תורה תמימה/שמות/לב
תורה תמימה שמות לב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
כי בשש משה. אל תקרא בשש אלא באו שש [א], בשעה שעלה משה למרום אמר להם לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא [ב], לסוף ארבעים יום בא שטן וערבב את העולם, אמר להם, היכן משה, אמרו לו עלה למרום, אמר להר באו שש ולא בא [ג] (שבת פט.).
כי זה משה האיש. לסוף ארבעים יום כשלא בא משה אמר להם השטן לישראל משה מת, ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מטתו, והיינו דקאמרי כי זה משה האיש [ד] (שם שם).
ג[עריכה]
ויתפרקו כל העם. א"ר יהודה בן פזי בשם רבי, הן נקרא ולא נבעת [ה], לטובה כתיב (פ' ויקהל) כל נדיב לב, ולרעה כתיב ויתפרקו כל העם [ו] (ירושלמי שקלים פ"א ה"א).
ד[עריכה]
אלה אלהיך וגו'. תניא, ר' שמעון בן יוחאי אומר, י"ג עגלים עשו ישראל ואחד דמוסיא לכולן [ז] דכתיב אלה אלהיך ישראל אשר העלוך הרי י"ב שבטים, וכתיב (נחמיה ט יח) זה אלהיך אשר העלך, הרי דמוסיא אחד לכולן [ח] (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב).
אשר העלוך. תניא, ר' שמעון בן יוחאי אומר, מה ת"ל אשר העלוך – מלמד שאיוו לאלהות הרבה [ט] (סנהדרין סג.).
ה[עריכה]
וירא אהרן. מה ראה, א"ר בנימין בר יפת, ראה חור שזבוח לפניו [י], אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדי לחור ומתקיים (איכה ב כ) אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ולא הוי להו תקנתא לעולם, מוטב דלעבדו לעגל אפשר הוי להו תקנתא בתשובה [י"א] (סנהדרין ז.).
ז[עריכה]
לך רד. מאי לך רד, א"ר אלעזר, אמר הקב"ה למשה, לך רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שישראל חטאו – אתה למה לי [י"ב] (ברכות לב.).
י[עריכה]
ועתה הניחה לי. א"ר אבהו, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שתפסו משה להקב"ה כאדם שתופס את חבירו בבגדו ואמר לפניו, רבש"ע, איני מניחך עד שתמחול להם [י"ג] (ברכות לב.).
ואעשה אותך לגוי גדול. א"ר אלעזר, בשעה שאמר הקב"ה למשה ועתה הניחה לי ואעשה אותך לגוי גדול, אמר לפניו, רבש"ע, ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד לפניך, כסא של רגל אחת על אחת כמה וכמה [י"ד], ולא עוד אלא שיש לי בושת פנים מאבותי, עכשיו יאמרו ראו פרנס שהעמיד עליהם ביקש גדולה לעצמו ולא ביקש עליהם רחמים [ט"ו] (ברכות לב.).
יא[עריכה]
ויחל משה. תניא, כמה ישהה בין תפלה לתפלה [ט"ז], רב הונא ורב חסדא, חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו, דכתיב (ר"פ ואתחנן) ואתחנן אל ה' [י"ז], וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו, דכתיב ויחל משה [י"ח] (שם ל' ב').
ויחל משה. תניא, ר' אליעזר הגדול אומר, מלמד שעמד משה בתפלה עד שאחזתו אחילו, מאי אחילו, א"ר אלעזר – אש של עצמות [י"ט] (שם ל"ב א').
ויחל משה. א"ר אלעזר, מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקב"ה עד שהחלהו [כ], ורבא אמר עד שהפר לו נדרו, כתיב הכא ויחל וכתיב התם (פ' מטות) לא יחל דברו, ואמר מר, הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו [כ"א] (שם שם).
ויחל משה. אמר שמואל, מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם, שנאמר (פ' ל"ב) ואם אין מחני נא מספרך [כ"ב], ר' יצחק אמר, מלמד שהחלה עליהם מדת הרחמים [כ"ג], ורבנן אמרי, מלמד שאמר לו, רבש"ע, חולין הוא לך מעשות כדבר הזה [כ"ד] (ברכות לב.).
יג[עריכה]
זכור לאברהם וגו'. א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא, כל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, משה אמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל תלו לו בזכות עצמו, שנאמר (תהילים קו כג) ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ [כ"ה] (שם י' ב').
זכור לאברהם וגו'. תניא, כשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות ותחנונים ולא נענה עד שאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל, והיינו דקאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עדנה [כ"ו] (שבת ל.).
אשר נשבעת להם בך. מאי בך, א"ר אלעזר, אמר משה, רבש"ע, אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה, עכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול [כ"ז] מה שמך הגדול חי וקים לעולם ולעולמים כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמים (ברכות לב.).
טו[עריכה]
משני עבריהם מזה ומזה. תניא, כיצד היו הלחות כתובים, ר' שמעון בן יוחאי אומר, עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה, דכתיב כתובים משני עבריהם, ור' סמאי אומר, ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה, דכתיב מזה ומזה הם כתובים [כ"ח] (ירושלמי שקלים פ"ו ה"א).
טז[עריכה]
והלחת מעשה אלהים. מלמד שהלחות היו כתובות ומונחות מששת ימי בראשית [כ"ט] (אדר"ן פ"ב).
חרות על הלחות. א"ר אלעזר, מאי דכתיב חרות על הלחות, אלמלא נשתברו לחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל [ל] (עירובין נד.).
חרות על הלחות. אמר רב אחא בר יעקב [אלמלא נשתברו לוחות הראשונות] לא היתה כל אומה ולשון שולטת בישראל, שנאמר חרות על הלחות, אל תקרא חרות אלא חירות [ל"א] (שם שם).
חרות על הלחות. א"ר יהושע בן לוי, [מאי דכתיב חרות על הלחות] אל תקרא חרות אלא חירות, לפי שאין לך בן חורין אלא זה שעוסק בתורה [ל"ב] [אבות פ"ו מ"ב].
יח[עריכה]
ויאמר אין קול וגו'. אמר לו משה ליהושע, אדם שהוא עתיד להנהיג שררה על ששים רבוא – ואינו יודע להבחין בין קול לקול [ל"ג] (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה).
קול ענות. מהו קול ענות – קול קילוס עבודת כוכבים [ל"ד] (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה).
יט[עריכה]
ויהי כאשר קרב. [אבל מקודם לא שבר], אמר ר' חלקיה בשם ר' אחא, מלמד שלא יהא אדם דן באומדנא [ל"ה] (שם שם).
וישבר. תניא, משה שבר את הלחות מדעתו, מאי דרש, אמר, ומה פסח שהיא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה וישראל מומרים על אחת כמה וכמה [ל"ו] (שבת פז.).
כ[עריכה]
וישם את בני ישראל. [ולמה כן, תני] נתכוין היה לבודקן כסוטות [ל"ז] (ע"ז מד.).
כד[עריכה]
ויצא העגל. תניא, ר' שמעון בן אלעזר אמר, לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המערערים, שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה [ל"ח] (מגילה כה:).
כו[עריכה]
כל בני לוי. אמר רב יהודה, שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים, שנאמר ויאמר משה מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי [ל"ט] (יומא סו:).
לא[עריכה]
חטאה גדולה. בעבודת כוכבים כתיב חטאה גדולה ובלשון הרע כתיב (תהילים יב ד) לשון מדברת גדולות, ללמדך שכל המספר לשון הרע מגדיל עונו כנגד עון עבודת כוכבים [מ] (ערכין טו:).
ויעשו להם וגו'. תניא, ר' עקיבא אומר, לא שצריך אדם לפרט את החטא, שהרי הכתוב אומר (תהילים לב א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב, אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שיאמרו די גרם להם שעשו אלהי זהב [מ"א] (יומא פו:).
אלהי זהב. תניא, ר' לוי אומר, מפני מה אין כהן גדול משמש ביוהכ"פ בבגדי זהב, מפני שאין קטיגור נעשה סניגור, אתמול ויעשו להם אלהי זהב ועכשיו הוא עומד ומשמש בבגדי זהב [מ"ב] (ירושלמי יומא פ"ז ה"ג).
לב[עריכה]
ואם אין מחני נא. אמר שמואל, מלמד שמסר נפשו עליהם [מ"ג] (ברכות לב.).
מחני נא וגו'. א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן, שלשה ספרים נפתחים בר"ה, אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים, א"ר נחמן בר יצחק, מאי קרא ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, מחני נא – זה ספרן של רשעים, מספרך – זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת – זה ספרן של בינונים [מ"ד] (ר"ה טז:).
לד[עריכה]
וביום פקדי ופקדתי. תני משום ר' יוסי, עת היא מזומנת לפורעניות [מ"ה] (סנהדרין קב.).
וביום פקדי ופקדתי. א"ר יצחק, אין לך כל פורעניות שבאה לעולם שאין בה אהד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם [מ"ו] (שם שם).
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ ר"ל עברו שש שעות היום ועוד לא בא, כפי שיתבאר בסמוך ושהבטיח להם לבא בתחלת שש שעות והם טעו בדבריו כמו שנבאר. ויתכן דלכן הוציא המלה בשש מפשטה, דהכונה נתאחר, משום דלפי חקי הלשון היה צ"ל כי בוש בשי"ן אחד, כמו ויחלו עד בוש (שופטים ג כה) ויפצרו עד בוש (מ"ב ב'), ובכפילות השיני"ן נמצא רק כאן ובשופטים ה' בסיסרא, מדוע בושש רכבו לבא, וגם שם דרשו כמו כאן מדוע בא שש ולא בא כמבואר במ"ר בראשית ס"פ י"ח.
- ↑ ר"ל בתחלת שש שעות אני בא. ומה שקבע זמן ירידתו בו' שעות י"ל ע"פ המבואר בשבת פ"ו ב' על הפסוק (ישעיה מא) לא מראש בסתר דברתי דקאי על נתינת התורה שהיתה בפרסום, וזמן היותר מסוגל לפרסום הוא בשש שעות היום שאז כל בני האדם נעורים כמבואר בפ' לך בעצם היום נמול אברהם, ודרשו במ"ר בעצם היום – בו' שעות, כדי לפרסם דבר המילה.
- ↑ סיבת הדבר שלא בא לאותה שעה הוא משום דטעו ישראל בדבריו, שהם סברו שיום שעלה הוא ממנין ארבעים יום, ובאמת כונתו היתה על מ' יום שלמים שכל יום יהיה יום ולילה וכדכתיב שהיה במרום ארבעים יום וארבעים לילה ויום שעלה לא היה לילו עמו, ועיין בפירש"י בפסוק זה ובדרשה הבאה.
- ↑ כלומר הראה להם בדמיון וברעיון דמות מטתו עם גופו כדי לאמת דבריו שאמר שמת. ונראה דלמדו כן מלשון כי זה משה, וכתבנו בחבורנו כ"פ כי לשון "זה" מורה בכ"מ על ההוראה באצבע [ע"ל בס"פ בא בפסוק בעבור זה עשה ה'], וא"כ כשאמרו כאן כי זה משה האיש, הרי הראו באצבע עליו, ובאמת הרי לא היה אז לפניהם, לכן דרשו שהראה להם השטן דמות מטתו עם גופו והראו על גופו ואמרו כי זה משה האיש.
- ↑ מלשון בעתה ופחד, ור"ל האיך נקרא ולא תאחזנו פחד, כדמפרש. ויש גורסין ולא נבהת בה"א, והוא מלשון בזיון וחרפה, כתרגום והחזיקה במבושיו (ס"פ תצא) בבית בהתתיה, ור"ל האיך נקרא ולא נבוש, וכדמפרש.
- ↑ ר"ל כי כשהיו צריכין לנדב למשכן לא נתנו כל העם רק נדיבי הלב, וכשהיו צריכין זהב לעגל ויתפרקו כל העם.
- ↑ כלומר י"ב עגלים עגל לכל שבט ושבט ואחד היה משותף לכל השבטים ביחד, ודמוסיא הוא הנהגה כללית בלשון רומי.
- ↑ כונת הדרשה ליישב סתירת הלשונות דכאן כתיב אלה אלהיך אשר העלוך, בלשון רבים, ובנחמיה כתיב זה אלהיך אשר העלך בלשון יחיד, ודרשו שזה שנאמר בלשון רבים מוסב על מאמר כל שבט לעגל שלו, ומה שנאמר בלשון יחיד מוסב על מאמר כל העם להעגל המשותף, ועיין בויק"ר פ' ה' ובדרשה הבאה.
- ↑ פירש"י שאיוו אף לאלהות אחרים וקבלו עליהם, עכ"ל. ולא נתבארה כונתו, אך כפי המתבאר מסוגיא דע"ז נ"ג ב' הכונה שאיוו לאלהות הרבה הם העבודה זרה של האשרות דפריך שם על הא דכתיב ואשיריהם תשרפון מכדי ירושה היא א"י לישראל ואיך העובדי כוכבים אוסרין דבר שאינו שלהם ומשני מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו וכי אתו עובדי כוכבים ועבדו שליחותייהו קא עבדי, ופריך ודילמא בעגל ניחא להו במידי אחרינא לא ומשני אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלהות הרבה, ע"כ, ור"ל אפילו לעבודה זרה דאשרות.
- ↑ שהרגוהו על שסירב עצמו לעשות העגל. ועיין בסמוך.
- ↑ ומקור הדבר שהרגו את חור מבואר בתנחומא פ' תצוה, תדע לך שהרגו את חור, שהרי קודם שעלה משה להר אמר להם לישראל הנה אהרן וחור עמכם (ס"פ משפטים) וכשירד מן ההר אי אתה מוצא שהזכיר את חור, ע"כ. ועוד מבואר שם ובמ"ר פ' בהעלותך פ' ט"ו שהרגו גם השבעים זקנים, וילפו מדכתיב (ירמיה ב לד) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה, מאי על כל אלה בשביל אלה אלהיך, והיינו ג"כ מפני שלא שמעו להם לעשות העגל, אבל לא נתבאר איפה מרומז בפסוק גם בכנפיך הריגת הזקנים, והמפרשים לא בארו מאומה. ונראה ברור דמכוין למ"ש במ"ר פ' שמות פ' ה' למה נמשלו ישראל לעוף מה עוף אינו פורח אלא בכנפים אף ישראל אינם יכולים לעמוד אלא בזקנים, הרי דנמשלו זקנים לכנפים, ולפי"ז מבואר הרמז לזקנים בלשון כנפיך, ודו"ק.
- ↑ ומסיים בגמרא מיד תשש כחו של משה ולא היה בו כח לדבר, וכיון שאמר הקב"ה הרף ממני ואשמידם, אמר משה, דבר זה תלוי בי מיד עמד ונתחזק בתפלה וביקש רחמים, ופירש"י הראהו שיש כח בידו למחול ע"י תפלה, עכ"ל, והלשון למחול אינו מדוקדק כל כך, דהא המחילה היא מצד הקב"ה, ומצד משה הוי רק הסבוב והגרס לזה, ואולי צ"ל שיש כח בידו למחות, ע"ד ותגזור אומר ויקם לך, שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל, וכ"ה ברש"י בע"י. – והנה הפסוק הרף ממני הוא בפ' עקב, וצ"ע שלא הביא הפסוק שבכאן ועתה הניחה לי (פ' הבא), ובחא"ג נדחק בזה, ועוד קשה טובא עיקר הדיוק מאי לך רד, דלכאורה נראה דמדייק הלשון רד, שהוא לשון ירידה, אבל הן כלשון זה מצינו בכ"מ בתורה, כמו בפ' יתרו לך רד ועלית ואמרת, ועוד שם רד העד בעם, ויותר מזה שבהקב"ה מצינו לשון זה, וירד ה' על הר סיני, ועיין אדר"ן פ"א עשר ירידות ירדה שכינה על הארץ ובאור לשון זה פשוט, משום דההליכה משמים לארץ הוא בגדר ירידה, וא"כ מאי קשה ליה לשון זה כאן, גם אינו מבואר איפה מרומז בלשון זה עיקר הדרשה כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל. ולכן נראה דבאמת עיקר סמך דרשת הגמרא אינו על פסוק שלפנינו אלא אפסוק דפ' עקב, דכתיב שם בעת שסיפר משה לישראל ממה שנתוכח עם הקב"ה בעת מעשה העגל סיפר להם שהגיד לו הקב"ה רד מהר מזה כי שחת עמך, ומדצוהו לירד מהר משמע שלא ניחא ליה היותו בשם, ודרש עוד ע"ד אסמכתא שהורידו מגדולתו שבאה לו בשביל ישראל, וסמך זה על הלשון "מזה", שכן מצינו שרגילין חז"ל לדרוש המלה זה נוטריקון על ישראל כמו בירושלמי שקלים פ"א ה"ג דרשו זה יתנו [בשקלים] י"ב שבטים יתנו, דזה בגמטריא י"ב, וע' בבבלי מנחות פ"ט א' שמן משחת קודש יהיה זה, זה בגמטריא י"ב, יעו"ש. ולפי"ז ניחא מה שהערנו למה מביא כאן הגמרא פסוק דפ' עקב ולא הפסוק שלפנינו הניחה לי, דמדאתחיל בפ' דפ' עקב בפסוק לך רד מהר מזה מביא גם הפסוק השני מאותה הפרשה. ואמנם לפי"ז יהיה לשון הגמרא כאן צריך תקון קצת, ובמקום מאי לך רד צ"ל מאי לך רד מהר מזה, או דסמכה הגמרא כלל דרשה זו על פסוק זה המוקדם בתורה בסמיכות על לשון הפסוק דפ' עקב שהוא רק חזרת ובאור לשון פסוק זה, ודו"ק.
- ↑ י"ל בטעם הדרשה, דמפרש הניחה לי, כמו הניחו ויקלל (ש"ב ט"ז), אל תנח ידך, והכונה אל תעצור אותי, ומפרש ציור הענין איך עצרו משה, שתפסו כאדם שתופס את חבירו בבגדו.
- ↑ שלש רגלים הן רמז לאברהם יצחק ויעקב שהם יסוד האומה, ור"ל אם זכות כולם לא עמדה לפניך להגן איך תגן זכותי אני לבדי לכשתכעוס עלי אחר שתשימני לגוי גדול.
- ↑ ואע"פ שהוא לא ביקש הגדולה רק הקב"ה עוררו לזה, אך הכונה כיון שהסכים לזה ולא ביקש רחמים הוי כאלו ביקש מעצמו.
- ↑ כשמתפלל ב' תפלות, כגון בין שחרית למוסף או היכי ששכח ולא התפלל שצריך להשלימה כשמתפלל תפלה שלאחריה ומתפלל שתים, ועיין בסמוך אות י"ח. וטעם השהוי נראה משום דאין עושין מצות חבילות חבילות, כמ"ש בסוטה ח' א'.
- ↑ ר"ל עד כדי שתהא דעתו מיושבת להתפלל בלשון תחנה.
- ↑ גם זה כעין פירוש שתתחונן, ובלישנא בעלמא פליגי. ובירושלמי כאן איתא דהוא כדי שיעור הילוך ד' אמות, וע' באו"ח סי' ק"ה. והנה לפי מה דקיי"ל באו"ח סי' ק"ח דצריך לומר אשרי בין תפלה לתפלה לא יצוייר דין זה כי אם בשעה ולא התפלל מנחה דמתפלל ערבית שתים דאז א"צ לומר אשרי, דזולת מקרה זו הלא אמירת אשרי מפסקת, ודין זה דשהוי איירי רק בתפלת י"ח כמבואר בשו"ע שם. וע' בשו"ת הרשב"א סי' תל"ו דהש"ץ אחר תפלה בלחש יעמוד כדי הילוך ד' אמות קודם שיחזור למקומו, להתפלל לפני הצבור, וזה נסמך ג"כ על דרשות שלפנינו. ובב"י או"ח סי' קכ"נ כתב דיחיד לאחר שמתפלל י"ח יחזור למקומו אחר שיעור הלוך ד' אמות, והב"ח כתב אחר שיתחיל הש"ץ, ומכאן משמע כהב"י, שהרי מבואר כאן דשעור שהיה הוא כדי שתתחונן או כדי שתתחולל דעתו עליו ומבואר בירושלמי דשיעור זה הוא כדי הילוך ד' אמות.
- ↑ ר"ל דבר בחומו עד שאחזתו חום אש בעצמיו, ומדייק זה מלשון ויחל מדלא כתיב ויתפלל, דבקשה רגילית מתוארת בלשון תפלה, וזולת לשון זה כל הלשונות מורות יותר על הרגיל, ולכן דרשינן ביבמות ס"ד א' הלשון ויעתר יצחק מדלא כתיב ויתפלל, וכן דרשו בחולין צ"א ב' ויפגע במקום שהוא לשון תפלה, וכן דרשו באגדות הלשון ואתחנן אין חנון אלא מתנת חנם, וזה ג"כ מדלא כתיב ואתפלל, וזה טעם כל הדרשות הבאות שדרשו הלשון ויחל.
- ↑ פירש"י עד שהפציר בו, ור"ל עד שפעל אצלו למחול להם, ודרש הלשון ויחל כמש"כ באות הקודם.
- ↑ פירש"י נדרו – דבורו שאמר ואכלם, עכ"ל, אבל במ"ר מבואר שאמר כבר נשבעתי זובח לאלהים יחרם והם עשו את העגל, ולפי"ז מדוייק הלשון נדרו דהיינו שבועה שענין אחד להם, והגרי"ב בגה"ש הגיה עד שהתיר לו נדרו, וכונתו משום דלשון הפרה שייך בבעל והתרה בחכם כמבואר במס' נדרים. אמנם יש לקיים [ע"ד דרש אגדיי] הגירסא עד שהפר ע"פ מ"ד במדרש שוח"ט על הפסוק תפלה למשה איש האלהים, למה נקרא איש האלהים, מה האיש הזה אם רצה להפר נדרי אשתו מיפר ואם רצה לקיים מקיים, כך כביכול אמר משה קומה ה' שובה ה', יעו"ש, והדברים א"צ באור. ועיין בב"ב ע"ד א' בת קול יוצאת ואומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי, ופשוט י"ל דשם הפרה הוא שם כולל לכל עניני התרת נדרים, וכ"כ התוס' בבכורות ל"ו א'.
- ↑ אף הוא מדייק לשון ויחל מדלא כתיב ויתפלל כמש"כ לעיל אות י"ט ודריש ויחל מלשון חלל שעשה עצמו חלל, ומסמיך זה גם על מ"ש מחני נא מספרך.
- ↑ דריש ויחל מלשון הנחה כמו יחולו ברכות על ראשך, ור"ל שהניח על ישראל מדת הרחמים.
- ↑ דריש ויחל מלשון חולין, וכהאי גונא דרשו באגדות ויחל נח עשה עצמו חולין. ויתכן דנקט לשון זה שרמז לתפלת אברהם בסדום שגם הוא אמר כלשון הזה, כמ"ש בע"ז ד' ב' [ולפנינו בפ' וירא], וכיון בזה דחלילה להמית צדיק עם רשע והיתה כונתו שאם יהיו עשרה צדיקים יגינו על כולם ואף כאן היה שבט לוי שלא נשתתפו במעשה העגל כפי שיתבאר לקמן בפ' כ"ו.
- ↑ ולהיפך מי שתולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים [אם בכלל ראוי לזכות] כמו חזקיהו שאמר (מ"ב י"ט) זכר נא את אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים כמ"ש הקב"ה (שם) וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי, ועיין בדרשה הסמוכה.
- ↑ לכאורה דרשה זו סותרת להקודמת, דתלה לו הקב"ה למשה בזכות עצמו, אך י"ל דשתיהן מתאמתות, דבשביל הסליחה הראויה היתה לבא בשביל האבות תלו לו בזכות עצמו, אבל לולא ביקש בשביל האבות לא היתה ראויה סליחה כלל לבא.
- ↑ רומז למ"ש ס"פ וירא בי נשבעתי כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך.
