אילת השחר/שבת/קלג/ב
ציצין המעכבין את המילה. מבואר בפ"ת (יו"ד סי' רס"ה סק"ה) בשם החת"ס דמוהל שמל והשאיר ציצין המעכבין וחוזר ומלן אחר זמן דצריך לברך שוב, ואפשר דה"ה בשני מוהלין שזה מוהל וזה פורע ואחד לא שמע ברכת חבירו חוזר ומברך על הפריעה. [והעירו דבחי' ר' חיים הלוי הל' שחיטה כתב דכל שאין המצוה בשלימות אין מברכין עליה, ויל"ע אם דומה לנידון דשם].
פירש. צ"ע מהו גדר "פירש", מתי נחשב הכל המשך המעשה הראשון, ומתי הוי מעשה חדש. ולשון רש"י "שלא סילק ידו". אבל גם זה אינו מבורר, ומה הדין אם אוחז ידו בערלה רק שהפסיק זמן רב מלימול.
מאן תנא פירש אינו חוזר. משמע דהפשטות היא שאפי' פירש חוזר, ולא נתבאר מדוע שיחזור, הרי המילה כבר נגמרה, ולמה ידחה שבת דבר שאינו מעכב במצוה. [והנה רש"י פירש הכל לענין שבת, אבל הרמב"ם פ"ב ממילה ה"ד סובר דאפי' בחול אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה].
ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. יש להתבונן מפני מה תנא זה נקרא בהך לישנא מה שלא מצינו בשאר התנאים, וכולהו נקראים בשם אביהם בקצרה, בן ר' ולא בנו של ר' ואילו הוא נקרא בנו של ר' יוחנן. והעירו דטפי מהכי מצינו בתוספתא כמה פעמים שנקרא ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה, והגר"א בהגהותיו הגיה "בנו של" ר' יוחנן בן ברוקה. וכנראה שהיה סיבה בדבר של יחוס וכדו', וכעין מש"כ בתשובות הגאונים (סי' י"ח) בטעם שנקרא אבוה דשמואל.
דבעינן זה אלי ואנוהו. מבואר דסברא זו דחיא שבת. והנה בפשטות ענין "נוי מצוה" שיהא יפה, כמו אתרוג הנראה יפה לעיני בני אדם, אבל בשם הגרי"ז מבריסק מטין לפרש שהמצוה היא יותר נאה ומהודרת. [ועי' כתבי הגרי"ז נזיר דף ב' ב' מש"כ על שיראים נאים]. והעירו, דלכאורה א"א לפרש כן גבי שופר נאה וקולמוס נאה, שזה אינו בגוף המצוה אלא בדבר שבו מקיימים את המצוה, ומשמע דגם בגשמיות של חפץ המצוה יש ענין של נוי, [ועי' קסת הסופר סי' ג' ס"ו] אמנם יש פעמים שאינו בחפץ של המצוה רק בקיום המצוה, כגון מה שאמרו בסוכה (דף ל"ג א') דיש לאגוד הד' מינים משום זה אלי ואנוהו, דלכאורה אינו עושהו יותר יפה, רק שהמצוה היא יותר נאה, אמנם אפשר דהוי גם יותר יופי חיצוני כשהכל אגוד יחדיו ולא כל אחד בפני עצמו.
זה אלי ואנוהו. הנה פסוק זה אמרו משה וישראל בשירת הים, ולא נאמר כלל שהוא דין לעשות כן, ועוד דזה נאמר קודם מתן תורה. ואמנם נכתב בתורה וחזינן שהוא דבר טוב, אבל יל"ע מנלן דהוי חיוב, וגם למה זה מחייב את הדורות הבאים.
והנה בפשיטות דין "זה אלי ואנוהו" אינו מעכב, אבל רש"י בסוכה (דף כ"ט ב') ס"ל דמעכב, ועיין תוס' שם.
מי שנשבע לא ללמוד בס"ת נאה, מסתמא הנדר חל, וכן בנשבע ללמוד בס"ת נאה השבועה חלה, ולא חשיב נשבע על המצוה, דאינו מפורש בתורה, שלא נתפרש ענין הנוי כמה נצרך. וכמש"כ תוס' שבועות (כ"ג ב' ד"ה דמוקי), דכל שנזכר איסור בעלמא ולא נתפרש לא נחשב נשבע על המצוה.
וכתוב בו לשמו. צ"ב למה מכניס דין זה באמצע הנך דקחשיב שצריך שיהיו נאים, ומשמע דהדין לשמה מלבד שתלוי בו כשרות הס"ת הוא גם תוספת בנוי. דהא גם בס"ת שלא נכתב לשמה שאינו כשר לקריה"ת מ"מ הוי חפץ של מצוה, ואם אחד ישבע שלא ישתמש בדבר שיש בו מצוה, אז אף אם לא כתבו לשמו מ"מ עבר על השבועה ויש תוספת נוי אם יהיה גם לשמה. ועוד נ"מ בס"ת שאינו רוצה לצאת בו יד"ח קריאת התורה, ומ"מ יש בו ענין של נוי. ועוד רצו לומר ע"פ המבואר בגיטין (דף כ' א') דכתב לשמה ע"ג שלא לשמה יש בו חסרון דזה אלי ואנוהו, וזהו שאמר שיכתוב לשמה כדי שלא יצטרך לעבור עליו לשמה ויהיה בו חסרון של "ואנוהו".
