אליה רבה/אורח חיים/רטז

אליה רבה ‏ אורח חיים רטז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] [לבוש] כל הנשמה וכו'. כלומר מדהוה ליה למימר הנשמה תהלל יה וקאמר כל הנשמה:

ב

[ב] [לבוש] נראה לי משום וכו'. כתב לחם חמודות דף רצ"ד ומלבושי יום טוב, אישתמיטתיה ללבוש מה שפירש רש"י בנדה דף נ"ב הטעם משום דהנאה מועטת הוא, עד כאן. ונראה לי דלבוש מפרש לדברי רש"י הוא דכיון שכלה הריח וכו' לכך הוי הנאה מועטת, וכן פירש הב"ח דברי רש"י, גם אישתמיטתיה ללבוש ולחם חמודות ומלבושי יום טוב דברי הכלבו דף כ"א שכתב להדיא כדברי הלבוש. ועולת תמיד כתב טעם אחר משום דלא כלה דבר המריח מחמת שמריחין בו אין שייך ברכה אחרונה. כתב לחם חמודות דמזה הטעם, דהנאה מועטת אפשר ליישב הא דאין מברכין על הריח שהחיינו, ומהר"ם דיין זכרונו לברכה אמר לפי שברכת הריח סמכו על כל הנשמה תהלל והנשמה נצחיות לא שייך לומר שהחיינו וקיימנו וכו' שהרי קיימת נצחיות בעצמו, ומגן אברהם כתב משום שהם כל השנה והחוש מכחיש זה ועיין שיירי כנסת הגדולה:

ג

[ג] [לבוש] אין בו ממש וכו'. מזה תמהתי על מה שכתב מהר"י פינטו פרק כיצד מברכין שאם הריח ולא בירך ועבר ממקום הריח יכול לומר הברכה תיכף, ומטעם הדבר שהמאכל אם כבר נאכל שוב אין מברכין לשעבר, אבל הריח אף על פי שכבר הריח מכל מקום הנשמה היא מקבלת הנאה ותהלל יה על הריח שעבר, עד כאן. ותימא דאם כן ליבעי ברכה אחרונה, וקל וחומר הוא ומה אכילה שמברכין ברכה אחרונה אין מברכין ברכה ראשונה אחר אכילה, ריח שאין מברכין ברכה אחרונה כל שכן דאין מברכין ראשונה אחריה, וכן בט"ז סוף סימן רי"ז משמע כן. גם מה שפירש כן דברי אביי הוא תמוה דאביי קאי על שלוש תכיפות דתיכף לתלמידי חכמים ברכה, וכמבואר בש"ס [ברכות] דף מ"ב. גם מה שהקשה למה לא אמר הדרש איזה דבר שהנשמה וכו' בדברי מר זוטרא וכו', הוא תמוה הא אמרינן בש"ס ועין יעקב ובבעל הלכות גדולות ורי"ף ורא"ש וטור וכל הפוסקים ואין ספק שנוסחא מוטעת נזדמנה לו:

ד

[ד] [לבוש] דם הנצרר וכו'. ולכך אסור לאוכלה, טור. ועיין במגן אברהם ושיירי כנסת הגדולה שהאריכו בזה, ודעת מעדני מלך דף נ"ג וט"ז להתיר, וכן נראה מרבינו ירוחם וכן פסק בשלטי גיבורים פרק השוכר את הפועלים, וכתב כנסת הגדולה שכן עמא דבר:

ה

[ה] [לבוש] ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הנותן וכו'. כתב ארחות חיים ודלא כאותן שאומרים אשר נתן או שנתן כי בטובו מחדש בכל יום תמיד, עד כאן, ודבריו תמוהים. בשולחן ערוך כתב פעם שנתן ופעם הנותן משמע דאין קפידא, וכן מצאתי בפסקי רקנאט"י סימן ע"ח ע"ט, ועוד דרמ"א בסוף סימן זה כתב שנתן וכן כתבו אבודרהם ושבלי הלקט ותניא. ובלחם חמודות דף ס"א כתב לומר אשר נתן בלשון עבר, ובדף נ"ד משמע מדבריו דלשון שנתן ולשון אשר נתן אחד הוא, ויותר תימא שראיתי בש"ס ובעל הלכות ורי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור וראב"ן וסמ"ג וסמ"ק ורוקח ותשב"ץ ורבינו ירוחם ומרדכי ואגודה וכלבו שכתבו אשר נתן ומי יקל ראש נגדם, גם מה שכתב ארחות חיים דלבוש דקדק לכתוב בכל מקום הנותן וכן כתב לחם חמודות ליתא דלקמן סימן תרנ"ג כתב אשר נתן:

ו

[ו] לאוכלו ולהריח וכו'. כתב עולת תמיד דמברך תחילה על אכילה ואחר כך על הריח כמו שכתב הטור בסוף סימן רי"ב דאם ברכת הריח וברכת השתיה לפניו דמברך תחילה על השתיה, והוא הדין לענין אכילה ואין ברכה אחת מפסיק לחברתה כמו שמצינו בפסח שמברך על מצה מוציא ועל אכילת מצה, אלמא כיון דשתי ברכות חייב קודם אכילה אין אחד מפסיק לחברתה, עד כאן. ולעניות דעתי אינו נכון דשם שתי ברכות חיובא משום אכילה אבל כאן הריח לא תליא באכילה ואפשר לברך על הריח קודם אכילה, גם דמיא לסימן קס"ה בברכת נטילת ידים ואשר יצר. ונראה דאין לומר שיברך תחילה על אכילה ויאכל דאם כן תיכף יריח ואחר כך כשמברך על הריח לא יהא עובר לעשייתן, גם מיד שלוקח בפיו קודם אכילה הוא מריח. לכן נראה יותר לברך תחילה על הריח ויריח ואחר כך יברך ויאכל, ולא דמי למה שכתב הטור סימן רי"ב דהתם יש שני דברים אחד של ריח ואחד של שתיה, ודו"ק, ועיין מה שכתבתי סוף סימן רי"ב:

ז

[ז] [לבוש] ופוטר את הטפל וכו'. חפשתי בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ולא מצאתי מטעם זה מידי, ועוד תמה אני דאם כן במוגמר בסימן רי"ז ובשמים של מתים ובית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא מאי אומר ביה הא פסיק רישא הוא ועל כרחו מריח. אלא ודאי כל שאינו נעשה להריח אף שמריח אין צריך לברך כלל, כיון שאין כוונתו להריח וזה ברור, ואם כן אין צריכין למה שמחלק בין הא לסימן רי"ב בענין פוטר את הטפל, כי הוא דחוק מאוד ואין להאריך, וכן מוכח להדיא באבודרהם ותשב"ץ דף כ"ט:

ח

[ח] ועל כולם וכו'. אפילו במריח בפרי. כתב עולת תמיד דאפילו בירך שהכל יצא בדיעבד בכל מיני ריח וצריך עיון:

ט

[ט] וקנמון וכו'. השמיט מה שכתב בשולחן ערוך קניל"א וקלא"וו, וכתב במקומו קנה וקנמון. ונראה לי משום דסבירא ליה דקניל"א הוא צימטרינ"ד והוא קנה וקנמון כדלעיל סוף סימן ר"ב. ומה שכתב בשולחן ערוך קנמון מברכין בורא עצי בשמים פירש בלחם חמודות דף מ"ה. ונראה לי דלאו היינו צימטרינ"ד רק עור הנד"א, ולפי זה אינו חולק הלבוש על השולחן ערוך, ובמלבושי יום טוב כתב שחולק על השולחן ערוך ולא נהירא, והא דהשמיט קלא"וו שהוא נעגלי"ך, נראה לי דסבירא ליה ללבוש דלאו פרי הוא דהא אין מברכין עליהם באכילה, וכן פירש הנחלת צבי דברי שולחן ערוך. וקלא"ו שהזכיר השולחן ערוך הכא הוא מין אחר ולא נעגליך ודלא כעולת תמיד שכתב דמברכין בנעגלי"ך אשר נתן ריח טוב בפירות, וכתב טעם דעיקר פרי הם וורדים אינם עיקרי הפרי, עד כאן. ואינו נכון דהא כתב הרא"ש והטור הטעם בוורדים שאין עיקרן לאכילה. מיהו הט"ז כתב דנעגלי"ך עיקרן עומד לאכילה ומברך שנתן ריח טוב בפירות, וצריך לומר דהיינו על ידי תערובות עומד לאכילה, וכן משמע במגן אברהם וצריך עיון, ועוד דבלאו הכי הרבה פוסקים סבירא להו לברך גם בצימטרינ"ד בורא עצי. ומספיקא יש לברך על נעגלי"ך בורא מיני, כמו שכתב האגור גם בצימטרינ"ד, ועל הקידה שקורין אינגב"ר עיין לקמן סימן רצ"ח בהבדלה. כתב עולת תמיד ונראה דיש לברך על הצימטרינ"ד אשר נתן ריח טוב בפירות האדמה, דיש לברך בפירוש על מין האדמה ועל מין העץ, וכן כתב בית יוסף בשם הרא"ש, ובמקום שאין ידוע אם הוא של עץ מברך סתם אשר נתן ריח טוב בפירות, עד כאן. ובהרא"ש לא נזכר אלא בפרי האדמה אבל בפרי העץ כתב דמברך סתם אשר נתן ריח טוב בפירות, וכן כתבו כל הפוסקים. ועוד דגם בפרי אדמה כתב הטור דמברכין סתם ועוד אפשר דגם הרא"ש לאו דוקא קאמר אלא קאמר שהוא פרי האדמה כמו אתרוג מעץ לאפוקי מפוסקים שמברכין בורא עצי עיין שם ודו"ק. והיינו דהטור אינו סותר דברי אביו. וכן מצאתי בהגהות סמ"ק ושלטי גיבורים שכתבו בשם הרא"ש דמברך סתם אלא ודאי כדפירשתי:

י

[י] בין המצטיכי בין וכיוצא וכו'. פירש הר"ן פרק שמונה שרצים, הוא שרף עץ שעושין ממנו זפת:

יא

[יא] [לבוש] שמפני וכו'. זה לשון בית יוסף בשם רבינו יונה לפי שנמצא בארץ ישראל והוא חשוב וכו', עד כאן. ובבעל הלכות גדולות מצאתי ומה שכתב מכל משחי בשמי הנך מעצר עצרי להו וריחא דהאי מאילנא נפיק, עד כאן. כתב עולת תמיד בשם הב"ח ובדיעבד אם בירך בורא עצי בשמים יצא, עד כאן. אף שהב"ח כתב דיש חולקין מכל מקום משמע דעתו ועיקר דיצא, ובירושלמי פרק כיצד מברכין ראיתי פלוגתא בזה:

יב

[יב] [לבוש] לפיכך נכון וכו'. ודעת הב"ח והנחלת צבי להריח בו ולברך בורא מיני בשמים, וברור דראיית הב"ח מדקרי ליה הרמב"ם שמן המשחה כשרתא דמברך בורא מיני בשמים כמו שכתב הבית יוסף, ופשוט דשמן המשחה היו מסננים, ולא ירדתי לסוף דעת הט"ז שהביא דעת הב"ח לדבר שלא עלה על לבו מעולם כאילו לשון השולחן ערוך הוא לשון הרמב"ם וליתא כלל. ולדינא נראה לי עיקר כב"ח ונחלת צבי וראיה מדכתבו הרא"ש ורבינו יונה וכלבו ורבינו ירוחם ואבודרהם ושאר פוסקים לדברי ראב"ד, דאם הוציא הבשמים משם דמברך בורא מיני בשמים ולא פירשו דמיירי שיהא עיקרן קיים קצת כמו שכתב הטור אלא ודאי מיירי בפשטות שסיננו. גם דעה שכתב הטור ושולחן ערוך דמברכין עליו בורא שמן ערב יחידאה היא אחר העיון בפוסקים, וכן פסק ריא"ז בשלטי גיבורים דמברך בורא מיני בשמים, ולא דמי לסימן רי"ז סעיף ג' דשם לא קלט אלא מעשן, אבל הכא קלט מעיקר הבשמים שהוציא הליחות תמציתו, ועוד יש לחלוק בין מין פרי שקלט הריח ובין כלי שקלט הריח, ועיין סוף סימן, (תניא):

יג

[יג] [לבוש] אלא יריח וכו'. תקנה זו הוסיף הלבוש מדעתו, וכתב לחם חמודות ולא הועיל לנו אלא אם כן שיקח אפרסמון ויברך עליו שהרי דעת האומרים לברך על השמן הזה הם אומרים לברך בורא שמן ערב, ואם לזה נתכוין לא הוה ליה לסתום אלא לפרש שעל כן כתב עליו אור חדש ואני תמה עליו שהיה לו לפרש אם הוא בארץ ישראל ואפשר דמיירי שהובא לחוץ לארץ, עד כאן. ולא דק דמשום דחשוב וגדל בארץ ישראל קבעו ברכה דבורא שמן ערב, ודאי נתקן אף אם גדל בחוץ לארץ כמו כל השבעת המינים שנשתבח בהן ארץ ישראל דקבעו ברכה מעין שלוש אף שגדל בחוץ לארץ כדלעיל סימן ר"ח, ואולי שמן אפרסמון לא שכיח כלל שגדל בחוץ לארץ. ועיקר קושית הלחם חמודות, נראה לי לתרץ דסבירא ליה ללבוש כב"ח דבדיעבד יוצא בברכת בורא עצי בשמים בשמן אפרסמון, ואם כן אם אין לנו אפרסמון חשיב כדיעבד ועוד כיון דהרבה פוסקים לברך על שמן זה בעצי בשמים כמו שכתב בית יוסף, סבירא ליה ללבוש דשרי לכתחילה בזה אפילו יקח דבר שמברכין בורא עצי בשמים. ודו"ק:

יד

[יד] אישפי"ג. והיינו שפיגנדי"א בלשון פולי"ן ורגילין לשפוך למים שהכהנים נוטלין לדוכן וצריכין לברך בורא עצי בשמים. ולשון ארחות חיים שקורין שפיק"א נרד"י ויש שקורין אותו לווענד"ל והוא מזה המין, עד כאן:

טו

[טו] והם וויאול"ש. והוא הדין שושנים הגדלים בקרקע, בית יוסף, וארחות חיים כתב והם שושנים ולא דק:

טז

[טז] [לבוש] פוטרות את וכו'. פירוש אף שדעתו לפטור את האחרת, דאילו בברכת מיני בשמים פוטר כשדעתו לפטור אחרת, אבל כשאין דעתו לפטור את אחרת, אף במיני בשמים אינו פוטר, וכן נראה לי מוכח מבעל הלכות גדולות, ודלא כדרישה וט"ז דמסתפקי בזה. מיהו משם משמע שדינים אלו שווין לברכת אכילה בכל ענין, ואם כן אפשר דעשבי בשמים פוטר עצי כמו פרי האדמה, אלא שהב"ח כתב טעם דעשבי אינו כולל לשל עץ, וכן מבואר בפסקי ראקנט"י סימן ע"ט שכתב ספק אם הוא מין עץ או עשב יברך בורא מיני בשמים, עד כאן, ואילו פרי עץ ופרי האדמה מברך מספיקא בורא פרי האדמה. ועיין לקמן ס"ק י"ז כתב הכלבו ושארי פוסקים דאם נתערבו עצי בשמים ועשבי בשמים מברכין בורא מיני בשמים, עד כאן. ומזה יש ללמוד באגודה שקורין פישל"א שקשורה עצי עם עשבי, וכן כתב בארחות חיים. ושמעתי שזקינו הגאון זכרונו לברכה היה מקטם מין אחד תחילה ובירך, ואחר כך בירך על המין האחרות באגודה, ועיין לקמן סימן רי"ז ס"ק ב':

יז

[יז] [לבוש] ולדעתי הוא יקדים וכו'. ולכאורה יש לחלק דגם יש אומרים מודים לזה דהתם נפטר פרי העץ בברכת בורא פרי האדמה, מה שאין כן הכא דאין נפטר עצי בברכת עשבי, ומגן אברהם הוסיף וכתב שהבית יוסף כתב בשם הרוקח ולא מצאתי ברוקח כלל מזה, ואפשר שהבית יוסף היה לו דפוס אחרת, ולכן נראה לי דאזלינן בתר החביב, עד כאן לשונו. ותימא על גדול שכמותו שלא עיין, אלא ברוקח סימן שמ"ב ששם דיני ריח אבל לא עיין ברוקח סימן שכ"ט בדיני קדימת פירות שם כתב להדיא דעצי קודם לעשבי:

יח

[יח] להריח בהן וכו'. פירוש דאילו שמן לסוך אינו מברך עליו כדלקמן סימן רי"ז סעיף ב', מיהו אם נעשה השמן לכתחילה להריח אף שבא עתה לסוך ידים מסיק הב"ח דמברך עליו, ועיין לקמן סימן רי"ז ס"ק א', ואולי מיירי כשמכוין נמי להריח בשעת הסיכה ועיין לעיל במגן אברהם ס"ק ה':

יט

[יט] ברכותיהן שוות וכו'. במעדני מלך דף נ"ד האריך לתמוה על גירסת הרי"ף דמיירי בברכותיהן שוות, אם כן מאי טעמא הדס עדיף ונדחק משום דחשיב להיות בארבע מינים, עיין שם. ותמיהני דאם כן אתרוג תקדים לשאר מינים, ולעיל סימן רי"א מבואר להדיא בבית יוסף ושאר פוסקים דאין לו דין קדימה כלל, ויותר תמיהני דאישתמיטתיה דברי בעל הלכות גדולות דף ח' שכתב זה לשונו, היכא דאייתא משחא כבישא או משחא טחינא והדס דתרוויהו בורא עצי בשמים מברך אהדס הואיל והדס איתא לבושם בעיניה, לאפוקי משחא דליתא בעיניה, עד כאן. הרי הטעם מפורש ואין ספק שרי"ף ורמב"ם שגירסתם כגירסת בעל הלכות גדולות נמשכו אחריו כדרכם כנודע, וכן למגן אברהם אישתמיטתיה עיין שם, ולא עליהם לבד תמהתי אלא יותר על הטור ובית יוסף שכתבו דרי"ף מודה גם באין ברכתן שוות דהדס קודם, הא תינח בשמן שבשמו בין בעצים בין בעשבים בין במיני בשמים דאז הדס קודם, כיון דבשמן ליתא בעיניה, אבל בשמן אפרסמון דאיתא לבושם בעיניה ודאי קודם, וכן מסתבר שברכת שמן ערב ואינה כוללת כלל, כמו שכתב מגן אברהם, ועוד הא כתבתי לעיל דבדיעבד יוצא בברכת עצי בשמים בשמן אפרסמון, אם כן יש להקדים השמן, ובאמת בדברי הרא"ש לא נזכר בזה שמן אפרסמון. ויש לומר דמיירי במשחא כבישא בעשבי בשמים אבל הטור שכתב דהדס קודם לשמן אפרסמון, וכן כתב אבודרהם קשה. ואולי סבירא ליה דגם שמן אפרסמון לא הוי לבושם בעיניה נגד ההדס, ודוחק מאוד:

כ

[כ] אינן שוות וכו'. כן כתב הטור, וכתב הפרישה וזה לשונו ואף על גב דאם אין ברכותיהן שוות כתב הטור לעיל בסימן רי"א דאיזה שירצה מהן יקדים, יש לומר דשאני הכא כיון דברכות הדס היא בורא עצי וברכת שמן הוא בורא מיני בשמים וכוללת כל הדברים, ודומה למה שכתב הטור בסימן רי"א דברכת בורא פרי העץ קודמת לשהכל, עד כאן לשונו. ותימא גדולה הא כתב הטור בריש דבריו שם אין ברכתן שוות כגון שמן אפרסמון, ועוד דלדבריו אם בשמו לשמן בעצי יברך על מה שירצה ואישתמטתיה דברי בעל הלכות גדולות הנזכר לעיל:

כא

[כא] [לבוש] שהריח עדיין וכו'. ומלבושי יום טוב כתב משום דהוה עובר דעובר כמו בתפילין סימן כ"ה סעיף ח', עד כאן. וכן כתב מעדני מלך דף נ"ג ועיין שם:

כב

[כב] לכך נכון וכו'. כתב סדר ברכות לכן יריח בו קודם יום טוב ויכוין לצאת בו כל היום טוב בברכה זו שמברך עליו קודם יום טוב, ולאחר זמן מצוותו בהושענא רבה מותר להריח באתרוג לכל הדעות, עד כאן. וכתב ארחות חיים שהוא תימא לברך ברכת הנהנין פעם אחת ולכוין לצאת בו כל ימות החג, דהלא נאמר ברוך ה' יום יום, בכל יום תן לו מעין ברכותיו ושמא שאני הכא דלא אפשר, וצריך עיון, עד כאן. ואני אומר דהא אפשר לברך על פרי אחר ויפטור גם את זה, וכתב מגן אברהם בשם רש"ל שכתב דדוקא בשעת נטילה לשם מצוה, אבל קודם לכן או אחר כך מברך, עד כאן. ומסדר ברכות הנזכר לעיל מבואר דכל ימי החג אין מברך עד הושענא רבה אחר זמן מצוותו וכמו שכתב בט"ז סימן תרנ"ג ותרנ"ח ותרס"ה ושם יתבאר יותר:

כג

[כג] [לבוש] לכך נכון גם כן וכו'. נראה דלא שייך בזה תקנה דלעיל כיון דאינו מין פרי ולא מין בושם שאינו פוטרו שום מין אחר. כתב הט"ז שמעתי מהמדקדקים שאין לומר עשבי בשמים בשב"א ופת"ח אלא בחיר"ק כדכתיב באיוב עשבי הרים:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.