז אף שנצטנן ומחזירו ליכא בישול גמור שהרי עדיין לא הניחה ע"ג קרקע וכמ"ש רבינו חילוקים הללו לעיל סי' רנ"ב ע"ש. גם מ"ש ב"י בסמוך אמ"ש הר"מ ז"ל פ"ט המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו פטור. דמשמע מדברי הרמב"ם דבשלא נתבשל אע"פ שהגיע למב"ד שייך ביה בישול וחיובי נמי מיחייב וכ"כ עוד ב"י אחר כך בסמוך בשם הרמב"ם קשה לי דא"כ דברי הרמב"ם קצת סתרי זא"ז. שהרי כתב בפרק כ"ט ז"ל דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת אע"פ שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת עכ"ל והביאו הב"י בסמוך וכתב עליו ז"ל ונראה מדבריו דאפילו לא נתבשל כמב"ד כיון שנשרה במים רותחין חשוב כמבושל לענין שלא יחשב כמבשל בשבת כששורין אותו בשבת בחמין עכ"ל ואיך יהיו מחולקים כך הרבה לענין בשלו על האש אפי' הגיע למב"ד ס"ל דיש בו משום בישול ולשרותו בחמין מתיר אפי' לא הגיע עדיין למב"ד ומשמע דאיירי דאפי' בשריית חמין דכלי ראשון ואפ"ה מותר לשרותו בו. ע"כ נלפענ"ד דגם הרמב"ם בנתבשל כמב"ד נתבשל כל צרכו קרי ליה וכדעת הרא"ש ורבינו ואף שהמ"מ כתב על דברי הרמב"ם שדעת הרשב"א וקצת מפרשים בנתבשל כמב"ד לית ביה משום בישולי ומשמע קצת דדעת הרמב"ם אינו כן מ"מ אינו מוכרע די"ל דדעת המ"מ מדגילו שאר המפרשים דעתם בנתבשל כמב"ד לית ביה משום בישול יש לפרש ג"כ דעת הרמב"ם בהכי ודו"ק ובזה נסתלק קושיית הרמ"ך שהביא שם בכסף משנה ריש כ"ט על הרמב"ם לפי שעלה על דעתו שהרמב"ם נתבשל כל צרכו דוקא קאמר ע"ש. ומ"ש ב"י דהסמ"ג בשם רא"ם אוסר ליתן פת אפי' בכלי שני וסמ"ק בשם רא"פ לא כתב אלא כלי ראשון יש ליישב דהסמ"ג ר"ל מדרבנן יש ליזהר אף בכלי שני וסמ"ק איירי באיסור דאורייתא וכמ"ש ה"ג והביאו ב"י אחר זה ואע"פ שגם סמ"ק לא נקט אלא ל' אסור דמשמע דאינו חייב ע"כ זה ליתא לפי הראייה שהביא רא"ם ממצה שרויה ומקרבן פסח שצלאו ואח"כ בשלו שמדאורייתא איירי וק"ל. ומ"ש ב"י ז"ל ומתוך ההגהות נתבטל מה שתמה רבינו למה אסרו בכלי שני וגם מ"ש ואינו נראה לאוסרו בכלי שני כו' שמדברי הגהות נתבאר שגם רא"ם מודה בכך ואפ"ה כו' עד וכיון שאין אנו בקיאין צריך ליזהר נלע"ד דגם רבינו הבין דברי רא"ם כן דאל"כ קשה למה כתב על דברי רא"ם ואינו נראה לאסרו בכלי שני ה"ל להקשות הא לא קי"ל כהך לישנא דאוסר במלח אפי' בכ"ש אלא ודאי גם רבינו שכתב ואפשר דמדמי ליה למלח ר"ל הואיל ואיכא חד לשון דבמלח אסור אפי' בכ"ש אע"פ דלא קי"ל כאותו לשון מ"מ עלינו ליזהר בפת משום דילמא בפת הכל מודים כן הוא דעת רא"ם. ואזה כתב רבינו דאינו נראה לו להחמיר כ"כ ולאסור בכ"ש ובזה נתבטלו דברי ב"י בזה ודו"ק. גם בלאה"נ לק"מ שהרי הרא"ם התחיל וכתב דבצלוי ובאפוי יש בו משום בישול ומסיק וכתב ואסור ליתן