בשיראין נאים. ובכלל זה שהארון קודש יהא נאה. ואפשר דכל מה שעושה לכבוד המצוה הוי נוי מצוה, ואפי' אם ילבש בגדים מכובדים כשהולך לקיים המצוה הוי בכלל זה אלי ואנוהו (ועיין לעיל דף כ"ב א').
מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום. יל"ע דהרי לדבר זה יש פסוקים אחרים דכתיב (דברים י"א כ"ב) ללכת בכל דרכיו ודרשו חז"ל בספרי מה הוא חנון וכו'. וברמב"ם (פ"א מדעות ה"ו) מביא כן מהפסוק והלכת בדרכיו (דברים כ"ח ט').
ר' יוסי אומר נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת. ופירש"י אלמא אע"ג דאיכא מצוה. צ"ב למה יש כלל מצוה, הרי כולם רואים את הלבנה, והקידוש יתקיים בין כך, ומה המצוה.
דלא ניתנה שבת לידחות. ופירש"י אפי' בהתחלתה דהא נראה בעליל. לפ"ז אם בתחילה היה להם חיוב ללכת [כגון שלא נראה בעליל], ואח"כ פקע החיוב [שנראה בעליל], נימא דהואיל וניתנה שבת לידחות רגע אחד יהא מותר לדחות גם בדבר שאינו דוחה שבת, וזה ודאי אינו. ולמה במילה כן מובן הסברא דהואיל וכבר התחיל הדחיית שבת רשאי לגמור. וכי יעלה על הדעת דאם הותר חילול שבת אחת יותרו עוד שבתות, ומה לי משבת לשבת, או מרגע לרגע, הרי כל רגע ורגע יש חיוב נפרד. ומיהו מצינו כעי"ז ברא"ש יומא (פ"ח סי' י"ד) בשם הראב"ד דחולה שיש בו סכנה הואיל והותר לבשל בשבילו הותר גם לשחוט בשבילו אע"פ שאין צורך.
רבנן דפליגי עליה דר' יוסי היא. צ"ב הדמיון לשם, דהלא ר' יוסי שם לא אמר שמותר לדחות שבת בשביל כך, רק אמר שאפי' שמפסיק אין חסרון בתמיד, ומנלן שמותר לדחות שבת בשביל כך. [וברש"י מבואר דאף דלא איירי לענין דיחוי שבת מ"מ מוכיח מהתם דע"י שנחשב "תמיד" זה גילוי שאין זה התחלה חדשה וה"ה בנידון דידן אין זה התחלה חדשה, ועדיין צע"ק דמנלן שזה סיבה לדחות שבת].
פלגא דמצוה. אין הכונה שקיים חצי מצוה, דהא לא חשיב מצוה כלל, אלא הכונה שעושה ברשות וכפירש"י.
וכגון דאתא בין השמשות דשבת. לכאורה הכוונה שכבר התחיל בין השמשות. והעירו דאיך מתחיל למול בין השמשות, הרי הוא ספק לילה ואין מילה בלילה. וא"כ נצטרך לומר דאתי כמ"ד מילה שלא בזמנה כשרה בלילה, וכמו שהעמידו התוס' בקדושין (דף כ"ט א') ברייתא דהתם כמ"ד מילה שלא בזמנה כשרה בלילה, והכא הויא מילה שלא בזמנה וכשרה בליל מוצ"ש. ואע"פ שהתחיל המילה בשבת ומסיים במוצ"ש, ונמצא שהכל הוא מעשה מצוה, צ"ל דכיון שסו"ס לא קיים המצוה בשבת הוי חילול שבת, ועיין בשו"ת בנין עולם להגרי"א חבר שעמד בזה. שו"ר דבשו"ת הגרע"א קמא (סי' קע"ד) ועוד אחרונים נקטו בפשיטות דכוונת הגמ' שהתחיל מעט לפני ביה"ש יעוי"ש.
ועברינן ליה. משמע דאע"פ שהיה מוהל קבוע מעבירים אותו מחזקתו.
מדקא מחללי עליה שבתא סכנה הוא. הנה בזמנינו נשתנו הטבעים והרופאים אומרים שאין צורך במציצה אלא סגי לכרוך על המילה סממנין, ואף שגם בזמנינו ודאי מחויבים להקפיד במציצה כמבואר בפוסקים, מ"מ צע"ק איך מותר למצוץ בשבת הרי הוא חבלה שלא לצורך. ועיין תפארת ישראל בבועז (אות א') שהאריך בזה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |