אליה רבה/אורח חיים/רסו

אליה רבה ‏ אורח חיים רסו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] חמורו וכו'. אבל אם החמור של כותי יניחנו עליו דאין מצוה על שביתתה אם לא ששכר דוקא חמור זה מכותי (מגן אברהם). וצריך עיון דהא כתב בס"ק ה' בר"ן דאפילו אין בהמה שלו חייב משום מחמר, ובאמת בלחם משנה פרק מי שהחשיך חולק על הר"ן ושנראה מכל הפוסקים דדוקא בבהמה שלו חייב משום מחמר עיין שם:

ב

[ב] כיסו לכותי ואם הוא משא כבד נראה לי דיתן החמור לכותי או יפקירנה וכמו שכתב סוף סימן רמ"ו ובלבד שלא יהא מחמר כמו שכתב סעיף ב' (מגן אברהם). ולפי מה שכתבתי לעיל כיון דנותן או מפקיר אין בו משום מחמר:

ג

[ג] ואפילו לא נתן שכר וכו'. אבל ברוקח סימן קל"ו כתב דאם לא החשיך נותן שכר וכן משמע בהרא"ש ודברי רמב"ם שהוציא בית יוסף דין זה נראה לי דמיירי כשהחשיך אבל דברי שולחן ערוך ולבוש דחוק לפרש כן ועיין סימן רמ"ז ס"ק ח':

ד

[ד] [לבוש] ארבעה אמות ברשות הרבים וכו'. ועיין מה שכתבתי סימן של"ד סעיף ב' דיש אומרים דבזמן הזה דליכא רשות הרבים אסור (מגן אברהם), וכן כתב שם ס"ק ג', ודייק כן מטור דאסור לטלטל כשירא מגזלנים. ולעניות דעתי לא דמי דשם טילטול אחד דרבנן והולכת רשות הרבים דידן איסור דרבנן מה שאין כן הכא יותר יש להתיר אמירה לכותי להולך דרבנן דהוי שבות דשבות משבות והיינו שסתם הכא להתיר:

ה

[ה] ואם אין עמו וכו'. או שאינו מאמין לכותי (ספר התרומה וסמ"ג), בזה נראה לי לפרש רמב"ם פרק ו' והך שנתקשו בו ראשונים ואחרונים ובפרט שלטי גיבורים ריש פרק מי שהחשיך. ולעניות דעתי נראה לי דפירוש הש"ס אבל מציאה לא, היינו דבמציאה ודאי אין נאמנות לכותי דמורה היתר להחזיקו ולכן התירו לו לילך פחות מארבע אמות שיש כותי עמו כיון שאין בהמה עמו והיינו כשלא בא לידי ישראל עדיין דאם כשבא ליד ישראל הוי ככיסו ואין מחזיק בו הכותי, ומצאתי און לי בכלבו דף ל' עיין שם כי קיצרתי כיון דקיימא לן לדינא כפירוש רש"י וכמו שכתב הלבוש בסעיף הקודם ועיין לעיל סעיף ז':

ו

[ו] [לבוש] עקר רגליו בשולחן ערוך כתב יד ורגל ולאחר שתחזור וכו' כתב רגל וכן כתב רש"י שם, וכאן לא פירש רש"י רק סתם וכתב לאחר שעקרה והמחבר הזה כתב רגליו תרי במשמע ולא ידעתי מנין לו (מלבושי יום טוב). ואני מצאתי כן בברטנורה פרק מי שהחשיך וכן נראה לי עיקר, ורש"י כתב רגל נראה לי דנמי כוונתו הכי וכדכתיב במשלחי רגל השור:

ז

[ז] ויש אומרים וכו'. הרשב"א מתיר כיון שאינו עושה עקירה והנחה דאילו עשה עצמו היה פטור אבל אסור, אבל בחמורו מותר לכתחילה, והמגיד פרק כ' מתרץ דברי יש אומרים שהוא הרמב"ם דכיון שהוא מנהיגה הוה ליה כאילו עושה מעשה בידים. וכתב מגן אברהם בתוס' פסחים דף ס"ו ע"ב משמע כרשב"א, עד כאן. ולעניות דעתי ליכא משמעות דשם לא מיירי במנהיגה וכן הכלבו שם וספר הזכרון להגאון ר"י הכהן פסקו כרמב"ם, שוב מצאתי בספר עבודת הקודש דף י"ב דרשב"א עצמו כתב דשאינו לחוש לדברי רמב"ם:

ח

[ח] [לבוש] מחמת יראה וכו'. כדבסמוך מפחד מליסטים וכו' או אפילו תוך וכו' דאין איסור כלל כשהולך ברגליו ומשמע דחוץ לתחום טוב יותר לרכוב וכן משמע בריב"ש סימן ק' ותשב"ץ ופסקי מהרא"י וכן כתב בית יוסף אלא שכתב טעם משום דאין תחומין למעלה מעשרה וכשרוכב הוא למעלה מעשרה, ומגן אברהם השיג דיש תחומין ברכיבה דניחא תשמישתיה עיין שם. וקשה דנראה לי דטעם אחר יש דאדם אין עובר מידי כמו שכתבו תוס' והרא"ש פרק מי שהוציאוהו וכמו שכתב מגן אברהם גופיה סימן רמ"ו ס"ק י"ב ולכאורה קשה על כל הגאונים הגדולים הנזכרים לעיל מש"ס ביצה דף ל"ז אין רוכבין גזירה משום תחומין באדם גופיה, מיהו ראיה שהביא הגהות מרדכי ממעשה דאחר ובית יוסף האריך לתרצו וכן מגן אברהם עיין שם. ותמה אני שלא ראה במדרש קהלת הפסוק טוב אחרית דבר וגו' זה לשונו אמר ליה וכל הדא חכמתא ולית את חוזר בך הרי דקאי על חטאיו דכיון דחכם כל כך שיוכל לשער תחום בטלפי סוסיו יש לו לחזור:

ט

[ט] [לבוש] ולהניח וכו'. דהאוכף טפל לו ומשמע שאילו לא ירכב כגון שאין כאן סכנה שצריך להשליך האוכף מעליו כדברי הגהות מרדכי והוה ליה לפרש בהדיא וגם רבו רמ"א סתם ונמשך אחר הריב"ש שבבית יוסף בסוף סימן זה אבל נראה שגם דעת הריב"ש להשליך האוכף (מלבושי יום טוב). ובהגהות מרדכי זה לשונו דמשום הפסד מועט דאוכף לא נתיר לו לרכוב, משמע דאם האוכף שוה הרבה מותר. ונראה לי טעמו כמו בכיס מעות שהתירו לו איסור דרבנן כגון ליתנה לכותי משום דאדם בהול על ממונו כן התירו רכיבה שהוא איסור דרבנן, ומגן אברהם הניח בצריך עיון בחינם עיין שם. ואין להקשות על הגהות מרדכי אמאי התירו לרכוב ולא התירו ליתנה על החמור בענין שלא יעשה עקירה והנחה כמו בכיס או יטול מבהמה פחות מארבע אמות דזה חמור ויותר דקרוב שיבוא לידי איסור דאורייתא שלא יזהר בכל פעם ליטול ואפילו עכשיו שאין לנו רשות הרבים מכל מקום נראה לי דחמור משאר איסור דרבנן דעיקרו מן התורה ועוד דהרבה חולקים שגם עכשיו איכא רשות הרבים עיין סימן שמ"ה סעיף ז' ובכיס נמי לא התירו זה אלא מפני דלא שייך היתר רכיבה דדוקא אוכף בטל לגבי רוכב ולא כיס, ואם יש לו כיס וצריך לרכוב משום סכנה לא נתבאר בבית יוסף מה דינו. ונראה דיניח על הבהמה וירכוב פחות מארבע אמות ואם הסכנה כל כך דלא אפשר לשהות כל כך צריך להשליך ועכשיו דאין לנו רשות הרבים צריך עיון ואפשר להתיר בזה כדי שלא יבוא לידי איסור דאורייתא כגון לחפור ולהצניע משום דאדם בהול על ממונו כמו שכתב הב"ח סימן של"ד עיין שם וצריך עיון. כתב מגן אברהם אם העגלה גבוה עשרה ורחבה ארבעה טפחים בלא הגלגלים הוי רשות היחיד גמור ואם כן אם חשכה לו על העגלה צריך להניח חפציו על העגלה קודם שירד ובעגלה ליכא משום שביתת בהמתו כיון שאינו עקירה שהיא נתגלגלת וכמו שכתב סעיף ב' אבל אם היא עומדת ואחר כך עוקר הוי מלאכה דאורייתא ואם הוא על הארץ אסור להניח על העגלה שום דבר אלא יתנוה לכותי כדלעיל ותחת עגלה הוי רשות הרבים אם פתוח מלמטה גם כן, אבל אם היא מקורה מלמטה פטור שאינו דומה לדגלי מדבר, עד כאן. ולעניות דעתי שגם ראשון יתננו לכותי דהיינו שיצווה לכותי ליקח מעגלה כדי שלא יבוא לידי איסור דאורייתא אם עומדת ואחר כך עוקרת מיהו עכשיו שאין לנו רשות הרבים דאורייתא צריך עיון:

י

[י] [לבוש] שקולים וכו'. ומזה פסק ליתנו לקטן (שלטי גיבורים):

יא

[יא] מבעוד יום וכו'. כן כתב רמ"א, ותמה מגן אברהם הא רמב"ן ורשב"א אוסרין בפרק י' ודברי רמב"ם כתב מגיד דסתומים, ולעניות דעתי לא כן דמצינו זה ברמב"ן ורשב"א מפורש אלא יש לומר דמיירי דוקא בנותן משחשיכה וזה נראה דעת רמ"א אבל הרמב"ם משמע ליה למגיד דמיירי אף מחשיכה דהא אמר קודם דין דליתנו לכותי ושם מיירי אף משחשיכה כמו שכתב בית יוסף ריש סימן זה ולהכי חזר המגיד וכתב דדברי רמב"ם סתומים כן נראה לי ודו"ק:

יב

[יב] [לבוש] בעצמו וכו'. וליתן לחבירו בפחות מארבע אמות יותר עדיף מלילך בעצמו (תוספות יום טוב פרק י' דעירובין), ועיין לקמן סימן ש"א סעיף מ"ב וסימן שמ"ט ופשוט דבין עצמו ובין ליתן לחבירו אין מועיל מרשות היחיד לכרמלית וכל שכן לרשות הרבים דאיסור הוצאה מרשות לרשות אסור אפילו בחצי אמה (ט"ז), וצריך עיון דהא ב"ח דמיירי דזריק כלאחר יד כמו בסעיף י"א וכן משמע בתוספות יום טוב שם:

יג

[יג] [לבוש] או לא ישב וכו'. לא דק בלישניה שהוה ליה למימר וגם לא ישב:

יד

[יד] [לבוש] אלא עומד וכו'. אף דקיימא לן עומד לפוש פטור הכא שאני כיון שאינו עומד אלא שלא יבוא לידי איסור לא הוה ליה כעומד לפוש, מיהו בעבודה זרה דף ע' פירש רש"י דבעומד לפוש סגי (מגן אברהם), וכן ראיתי בר"ן שם מר' יהונתן ריש פרק המוציא תפילין כתב ז"ל עומד לפוש רגע אחד וכן משמע בספר עבודת הקודש לרשב"א בדיני רשויות וסה"ר סימן רכ"ו בסימנים וטור סימן שמ"ח, וצריך עיון על בית יוסף שהביא כאן וסוף סימן שמ"ט דברי הכלבו ורבינו ירוחם דבעי ישיבה בסתם ולא הזכיר מכל הנך רבוותא ואולי דלכך לא הביאו בשולחן ערוך. כתב הט"ז אם אחד נותן לחבירו בפחות מארבע אמות אין צריך לישב שום אחד דבכל אחד הוי מעשה חדש, עד כאן. ונראה דהוא הדין דאין צריך עומד לפוש:

טו

[טו] [לבוש] שמלקין אותו. ואפילו בכרמלית או בשדה (ר"י), ולא הוה ליה להמחבר להשמיטם ושדה סתמה בבקעה ובקעה היא כרמלית כדתניא בפרק קמא דשבת סוף דף ו' (מלבושי יום טוב), משמע דפירש דברי לבוש דאף ברשות הרבים אין חייב אלא מדרבנן וכן משמעות הלבוש כמו שכתב הטעם שאין זה נקרא הנחה גמורה והיינו שהבינו דברי ר"י שהביא בית יוסף דחייב מדרבנן קאי אכולה מילתא. ולעניות דעתי פשוט דחייב מדאורייתא ומה שכתב בית יוסף דחייב מדרבנן קאי אסיפא על שדה ובקעה ולא ארישא שהרי כתב בתחילה סתם חייב, וראיה ברורה נראה לי ממה שכתב הכלבו דף ל' זה לשונו ואם עשה כן מחלל שבת הוה:

טז

[טז] אם לא באה וכו'. והרמב"ם פרק כ' מתיר גם בזה וחלקו עליו כל הגדולים כמו שכתב המגיד, והר"ן דפירש ש"ס עבודה זרה דף ע' כמה כיסי משתכחין בשוקא אף דמשתכחין בשבת נוטלין להם לזה מייתי על המוצא כיס בשבת מוליכו פחות וכו', פירוש המוציא לשון מציאה והגדולים הנזכרים לעיל צריכים לומר לפרשו בתמיה כמה כיסי משתכחן כשמחשיכה בשוק ונושאין לביתם, והמוציא לשון הוצאה הוא ועיין סק"כ:

יז

[יז] לחצר וכו'. צריך עיון דכי קאי פורתא לפני הפתח מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד וכמו שכתב סעיף י"א, וצריך לומר דגבי בהמתו לא החמירו כל כך (מגן אברהם). וצריך עיון דהרמב"ם בפירוש המשנה כתב באמת דזורק כלאחר יד כמו בסעיף י"א וכן כתב תוספות יום טוב:

יח

[יח] כלי זכוכית וכו'. אבל חתיכת זכוכית רחבות לחלונות דאיכא הפסד מועט בשבירתן אסור להניח כרים תחתיהם משום שמבטלין לפי שעה, ודוקא בכלי זכוכית דאיכא הפסד מרובה מותר לבטל כלי לפי שעה דהוא עדיף מפריקה בנחת דעל כל פנים מטלטלין קצת מיהו כשאי אפשר לפרוק בנחת שלא יהא הפסד מרובה מותר לבטל כלי מהיכנו לכל השבת (ריא"ז מגן אברהם). ובזה מיושב למה לא משני הש"ס שבת דף קנ"ה ע"ב דברייתא דעששית וטבל מיירי במשא כבידה אלא רמ"א פירש מותר להניח על כרים כיון דתנא אף על פי שמשתברין אלמא דהפסד מרובה הוא אבל רב הונא דלא נקיט מידי אם משתברין משמע דמיירי דאפשר לפרוק בנחת ודו"ק:

יט

[יט] פורקן וכו'. ויזהר מלסמוך עליה כשפורק דהוי משתמש בבעל חיים, וכששני שקין מונחין על החמור אחד מימין ואחד משמאל והקשר שלהם מונח על גבו של חמור ואם כן אי אפשר להתיר הקשר אלא אם כן יגביה השקין מעט ונסמכין שתי השקין בכריסו של החמור הוה ליה צדדין ואסור (תוס' מגן אברהם):

כ

[כ] [לבוש] סמוך לחשיכה. צריך עיון דהא בעבודה זרה קאמר המוציא כיס בשבת משמע דאפילו הוציאו בשבת עצמו שרי, ואפשר דהתם איירי בשוכח והכא במזיד (מגן אברהם). פירוש דיציאה מביתו היה במזיד ואחר כך שכח והוציאו לרשות הרבים ודחוק ועיין סק"ו, גם תמיהני ממה שכתב בעבודת הקודש שכח והוציא כיסו בשבת יש מי שאוסר וכו' שלא התירו אלא מי שהחשיך וכו' ויראה לי שהוא מותר דכשם שאינו מעמיד עצמו כשהחשיך כך אינו מעמיד עצמו לאבד ממונו שהוציאו בשכחה עד כאן הר"ן, הרי להדיא דגם בהוציאו בשבת יש אוסרין ותיקשי ליה מש"ס עבודה זרה הנזכר לעיל, ומסתבר לי דלרשב"א מותר גם ביצא סמוך לחשיכה ומה שכתב ר"י הביאו בית יוסף דיש אוסרין ופסקו בשולחן ערוך ולבוש נראה דכיוון ר"י למה שהביא רשב"א וכיון שפירשתי דרשב"א חולק עליו ראוי לסמוך עליו וכשגם שיש ראיה מש"ס הנזכר לעיל, ועוד דלדידן לית לן רשות הרבים, ועוד דאם כן מה מייתי הש"ס שם ראיה מהוציא בשבת על החשיך אף אם מיירי שהחשיך מבעוד יום מכל מקום מנא ליה להביא ראיה אלא דאין חילוק:

כא

[כא] רץ וכו'. דוקא כשאין עמו כותי ולא בהמה ולא חרש שוטה וקטן (עבודת הקודש), ודוקא במקום שאין יכול להוליכו פחות מארבע אמות כגון שמתיירא מלסטים או שיש מים רחב ארבע אמות או כשיש חמור וכשיניחנו ויטלנו יבואו לסטים אזי שרי לרוץ (ספר התרומות וסמ"ג). מגן אברהם כתב זה בכיס משמע דבחבילה מותר בכל וכן משמע בשלטי גיבורים מתוך מה שפירש דברי רמב"ן וליתא:

כב

[כב] [לבוש] אין כאן עקירה וכו'. משמע קצת דוקא מבעוד יום אבל בשבת הוי עוקר ואסור וכן פירש רש"י בביאורי סמ"ג, אבל בשלטי גיבורים הקשה כיון דעוקרו אינה מניח מהא מותר אף בשבת. ולי נראה דסמ"ג אזיל לשיטת רש"י שהביא בית יוסף ריש סימן זה דגם ליתן לכותי דוקא מבעוד יום אבל למאי דלא קיימא לן הכי ודאי מותר וכל שכן לדידן דלית לן רשות הרבים:

כג

[כג] [לבוש] אבל לא יעמוד וכו'. משמע שאפילו אם יזרקנו כלאחר יד יעשה איסור, וליתא דמאי דזרקו כלאחר יד מפני שחששו שמא יעמוד מעט ויעשה איסור אבל כשיזרקם כלאחר יד אפילו עמד לא עביד איסור, ועל זה הדרך יש לפרש לשון שולחן ערוך שממנו נשתבש במחבר לכתוב כן (מלבושי יום טוב). ואני אומר דודאי אם עומד לנוח אפילו מעט חייב כמו שכתב הרמב"ם פרק י"ג ואם עמד לתקן המשא פטור, ואולי קאי מלבושי יום טוב על היה עליו מבעוד יום דאז לא הוי עקירה רק הנחה לבד ומכל מקום אין תפיסה על הלבוש בזה:

כד

[כד] ויש אומרים וכו'. וכן עיקר בפוסקים וכן פסקו נחלת צבי וט"ז. כתב הנחלת צבי דבמציאה כשלא בא לידו אין להקל והוא פשוט וכן כתב בסמ"ק:

כה

[כה] אסור להביאו וכו'. איני יודע למה כתב זה כיון שכבר הביא דהוא הדין בכיסו יש מתירין דלעיל, ומדברי האגודה מריש דהא דינא אין ראיה דודאי סבירא ליה כדיעה ראשונה דלא התירו אלא בחבילה ולא בכיסו (ט"ז). ולא דק דבאגודה פרק מי שהחשיך פסק בהדיא דהוא הדין לכיסו, ועוד דהא לכולי עלמא מותר בפחות מארבע אמות. לכן נראה לי דהכא מיירי באפשר לשומרו על ידי כותי לא התירו אבל כשאי אפשר לשומרו על ידי כותי מודה רמ"א ולבוש דמותר וכמו שנתבאר (מגן אברהם). עוד יש לומר דמיירי כשיצא מביתו סמוך לחשיכה כדלעיל סעיף ט' אף דקאמרי ששכח כיסו בשבת וכו' על כרחך מערב שבת מיירי כדאיתא באגודה פרק קמא דביצה וכמו שכתב הלבוש סוף סימן ש"ט:

כו

[כו] אסור ליטלו. ואסור לומר לכותי ליטלו כמו שמבואר סוף סעיף א' (מגן אברהם). ויש לדחות דבסוף סעיף א' מיירי שעבר ישראל והגביהו או שהיה דבר שמותר לטלטל לכך אסור אבל הכא דלא זכה ישראל ואי בעי כותי זכה לנפשיה אם כן הוי כאומר לכותי שיטול שלו ומה שחזר ונתנו לישראל הוי כמתנה בעלמא, ועוד הא הרמב"ם מתיר לגמרי כמו שנתבאר ס"ק ט"ז:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.