כו' משמע דבחדא מחתא מחתינן וזהו ג"כ דעת הסמ"ג שכתב על דברי רא"ם ז"ל ומכלי שני שכתב הרב דומה שתופס עיקר שיש דברים שמתבשלים אף בכ"ש כו' משמע דס"ל דאכילו ספק איסור דאורייתא יש בכלי שני הואיל ואין אנו בקיאין וק"ל. גם נתבאר שם מדברי רא"ם דיש צליה אחר בישול שהרי כתב ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש בחום גדול כו'. ומ"ש על ספר הפרדס שדבריו מגומגמין ע"ש סוף ע"ג וריש ע"ד לע"ד לק"מ דהכי הצעת דבריו שי"מ מליח ישן טרית הוא והוא שנאכל חי אפי' לא הודח בחמין אלא בקרים ע"ז כתב דאינו דכיון דא"צ לתיקונו חמין וזה פשוט דבצונן מותר להדיחן לתקנו שיהא ראוי לאכילה וכיון שראוי אפילו ע"י קרים מש"ה נמי מותר ע"י חמין כיון שא"צ לתיקונו חמין וזה ברור בפירוש הפרדס. דאל"כ קשה מה ר"ל בכתבו אבל טרית אני אומר שמותר לרוחצו במים קרים דמאן דכיר איסורו וק"ל. מ"ש שם שהיו אומרים דאסור לאכול טרית כו' ה"ק הדחת טרית הוא דומה להדחת כוס וכשם שזה מותר ה"נ זה. ושהיו אוסרים בטרית כאילו אסרו בהדח' כוס וז"א:

ה

אבל ספל שיש בו מים חמין לרחיצה אפילו הוא כלי שני אסור ליתן בהם מים צוננין כו' עיין בב"י שמתמה ע"ז הלא מסקינן בגמרא דספל אינו כאמבטי ורבא לא קפיד ונתן אפי' צונן לתוך חמין כו' ע"ש שהאריך בתירוצים דחוקים. ולעד"נ דרבינו ס"ל כדעת התוספות ולא כהרי"ף שהתו' כתבו בהדיא שם בד"ה מי סברת ר"ש בן מנסיא קאי אסיפא ארישא קאי היינו דוקא למאי דס"ד דרב יוסף מעיקרא אבל למאי דמסיק דספל אינו כאמבטי קאי אסיפא ובכוס סבר שפיר ר"ש בן מנסיא כב"ה דבכל ענין שרי כו' ובאמבטי פסק רב נחמן כר"ש בן מנסיא דאוסר אפילו חמין לתוך צונן וס"ל לרבינו מדסבר רב יוסף להשוות ספל לאמבטי אף שא"ל אביי דתני רבי חייא ספל אינו כאמבטי היינו דוקא אינו לגמרי כאמבטי לאסור אפילו חמין לתוך צונן אבל מ"מ ג"כ אינו ככוס להיות מותר אפילו צונן לתוך חמין ומש"ה תני רבי חייא ספל אינו כאמבטי ולא תני ספל הרי הוא ככוס. ומש"ה ג"כ נתיישב הא דלא הביא לו אביי אידך דתני רבי חייא דכתיב בהדיא דנותן אפילו צונן לתוך חמין בספל אלא ודאי ס"ל דתרתי מיני ספל נינהו דיש ספל העומד לרחיצה ויש ספל העומד לשתייה ובספל העומד לרחיצה ע"ז תני רבי חייא דאינו כאמבטי לאסור לגמרי אבל ג"כ אינו ככוס להיות שרי לגמרי. ובאידך דרבי חייא איירי בספל העומד לשתייה ומש"ה כ' דמותר ליתן אפילו צונן לתוך חמין והשתא נתיישב ג"כ למה אמר רבי חייא דבריו כפל אלא ודאי תרתי דינין מחולקים נינהו ועיין בתו' שהקשו ג"כ קושיא זו למה לא הביא מיד הא דרבי חייא בתראי ולמה תננהו רבי חייא תרוייהו וישבוה בתירוצים אחרים ולפי מ"ש לדעת רבינו ניחא. והשתא א"ש נמי הא דמסיק רב הונא בריה דרבי יהושע קאמר ז"ל חזינא ליה לרבא דלא קפיד