מחצית השקל/אורח חיים/רטז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מחצית השקלTriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png רטז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
יד אפרים
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
נתיב חיים
שערי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז
לבושי שרד


חיי אדם


מראי מקומות


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


(א) ס"ק א לאחריו כו' ול"נ משום שהם כ"ה כו' וזה טעם למה שאין מברכים עליו שהחיינו. ובכל בו פי' משום כשמפסיק כו' זה טעם למה שאין מברכים עליו ברכה אחרונ':

כבר עברה הנאתו והוי דומי' דאכילה אם כבר נתעכל המזון במעיו שאינו מברך אחריו וכמ"ש לעיל סי' קפ"ד סעיף ה':

(ג) המוסק כו'. והרמ"ה היה כצ"ל:

ונ"ל דאפילו ראייתו צריכ' ראייה ר"ל ראייתו שהביא מדבש שנפל בו איסור שרי דהיא גופ' מנ"ל דשרי ואף דשרינן הדבש כשכנפי רגלי הדבורים מעורבים בתוכו אין הטעם משו' שהכנפים ורגלים נעשו דבש ואזלינן בתר השתא אלא הטעם דמותר דאין בכנפים ורגלים טעם איסור והוי כעצמות החמור דאין מטמאין טומאת אוכלים דאין עליהם תורת אוכל וה"ה הכא לענין איסור אין עליהם תורת אוכלין ועיין בלח"מ שם בברכות:

דחלב חידוש כו' דאייתי שם קרא לאסור חלב מבהמה טמא'. ופריך נ"ל קרא הא מדכתיב הטמאים ה' יתרא ודרשינן לאסור צירן ורוטבן והא חלב לא גרע מציר ורוטב וע"ז משני חלב חידוש הוא דאפי' חלב טהור' היה ראוי לאסור ואפ"ה שריא רחמנא ולכן ה"א דאפי' חלב טמא' מותר לכך איצטרך מיעוטא ומסיק מאי חידושי'. ואמר תחל' משום דדם נעכר ונעש' חלב. והוי ראוי לאסור החלב משום דם ואפ"ה שריא דחמנא. וא"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן דאי בתר השתא מאי חידושיה דהא השתא הוא חלב ולא דם:

וכ"ת נילף מחלב ר"ל דסברא חיצונה לילך בתר מעיקרא וא"כ הוי שפיר חלב חידוש אלא דהשתא דהתיר' התורה החלב אשמעינן קרא לאפוקי מסברא חיצונה אלא דאזלינן בתר השתא וילפינן מיניה בעלמא לילך בתר השתא וה"מ לדחות. א"כ הא דאמרינן התם הניחא למ"ד דם נעכר ונעשה חלב (ר"ל דמה"ט מניק' אינו רוא' דם) והיא בחזקת מסולקת דמים. אלא למ"ד אברי' מתפרקים כו' עד אחר כ"ד חודש מאי א"ל ומסיק דהחידוש הוא דראוי לאסרו דהוי דבר הבא מן החי והוי כאבר מן החי או בשר מן החי וכיון דקי"ל כמ"ד אברים מתפרקים וכדאיתא בי"ד סי' קפ"ד וקפ"ה ולדידהו לא אמרינן דם נעכר ונעשה חלב א"כ מנ"ל להתיר הדבש והמוס"ק דמנ"ל דאזלינן בתר השתא וא"ל דלמ"ד אברי' מתפרקים אמרינן מסתברא דאזלינן בתר השתא ולא איצטריך קרא א"כ אין מקום לקושית מ"א דקרי הש"ס חידוש מאי דמעיקרא היה דם הא לא קי"ל כהאי מ"ד אלא כמ"ד אברי' מתפרקי' והחידוש הוא ענין אחר כנ"ל אע"כ צ"ל דס"ל למ"א כיון דמעיקרא דבעי' למימ' דהחידוש דדם נעכר ונ"ח ע"כ צ"ל דהסברא חיצונה לילך בתר מעיקרא מהיכי תיתי נימא דמסקנא דמסיק אבריה מתפרקין כו' חזר בו מזה וסבירא ליה דהסברא חיצונה לילך בתר השתא וא"כ ה"מ לדחות דל"ל דילפינן מחלב דתיקשי לדידן דקי"ל כמ"ד אברי' מתפרקים כו' וכנ"ל וצ"ל דהמ"א ניחא לי' טפי לדחות כפשוט' דהא מחידוש לא ילפינן ועמ"ש בזה ליישב בע"ה במס' חולין:

דא"כ לכ"ע שרי. ור"ל רלא הוי הרא"ש חולק בדבר. מ"ד אכשר' שינקה כו' וכדאיתא בחולין דף קט"ז ע"ב ובש"ע יו"ד ססי' פ"ז:

וגבי אפרוח כו' אמרינן בתמור' דף ל"א ע"א ובש"ע יו"ד סי' פ"ו:

(ו) (סק"ו) על הורד כו' אע"פ שראוי לאכילה וא"כ ה"ל לברך הנותן ר"ט בפירות:

וא"ת כיון כו' כמ"ש סי' ר"ד סי"א דמה"ט וורדים המרוקחי' בדבש מברך בפה"א:

דא"א לברך עשבי בשמים כו' ר"ל בשלמא לענין אכיל' דכיון שאינו עיקר הפירי נחתינן חד דרגא אע"ג דהיה ראוי לברך בורא פרי העץ כיון דאינו עיק' הפרי מברך בורא פרי האדמ' אבל לענין ריח אי הוי נחתי' דרגא לברך עשבי בשמים לא יצא כיון דאין וורד עשב וכמ"ש הב"ח סעיף קטן ט"ז וא"כ היה ראוי לומר שיברך מיני בשמים והוי נחתי' תרי דרגא כ"ה לא נחתי' אע"ג דלא הוי תרי ממש דוקא ברכה שהכל נגד בורא פרי העץ הוי תרי דרג' א' בפה"א ב' שהכל משא"כ לענין ריח דעצי בשמים ועשבים שוין דאין א' פוטר את חבירו דאם בירך על עצי בשמים עשבי בשמים לא יצא א"כ אי נאמר שיברך על עצי בשמים שאינו עיקר מיני בשמים לא הוי רק חד דרגא מ"מ דומ' לב' דרגי:

(ז) (סק"ז) מי הורד כו' אפי' למאן דפליג כו' וס"ל דמי שריית צמוקים ותאנים מברך עליו שהכל אע"ג דברכות ענבים ותאנים היא בפה"ע:

(ח) (ס"ק ח) והמצטיכי כו' זפת. וכתב בס' נתיב חיים דע"כ אינו ר"ל זפת ממש דמסריח אלא ר"ל מה שאנו קורין מאסטי"ק:

(ט) (ס"ק ט) עצי בשמים וכן בכ"ד שהקלח שלו קשה (ש"ג) וז"ל הש"ג כמעט ס"פ כיצד מברכים כל בשמים שקלח שלהן קשה כקלחים של פשתן מברכים עליהם בורא עצי בשמים שנאמר ותטמנם בפשתי העץ ועל שהקלח שלהן רך כירק מברך עליהם בורא עשבי בשמים כמבוא' בקונטרס הראיות עכ"ל וכ"כ עוד בס"ק שלפני זה ע"ש. אמנם עינינו הרואות דראייתו מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ אלמא דהתורה קראה לפשתן עץ ולכן בעינן דומיא דפשתן שהקלח קשה. ולפ"ז לא הבנתי הא כ' התוס' בשבת דף כ"ז ע"ב בד"ה כל היוצא כו' אהא דתנן כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן. וז"ל פרש"י אהא דתנן דכל היוצא מן העץ אין מדליקין כגון בקנבוס וצמר גפן ואינו נראה לר"ת כו' ואור"י דודאי מותר להדליק בקנבוס וצמ' גפן דאין יוצאים מן העץ אלא זרע הוא כדאמרינן במנחות כו' ופשתן נמי מין זרע הוא כמו קנבוס אלא דאיצטריך במתני' למשרי פשתן משום דמקרי עץ כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ וכמו עץ הדעת למ"ד חטה הית' וקרי לה עץ כו' ועוד דאמ' בכיצד מברכים כל היכי דאי שקלית לי' לפירי ולא הדר אילנא ומפיק לא מברכים עלי' בפה"ע ופשתן וקנבוס וצ"ג אי שקלית לי' לפירי והיינו הזרע לא הדר מפיק הלכך לא יוצא מ"ה נינהו עכ"ל התוס' דהרי דפשתן גופה כ' התוס' דהוי זרע ואיך יליף בעל ש"ג שאינו נקרא עץ עד שיהי' דומי' דפשתן שהקלח קשה ועל הש"ג אינו קושי' די"ל דס"ל כשיטת דש"י בשבת דבין קנבוס ובין צ"ג ובין פשתן נקראים עץ אבל המ"א שהעתיקו לדינא קשה דמשמע דאין חולק עליו והא התוס' חולקים וקי"ל כשיטת התוס' כמ"ש סי' רס"ד סעיף א' דמדליקין בצמר גפן וע"כ דאינו עץ וא"כ ה"ה קנבוס ופשתן. ועוד דהא מ"א גופי' הביא בס"ק י"ד בשם הרשב"א אע"ג דא"ב מאי דדכיך לא איכפת לן כיון דמוציא עליו מעצו כו' הרי הרשב"א ס"ל דריח ואכילה שוה וכמו דלענין אכילה אין מברכים בורא פרי העץ אלא במוציא עליו מעצו וכמ"ש סי' ר"ג ה"ה לענין ברכת הריח לברך עצי בשמים ולא תליא אם קלח קשה או רך ואולי יש לומר דהמ"א ס"ל דודאי הש"ג ס"ל כשיטת התו' וכדקי"ל כנ"ל ומוד' ש"ג דפשתן הוי זרע אלא דהוי קשיא לבעל ש"ג על הקרא למה קרא לפשתן עץ כיון דהוא זרע אע"כ משום דדומ' לעץ והיינו משום דהקלח שלו קשה א"כ מזה מוכח דעץ סתם קלח שלו קשה וניהו דאין לסמוך על כלל זה ופשתן יוכיח שהקלח קשה והוא זרע ולא עץ וכן להיפוך שהקלח רך ואפי' הכי הוי עץ וכמ"ש מ"א ס"ק י"ד אולם משמע מדקרי לפשתן עץ ע"כ רוב עצים קלח שלהם קשה ורוב ירק קלח שלהם רך ולפ"ז ס"ל דאם בא לידו בושם ולא ידע אם מוציא מעצו או משרשיו. ניהו דמספיקא מברך בורא מיני בשמים מ"מ יש לו לבדוק אי קלח שלו קשה יש לסמוך על הרוב ואמרי' דמוציא מעצו והוא מין עץ. ואי קלח שלו רך אזלינן בתר רוב שמוציא משרשיו והוא מין עשב:

(יא) (ס"ק יא) ש"ז. נ"ל דוקא ש"ז כו' דהש"ע מיירי שלא בשמו הש"ז אלא הש"ז מצד עצמו חזר להיות ריחו נודף לכן מברך עליו עצי בשמים דהא זית עץ הוא אבל שאר שמנים שאין גדלים על עץ אם ריחו נודף מעצמותן אין מברך עליהם עצי בשמים כיון שאינו מין עץ. אבל אי בשמו ועי"ז ריחן נודף זה הדין מבואר בסעיף שאח"ז:

(יב) (ס"ק יב) שמן כו' אפילו לא עשה אלא חציו כו' אבל בשמן המשחה אינו חייב עד שיעשה כולו וכמשקל האמור בתור'. אבל אי עשה חציו ועשה לפי המשקל ר"ל שלקח חצי מדת שמן שכתוב בתורה דהיינו הין והוא לקח חצי הין. וכן הבשמים לקח מחציתן מור דרור ששיעורו בתורה ה' מאות ולקח הוא שני מאות וחמשים וכן מחצית שאר בשמים הכתובים בתור' פטור. אבל אי עשה כן בקטורת חייב:

(יג) (ס"ק יג) נכון כו' דאף הרמב"ם מוד' כו' רצה לומר דהטור כ' דאם הוציא הבשמים יש אומרים דמברך ב"ש ערב. ויש אומרים דאין מברכים עליו כלל. וכ' הרב בית יוסף דדע' אחרונה היא דעת הרמב"ם דסבירא ליה המריח בכלים המוגמרים אינו מברך דהוי ריח שאין לו עיקר והוא הדין הכא. ועל זה חלק הבית חדש:

לא קלט הריח מעיקר הבושם. דהא עיקר הבושם כלה באש כי אם העשן העולה מן הבושם מזה קלטו הכלים:

שיש ספק כיצד יברך. אם בורא שמן ערב או עצי בשמים או מיני בשמים:

ואין לחוש לאותן שאומרים כו' והם היש אומרים האחרונים. אין לחוש להם שדבריהם דברי יחיד:

והד"מ כ' כו' היפך מסברת הב"ח:

מדלא חלק כו' רק בסי' רי"ז כשהביא הטור דברי הרמב"ם דאין מברכים על כלים המוגמרים חלק עליו וכ' דמברכים עליהם וכאן בסי' זה בדין זה כשסילק מהשמן הבשמים וכ' י"א שאין מברכים עליו כלל והוא דעת הרמב"ם לפמ"ש הרב"י ושתק הטור ולא הכריע בין שני הדעות משמע רס"ל להטור דהכא גרע ויש מקום להאומרי' שאין לברך על השמן אפי' אי מברכים על כלים המוגמרים:

ונעשה ריח וכל עשן הריח נכנס תוך הכלי המתגמר:

ובש"ע משמע כהב"ח. ר"ל כסברת הב"ח דכלים המוגמרי' גריעי ומסתבר יותר לומר שאין מברכים עליהם מדכ' הרב"י כאן ונכון שלא להריח בהן משמע דמספקא ליה אם יברך ובכלים המוגמרים לא כ' כן משמע דאפי' לכתחלה יוכל להריח בהן דפשיטא ליה דאין מברכים עליהן וליכא ספקא והיינו כסברת הב"ח. אבל לדינא אדרבא הש"ע לא ס"ל כהב"ח דהב"ח כ' דכאן בשמן יברך בורא מיני בשמים ויריח בהן ובש"ע כ' מצד ס' שמא אין לברך עליהם ולכן נכון שלא להריח בהן:

(טו) (ס"ק טו) גדל כו' אע"פ שעצו מתייבש מ"מ לשנ' מוציא עליו מעצו והוי מין עץ:

(טז) (ס"ק טז) על כלם כו' דעשבי אינו כולל כו' ר"ל דוקא פרי האדמה כולל גם פרי העץ דהא גם הוא נתגדל מהאדמה ולכן אם בירך על פרי העץ בורא פרי האדמה יצא משא"כ בעשבי:

להקדים של עץ. ולכאור' שטעם דעץ יותר מבוררת מעשבים וכדעת בה"ג לעיל סי' רי"א סעיף ג' דבורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה ולדעת הב"ח אין עצי בשמים יותר מבורר' מעשבי בשמים דכ"א בין עצי ובין עשבי הם ברכות פרטיות:

לכל הגדל באדמ' ר"ל לכל מיני עשבים והעשבים מרובים יותר מעצים:

כך כ' הרא"ש גבי פירות ר"ל דהרא"ש חולק על בה"ג וס"ל דאין קדימ' לפה"ע לפה"א אבל בהא מוד' דפה"ע או פה"א קודמים לברכת שהכל וטעמא מאי דל"ל דפה"ע ופה"א מבוררים יותר משהכל דעל כלם אם אמר שהכל יצא דא"כ אמאי חלק על בה"ג דהא לפ"ז גם פה"ע מבורר יותר מפה"א דהא אם אמר על פה"ע בפה"א יצא אע"כ דס"ל להרא"ש כיון דלכתחל' פה"ע מבוררת כמו פרי האדמה לא חיישי' לדיעבד א"כ למה פה"ע ופה"א קודמים לשהכל אע"כ צ"ל הטעם דמה"ט פה"ע ופה"א הם יותר מבוררת משהכל דברכות שהכלל כולל יותר מיני' מפה"ע ופה"א דעל מינים רבים מברכי' שהכל:

דאזלי' בתר החביב היינו מה שחביב לו כל פעם אף שעת' אינו חביב לו כן מסיק מ"א לעיל סי' רי"א ס"ק ד':

(יח) (ס"ק יח) מברך כו' בימינו כו' דכ"ד שמברכים עליו צריכי' לטלו בימין:

(יט) (ס"ק יט) אינן כו' כמ"ש הטור וכ' וז"ל הביאו כו' כגון שמן אפרסמון שאין הא' פוטר את חבירו עכ"ל:

ואפשר דמיירי שבשמו בעשבי בשמים דאפרסמון באמת כיון דהיא פרטית היא קודמת ואי בשמו בעצי בשמים א"כ ברכתו עצי בשמים וברכתו שוה לברכת הדס והא מיירי באין ברכותיהן שוות אע"כ דבשמו בעשבי בשמים דברכתו עשבי בשמים:

(כא) (ס"ק כא) שאינו כו' מ"כ בשם רש"ל כו' ועמ"ש מ"א סי' תרנ"ג:

(כב) (ס"ק כב) שלא כו' מה אתרוג כו' שכ' שד' מינים רומזים לד' כתות שבישראל ערבה אין לה טעם ואין לה ריח הן דמיון ב"א שאין בידם לא תורה ולא מע"ט הדס י"ל ריח ואין לו טעם הם דמיון ב"א אשר בידם מע"ט ולא תורה ולולב יש לו טעם דהיינו תמרים הגדלים בו ואין לו ריח דמיון ב"א שי"ל תורה ולא מע"ט אתרוג י"ל טעם וריח הוא דמיון ב"א שי"ל תורה ומע"ט ואמרה התורה יאגדו זה עם זה ויכפרו זה ע"ז וסיים הב"ח ולכן כ"א כשמברך על האתרוג צריך לכוין כוונה זו שהאתרוג בא למצו' זו להורות על הצדיקים שיש בהן טעם תורה וריח מע"ט א"כ שפיר עביד' מצוה זו נמי לריח:

ואין זה כו' לכן יש ליזהר כו' הב"ח גופי' סיים אע"פ שנ"ל לברך מ"מ נכון שלא להריח שלא להכניס א"ע בספק ברכה ע"ש:


מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.