מחצית השקל/אורח חיים/רסו

מחצית השקל ‏ אורח חיים רסו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) חמורו כו'. כמ"ש סי' רמ"ו סעיף קטן ח' בשם הג"א דשכירות קניא לחומרא. א"כ פשיטא דא"מ על שביתתו. והקש' בספר א"ר דמ"מ מצווה על איסור מחמר דנוהג אפי' אין הבהמה שלו. וכמ"ש מג"א ס"ק ה' א"כ טפי עדיף ליתן לגוי מלהניח על החמור. וכמ"ש מג"א ס"ק ו' דהא משום איסור מחמר גם צריך ליתן עליה כשהיא מהלכת. א"כ א"ל שמא לא יזהר בכך ותי' בספר ת"ש דוקא היכא דאיכא שביתת בהמתו שם עדיף ליתן לגוי מליתן על החמור מחשש שמא לא יזהר ליתן עליה כשהיא מהלכת כיון דליכא כ"א חד חשש אבל היכא דליכא כ"א משום מחמר אף דאיכא גוי מותר ליתן על החמור ולא יחמר הישראל אחרי' דלתרי חששי לא חיישי' שמא יחמר אחרי' ושמא לא יזהר:

(ב) (ס"ק ב) כיסוי כו' נ"ל דיתן החמור לגוי כו' הקשה בספר ת"ש כיון דהיא משא כבד דאין הגוי יוכל לשאת ה"ל כאין עמו גוי ומותר ליתן על החמור ותי' דכה"ג דנותנו לגוי או מפקירו אין צריך לתת עליה כשהיא מהלכת כו'. ולא יחמר ישראל אחריה כיון דהיא משא כבד טריחא מילתא טובא ליתן עליה וליטלה ממנו כל עת וע"ש מ"ש עוד:

(ג) (ס"ק ג) משחשיכה כו' דבזמן הזה ליכא רשות הרבים כדלקמן סי' ש"ג סעיף י"ח דקיי"ל כי"א שבסי' שמ"ה סעיף ז' דלא מיקרי ר"ה אלא היכא דששים רבוא בוקעים בו דומיא דישראל במדבר:

אסור דשם כ' הטור בשם בעה"ת שמותר לטלטל מעות אע"פ שמוקצין ולהצניען בביתו מפני הלסטים משום פסידא כ"ה דשרינן הכא משום פסידא והטור חלק עליו דוק' הכא התירו לו שבות משום דאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי למיעבד איסור תורה שיוליכו הוא בעצמו בר"ה דהיינו בזמן הש"ס שהיה להם ר"ה גמור מה שאין כן לדידן דל"ל ר"ה כנ"ל לא הותר לו שבות דטלטול מוקצה. דאפי' לא נתיר לו הטלטול ויוציאנו לרשות הרבים ג"כ לא יעשה איסור תורה ומה לי האי איסור דרבנן דטלטול מוקצה או איסור הוצאה לרשות הרבים דידן וסבירא ליה למג"א דה"ה הכא לדעת הטור אין מתירים לו מה"ט לדידן ואע"ג דיש לחלק דהכא עדיף להתיר לו ליתן לגוי דאי יעשה הוא בעצמו יעש' שבות אחד מה שאין כן כשנותנו לגוי והגוי מעבירו בר"ה ה"ל שבות דשבות מ"מ סבירא ליה למ"א כיון דעכ"פ ל"ל שיעשה איסור תורה משום חשש שיעשה איסור דרבנן יותר חמיר לא חיישינן דאל"כ גם לקמן סי' של"ד ג"כ יש לחוש שיוציאנו לרשות הרבים ויעשה ב' אסורי דרבנן טלטול מוקצה וגם הוצאה לרשות הרבים דידן אפ"ה לא התרנו לו לטלטל מוקצה גרידא ול"ח לאיסור חמור ממנו:

(ו) (ס"ק ו) מניחו כו' בש"ע כ' מניח לאחר שעקרה כו' ואם כן ליכא עקירה אבל הנטילה ממנה כ' בש"ע כשהיא עומדת ולא כ' שיטול ממנה כשתרצה לעמוד כדי שלא תעש' גם הנחה משום דסבירא ליה כיון דאין הבהמ' עוש' רק חצי מלאכ' דכה"ג באדם פטור אבל אסור בבהמ' מותר לכתחל' וכ"כ רשב"א בחדושיו ומהרש"א שם אבל דעת הרמב"ם אינו כן אלא בעינן שיטול ממנה כשתרצ' לעמוד שלא תעש' הנחה ובלבוש הוסיף להחמיר גם בעקירה דבעינן שתעקור שני רגליה ועיין באחרוני':

(ז) (ס"ק ז) וי"א כו' ובתוס' פסחים כו' דאיתא התם ער"פ שחל בשבת ושכח להביא לעזרה סכין לשחוט פסחו ובירושלים הי' הטלטול אסור למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו ומי שפסחו גדי תוחב לו בין קרניו ופריך הש"ס והלא מחמר ומשני מחמר כלאחר יד (פרש"י שאין דרך טלה וגדי לשאת משאוי) וכתבו התוס' המ"ל כשהוא מהלך מניחה עליה כו' דכה"ג שרי בר"פ מי שהחשיך עכ"ד והקש' בספר א"ר ובס' חמד משה מאי ראיה יש משם הלא התוס' ברור מלולם כה"ג דשרי בר"פ מי שהחשיך המ"ל הכא א"כ לדעת הרמב"ם מיירי בר"פ מי שהחשיך באין מנהיגה בקול כן יעש' גם בפסח ולענ"ד לק"מ דהא אין הבהמ' בת דעת לילך אל מקום ששמה רוח הבעלים. ופעמים עומדת ולא תזוז ממקומה עד יכריחנה בעליה ע"י קולו או הכאה וכדומה. וא"כ בשלמא הכא לרמב"ם לא הותר לו להנהיגה בקול ואם לא תרצה הבהמ' ללכת מה בכך אעפ"כ לא רצו חכמים להתיר יותר מה שאין כן בפסח אם הבהמ' תעמוד תחתיה ולא תלך לעזרה איך יעשה זה פסחו וע"כ ירים קול שאגה להכריחה על ידי זה ולדעת הרמב"ם זה אסור וא"כ ודאי עדיפא משני דהוי כלאחר יד אע"כ התוס' חולקים בזה על הרמב"ם:

כתב בהגמ"ר כו' דאינו עובר אלא משום שבות דהיינו אין רוכבים על גבי בהמה. אבל משום שביתת בהמתו לא עבר דהחי נושא את עצמו ולכן גם בנשיאת אוכף ליכא משום שביתת בהמתו דהאוכף בטל לגבי רוכב כדאיתא בשבת דף צ"ג ע"ב במשנה:

ולהר"מ נראה כו' ויזרוק כו'. וא"כ מוטב לילך ברגליו דלא עביד איסור כלל כיון דאין הבהמ' נושאת משא ליכא לא משום שביתת בהמתו ולא משום מחמר מה שאין כן כשירכוב יעבור על שבות דאין רוכבין כו':

ואפשר שמוטב לרכוב כו' הם דברי הרב ב"י שהוסיף על דברי הגמ"ר דמיירי תוך התחום והרב ב"י חידש קולא ביוצא לתחום:

משום דאיבעי' לן בעירובין דף מ"ג ע"א:

ברכיבה נקטינן לקולא. ר"ל דבמקום ישיבתו ע"ג בהמ' הוא למעל' מיו"ד:

ומיהו כו' וחוץ לי"ב מיל כו' היינו לדעת הרמב"ם דסבירא ליה לקמן סי ת"ד דהוי דאוריית':

וחוץ לי"ב מיל אפשר דמוטב כו' כצ"ל. וכ"ה בב"י דתוך י"ב מיל דתחומין דרבנן ולכן נקטי לקולא דאין תחומין למעל' מעשרה דספק דרבנן לקולא אך מה לי רכיבה ומה לי תחומין אם ילך דאכתי לא עביד כ"א איסור דרבנן אדרבא גרע רכיבה כו' כנ"ל לכן עדיף שילך אבל חוץ לי"ב מיל א"א דהוי דאוריית' וא"כ אם ילך יעש' איסור תור' אע"ג גם אם ירכב לא ינצל מאיסור תחומין אע"ג דהוא למעל' מי' מ"מ בדאורייתא נקטינן האבעי' לחומרא וכהכלל ספק דאורייתא לחומרא (ואפילו להפוסקים ספק תורה דאזלינן לחומרא אינו אלא מדרבנן עכ"פ אסור) מ"מ אפשר אעפ"כ מוטב לרכוב. דאם ילך יעש' ודאי איסור תור' משא"כ כשירכב ליכא רק ספק תור'. ואעפ"כ כ"כ דרך אפשר ולא החליט ההיתר. די"ל מ"מ כשרוכב איכא תרתי ספק איסור תור' ובודאי איסור דרבנן דהיינו רכיב' וכשילך ליכא רק איסור תור' אפשר דשקולים לכן כ' לשון אפשר:

ואם הולך כו' כארעא סמיכתא. ור"ל וניחא תשמישתי' ובודאי יש תחומין אפי' למעל' מעשרה. ולכן מוטב לילך ברגליו ולא לישב בקרון:

וש"מ דאם האוכף כו' עתה חוזר המ"א על דעת הר"מ שהובא בהגמ"ר דסבירא ליה תוך התחום מוטב לילך מלרכוב וישלך האוכף. כיון דליכא רק הפסד מועט. ומזה דייק המג"א דאם האוכף שוה הרב' מותר. ועז"כ וצ"ע דלא מצינו שהתירו חז"ל בשום מקום משום הפסד איסור רכיבה ובסי' של"ד התירו לטלטל מוקצה במקום פסידא דוקא במקום שיש לחוש אם לא נתיר לו יעשה איסור תור':

ואם רגליו כו' עכשיו חוזר על דברי הרב ב"י שרצ' להקל כשהולך חוץ לתחום משום דברכיבה ליכא משום תחומין דאין תחומין למעל' מי' ועז"כ מג"א דלא אזלינן בתר מקום ישיבתו. ואם רגליו תלויות תוך י' יש איסור תחומין:

וכ"מ סוף ביצה דתנן אין רוכבים על גבי בהמה בי"ט אמרינן מ"ט גזירה שמא יצא חוץ לתחום דברכיבה קשה לשער שיעור התחום ופריך ש"מ דתחומין דאורייתא דאי דרבנן למה גזרו שמא יצא חוץ לתחום הוי כעין גזירה לגזירה אלא גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיג הבהמה. ומשמע דא"א תחומין דאוריית' ניחא דגזרינן שמא יצא חוץ לתחום. מ"מ הא רוכב למעל' מעשרה וה"ל למימר ש"מ תחומין דאוריית' וש"מ יש תחומין למעלה מיו"ד. ונראה למג"א דוחק לפרש מה שאמר תחומין דאוריית' וא"כ האיסור משום שביתת בהמתו שהולכת ח"ל כמ"ש מג"א סי' רמ"ו לפרש דברי הירושלמי חדא דאין הלשון משמע כן וגם אכתי תקשי למ"ד אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בי"ט כדלעיל סי' רמ"ו. דהא משנה דאין רוכבין מתניא גבי יום טוב:

ולפמ"ש רש"י כו' נלע"ד דעכשיו בא לו' אפי' אין רגליו תלויות למטה מ"מ ברכיבה יש תחומין למעלה מעשרה דהא מרש"י נראה דקילת למעלה מי' הואיל ולא ניחא תשמישתיה להילוך (ובאמת גם מדברי הש"ס נראה כן) א"כ ברכיבה והילוך דניח' תשמישתי' יש תחומין וכמו שסיים אם כן ברכיבה ובישיבה בקרון כו' וכבר כתבתי בע"ה לעיל סי' רמ"ו ס"ק י"ב ליישב קושיית א"ר מה שהקש' מפה ע"ש:

ולפע"ד יש ברכיבה. רצה לו' עוד מטעם אחר יש תחומין ברכיבה. מדדחיק בגמ' כו'. וכ' ע"ז בספר ת"ש וז"ל לכאורה דבריו תמוהים דהא באמת קאמר הש"ס לישנא אחרינא ע"י ספינה ע"ש שדחק א"ע ולענ"ד הדברים פשוטים. דז"ל הגמ' בעי ר"ח יש תחומין למעל' מעשרה כו' כי תבעי לך בעמוד גבוה יו"ד ואינו רחב ארבע (פי' רש"י שראשה א' חוץ התחום. וראש השני יוצא חוץ לתחום אי רשאי לעלות עליו בראש אחד ויצא לראש השני) א"נ דקאזיל בקפיצה (פי' רש"י ע"י שם) לישנא אחרינא בספינה. ודייק מ"א למה נקט לישנא קמא למנקט ע"י עמוד או ע"י שם שהם דברים רחוקים ולא נקט גם בלישנא קמא ספינה דהוא ענין השכיח אע"כ דאין זה דיוק וחדא מנייהו נקט וא"כ גם בדיוק ראשון שמדייק מ"א דברכיבה יש תחומין דרוכב כמהלך מדלא קאמר נ"מ ברוכב השתא חזינן דאין זה דיוק. ובלא"ה ה"מ לאשכוחי גוונא אחרינא לזה השיב מ"א דאין זה קושיא מה דלא אמר לישנא קמא ע"י ספינה. דבמים לכ"ע אפי' חוץ לי"ב מיל תחומין דרבנן לפי שאינו דומה לדגלי מדבר וכדלקמן סי' ת"ד ורצה לישנא קמא למנקט האיבעי' בדבר הנוגע לאיסו' תורה:

ובהכי מתיישבת מעשה דאחר כו' דהרב"י הביא בשם המרדכי שהביא ראיה דגם ברוכב יש תחומין מעובדא שהובא בש"ס שר"מ הלך אחר אחר שהי' רוכב על הסוס בשבת ואמר אחר לר"מ שערתי בטלפי הסוס שרוכב עליו שכאן הגיע תחום שבת וחזור לאחוריך. א"ל ר"מ לאחר ואת מה תהא עליך והבין המרדכי דשאלת ר"מ הית' מה תהי' עליך מאיסור תחומין שאתה רוכב חוץ לתחום א"כ מוכח דגם ברכיבה יש איסור תחומין אבל המרדכי לא נתן טעם לדבר למה יש ברוכב תחומין. ולדברי מ"א מובן הטעם דכמהלך דמי. או מצד יתר טעמים לאיסור שכתב מ"א:

ודע כו' שהיא נתגלגלת כו'. ר"ל שנותן עליה בעוד שהעגלה מתגלגלת והולכת כמו בבהמה שצריך ליתן עליה בעוד שמהלכת כמבואר בש"ע:

עמ"ש סי' שמ"ח ראיה לדבריו פה שכ' וז"ל ואם משך החפץ מתחלת ד"א לסוף ד"א חייב שהמגלגל עוקר הוא עכ"ל שם:

אבל עמוד כו'. ר"ל דהא עמוד רחב ד' ואינו גבוה יו"ד בר"ה מקרי כרמלית ולא אמרינן דהוי בטל לגבי ר"ה ולזה כ' דעמוד קבוע ולא בטל. וא"כ אפשר כו' חוזר מדבריו הראשונים דאין על העגל' דין כרמלית דאין כרמלית בכלים אבל לטעם שכתבו התוספות דמהאי טעמא אין כרמלית בכלים משום דלא קבוע א"כ עגלה אפשר דקבוע והוי כרמלית:

ומותר לטלטל כו' א"כ מותר לטלטל מן העגל' הנקראת כרמלית לחוץ לר"ה שלנו:

ותחת העגלה הוי ר"ה. ר"ל דבמקום שיש ר"ה גמור ולא ר"ה דידן. דהא מג"א מיירי מענין חיוב ופטור ורשות הרבים שלנו אין בו מקום חיוב:

ויש במקום הפתוח ג"ט דאל"כ אמרי' לבוד והוי ר"ה מקור':

אבל אם היא מקורה פטור שבת דף ה' ע"א:

ואם העגלה בעצמה כו' א"א לבוד בכלים ודעת רמב"ן שם דלא אמרי' לבוד בכלים לשוויא רשות:

ודע דאפי' א"א לבוד ע"כ מיירי בעגלה שאינו מקורה:

אבל אם היא מקורה לא אמרי' לבוד דלא אמרי' לבוד אלא במחיצות. ולכן כתבו רש"י ותוס' בשבת דף ח' ע"א בכוורת דלא אמרי' גביה לבוד אלא אם כפה הכוורת על פיה למטה. אבל כשהיא עומדת כדרכה ושוליה למט' לא אמרי' לבוד ע"ש:

ואם הוא מלמעלה רחבה ד' אע"פ שלמט' כו' כ"ה דעת רש"י ורמב"ם אבל דעת התוס' שם דמ"מ עד גובה ג' טפחים צ"ל בעוביו ג"ט דאל"כ גדיים מבטלים מחיצה:

מיהו בגבוה י' לא מחייב כדאית' בשבת דף ח' לענין כוורת. דבריו סתומים פה יותר מבשאר מקומות ובס' ת"ש כתב וז"ל ר"ל אם העגלה רחבה ד' טפחים דאז אף אם היה עומדת ואח"כ עוקרת לא מיחייב על העגלה לחוד אם אין חפצים עליה כיון דהעגלה הוי רשות ממש ועל רשות אינו חייב במעבי' ד"א ברה"ר כמבואר בסוגי' דכוורת עכ"ל. וקשה להעמיס זה בכוונת מ"א דהא עד עתה לא דיבר כלל שיחייב או יפטר על העגל' עצמה כ"א מן טלטול חפצים ואיך יסתם כ"כ גם גוף הדין קשה בעיני דרש"י כתב שם הטעם דלא זרקו במשכן רשויות זה לזה אלא כלים.(מלבד דריש פרק הזורק אין המסקנא כן דהא לא הוי שואלים זה מזה אלא כל ד"א בר"ה הלכתא גמירי ע"ש. אבל לענין מעביר רשויות הא היו מעבירים הלוים העגלות ואותן עגלות היה רה"י כמבואר בש"ס) לכן נ"ל לענ"ד בכוונת מ"א דקאי אדלעיל דאין העגלה גבוה מן הארץ ג"ט שכתב אם אין העגלה גבוה כ"א ז' ומשהו תליא במחלוקת א"א לבוד בכלים. וע"ז כתב באם העגלה עצמ' גבוה י' ואינו גבוה מן הארץ ג' טפחים אז אמרינן לבוד ולפ"ז אע"ג שכתב לעיל דתחת העגלה ר"ה. ואם הוציא מן העגלה לתחת העגלה חייב. מכל מקום כה"ג דליכא ג"ט מן העגלה לארץ אמרינן לבוד. וגם מה שתחת העגלה הוי רה"י ואם כן אם הוציא מהעגלה לתחת העגלה פטור דהוציא מרה"י לרשות היחיד אלא דסד"א ניהו דגבוה יו"ד מ"מ בכלל לבוד בכלים הוא ותליא במחלוקת הפוסקים א"א לבוד. עז"כ מ"א וכדאיתא כו' לענין כוורת. ר"ל דשם מוכח דכה"ג לכ"ע אמרינן לבוד בכלים דהא הרמב"ן דהרחיק מאד ענין לבוד בכלים אפ"ה כתב אין לבוד בכלים לשוויא רשות עכ"ל אבל אם הוא כבר רשות מודה דאמרינן לבוד:

(ח) (ס"ק ח) מבע"י מותר דדוקא כו' וזהו דעת הרמב"ם. אבל דעת רשב"א דאפילו נותן להם מבע"י צריך לומר כשהם מהלכים דלא גרעי מחמור. אבל הרמב"ם סבירא ליה דגרעי לענין זה מחמור משום דחמור מצווה על שביתתו מה שא"כ קטן ואינך אינו מצווה על שביתתן אלא דבשבת אסור דהוי כמאכילן איסור בידים וזה לכ"ע אסור דאפי' למ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווים להפרישו מ"מ להאכילו נבלות בידים אסור. מדסתם הרמב"ם ולא התנה ואמר דוקא כשנותן להם כשהם מהלכים אע"כ ס"ל דבכל ענין שרי ומיירי שנותן עליהם מבע"י. ואע"ג שעדיין סתם ולא ביאר דמיירי דוקא מבע"י כתב בספר ת"ש דחשבי' הרמב"ם למלתא דפשיטא דבשבת אסור דהוי כמאכיל בידים וא"צ לבארו:

וכתב הרמב"ן והרשב"א דאפילו מע"ש כו'. ודעת המחבר ע"כ כרשב"א ומ"ש המחבר י"א כשנותנו לא' כו' מיירי מבע"י ושפיר שייך לשון י"א. דהא הרמב"ן חולק דאי ס"ד דמיירי בשבת וס"ל כהרמב"ם א"כ למה כתב לשון י"א דהא בשבת אין חולק וכ"ע ס"ל דצ"ל כשהיא מהלכת. ורמ"א ע"כ פסק כהרמב"ם. והקשה בספר ת"ש דה"ל לרמ"א לכתוב בלשון י"א ולענ"ד אין קושיא דידוע דכן דרכו של רמ"א במקום דאין מבואר להדיא בדברי המחבר דלא כרמ"א אע"ג שבאמת הרב"י חולק מ"מ אינו כותב בלשון י"א:

(ט) (ס"ק ט) פחות כו' ומיהו בע"ז דף ע' אהא דאמרי' המוציא כיס בשבת מוליכה פחות פחות מד' אמות וכתב הט"ז דזה דוקא באדם א' צריך להעמיד בנתיים אבל כשהם שני ב"א וכ"א נושא פחות מד"א ונתנו לחברו אח"כ כשהוליכו חברו שוב פחות מד"א נותנו שוב לראשון ומוליכו פחות מד' אמות וחוזר חלילה א"צ לעמוד. עוד כתב שטועים העולם שמוליכין תינוק למול במקום שאסור לטלטל כהאי גוונא פחות פחות מד"א דמ"מ לא הועילו כלום דהא מוציאים הקטן מרה"י לר"ה ושוב כשמכניסים לבה"כ מכניסו מר"ה לרה"י ולכן צריך להיות ההוצאה מן הבית וההכנסה לבה"כ על ידי גוי ושאר דרך ישאוהו ישראלים פחות פחות מד' אמות:

(י) (ס"ק י) סמוך כו' אבל מבע"י שרי. ר"ל כל שאינו סמוך לחשכה ואינו צריך להיות דוקא בתחלת היום:

בשוכח ר"ל כאן מיירי שהי' יודע תחלה והזיד ואח"כ שכח ושם מיירי שהי' שכוח אצלו מעיקרא מיד כשיצא:

(יב) (ס"ק יב) נוטל כו' יותר מט"ו סאין כו' דאסור לפנותה כלל כו' דבסי' של"ג מבואר דלצורך בה"מ או אורחים שרי לפנות אוצר שאינו מוקצה שיעור ט"ו סאין אבל שלא לצורך הנ"ל אפי' הובא יין על העגלה וצריך ליין לשבת אסור להוריד החביות מעגלה אלא ימשך היין מן החביות על העגלה. והכא אפי' יותר מט"ו סאין מותר מפני צער ב"ח:

(יג) (ס"ק י"ג) לפי כו' שאם יפלו ישתברו לכן אין דרך לכסות עמהם כלי פן יפלו וישתברו:

(יד) (ס"ק יד) שיכול כו' עליהן ב"ה. ועיין במ"א לעיל סי' רס"ה ס"ק ב':

ועוד שלא כו' ע"ד לשמטן ר"ל אפי' הי' עליו ב"ה מ"מ כיון שהי' דעתו ליטלו בשבת דין שוכח י"ל ולא נעשה בסיס והוא כדעת התוס' בסי' שע"ט ע"ש. שהשמיטו הא דבולסי היינו חתיכת זכוכית רחבות לחלונות שהביא מ"א אח"ז וכבר העתקתי הסוגיא לעיל סי' רס"ה ס"ק ב' ד"ה ותלמוד ערוך ע"ש ומדלא חלקו ואסרו בבולסי משמע דס"ל אפי' בבולסי דליכא רק הפסד מועט שרי לבטל כלי מהיכנו למקצת שבת ומ"מ צ"ב לדעתם סוגית הש"ס דהא הש"ס בפי' מחלק בין בולסי דהוי הפסד מועט ובין שאר כלי זכוכית דהוי ה"מ:

וצ"ע על הרב ב"י שהשמיטו כו' דאף ע"ג שכן דרכו של הרב"י לסמוך על ג' עמודי הוראה דהיינו הרי"ף ורא"ש ורמב"ם ובמקום שחולקים הולך אחר הרוב וכאן הא הרי"ף ורא"ש חולקים על הרמב"ם והשמיטו הא דבולסי כנ"ל אלא כיון שהר"ן ורי"ו גם הם מסכימים להרמב"ם והעיקר כיון דפשטיה דגמ' משמע כהרמב"ם ה"ל להחמיר כהרמב"ם. וכן יש להורות כו' עיין לעיל סי' רס"ה במ"א סק"ב ובמ"ש שם בע"ה:

ולבטל כלי מהיכנו לכל השבת. כתב הר"ן כו' וכן מוכח בגמ' דהא הוצרך לאוקמי הא דאמר ר"ה היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית דאיכא הפסד מרובה בשבירתן מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר השקין והכלים נופלים על הכרים וכסתות ופריך והא מבטל הכלים מהיכנו. ומשני במשאות קטנות דיכול לשמטן כמ"ש לעיל סי' רס"ה. אבל משאות גדולות דא"א לשמטן מצד כובדן והוי ביטול כ"מ לכל השבת אע"ג דהוי ה"מ אסור:

אבל המ"מ כ' והוסיף רבינו כו' שהביא המ"מ תחלה דברי הרשב"א דס"ל כהר"ן דאפילו לבטל כ"מ למקצת שבת אסור אם לא בהפסד מרובה וכן דעת הרמב"ם כמ"ש מ"א לעיל ועז"כ המ"מ והוסיף רבינו על דברי רשב"א להתיר הפריקה בנחת מפני ה"מ התירו לטלטל ר"ל דגם ע"י פריק' בנחת איכא טלטול קצת וכמ"ש מ"א אח"ז. אפ"ה הותר משום צער ב"ח והיינו היכא דא"א אלא א"כ מבטל כ"מ לכל השבת הותר לפורקו בנחת וכאשר יתבאר:

ואפי' ביטל כ"מ ר"ל לכל השבת אפ"ה מותר היינו בא"א לפורקן בנחת. וכ' הלח"מ דהרמב"ם כ' ג"כ כמו שהוא הל' בש"ע וכ' תחלה פורקן בנחת היינו דין ראשון שכ' המ"מ. ומדסיים ולא יניחם על הבהמה משום צער ב"ח דהוא שפת יתר אלא בא לאשמועי' דעכ"פ לא יניחם על הבהמה משום צער ב"ח:

ר"ל אפי' א"א לפורקן בנחת ואיכא ביטול כ"מ לכל השבת מ"מ משום צער ב"ח מותר:

וכ"מ ברש"י כו' דאי' דף קנ"ד ע"ב חמורו של ר"ג היתה טעונה דבש והדביש ואינו ראוי כ"א לרפואה והוי מוקצה ולא פרקה עד מוצאי שבת ופריך ויתיר החבלים ויפלו השקין. ומשני דהיה ה"מ דיתבקעו הנודות שבהן הדבש. ופריך ויביא כרים ויניח תחתיהן ומשני א"כ מטנפי הכרים מן הנודות ודבש וא"א שוב להשתמש באותן כרי' כל השבת דמאיסי והוי ביטול כ"מ לכל השבת ופריך והאיכא צב"ח ומשני קסבר צב"ח דרבנן עכ"ל הגמ'. והיה אפשר לפרש קושיות הש"ס והא איכא צער ב"ח וכדי להסיר הצב"ח ה"ל להתיר החבלי' ויפלו הנודות אע"ג שיתבקעו יהיה ה"מ. מ"מ משום ה"מ לא נתיר איסור צער ב"ח דאורייתא ומשני דס"ל צער ב"ח דרבנן ומשום ה"מ הותר איסור דרבנן וכן פי' הרשב"א בחדושיו ולפ"ז אין ראיה למ"א אבל רש"י שכ' והאיכא צער בע"ח וכו' ודחי ביטול כ"מ שהוא דרבנן משמע דמפ' קושית הש"ס דכדי להציל מצער ב"ח היה ראוי להתיר החבלים ויפלו הנודות:

וכדי שלא ישתברו ויהיה הפסד מרובה יניח כרים תחתיהם:

ואע"ג דהוי ביטול כ"מ לכל השבת מ"מ הותר משום ה"מ הרי מוכח כמ"ש המ"מ:

והא דקפריך והא מבטל כו' על רב הונא דאמר היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית וכמ"ש הסוגיא לעיל סי' רס"ה סק"ב. ומאי קושיא ניהו דס"ד במשאות גדולות והוי ביטול כ"מ לכל השבת מ"מ במקום הפ"מ מותר ועבח"מ סי' רע"ב כנ"ל דקי"ל צער ב"ח דאורייתא:

כללא כו' בשליפי זוטרא כו' עדיף מפריקה בנחת כו' דהא קושיי' הש"ס היתה והא קמבטל כ"מ ומשום ה"מ ה"ל לפורקן בנחת כמ"ש מ"א וכדמשני ע"ז בשליפי זוטרא היינו משאות קטנות ומה"ט אינו פורקן בנחת ע"כ זה עדיף מפריקה בנחת:

ופריקה בנחת עדיף כו' כמ"ש המ"מ ואפי' כו' ר"ל תחלה כ' המ"מ שהותר הפריקה בנחת משום הפ"מ ואח"ז כ' ואפי' ביטול כ"מ כו' ע"כ פריקה בנחת יותר מסתבר להתיר לכן כתב דל"מ דהותר פריק' בנחת אלא אפי' ביטול כ"מ כו' ג"כ הותר וע"כ צ"ל דמיירי בביטול כ"מ לכל השבת דאי למקצת שבת אדרבא ביטול כ"מ למקצת שבת עדיף מפריק' בנחת כנזכר לעיל וכן מוכח מגמרא גופה דפריקה בנחת עדיף מביטול כ"מ לכל השבת דהא פריך לר"ה דהא קמבטל כ"מ לכל השבת ופירש מ"א לעיל אף ע"ג דהותר במקום ה"מ ותי' מ"א דקושית הש"ס דה"ל לפרקן בנחת אם כן ע"כ צ"ל דפריק' בנחת עדיף מביטול כ"מ לכל השבת:

(טו) (ס"ק טו) מניח כו' מפני הרואים וע"ל סי' ל' סעיף ד':

(טז) (ס"ק טז) דזמנין כו' לתקן המשא פטור דדוקא כשעומד לפוש ולנוח הוי הנחה וכששוב הולך הוי עקירה חדשה משא"כ לתקן המשא לא הוי כהנחה וכשהולך אח"כ ל"מ עקירה חדשה:

(יט) (ס"ק יט) יוכל לילך כו' עד שיצניע התוקע ר"ל התוקע בערב שבת שש תקיעות לבטל העם ממלאכה ומיד אחר תקיעה ששית הוי שבת ואעפ"כ קתני התם דממתינים מלשבות עד שיצניע התוקע השופר וסיים הברייתא לפי שאין מטלטלין את השופר הרי משום טלטול שופר המוקצ' הוצרכו להמתין לשבות ות"ל הא הוי השופר ביד התוקע וכה"ג אפי' בשבת רשאי להוליכו לכל מקום שירצה:

(כ) (ס"ק כ) ואם כו' ונ"ל דאם מתיירא כו' רשאי לרוץ כמש"ל והיינו כדעת י"א שכתב המחבר דה"ה לכיסוי וכן פסק בט"ז אך מ"ש הטורי זהב איני יודע כו' לפי מ"ש מ"א לק"מ דאין ענין דברי רמ"א לדברי המחבר דרמ"א מיירי בענין שאינו צריך להתיר לו הריצה מ"מ מוכח מדברי המ"א דאפי' מתחיל לרוץ בשבת דהוי עקירה בשבת מ"מ מותר דהא הש"ע מיירי ששכח כיסוי עליו בשבת וכן מורה לשון הרב ב"י בסעיף י"א היתה כו' וקידש עליו היום רץ כו' ועיין בלחם משנה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.