אמיא כו' ולא קאמר חזינא ליה לרבא דלא קפיד אספל ונראה לפשוט שגם דעת הרי"ף והרא"ש הוא דמה דתניא ברבי חייא ספל נותן לתוכו אפילו צונן לתוך חמין ר"ל ספל העומד לשתייה שהוא דומה לכוס הנזכר בפלוגתא ב"ש וב"ה הנ"ל דאל"כ קשה קושיא גדולה אהרי"ף ועל הרא"ש שתרווייהו לא העתיקו בהלכותיהן האי מימרא דרבא לא קפיד אספל כו' הא ודאי לא הו"ל להשמיטו כדי ללמדינו דאפילו בספל מותר לגמרי. ולא עוד שכתב הרי"ף והרא"ש הביאו ז"ל ומסקנא דשמעתא והילכתא כב"ה דקאמרינן דרבא לא קפיד מדתני רבי חויא מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים כו' וק' אדאשמעינן דהלכתא כב"ה מהא דרבי חייא רבותא טפי הוה להו לאשמעינן דהלכתא אפילו בספל מותר ליתן צונן בתוך חמין כדתני רבי חייא ורבא עבד כוותיה וכ"ש בכוס אלא ודאי גם הרי"ף והרא"ש פירשו לספל דרבי חייא תנינא דמיירי בספל העומד לשתיה דאל"כ תרתי דרבי חייא למה ליה ועוד מדאמר בדרבי חייא קמייתא ספל אינו כאמבטי ולא אמר ספל הרי הוא ככוס ש"מ דגם לכוס אינו דומה לגמרי וכמ"ש ראשונה. וכן הוא דעת רבינו ונראה שגם דעת הרי"ף בספל העומד לרחיצה דאינו דומה לכוס ולא לאמבטי ואין נ"מ בין הרי"ף ומ"ש התו' אלא באמבטי דלהרי"ף גם לפי המסקנא ר"ש בן מנסיא קאי ארישא ולא חלוק אאמבטי לאסרו לגמרי ולדעת התו' לפי המסקנא ר"ש בן מנסיא קאי אאמבטי ואסרו לגמרי והלכתא כוותיה כמ"ש רב נחמן. ואפשר דרבינו נסתפק אי הלכה כהרי"ף או כדעת התוס' ומ"ה השמיט דין אמבטי ולא כתב אלא דין כוס וספל העומדת לרחיצה ובהם כולן שוין. ודעת הרא"ש ג"כ הוא כדעת הרמב"ם ורבינו שאף שנתן טעם לדברי הרי"ף הלא כתב הרא"ש ז"ל ויראה שה"ט דהרי"ף שפסק כו' משמע דעת הרי"ף כן וליה לא ס"ל אלא כמ"ש לפני זה וכדעת התוס' שכ"כ בהדיא וכן הוא דעת רבינו ודע שמצאתי כתוב ברמזים על קלף שכתב שם ז"ל וספל דינו ככוס וברמזים הנדפסים כתב וספל דינו כאמבטי וכן הביאו הב"י ונראה ליישב שני הגירסות ע"פ מ"ש דספל העומדת לשתיה דינו ככוס. וספל העומד לרחיצה דינו כאמבטי ור"ל כדין אמבטי הנזכר בדברי ב"ה דהיינו צונן לתוך חמין ואסור וחמין לתוך צונן מותר. ומה שתי' רבי חייא ספל אינו כאמבטי ר"ל כפי מה שפסק רב נחמן דהלכה כר"ש בן מנסיא דאמבטי אסור לגמרי ע"ז קאמר דספל אינו דינו כן וזהו שמקשה הגמרא ולפי מאי דס"ד דרב יוסף דספל כאמבטי לאסור לגמרי ורב נחמן אמר דהלכה כר"ש בן מנסיא א"כ רחיצה בשבת ליכא והשיב לו אטו ר"ש בן מנסיא אסיפא קאי ארישא קאי ר"ל מה שאמרתי ספל הרי הוא כאמבטי לא לאסור הכל אמרתי ורב נחמן דפסק כר"ש בן מנסיא ס"ל דר"ש ב"מ אסיפא קאי ואפ"ה נמי א"ר חייא ספל אינו כאמבטי לאסור לגמרי ודו"ק. ודע שהתו' מקשין בד"ה מי סברת כו' ז"ל וא"ת למאי דס"ד דארישא קאי ואסר בכוס צונן לתוך