- ↑ ר"ל ארבעים דברות על לוח זה וארבעים על לוח זה. ובירושלמי מבואר עוד, דר' חנינא בן גמליאל ס"ל חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה שנאמר (פ' ואתחנן) ויכתבם על שני לחות אבנים, והלשון משמע ליה שהיו כתובים כולם על שני הלחות, ומכיון שהיו בס"ה עשרה הרי היה על כל אחד חמשה דברות, ורבנן אמרי עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, דס"ל דויכתבם משמע כולם על כל לוח, יעו"ש. ומה שנראה בזה הוא כמש"כ בס' עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו ח"ב פ"ב כי כל אחד מהתנאים מוסיף על דברי חבירו ולא פליגי, וכולהו ס"ל דרוחב מקום הדברות היה מחזיק ששה על ששה טפחים לא פחות ולא יותר, והיו נקראים בכל רוח ובכל פינה בשטח אחד, למען יקראו כל הקרב הקרב מארבע דגלים, והיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו, ולא כמעשה הדיוט, וברירא דמילתא, דמ"ד חמשה חמשה חשיב להו בזמן שעל צד ינשאו על שתי ידיו של משה והיו תואמים ומאירים אל עבר פניו, והוא צופה והוגה בהם את כל הדברות חמשה על זה וחמשה על זה, שהרי כל עובי אחד מהן שלשה טפחים, כנודע, ומ"ד עשרה על כל לוח חשיב להו בפתחו אותם לעיני כל ישראל וכדרך שמונחים בארון, כדאיתא בב"ב י"ד ב', והיו עשרים לכל חדא מינייהו בהחשב שני עבריהם [וזה דעת מ"ד עשרים לכל רוח], והאומר ארבעים על זה וארבעים על זה מוסיף צדי צדדים שהם ארבעה ללוח אחד וחמשה דברות לכל אחת מהן כמו שזכרנו. ולפי זה צ"ל דמה שאמר כיצד היו כתובים, פירושו כיצד היו נראים כתובים, דגוף הכתיבה היה לכולם בשוה, ורק בזה פליגי איך היו נראים, וכל אחד חשיב לפי ערך מקום וזמן מיוחד, דרחב"ג חשיב להו כשהיו ביד משה נכפלים זה עם זה והיה למראה עיניו מה שכתוב בשטחי העובים לפניו חמשה על זה וחמשה על זה, ורבנן חשבי להו כשהיו מונחין ופתוחין ונראים לכל הבאים לקרות בהם במה שהוא לפניהם, ורשב"י חשיב להו בזמן שהיה משה מגביהן במה שהם פתוחין ולהראותם לכל הבאים מפה ומפה, ולא חשיב הכתוב בשטחי העובים, משום שלא היו נוחין כל כך להראות לכל ולקרות בהם כשהם נגבהים וזקופים בידי משה, ור' סמאי מוסיף גם הכתוב בשטחי העובים. וע"ע בס' מה"פ לירושלמי מש"כ בזה.
- ↑ נראה דנראה לו דנבראו בששת ימי בראשית משום דכתיב מעשה אלהים וכתיב ויכל אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו וא"כ גם מלאכה זו בכלל, ובפסחים נ"ד א' דריש שהתורה נבראת קודם שנברא העולם, ויליף מדכתיב ה' קנני ראשית דרכו, ולכאורה לפי דרשה שלפנינו היה יכול להביא ראיה מכאן. אך באמת הלחות והתורה שני דברים הן, התורה נבראת קודם שנברא העולם והלחות בין השמשות.
- ↑ נראה דלכן דריש המלה חרות משום דמקודם אמר שהיו כתובים וכאן אמר חרות, דהיינו חקוק, ולכן דריש שבא לרמז שהיתה נתפסת התורה לישראל באופן שלא ישכחו לעולם, וכמו החקיקה על האבנים שאינה נמחקת, ואע"פ שכתבו התוס' בגיטין כ' סע"א דמכאן ראיה דחקיקה קרויה כתיבה, בכ"ז לא נמנע לדרוש ע"ד אסמכתא להשוות הלשונות.
- ↑ גם הוא דריש המלה חרות ע"פ הדיוק שכתבנו בדרשה הקודמת, ואמנם לא נתבאר מאי שייכות שכר העדר שליטת האומות בישראל לזכות זה, וי"ל דדרשה זו דראב"י מוסבת על הדרשה הקודמת אלמלא נשתברו הלחות לא היתה נשתכחה תורה מישראל, והנה אמרו בחגיגה ה' ב' כיון שגלו ישראל ממקומן שוב אין לך בטול תורה גדול מזה, מבואר דהגלות מונע קיום התורה, וא"כ אחרי דקיום הלחות היה גורם לקיום התורה ואחרי דגלות סותר קיום התורה, א"כ ממילא היה קיום הלחות גורם גם שלא יגלו ישראל, ודו"ק.
