כף החיים/אורח חיים/רסו

כף החיים ‏ אורח חיים רסו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] ויש לו חמורו. אבל אם החמור של עכו"ם יניחנו עליו דאין מצוה על שביתתו. מ"א סק"א. ואע"ג דבסק"ה כתב המ"א בשם הר"ן דגם בבהמה שאינה שלו חייב. משום מחמר כתב הא"ר או' א' דנראה מכל הפו' דפליגי על הר"ן דדוקא בבהמה שלו חייב משום מחמר יעו"ש. אבל הער"ה או' א' כתב דכיון דיש עמו גוי ודאי הוא מחמר אחר בהמתו דידע לקליה ולא קשה קושיית הא"ר יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ב' וכ"ה דעת האחרונים דגם בבהמת חבירו חייב משום מחמר כמ"ש לקמן או' י"ג יעו"ש:

ב

ב) ומיהו אם שכרו מעכו"ם י"א דמצוה על שביתתו כמ"ש סי' רמ"ו ס"ג (ועיין בדברינו לשם או' כ"ד) ודוקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו"ם שיוליכנו למקום פלוני א"כ לא שכר החמור דהרי העכו"ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו"ם וא"כ פשיטא דאינו מצוה על שביתתו. מ"א שם. תו"ש שם:

ג

ג) שם. נותן כיסו לעכו"ם וכו'. משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתא לאתויי ד' אמות ברה"ר וה"ד בממונו כיון דע"י טורח הוא משתכר חייס עליה. ט"ז סק"א. לאפוקי מציאה אם עדיין לא אתי לידיה. אבל באתי לידיה מבע"י כיון דכממוניה הוא וכל ממון בא ע"י טורח אע"ג דבהאי לא טרח שרי. לב"ש:

ד

ד) שם. נותן כיסו לעכו"ם וכו'. ואם הוא משא כבד יתן החמור להעכו"ם או יפקירנו וכמ"ש סי" רע"ו סעי' ג' ובלבד שלא יהא מחמר. מ"א סק"ב. משום דאפי' בבהמת חברו חייב משום מחמר כמ"ש מ"א סק"ה. לב"ש ועיין לקמן או' י"ג ונראה דבזה א"צ לעשות כמ"ש סעי' ב' ליטול מהחמור ולהחזיר עליה כיון שהוא משא כבד והוא טורח גדול וסומך על ההפקר לחוד ועל העכו"ם שהוא יחמר והוא ירחיק עצמו מהחמור כדי שלא יחמר אחריה ותדע דאם לא כן למה לו להפקירו דהא בסעי' ב' א"צ להפקירה אלא ע"כ דבזה א"צ ליטול ולהחזיר תו"ש או' ב' ובענין דין הפקר בהמתו או ליתנה במתנה לגוי עיין סי' רמ"ו סעי' ג' ובדברינו לשם וה"ה לכאן:

ה

ה) שם. נותן כיסו לעכו"ם וכו'. ולתפור זהובים באבנט ולהוליכם בשבת מחמת שמתיירא למוסרם לעכו"ם בדרך יש אוסרין אבל בשם הר"י טרוס"ט מצאתי שהתיר הואיל והוא מכוסה מכל צד אין נראה כמטלטל דבר מקצה. ב"ח ועיין לקמן סי' ש"א סעי' ל"ג:

ו

ו) שם. ואפי' לא נתן לו שכר וכו'. אבל ברוקח סי' קל"ו כתב דאם לא החשיך נותן שכר וכ"מ בהרא"ש. א"ר או' ג' וכ"כ המש"ז או' א' אבל לא יזכיר לו בפירוש שיוליך בשבת. א"א או' ג':

ז

ז) שם. ואעפ"י שנתנו לו משחשיכה וכו'. ואעפ"י שהמעות מוקצים במקום פסידא לא גזרו לאסור טלטול מקצה ומפני כך התירו לטלטל הכיס פחות מד' אמות כדלקמן סעי' ז' ב"י ומ"מ לכתחלה יש לו ליתנו לו מבע"י ולא לטלטל מקצה בשבת. ר"ז או' א':

ח

ח) שם. ואעפ"י שנתנו לו משחשיכה וכו'. דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד"א בר"ה. ועיין מ"ש סי' של"ד סעי' ב' די"א דבזה"ז דליכא ר"ה אסור. מ"א סק"ג. ור"ל דהא דהתירו לו לטלטל מקצה בשבת הוא מחשש דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואתי לאתויי ד"א בר"ה אבל בזה"ז דליכא ר"ה אסור לטלטל מקצה דאף אם אינו מעמיד עצמו ומטלטל ד"א בר"ה ליכא איסורא דאורייתא דאינו ר"ה גמור לעבור עליו מדאורייתא (ופלוגתא זו אי איכא ר"ה בזה"ז היא שמ"ה בסי' סעי' ז' ולסתם הש"ע גם בזה"ז איתא כיעו"ש) אמנם בעיקר דברי המ"א הנז' כתב עליו הא"ר או' ד' דלא דמי לסי' של"ד סעי' ב' דשם טלטול איסור דרבנן והולכת ר"ה דידן דרבנן משא"כ הכא יותר יש להתיר אמירה לכותי להוליך דרבנן דהוי שבות דשבות משבות והיינו שסתם הכא להתיר עכ"ד:

ט

ט) שם. אבל אם מצא מציאה וכו'. והטעם דלא בהול כ"כ עליה כיון דלא טרח בה. תו"ש או' ג':

י

י) שם. אינו יכול ליתנה לעכו"ם וכו'. ומיהו נראה דמותר לומר לעכו"ם כיסי נפל ואיני יודע מה אעשה. תפארת ישראל. פת"ע או' ו' ונראה דה"ה דמותר לומר לו הייטב בעיניך להוליכה לביתי כיון דאינו אומר לו בלשון ציווי כ"א בדרך אפשר ועיין לקמן או' ל"ז ואו' ס"ה:

יא

יא) [סעיף ב'] אם אין עמו עכו"ם וכו'. וה"ה אם אינו מאמין לעכו"ם מניחו על חמורו. סה"ת סי' רכ"ו מ"א סק"ד. ר"ז או' ג':

יב

יב) שם. וכדי שלא יהא חייב משום מחמר וכו'. פי' מנהיג חמור טעונה וחייב אי עביד עקירה והנחה. ט"ז סק"ב:

יג

יג) שם. וכדי שלא יהא חייב משום מחמר וכו'. והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו משום דאתא לאשמעינן אפי' אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך וכ"ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת בהמתו ר"ן וכ"כ הריב"ש סי' כ"ד מ"א סק"ה. וכ"כ התו"ט בפ' מ"ש יעו"ש. תו"ש או' ה' ר"ז או' ד' ח"א כלל נ"ח או' א' ועיין לעיל או' א':

יד

יד) שם. מניחו לאחר שעקרה וכו'. ואע"ג דהשתא ליכא שביתת בהמתו מ"מ אי איכא עכו"ם יתננה לעכו"ם כיון דאיכא שביתה אם לא יזהר בכך. ר"ן. מ"א סק"ו ועוד יש לחוש כי שמא בעת שיבוא להניחו עליה תעמוד הבהמה ואח"כ תלך וא"כ הו"ל עקירה וכשתעמוד אח"כ הו"ל הנחה וע"כ היותר טוב ליתנה לעכו"ם אם אפשר או להפקירה ויתרחק ממנה כדי שלא יהא מחמר:

טו

טו) שם. לאחר שעקרה יד ורגל וכו'. ובלבוש כתב שכבר עקר רגליו משמע שמניחו לאחר שעקר שתי רגליו. וכתב הא"ר או' ו' וכ"נ עיקר והביאו התו"ש או' ו':

טז

טז) שם. וכשהיא עומדת נוטלו הימנה. משמע דלאחר שתעמוד ממש נוטלו הימנה ואע"ג דהא איכא הנחה כשעמדה מ"מ כל שבחבירו פטור אבל אסור דהא הנחה בלא עקירה היא בחמורו מותר לכתחלה כדמשמע שם בגמ' שבת קנ"ג ע"ב. וכ"כ הרשב"א בחדושיו ומהרש"א שם. אבל הרמב"ם פ"ך דין ו' כתב וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והוא עליה וכדי שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה עה"ד. וכ"כ הלבוש. וע"כ לכתחלה צריך ליזהר ליטלו ממנה לכשתרצה לעמוד כדי לצאת אליבא דכ"ע. וכ"כ הר"ז או' ג':

יז

טוב) שם. וי"א שצריך ליזהר וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפ"ך דין ו' אלא שהרשב"א כתב עליו דאינו מחוור דכיון שאינו מניח עליה אלא עד שתהא מהלכת אינו מחמר עוד אבל הרב המגיד הסכים לדברי הרמב"ם כיעו"ש והב"ד ב"י וע"כ כתב בש"ע דין זה בשם י"א:

יח

חי) שם הגה. והוא לא ירכוב על החמור וכו'. כתב בהגמ"ר הרוכב על סוס והחשיך לו בדרך מוטב לו לרכוב ולבא דאז אינו עובר אלא משום שבות אם הוא בתוך התחום דחי נושא את עצמו ואי משום האוכף שעל הסוס הואיל ופטור על רכיבתו פטור על האוכף שהיא טפילה לו אבל אם ירד יעבור על שביתת בהמתו שנושא האוכף וכמו כן מחמר אחריה ולהר"מ נראה דלא ירכוב ויזרוק האוכף דמשום הפסד מועט דאוכף לא נתיר לו לעבור על גזירת חכמים דאין רוכבין ע"ג בהמה עכ"ל. ב"י. מ"א סק"ז. ונראה דה"ד באין עמו עכו"ם אבל אם יש עמו עכו"ם יותר טוב ליתנה לעכו"ם במתנה או להפקירה והעכו"ם יחמר אחריה ובפרט אם יש לו עוד חפצים מונחים על הסוס וחס עליהם מלזורקם. ועיין לקמן או' כ"ג:

יט

יט) ואם צריך לילך חוץ לתחום מפני הסכנה י"א כיון דאיבעיא לן אי יש תחומין למעלה מעשרה יותר טוב לרכוב ולעבור על איסור דרבנן להשתמש בבעלי חיים מלילך ברגליו ולעבור על איסור תחומין דאורייתא. וי"א דברוכב ע"ג בהמה נמי איכא איסור תחומין משום דכארעא סמיכתא דמיא כמבואר בב"י יעו"ש. וא"כ לפ"ז יותר טוב לילך ברגליו דאם ירכוב תחלה עושה איסור דרבנן להשתמש בבעלי חיים ואח"כ כשיצא חוץ לתחוה עובר נמי אאיסור דאורייתא לצאת חוץ לתחום. אמנם דעת מרן בב"י נראה כס' ראשונה אבל המ"א סק"ז הוכיח כס' האחרונה יעו"ש. וכ"כ בתשו' הרשב"ץ מה שהתירו לילך בשבת במקום סכנה דוקא על רגליו אם יכול ולא לרכוב דרכוב כמהלך ויש יותר איסור ברכיבה עכ"ל. והביאו ב"י בבד"ה. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' פ"ג ובחדשות דפוס אשכנז סי' תק"ס יעו"ש. וכ"נ דעת הנה"ש או' ג' יעו"ש. וכן הסכים המט"י או' ב' והער"ה סוף או' ח' ר"ז או' ז' חס"ל או' א'. ח"א כלל נ"ח או' ט' ואם רגליו תלויות למטה מעשרה פשיטה דאיכא איסור תחומין. מ"א שם:

כ

כ) ואם הולך בקרון כל שהוא רחב ד' אעפ"י שהוא גבוה עשרה או יותר כארעא סמיכתא היא ואית ביה איסור תחומין לכ"ע אם יוצא חוץ לתחום הילכך כיון דאיכא תרי איסורי איסור תחומין ואיסור משתמש בב"ח ירד וילך על רגליו. ב"י. מ"א שם. ר"ז שם. וכ"ה בסי' ת"ד יעו"ש. ואם העכו"ם מוליך הקרון עיין סי' ש"ה סעי' ח"י בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

כא

כא) ואם העגלה גבוה עשרה ורחבה ד' בלא הגלגלים הוה רה"י גמור ואסור להוציא מתוכה ולא להניח לתוכה. וא"כ אם חשכה לו על העגלה צריך להוציא חפציו ולהניחם על העגלה קודם שירד. ובעגלה ליכא משום שביתת בהמתו כיון שאינו עושה עקירה שהיא נתגלגלת אבל אם היא עומדת ואח"כ עוקרה הוי מלאכה דאורייתא. ואם הוא על הארץ אסור להניח על העגלה שום דבר אלא יתננו לעכו"ם או יניחנו על החמור. ואם אין העגלה גבוה עשרה בעצמה אינה רה"י אעפ"י שגבוה עשרה עם הגלגלים דהו"ל מחיצה שהגדיים בוקעים בה אם גבוה ג"ט מן הארץ וכרמלית נמי לא הוי דאין כרמלית בכלים דכיון דלא קביעי בטל לגבי רה"ר ואפשר דעגלה מקרי קביע ומ"מ גם רה"ר שלנו הוי כרמלית (והיינו לס' י"א שכתב בש"ע סי' שמ"ה סעי' ז' אבל לסתם הש"ע גם בזה"ז יש רה"ר כיעו"ש) ומותר לטלטל מכרמלית לכרמלית. ותחת העגלה הוי רה"ר אם העגלה אינה מקורה מלמטה ויש במקום הפתוח ג"ט. אבל אם היא מקורה פטור שאינה דומה לדגלי מדבר. ואם העגלה בעצמה גבוה ז' ומשהו והיא פחות מג' סמוך לארץ עיין סי' תק"ב סעי' א' אי אמרינן לבוד בכלים. ואם אין העגלה רחבה ד' הוי מקום פטור אפי' גבוה עשרה. ואם היא מלמעלה רחבה ד' אעפ"י שלמטה אינה רחבה ד' הוי רה"י מיהו בגבוה עשרה לא מחייב כדאיתא בשבת דף ח' לענין כוורת. מ"א שם. תו"ש או' יו"ד. ר"ז או' ח':