חמין מאי קמ"ל רב יוסף דספל הרי הוא כאמבטי לר"ש בן מנסיא דהלכתא כוותיה (ור"ל הלא לפי זה דין ספל וכוס כאמבטי הכל דין א' להן) וי"ל דרב יוסף לב"ה אתי לאשמעינן דשרי בכוס עכ"ל ונראה לי דרב יוסף לא קאי אדברי ר"ש בן מנסיא דס"ל דב"ה גם בכוס אינן מתירין לגמרי אלא קאי אדברי ת"ק דס"ל דב"ה מתיר בכוס לגמרי ובאמבטי מחלק בין צונן לתוך חמין או איפכא וע"ז קאמר רב יוסף דספל הרי הוא כאמבטי אלא שלר"ש ב"מ אין נ"מ בזה דהא הכל שוין וכמו שהקשו התו' והמקשן הקשה לפי דקי"ל כר"ש בן מנסיא וס"ד דר"ש ב"מ אוסר באמבטי לגמרי והשיב לו דס"ל לרב יוסף דר"ש בן מנסיא ארישא קאי וגם באמבטי אינו אוסר לגמרי אלא דינו ככוס ורב יוסף לא בא להשמיענו שדינו דספל כאמבטי אלא אליבא דת"ק דס"ל דב"ה מתירין בכוס לגמרי וכמ"ש וק"ל. כן נ"ל כוונת התו' ולפ"ז גם לרבי חייא דאמר ספל אינו כאמבטי יכול להיות דאליבא דהלכתא דקי"ל כר"ש בן מנסיא כדפסק רב נחמן אמר כן ור"ש ב"מ אסיפא קאי לפי המסקנא וכמ"ש התו' וממילא ר"ש בן מנסיא ס"ל באמבטי אסור לגמרי וע"ז אמר ספל אינו כאמבטי. אבל לסברת הרי"ף דס"ל דגם לפי המסקנא רבי שמעון ב"מ ארישא קאי ספל דינו כאמבטי. עוד יש לדקדק הרבה בפשט זה וסוגיא דגמרא ואין כאן מקום להאריך רק ליישב כוונת רבינו והרמזים והתו' באתי ודו"ק. ומ"ש רבינו ז"ל וכן הדין בכלי ראשון והוא לשתיה כו' כנלע"ד דדוקא קאמר לשתייה דאינו חם כ"כ דאילו בכלי ראשון העומד לרחיצה לא הוה מותר לערות חמין לתוך צונן דהא אף דקי"ל תתאי גבר מ"מ כדי קליפה היא מבשל והיה אסור לכתחלה וכ"ש למ"ד דס"ל דעילאי גבר אבל כשהוא לשתייה דאינו מקפיד להיות חם כ"כ מודה דמותר לגמרי ובזה נתיישב למה כתב רבינו כלפי סברת התו' בתתאי גבר וכמו שהקשה ב"י ולא כב"י שכתב דרבינו לאו דוקא קאמר ואף שב"י ג"כ כתב סברא הנ"ל וכתב עליה ול"נ משום דלא מצינו מ"ש סברא זו ור"ל מי שיכתב דב"ה לרחיצה דוקא אמרי' שמתבשל כדי קליפה ולא בחם לשתיה. מ"מ נ"ל טפי לומר דרבינו דוקא קאמר לשתייה וליישב קושיית התו' ולומר דרבינו ס"ל סברא זו כיון דמסתבר לומר כן אף שלא מצינו מי שכתב כן ודו"ק. ומ"ש רבינו ז"ל וכן מותר ליתן הקיתון בכלי שני כו' וכתב ב"י ע"ז ז"ל ומקום דין זה מחולף דהו"ל לרבינו לכותבו קודם מותר ליתן קיתון של מים דבהנך דינין שלעיל שייך עכ"ל. ולעד"נ דיפה כיון רבינו לכתבו כאן משום דלעיל מיירי בתערובת מים צונן עם חמין דמתחממין יחד. ואח"כ התחיל לכתוב דמותר ליתן קיתון מים או שמן כנגד האש כו' דמיירי דהצונן נתחמם מכח האש ועומד האש והמים כל א' בפני עצמו ומש"ה סמך לכאן ג"כ דין דנותן קיתון של צונן בכ"ש שיש בו חמין דגם כן כל א' עומד בפני עצמו ואינו מתערב יחד וק"ל. ומ"ש רבינו ובלבד שיתנו רחוק מן האש כו' עד שהיד סולדת בו דהיינו כל שכריסו של תינוק נכוית בו הוא ל' הגמרא דף מ' ע"ב ז"ל היכי דמי יד סולדת בו ופירש"י שיש שסולד מרתיחה מועטת אמר רחבה כל שכריסו של תינוק נכוית. וז"ל ב"י ואעפ"י שמפשיטות דברי ר' ירוחם משמע דבמקום שהיד סולדת כו' ר"ל דבמקום שמניח אדם ידו כנגד המדורה ותהיה סולדת מחמתה הדבר ברור כדברי הרא"ש דבמקום שאם יונח שם הקיתון של מים יחמו עד כדי שתהא היד סולדת הוי מקום הראוי לבישול ואסור עכ"ל. ומכאן תשובה למורי הוראה דשואלין אם היד סולדת בתבשיל ומשערין באצבע וז"א אלא שכריסו של תינוק נכוה בו וכ"כ הגמרא וכמ"ש רבינו וק"ל. עוד הביא ב"י דברי בעל התרומה שכתב ז"ל שאם מע"ש עירה ושפך חוצה המים והשומן שבתוכה מותר לחמם הפשטידא וכתב ב"י ע"ז ז"ל ונראה מכאן שאפילו לדעתו מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן כו'. יגעתי ולא מצאתי כי ל' זה כתוב בספר התרומה וע"ש בסימן רל"ה שתולה שמן הדין באיסור חימום הפשטידא מפני השומן שבה שהיה מתחלה צלול ונקרש ונקפה וכשיחממ' יחזור להיות צלול ויהיה נולד כו'. ומשם יש לדקדק האי דינא הנ"ל דמדלא קפיד אלא אשמנוני' המוציא שם בעין משמע הא נשפך מתוכו מבע"י השמנונית מותר לחממו אע"פ שיש עדיין בשר שם בתוכו. ומ"ש ומים ר"ל המרק שיצא מתוך הבשר שבתוך האינפנדא וק"ל. ועיין מ"ש בש"ע רמ"א ורמ"י ז"ל ובתשובה כתבתי שמ"ש רמ"י בזה איננו נכון בעיני גם השגתי שם על רמ"א עוד שם הביא ב"י דברי המרדכי ז"ל והמרדכי בס"פ במה טומנין כתב כדברי ב"ה ואח"כ כתב ור"י מפרי"ש היה מוצא ראייה להתיר כו' עד ומ"מ טוב ליזהר שלא לשום כ"כ קרוב לאש אלא רחוק כדי שלא תהא היד סולדת כו' עכ"ל. וכתב ב"י ע"ז נראה מדבריו דבעל התרומה לא אסר אלא במקום שהיד סולדת וליתא כו' עד ועוד דמשמע דלרבי' יחיאל שרי לחמם כו' עד ובהדיא אסיקנא כו'. נראה כוונת ב"י בביאור דברי המרדכי שמה שכתב בשם ר"י מפריז שהיה מתיר ומסיק עליו דמ"מ טוב ליזהר שלא לשום כ"כ קרוב לאש כו' ר"ל שלא ישים אותו כל כך קרוב כדמתיר ר"י מפריז שהוא מותר אפילו לשומו במקום שהיד סולדת בו והוא לא ס"ל כן. וא"כ מוכח מיניה דס"ל להמרדכי דב"ה אינו אוסר אא"כ במקום שהיד סולדת בו דאל"כ מנא ליה להמרדכי שר"י מפריו מתיר אפילו במקום שהיד סולדת בו אדהוצרך המרדכי לכתוב דמ"מ יזהר שלא ישים אותו כ"כ קרוב. ומש"ה הקשה ב"י ב' קושיות דאין כן דעת בעל התרומה דאסר אפילו באין יד סולדת בו ממילא ר"י דמתיר נוכל לומר דאינו מתיר אלא להניחו במקום שאין היד סולדת בו. וחדא באידך תליא וק"ל. אבל לע"ד נר' שאין ביאור דברי המרדכי כן ולק"מ. דמ"ש דמ"מ טוב ליזהר שלא לשום כ"כ קרוב לאש אלא רחוק כו'. אינו ר"ל כ"כ כמו שמתיר ר"י מפריז דמשמע מינה דר"י מתיר אפילו בכדי שהיד סולדת דזה ודאי אינו מכח