- ↑ עיין מש"כ לעיל אות ל' בבאור דיוק הלשון חרות. והכונה שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה י"ל ע"פ המבואר בפ"ג דאבות מ"ה כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכיות, ובשמ"ר פ' מ"א איתא מהו חרות חירות מן המלכיות, ונראה שזו היא כונת המ"ר, ובזה אפשר לפרש מה שדימו חז"ל (מנחות צט:) את התורה לצפור דרור, מפני כי הצפור הזה כידוע אינו מקבל מרות ודרה בבית כבשדה (ע' ביצה כ"ה ב') כמו כן העוסק בתורה אין עליו מרות בו"ד והוא בן חורין. גם יש לפרש הענין חירות מן המלכיות ע"פ מה דקיי"ל ת"ח שתורתו אומנתו פטור ממסים וארנונית המלך ובני העיר חייבין ליתן חלקו כמבואר ביו"ד סי' רמ"ו.
- ↑ יתכן דדריש כן מאריכות הענין שאמר משה אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, דלכאורה כל זה מיותר, והול"ל בקצור קול ענות אנכי שומע, ולמה חשיב כרוכלא תכונת הקולות, ודריש שבא בזה להוכיח את יהושע שאמר קול מלחמה במחנה שומע, כי מהראוי היה לו להשים לב להבין בין קול לקול מפני עתידת גדולת שררתו, שלאדם בעל שררה וגדולה כזו ראוי שיהיה לו גם כשרון בחינת הקולות.
- ↑ נראה דדריש קול ענות, כמו על מחלת לענות (תהילים פח) שענינו הרמת קול בשיר ורננה, יעו"ש, והכא שמע קול שיר ומזמור לעגל, ורש"י פירש קול ענות קול חירופין וגדופין, ויתכן דכיון לדרשה זו דירושלמי.
- ↑ ר"ל אע"ג דמקודם שיער שהקול הוא קול שמקלסין לעבודת כוכבים כמבואר בדרשה דלעיל, בכ"ז לא שיבר את הלחות עד שקרב אל המחנה וראה בעיניו את העגל והמחולות, כדכתיב ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא וישבר, כך פירשו המפרשים. אבל אין צורך לזה, די"ל בפשיטות כי הקב"ה אמר לו כי שחת עמך ובכ"ז לא עשה מעשה עד אשר קרב וראה.
- ↑ עיין בתוס' כתבו אין זה ק"ו גמור, דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ"מ לא היה לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה עכ"ל, והנה באדר"ן פ"ב איתא שאמר משה האיך אני נותן להם את הלחות שהם מחייבים אותם מיתה דכתיב בהם זובח לאלהים יחרם [ואע"פ דעל הלחות היו כתובים רק עשרת הדברות, אך תמצית כל התורה היתה כלולה בהם כמש"כ רש"י ס"פ משפטים], אלא אשברם ואחזירם למוטב ואח"כ אתן להם לוחות אחרים, ע"כ, ולפי"ז ממילא מיושב הערת התוס', שהרי לא היה יכול ליתן להם אותם הלוחות, כמבואר.
- ↑ על אלה שלא היו עדים והתראה על עבודתם את העגל שתו מן המים וצבו בטניהם ומתו.
- ↑ פירש"י העיזו פניהם לומר יש ממש בע"ז, עכ"ל, ונראה הכונה שלשון ויצא משמעו שהודה שהיה בו רוח חיים, שיצא מעצמו.
- ↑ והקשו בגמרא מהא דכתיב בפ' ברכה וללוי אמר וגו' האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע ודרשינן דקאי על זמן העגל שנעשו אכזרים על אבותיהם ואמותיהם ואחיהם ובניהם לנקום נקמת ה', אלמא אביו ואמו ואחיו ובניו עבדו ע"ז [וצ"ע שלא הקשו מפ' שלפנינו שאמר להם משה איש בבנו ובאחיו, וע' בחא"ג וי"ל], ומשני אביו – אבי אמו מישראל, אחיו – אחיו מאמו מישראל, ובניו – בני בתו מישראל. וכתבו בתוס' ישנים דלא בעי למימר אמו מישראל, דלא מסתבר ליה שעבדו נשי הלוים ע"ז, עכ"ל, וכנראה היתה לפניהם הגירסא אמו – אם אמו מישראל, וכן היה הנוסחא לפני הת"י וכ"מ בילקוט, וגירסא זו נכונה יותר, דלפי גירסתינו קשה דמקשה גם מאמו ולא תירץ כלום, אך צריך להגיה בדבור המתחיל של התוס' אבי אמו – וצ"ל אם אמו. ומש"כ דלא מסתבר ליה שעבדו נשי הלוים ע"ז – כנראה סמך על המבואר במדרשים דנשי דור המדבר צדקניות היו שלא השתתפו בעגל. ומ"ש בגמרא כאן בניו בני בתו מישראל משמע דגם בני הבת נקראים בנים סתם, וכן משמע ממה שאמר לבן ליעקב הבנים בני דקאי על בני רחל ולאה, וצ"ע ביבמות ס"ב ב' שחקרו בגמרא מנה"מ דבני בנים הרי הם כבנים, ופירש"י בני בנים פשיטא ליה ומבעי על בני בנות, ולמה לא סמכו מכאן שקראה התורה לבני בנות בנים סתם, וע"ע מש"כ בארוכה מזה בפ' ויגש בפסוק ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק.