כב

כב) יש ליזהר כשעומד בשבת ברה"ר עגלה עם סוסים ריקנית שלא להגביה קול ויהיה כמחמר אפי' בהמת אחרים וכ"ש עגלות נמוכון בימי חורף שקורין שליטי"ן דאין גבהן עשרה. א"א או' ז':

כג

כג) ומי שהחשיך לו בדרך עם עגלה וסוסים שלו אין לו תקנה רק שירד מהעגלה והסוסים ירוצו בלי הנחה מע"ש עד בואם לביתו והקנה שמחזיק בידו להכות הסוסים צריך להניח בכל פחות מד"א ואם הסוסים עמדו בשבת אין לו תקנה רק להוליך הסוסים בפחות פחות מד"א. ואם הוא רוכב והאוכף הוא הפ"מ ישב על הסוס בכדי שיהיה האוכף בטל להרוכב. ואם יש עמו גם מטלטלין לא מהני להגביה המטלטלין מעל החמור בשעה שהיא עומדת ולהניח עליו כשמתחיל לילך דמה שמחזיק המטלטלין בידו חשוב עקירת החמור ואין לו תקנה רק לרוץ בלא הנחה או לילך פחות פחות מד"א. מ"ח. פת"ע או' י"ב:

כד

כד) שם בהגה. יכול לישב על החמור וכו'. ולהניח עליו האוכף שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש. לבוש:

כה

כה) מי שבא בדרך רחוק מביתו ואינו יכול לילך ברגליו ואם יתעכב בשבת העגלה ההולכת עם הגוים תעבור ולא יכול לבא אל מקום שיש לו מכירין והוא בפס דמים ויצטרך להטיל עצמו על הבריות וליטול צדקה מותר לילך בעגלה או לרכוב או לילך חוץ לתחום כדי למהר אל ביתו. תשו' בשמים ראש סי' שע"ה. פת"ע או' י"ד:

כו

כו) [סעיף ג'] ולא יתננו לאחד מאלו. כיון שהם אדם כמותו. טור:

כז

כז) [סעיף ד'] יתננו לשוטה וכו'. אבל חרש יש לו מיהא דעת קלישא. תו"ש או' י"ב. ודע דסתם חרש שדברו בו חכמים שאינו לא שומע ולא מדבר כמ"ש במס' תרומות פ"א אבל אם הוא שומע או מדבר דינו כפקח:

כח

כח) [סעיף ה'] יתננו למי שירצה. דכל חד יש לו מעלה יתירה על חבירו חרש יש לו עכשיו דעת קלישא. וקטן אין לו עתה שום דעה כלל מיהו יבא לכלל דעת גמורה ועדיף מחרש לכך יוכלו לתת למי שירצה. תו"ש או' י"ג. מיהו הריא"ז הב"ד בשה"ג כתב בשם זקנו הרב ז"ל שנותנו לקטן ולא יאמר לו להוליכו. כנה"ג בהגה"ט. ויכול ליתנו לקטן אפי' הגיע לחנוך והוא בנו שחייב לחנכו במצות מ"מ חנוך זה אינו אלא מד"ס והתירו לו חכמים כדי שלא יבא לעשות בעצמו. ר"ז או' יו"ד:

כט

כט) [סעיף ו'] י"א שכשנותנו לאחד מאלו וכו'. כ"כ הרב המגיד בפ"ך בשם הרמב"ן והרשב"א ושאר מפ' אלא שבדעת הרמב"ם נסתפק יעו"ש והביאו ב"י וע"כ כתב דין זה בש"ע בשם י"א:

ל

ל) שם בהגה. אבל כשנותן להם מבע"י מותר וכו' עיין מ"א סק"ח שכתב דזהו כתב הרב המגיד מדסתם הרמב"ם אבל להרמב"ן והרשב"א ושאר מפ' דאפי' נתן להם מע"ש צריך לעשות כן וא"כ צ"ע למה הקיל רמ"א מאחר שדברי הגאונים מפורשים לאיסור ודברי הרמב"ם סתומים יעו"ש. אבל הא"ר או' י"א כתב דגם לרמב"ן ורשב"א י"ל דמיירי דוקא בנותן משחשיכה וזה נראה דעת רמ"א אבל לרמב"ם משמע ליה למגיד דמיירי אף שנתן להם משחשיכה א"צ לעשות כן יעו"ש. ונראה כיון דיש פלוגתא בזה אע"ג דיש מן האחרונים שכתבו להחמיר כדברי מ"א מ"מ המקיל כדברי רמ"א אין מזניחין אותו:

לא

לא) [סעיף ז'] אם אין עמו וכו'. משום דבקושי התירו חז"ל דבר זה דאם לא נתיר חיישינן דילמא אתי לאייתויי ד"א בר"ה וע"כ לא התירו אלא דוקא אם אין עמו אחד מכל אלו כמ"ש בב"י יעו"ש:

לב

לב) שם. יטלטלנו פחות מד"א. דבר פשוט שזה אין מועיל אלא טלטול ברה"ר או כרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד"א על כן מהני זה אבל מרה"י לכרמלית וכ"ש לרה"ר דהאיסור משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפי' בחצי אמה לא מועיל זה. וכ"כ רש"ל בתשו' סי' נ"א. ט"ז סק"ד. וא"כ שכשיגיע לביתו צריך לזרקן כלאחר יד כמ"ש לקמן סעי' י"א יעו"ש. וע"כ לא יפה עושים אותם שנושאים תינוק למול בפחות פחות מד"א דמ"מ יש איסור במה שמוציאין מרה"י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע"י עכו"ם מרשות לרשות ואח"כ יטלטלנו בפחות מד"א. ט"ז שם. וה"ה יכניסנו לבהכ"נ ע"י עכו"ם וברחוב כשמוליכין פחות מד"א היינו ע"י הרבה בני אדם ול"ד הרבה כ"א ב' בנ"א יכולין לעשות זה. מש"ז או' ד' מיהו לדעת המ"א סי' של"א סק"ה אין לעשות כן דהא יכולין למולו בבית יעו"ש. ועיין לקמן סי' ש"א או' ק"י:

לג

לג) שם. פחות פחות מד"א. כתב רי"ו בח"ו מוליכו פחות פחות מד"א שאמרו חז"ל בכל מקום צריך לישב בכל פחות מד"א שאם לא ישב אעפ"י שעמד ולא הלך בכל פחות מד"א חייב שאעפ"י שעמד הליכה אחת היא ואפי' בכרמלית או בשדה חייב מלקות מדרבנן עכ"ל. וכ"כ בכלבו. ב"י. ט"ז סק"ד. מיהו לקמן סי' שמ"ח משמע בטור דעמידה מפסקת. ובהלכות רשיות כתב הכלבו דכל שעומד לפוש הוי כישיבה וכל שעומד לתקן המשוי הוי כהליכה. ד"מ או' א' וכ"כ רש"י בע"ז דף ע' ע"א דבעומד לפוש סגי. והב"ד מ"א סק"ט. וכ"כ א"ר או' י"ד בשם כמה פו' וכן דעת התו"ש או' ט"ז. והלבוש כתב שילך פחות מד"א ויניחנו על הקרקע ויחזור ויגביהנו או ישב בעצמו ויחזור ויעמוד ואם לא עשה כן אלא עמד וחזר והלך י"א שמלקין אותו מדרבנן ולא מה"ת שאין זה נקרא הנחה גמורה יעו"ש. וע"כ נראה כיון דאיכא פלוגתא בזה יש ליזהר במקום שאפשר. וכ"כ הר"ז או' י"א:

לד

לד) ונראה דזהו אם אחד נושא לבד אז צריך לישב אבל אם אחד נותן לחבירו בפחות מד"א א"צ לישב שום אחד דבכל אחד הוה מעשה חדש. ט"ז סק"ד. ונראה דה"ה דא"צ עומד לפוש. א"ר או' י"ד. מש"ז או' ד':

לה

לה) ואם היו חברים הרבה וכולם שותפים בכיס זה אזי נותן זה לחבירו וחבירו לחבירו דזה שרי טפי. תו' תו"ש או' ט"ז. ועיין סי' שמ"ט סעי' ג' ועוד עיין לקמן סי' ש"א סעי' ל"ג בהגה שיש מתירין במקום פסידא לצאת במעות התפורים בבגדו יעו"ש. וא"כ היכא דלא אפשר בהליכת פחות מד"א כגון שהולך בשיירא ואם ילך פחות מד"א תלך השיירא ומתיירא לילך לבדו יש לתפרם בבגדו מע"ש: ועיין ח"א כלל נ"ד או' ה' ודוק:

לו

לו) שם. שבאה לידו. היינו מבע"י כמ"ש סעי' א':

לז

לז) שם. אבל אם לא באה לידו לא. והרמב"ם פ"כ מתיר גם בזה אלא שחלקו עליו כל המפ' ואמרו שכשם שאסור לתתה לגוי כך אסור להוליכה כמ"ש בב"י יעו"ש. וכ"כ הרשב"א ח"ב סי' רכ"א וסי' נ' והב"ד י"א מ"ב בהגב"י או' ה' וכ"כ א"ר או' ט' יעו"ש. ונראה שאם הוא אדם שידוע לנו שלא ישמע לאיסור ויבא לידי איסור הטמנה בארץ אפשר דיש לסמוך על הרמב"ם דמתיר אפי' במציאה לטלטל פחות פחות מד"א. נ"א כלל נ"ד או' ג' יעו"ש:

לח

לח) [סעיף ח'] י"א דוקא מי שהחשיך וכו'. כ"כ רי"ו ח"א בשם י"מ והביאו ב"י ולא הביא פלוגתא על זה ומ"ש בש"ע דין זה בשם י"א משום שכן דרך מרן ז"ל ב"י כשיהיה סברה יחידית כותב אותה נמי בשם י"א כידוע. מיהו בא"ר או' כ' כתב דמסתבר לי דלרשב"א מותר גם ביצא סמוך לחשיכה יעו"ש:

לט

לט) שם. סמוך לחשיכה וכו'. אבל מבע"י שרי. מ"א סק"י. ומ"ש עו"ש המ"א דהתם מיירי בשוכח והכא במזיד עיין מ"ש עליו הא"ר שם והדג"מ:

מ

מ) [סעיף ט'] הגיע לחצר החיצונה וכו'. צ"ע דכי קאי פורתא לפני הפתח מעייל מרה"ר לרה"י וכמ"ש סעי' י"א וצ"ל דגבי בהמתו לא החמירו כ"כ. מ"א ס"ק י"א. אבל מהרש"א כתב דגם בזה צריך ליזהר ליטול מהבהמה ולא יניח עליה עד אחר שעקרה רגליה ליכנס לחצר ואף שאח"כ עומדת בחצר והוי הנחה לית לן בה דכל דבר שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה כמ"ש סעי' ב' מיהו הרמב"ם בפי' המשנה כתב דגם בבהמה צריך לעשות כמ"ש סעי' י"א דהיינו לזורקה כלאחר יד. תו"ש או' ח"י:

מא

מא) שם. נוטל מעל החמור וכו'. ואפי' הם יותר מט"ו סאה שרי משום צער ב"ח משא"כ בעגלה דאסור לפנותה כלל כמ"ש סס"י של"ג. מ"א ס"ק י"ב. תו"ש או' י"ט:

מב

מב) שם. לפי שהם מאוסים וכו'. ואסור לשתות מתוכם דעבר על בל תשקצו כמ"ש ביו"ד סי' קט"ז סעי' ו' ואם הם חדשים איכא ספיקא. ב"ח:

מג

מג) שם. לפי שהם מאוסים וכו'. ואע"ג דמוקצה מחמת מיאוס מותר היינו היכא דחזי לכסויי ביה מנא אבל הכא לא חזי לכסות שאם יפלו ישתברו. ר"ן. מ"א ס"ק י"ג. תו"ש או' ך'.

מד

מד) שם. שיכול לשמטן וכו'. ולא נאסרו מטעם בסיס לדבר האסור כיון שלא היו עליהן בה"ש ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא ע"ד לשמטן (המאור) אבל הר"ן כתב דאפי' לבטל כלי מהיכנו לפי שעה אסור והכא שרו משום הפסד מרובה אבל אם הם חתיכות זכוכית רחביות לחלונות דאיכא הפסד מועט בשבירתן אסור להניח כרים תחתיהן משום שמבטלן לשעתן וכ"כ הרמב"ם פכ"א ורי"ו ני"ב ח"י. ולבטל כלי לכל השבת לדעת הר"ן אסור אפי' במקום הפ"מ ולדעת המ"מ שרי. וכ"כ בשה"ג בשם ריא"ז. וכ"מ ברש"י ד"ה והא איכא צער ב"ח. כללא דמלתא בשליפי זוטרתי שיכול לשמטן דאינו מבטל הכלי אלא לפי שעה עדיף מפריקה בנחת דעכ"פ מטלטלן קצת כמ"ש המ"מ. ופריקה בנחת עדיף מביטול כלי לכל השבת כמ"ש המ"מ ואפי' ביטול כלי מהיכנו הכל שרי במקום הפ"מ. מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' ח"י. תו"ש או' כ"א:

מה

מה) שם. אלא פורקן בנחת וכו'. ועכ"פ אסור לסמוך עליה כשפורק דהוי משתמש בב"ח. והתו' כתבו כששני שקין מונחין על החמור א' מימין וא' משמאל ומקושרין יחד והקשר מונח על גבו של חמור וא"כ א"א להתיר הקשר אלא א"כ יגביה השקים ונסמכין שתי השקים בכריסו של חמור הו"ל צדדים ואסור עכ"ל. מ"א שם. א"ר או' י"ט. תו"ש שם:

מו

מו) שם. אלא פורקן בנחת וכו'. ר"ל באופן הנז' בש"ע לקמן סי' ש"ה סעי' ח"י דמכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחד והוא נופל מאליו דהתם מיירי ביש משוי דבר המוקצה והיה בענין שאם יתיר החבלים והשק נופל ישבר מה שבתוך המשוי או יפסד לכך התרת חבלים לא מהנייא והנחת כרים וכסתות אסור משום ביטול כלי מהיכנו ואע"ג דבכה"ג דמכניס ראשו תחת המשוי הויא טלטול מן הצד דק"ל שמיה טלטול כבר כתב הר"ן דמשום צער ב"ח התירו ולכך צריך לפרוק מעליה ולא יניחנה עד מו"ש דאיכא צער ב"ח. מט"י או' ד' ועיין בדברינו לשם או' ס"ח:

מז

מז) [סעיף יוד'] מניח ידו עליהם וכו'. שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש משום בזיון. רש"י. ב"י. מ"א ס"ק ט"ו. ועיין לעיל סי' ל' סעי' ד' ובדברינו לשם או' י"ד:

מח

מח) [סעיף יא'] היתה חבילתו מונחת על כתיפו. מבע"י וקדש עליו היום. ב"י בשם רש"י:

מט

מט) שם. רץ תחתיה וכו'. דוקא כשאין עמו כותי ולא בהמה ולא חש"ו. (עבודת הקודש) ודוקא במקום שאין יכול להוליכו פחות פחות מד"א כגון שמתיירא מלסטים או שיש מים רחב ד"א או כשיש חמור וכשיניחנו ויטלנו יבאו לסטים אזי שרי לרוץ. סה"ת וסמ"ג. ומ"א כתב זה בכיס משמע דבחבילה מותר בכל וכ"מ בשה"ג מתוך מה שפי' דברי רמב"ן וליתא. א"ר או' כ"א. ועיין לקמן או' ה"ן:

נ

נ) שם. רץ תחתיה וכו'. ואז אינו עביד עקירה והנחה. תו"ש או' כ"ג:

נא

נא) שם. דזמנין קאי וכו'. ואם עמד לתקן המשאוי פטור. רמב"ם פי"ג וכ"מ מל' רש"י. מ"א ס"ק ט"ז. ועיין לעיל או' ל"ג:

נב

בנ) שם. אבל רץ אית ליה היכרא. דעביד שינוי בהליכתו וע"י כן יזכור שבת ולא יעמוד. תו"ש או' כ"ה.

נג

גנ) שם. זריק לה כלאחר יד וכו'. דהיינו שמהפך אחוריו כלפי החצר וזורקו מכתפיו. כ"ה ברוקח. וכלאחר יד ליכא איסורא דאורייתא ומשום הפסד חבילתו התירו לו דבר זה. כ"כ מהרש"א. ומ"מ יזהר שלא יעמוד אפי' מעט לפוש. תו"ש או' כ"ו:

נד

דנ) [סעיף יב'] אבל לא בכיסו. דכיון דאינו כבד לית ליה הכירא בריצה. מ"א ס"ק י"ז תו"ש או' כ"ז:

נה

הנ) שם. וי"א דה"ה לכיסו. היינו במקום שאין יכול להוליכה פחות פחות מד"א כגון שמתיירא מלסטים וה"ה אם יש עמו חמור ומתיירא כשיניחנה ויטלנה כמ"ש בסעי' ב' יגזלוהו הלסטים דשרי לרוץ. מ"א ס"ק י"ח בשם סה"ת. משמע דדוקא בכיס אין להתיר לרוץ כ"א בכה"ג אבל בחבילה בל"ה מותר לרוץ מיהו כבר כתבנו לעיל או' מ"ט דגם בחבילה אין להתיר לרוץ כ"א בכה"ג יעו"ש. ולדידן דאין לנו רה"ר גמורה אפשר לכ"ע שרי בכל ענין. שה"ג. מ"א שם. א"א או' ח"י. ור"ל לדידן שאין לנו רה"ר אלא כרמלית יש להתיר אף אם מתחיל לרוץ משחשיכה רק שקודם שיעמוד לפני פתח ביתו יזרקנו כלאחר יד שנמצא שאין כאן אלא עקירה בלא הנחה. ר"ז או' י"ג:

נו

ונ) שם. וי"א דה"ה לכיסו. וכיון דמילי דרבנן נינהו הסומך להקל לא הפסיד. ט"ז סק"ו. וכן עיקר בפו' וכ"פ הנ"ץ. א"ר או' כ"ד:

נז

זנ) כתב הנ"ץ דבמציאה כשלא בא לידו אין להקל והוא פשוט וכ"כ בסמ"ק. א"ר שם:

נח

חנ) שם הגה. ומי ששכח כיסו עליו בשבת וכו' דלעיל מיירי כשהיה כיסו עליו מבע"י וקדש עליו היום כמ"ש לעיל או' מ"ח וע"כ התירו לו לרוץ תחתיו עד ביתו אבל הכא ששכחו עליו בשבת לא התירו לו לרוץ אם הוא בשוק כמ"ש לעיל סעי' ח' יעו"ש וע"כ לא קשה קושיית הט"ז בסק"ו יעו"ש:

נט

טנ) שם בהגה. יכול לילך עמו וכו'. דכיון שהוא בידו יכול להניחו בכל מקום שירצה כמ"ש סי' ש"ח סעי' ג' מ"א ס"ק י"ט. ר"ז או' י"ט:

ס

ס) שם בהגה. ואם הוא בשוק וכו'. או במקום שאין עירוב מ"א סק"ך. תו"ש או' ל':

סא

סא) שם בהגה. ואם הוא בשוק אסור וכו'. ונראה דאם מתירא דהעכו"ם יקחוהו בשוק רשאי לרוץ. מ"א שם. תו"ש שם ר"ז או' י"ז. וכן מותר לומר לגוי שיביאנו לביתו. כיון דסוגיין דעלמא כדעת הפו' דבזה"ז אין לנו רה"ר והוי שבות דשבות במקום פסידא. ונראה דיותר טוב לומר לגוי מלטלטל ע"י התירים דלעיל. ח"א כלל נ"ד או' ד':

סב

סב) כתוב בתשבץ שאם יש לאדם כיס מתוקן בקוט"א שלו כמו שעושין בצרפת הן מעור הן מבגד או אפי' מן המלבוש עצמו אסור ללובשו בשבת עכ"ל. ונראה דה"ד בשיש בתוכו מעות דהמלבוש טפל אל המעות אבל אם אין בו מעות הכיס הוא טפל אל המלבוש ומותר ללובשו וכן נוהגין. ב"ח. ועיין לקמן סי' ש"י סעי' ז' בהגה:

סג

סג) שק שיש בו כיס מלא מעות מותר לטלטלו בשבת כמו כנונא אגב קטמא אבל להניחו בשק ביום השבת כדי לטלטל ביום השבת אסור ואפי' מפני הדליקה או מפני הגנבים. סה"ת סי' רכ"ו. ב"ח:

סד

סד) [סעיף יג'] מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו וכו'. ואפי' במקום שאין בו משום מעביר ד"א ברה"ר מ"מ אסור משום מוקצה דלא בהול עליה כ"כ כמ"ש סעי' א' כיון דלא טרח ביה. הרא"ש. תו"ש או' ל"א. ר"ז או' ך':

סה

סה) שם. אסור ליטלו. ואסור לומר לעכו"ם ליטלו כמ"ש סעי' א' מ"א ס"ק כ"א. מיהו הא"ר או' כ"ו כתב דיש לדחות דבסעי' א' מיירי שעבר ישראל והגביהו או שהיה דבר שמיתר לטלטל לכך אסור אבל הכא דלא זכה ישראל ואי בעי כותי זכה לנפשיה הוי כאומר לכותי שיטול שלו ומה שחזר ונתנו לישראל הוי כמתנה בעלמא ועוד הא הרמב"ם מתיר לגמרי עכ"ל אבל התו"ש שם חלק על דברי א"ר הנז' ומ"מ כתב דלצורך הרבה שרי. ועיין לעיל אר ל"ז ואו' יו"ד:

סו

סו) שם. אסור ליטלו. ואם שכח ארנקי בחצר נמי אסור לטלטלו כיון דאפשר לישב שם ולשמרו. תו"ש שם:

סז

סז) שם. אסור ליטלו. ומ"מ מותר לישב אצלו ולשערו עד למו"ש שמותר לשמור המוקצה בשבת כמ"ש סי' ש"ז וכ"ש שמותר לומר לנכרי לשמרו ואם מביאו מעצמו א"צ לומר לו כלום. ר"ז או' ך':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---