ב' קושיות שהקשה הב"י דחדא באידך תליא כמ"ש. אלא ר"ל אע"פ שמתיר ר"י מפריז והביא ראייה לדבריו אל תטעה בדבריו לומר דמתיר אפילו במקום שהיד סולדת דזה ודאי אינו דא"כ איך הביא ראייה להתיר מדאמרינן בפרק כירה וכו' הא אסיקנא שם דשמן יש בו משום בישול והפשרו זהו בישולו ואף ששם משמע שאיסור גמור הוא והמרדכי כתב דמ"מ טוב ליזהר כו' דמשמע דאין בו אלא זהירות בעלמא לכתחלה מדכתב טוב. לק"מ דודאי נתינת הפשטידא לחממה נגד האש אין בה כ"כ איסור כמו שיש בהפשר שמן נגד האש ותדע דהא גם הב"י בקושיתו כתב ז"ל ועוד דמשמע דלר"י שרי לחמם שמן זית כתב ובהדיא אסיקנא דשמן יש בו וכו' ולא נקט בל' דמשמע מר"י דמותר לחמם פשטיד"א במקום שהיד סולדת וה"ט משום ?דה"ג לא היה יכול להקשות מהא דאסיקנא שיש משום בישול בהפשרת שמן דבודאי בחמים פשטידא יש להקל טפי אלא קושיית ב"י היא מדהביא ר"י ראייה להתיר פשטידא דמותר ליתן אשה ידה הסוכה בשמן כנגד המדורה. וע"ז כתב המרדכי דכמו דבשמן יש איסור וחיוב אם נתנה כנגד המדורה כך טוב ליזהר בפשטידא שלא ישימו כ"כ קרוב לאש ובעל התרומה שאוסר משום נולד ודאי אפילו בכה"ג אוסר וק"ל ולק"מ:

ו

מותר ליתן מים היפים במים צוננים הרעים כדי לצננן. כן הוא נדפס בספרי רבינו בדפוס בית יוסף בס"ס שי"ח אבל בנוסחי ספרי רבינו המדוייקים וגם בנוסחי של קלף ז"א. ודע שמשנה שלימה היא בפרק חבית דף קמ"ו ושם בגמרא פריך עלה ז"ל פשיטא סיפא איצטריכא ליה ואת הצונן בחמה הא נמי פשיטא הוא דתימא נגזר דילמא אתי לאטמוני ברמץ קא משמע לן. ומזה תלמוד טעם נוסחא שגרסו בל' המשנה וטעם נוסחאות המדוייקים שלא גרסו. דהא דין זה פשיטא הוא וגם עדיפא מיניה כבר השמיענו רבינו במה שכתב דמותר ליתן קיתון של מים צונן בתוך כ"ש. ועוד דהאי דינא לגופא לא איצטריך לכותבו אלא משום סיפא דקתני ואת הצונן לתוך החמין וכמ"ש ל' הגמרא ורבינו כבר כתב לעיל בסי' זה הרי דינא שהרי כתב ז"ל אבל בחמה עצמה כגון ליתנה בחמה או ליתן מים בחמה כדי שיחמו מותר וק"ל. כתב ב"י כתוב בכלבו שאסור לטוח שמן ושומן בצלי בעודו כנגד המדורה אפי' נצלה הצלי מבע"י דמ"מ יתבשל השום והשמן עכ"ל מכאן נ"ל להביא ראיה שמותר לטוח שומן אווזא שנקפה ע"ג מיני קמחין וקטניות כגון לאקשי"ן חמין או היר"ז שנותנין ע"ג הקערה בשבת שאף שנמחה ע"ג והוא בעין מ"מ הואיל ואינו מתבשל ע"ג מותר דהרי שמן ושומן ג"כ נקרש קצת ונמחה אצל האש ואע"ג דאין מרסקין הברד והשלג שידים וכמ"ש רבינו בסי' שס"א שאני הכא שהיה נמחה כבר ועדיין אינו קפוי כ"כ בקיושי כמו הגלד ואף שבחמימות הפשטיד"א נגד האש יש אוסרין כנזכר בסי' זה שאני התם שהשומן נמחה והיא בעין משא"כ בזה ודו"ק ועיין בקונטרס שלי מ"ש מזה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.