- ↑ ומפרש עוד דכן מגדיל עונו נגד שפ"ד דכתיב (בפ' בראשית) גדול עוני מנשוא, וכנגד גלע"ר דכתיב (פ' וישב) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, ונראה כלל הבאור, דע"י לשה"ר אפשר לבא לכל אלה החטאים ולכן דנו את המספר לה"ר כגורם לעבירות אלו
- ↑ והוא למוד זכות על ישראל, יען כי כן הוא מטבע האדם לבעט מרוב טובה כמש"כ ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים (פ' וילך) וכדומה פסוקים שונים, ועיין מש"כ בזה בר"פ דברים. ודעת ר' יהודה בן בתירא דצריך לפרט את החטא, וקיי"ל כר"ע, ובכלל קשה לדעת ריב"ב מאי ראיה מכאן לדעלמא שהרי מבואר בסוטה ל"ב ב' לענין אם צריך אדם לפרסם חטאו ומסיק דכל החטאים אין צריך לפרסם וחטא ע"ז צריך לפרסם כדי שיכסוף ויתכפר בזה, והסברא נותנת דכיון דמצוה לפרסם מצוה גם לפרט, שהוא מענין פרסום וא"כ אחרי דכאן היה חטא ע"ז לכן היה צריך לפרט, אבל בשאר חטאים באמת אין צריך, וצ"ע. וע' ברמ"א לאו"ח סי' תר"ז דמה שנהגו אצלנו ביוה"כ לומר נוסח על חטא בפרטיות אע"פ דקיי"ל כר"ע דא"צ לפרט, אך מכיון שכולם אומרים זה הוי זה כנוסח התפלה, יעו"ש, ולי דבר זה צ"ע מסוגיא דסוטה שהבאנו (ל"ב ב') דמביא שם ראיה שאומר אדם גנותו בקול רם מהא דפ' בכורים ארמי אובד אבי דכתיב שם וענית ואמרת, וכל עניה היא בקול רם, יעו"ש, ולדברי הרמ"א קשה מאי ראיה מפ' בכורים שהיא תפלה הקבועה לרבים, וצ"ע. אבל באמת נ"ל סברא אחרת בטעם הדבר שאנו אומרים נוסח ע"ח ביוהכ"פ, יען דהלשון שאומר ר"ע אינו צריך לפרט החטא מורה מפורש שרק אין חיוב בזה אבל בודאי רשאי לומר, ולכן אחרי דלר"ע רשות ולריב"ב חובה לכן אנו נוהגין לומר כזה ביוהכ"פ כמו שאנו נוהגין לומר כמה פיוטים וסליחות ביוהכ"פ אע"פ שאינם מעיקר הדין והחיוב.
- ↑ ענין זה בא גם בבבלי ר"ה כ"ו א'. ואע"פ דגם בכל ימות השנה משמש בבגדי זהב, אך שאני יוהכ"פ דמשמש בפנים ומבקש לכפר על עמו ישראל.
- ↑ נראה דמפרש מחני מספרך היינו מספר החיים, דסתם מחיקה מספר הוא מספר החיים וכמש"כ בתהילים (מ"ט) ימחו מספר חיים, ועיין בדרשה הסמוכה. והמשך דרשה זו באה לפנינו לעיל בפסוק ויחל משה (י"א).
- ↑ לא נתבאר יפה משמעות דבר זה מלשונות אלו, ובגמרא מפרש של רשעים נדונין למיתה מיד ושל צדיקים לאלתר לחיים, ובינונים תלוים ועומדים עד יוהכ"פ ולפי"ז לשון מחיקה שייך בספרן של רשעים כיון דנדונין למיתה מיד הוי שמם כנמחק, ושל צדיקים שייך שהם קבועים בספר לעולם בלא שנוי ושל בינונים שייך כתיבת הזכיות או החובות שבין אלו הימים שתלוים ועומדום, וכיון שמשה זכר שלשה שמות אלו דרשו שרמז לשלשת ספרים אלו.
- ↑ עיין בתענית כ"ו א' חמשה דבריס אירעו לאבותינו בשבעה עשר בתמוז, בו נשתברו הלוחות, בו בטל התמיד, בו הובקעה העיר, בו שרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל, ועל ברייתא זו סמך ר' יוסי בדרשתו זו.
- ↑ נראה דלאו דוקא אחד מכ"ד אלא ר"ל דבר מועט, וכמו דאיתא הלשון בענין קרוב לזה בירושלמי תענית פ"ד ה"ה אין לך כל דור ודור שאין בו אונקי [אונצי], משקל קטן, מדור העגל, וכונת הדרשה כזו שלפנינו.