אילת השחר/שבת/קלג/א
לא נצרכא אלא לר' יהודה. עי' תוס' יומא דף ל"ה ד"ה הנימול, שהוכיחו מכאן דלר' יהודה דאוסר אינו מתכוין, הוא מדאורייתא [אע"פ שאינו מלאכת מחשבת], וע"ע רשב"א וריטב"א בסוגיין.
ואי איכא אחר ליעביד אחר. הבית הלוי (ח"א סי' י') מקשה דאין זו עיצה שאחר יעשה המילה, דיכול לקיים שניהם היינו דווקא כשהוא עצמו יכול לעשות שניהם דהא גם עליו איכא המצוה ואם אחר יעשנה הוא לא יקיים המצוה, וביבמות (דף כ' ב') ג"כ פריך אמאי בנפלה לפני ממזר אינה מתייבמת נימא אתי עשה ודחי ל"ת, אע"פ שאפשר לייבם ע"י אחר, והיינו משום שהוא צריך לקיים המצוה, [אמנם בקובץ הערות סימן י"ד אות י' מסופק בזה אם מתייבמת גם כשאפשר לייבם ע"י אחר]. מיהו כל זה קשה להסוברים שאין שליחות במילה, דאז מחויב לקיים המצוה בעצמו, אבל אם יש שליחות במילה שפיר יתן לאחר, ומ"מ יקיים המצוה. ועי"ש שהוכיח בבית הלוי מכח קושיא זו נגד שיטת הש"ך בחו"מ סי' שפ"ב דדייק מהרא"ש בחולין פ' כסוי הדם דלא שייך מינוי שליחות על מצות האב למול את בנו [וע"ע בביאור הגר"א יו"ד סי' רס"ה סעי' ז'].
עולת שבת בשבתו כו', ולא עולת חול ביו"ט. הרמב"ן הקשה מנלן למעט עולת חול ביו"ט דלמא רק ממעט אברי חול בשבת, עיי"ש מה שתירץ. והנה יש מקומות דאף יו"ט אקרי שבת (עי' מכילתא בשלח ויסע (פרשה ה') עה"פ ששת ימים תלקטוהו, ועי' בתוס' ביצה (דף ב' ב')). וגם במשנ"ב סי' נ"א ס"ק כ"ב כתב שאומרים ביו"ט מזמור שיר ליום השבת משום דיו"ט איקרי שבת. ואפשר דמשום זה היה משמע ליה דקאי על כל מה דאקרי שבת.
ולא מילה שלא בזמנה דאתיא מק"ו. רש"י מפרש דהק"ו הוא שמילה שלא בזמנה ידחה שבת, והא דממעט מלכם, אף דקאי איו"ט, צ"ל דהדר ילפינן שבת בק"ו מיו"ט.
שבתון עשה הוא. בדרך כלל ענין "עשה" הוא לעשות, וכאן ה"שבתון" הוא לא לעשות, ומ"מ נקרא עשה, ועיין רש"י בפסחים (דף פ"ד א'), וכן מצינו לאידך גיסא דלאו דלא תוכל להתעלם הוא לאו שנדחה ע"י עשה, כמבואר בבבא מציעא (דף ל"ב א'), אע"פ שעניינו להשיב אבידה באופן חיובי, שהכל תלוי איך שנכתב בתורה.
דליכא כרת. ופירש"י דקטן לאו בר עונשין. לכאו' אפי' אם היה גדול ג"כ אין לו כרת, ורק כשמת בלא מילה ענוש כרת, ובאמת דבדבר זה נחלקו הרמב"ם והראב"ד (פ"א ממילה ה"ב) שהראב"ד סובר שכל יום ענוש כרת, וכשמל מוציא עצמו מכרת. ואפשר דרש"י ס"ל כהראב"ד שכל רגע יש עליו עונש כרת, ועיין רש"י פסחים (דף ס"ט ב').
והנה יש סוברים דכל קטן ג"כ נענש על כל עבירה שעושה מעונת הפעוטות ואילך, עיין נוב"ת (חיו"ד סי' קס"ד), ולפי דעתם יוצא שגם לקטן יש קצת חיוב ולכן נענש וא"כ צ"ב למה יש דברים שמתירים לעשות ע"י קטן, ולמה אין בי"ד מצווין להפריש קטן שאוכל נבילות הרי אין חילוק בינו לבין גדול בדין שמים, ובבואו לעולם האמת יענש.
והעירו למה אין קטן מוציא גדול בברכהמ"ז וכדו', הרי להנו"ב אין חילוק בין קטן לגדול מעת שהקטן הגיע לכלל דעת. ואפשר דכיון שאינו נענש ע"י בי"ד כשאינו מקיים, חשיב שחיובו פחות משל גדול.
[במנחות (דף ק"י א') אמרו כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה, בפרשת חטאת כאילו הקריב חטאת. ויל"ע איך יהיה בקטן, אם שייך גם עליו לומר שיש לו באמירת הקרבנות מעלה כאילו הקריב, או שאין שייך אצלו כלל מעלה כזו דהא אם מקריב קרבן פסול. ובאמת דזה קשה גם על כל ישראל שאינו כהן, שקורא הפרשה דפסול להקרבה, אמנם שם י"ל דחשיב כאילו שלח שליח, אבל קטן אפי' שליח אינו יכול למנות. מיהו י"ל שהאב מצי להביא קרבן עבור בנו, כדאמרי' בנדרים (דף ל"ה ב')].
אבל פסח דאיכא כרת אימא לידחו. יל"ע דלכאו' מן הסברא הפשוטה היינו אומרים שאינו דוחה, וא"כ מה אמר צריכותא דסד"א שידחה, אדרבא מסברא היינו אומרים שלא דוחה. וכי משום זה לבד שיש בה כרת אפשר לדחות שבת.
דנכרתו עליה י"ג בריתות. הנה במשנה בנדרים (דף ל"א ב') קחשיב כמה מעלות שיש למילה, וחד מינייהו שנכרתו עליה י"ג בריתות, וצ"ע למה כאן הזכיר את המעלה שיש במילה י"ג בריתות, ולא את שאר המעלות דתנן התם. וצ"ל דכל המעלות ששם אינם סיבה לדחות שבת, אבל י"ג בריתות הוא סיבה לדחות דחשיב כמקיים י"ג שבועות.
ופורעין. יש מתחדשים שעושים הפריעה ע"י קיפול העור ועי"ז נפרע הערלה, והנה למעשה התינוק פרוע, אבל חסר במצות המעשה פריעה וכבר עוררו ע"ז. דהא לפי"ז אפשר לעשות פריעה בלא מלאכה, ולמה הותר לחלל שבת ע"ז, וע"כ שצריך לעשות מעשה קריעה בעור הפריעה. [ומצות פריעה היא מצוה גמורה כדתנן לקמן בסוף פירקין דהמל ולא פרע כאילו לא מל, ודרשינן בירושלמי בפירקין הל' ב', וכן בבראשית רבה פמ"ו, המול ימול מכאן לשני מילות אחת למילה ואחת לפריעה, וע"ע משנ"ת בסוף פירקין ד"ה מל ולא פרע את המילה].
ועכ"פ מבואר שפריעה דוחה שבת אע"ג דקרא דמילה דוחה שבת נאמר למשה, ואז עדיין לא ניתן הפריעה, ורק בימי יהושע ניתן פריעה לישראל (עיין יבמות ע"א ב'), [ועיין תוס' שם ד"ה לא ניתנה, דבאמת נצטוו קודם מהלכה למשה מסיני, ויהושע אסמכיה אקרא]. והנה דעת השו"ע (יו"ד סי' רס"ו סי"ד) שאין לעשות בשבת חיתוך ע"י אחד ופריעה ע"י אחר, והרמ"א מקיל בזה. ודעת השו"ע דכיון שבחיתוך לבד אינו מקיים מצות מילה על כן אינו דוחה שבת, ולא דמי לעבודת הקרבנות שזה עושה שחיטה וזה קבלה, דשם כל דבר הוא מצוה לעצמו, משא"כ בחיתוך בלא פריעה דאינו כלום. והעירו, דסו"ס איך מחלקים את ההקטרה לכמה כהנים, הרי כל זמן שלא גמרו להקטיר הכל לא נתקיים המצוה, מיהו כל ההקטרה אינה מעכבת, ומ"מ דוחה בשבת, והיינו משום שכל חלק שמוקטר היא מצוה לעצמה.
[והנה ידוע דעת הרא"ש בתשובה (כלל י"ב סי' ג') והש"ך חו"מ סי' שפ"ב דאין מועיל שליחות על מילה, ואם האב אינו יודע למול אנוס הוא, ומקיים אחר את המצוה. ולכן יש נוהגים שהאב עושה לכל הפחות את החיתוך שזה יותר קל והמוהל עושה את הפריעה, כדי לחוש לדעת הרא"ש, ויל"ע דלכאורה מאחר דמל ולא פרע כאילו לא מל, כדתנן לקמן דף קל"ז ב', א"כ האב לא עשה כלום ולא קיים שום מצוה. ואפשר דחצי מצוה ג"כ יש בה מעלה, ואולי תלוי במחלוקת הנ"ל שבשו"ע (יו"ד סי' רס"ו סי"ד) אם מותר לחלק את המילה בשבת לשנים, שאחד יעשה מילה ואחד יעשה פריעה, או דלמא דכל חלק לבד אינו מילה שדוחה שבת, אמנם קצת משמע משם דיש מצוה גם במילה בלא פריעה, דהא חזינן דלולי שבת מחלקים המילה לשנים, שזה מל וזה פרע, אך אינו מוכרח].
ונותנין עליה איספלנית וכמון. יל"ע דמאחר שאמר שעושים מלאכות דאוריי', מה הוצרך לומר שעושים איסור דרבנן של נתינת סממנים. [אמנם עד עתה הי' לצורך המילה עצמה משא"כ איספלנית וכמון].
לועס בשיניו ונותן. ופירש"י כמה דאפשר לשנויי משנינן. משמע דאם א"א לשחוק בפה כגון שאין לו שינים, רשאי לשחוק כדרכו. ועי' משנ"ב סימן של"א ס"ק כ"ד דקודם המילה אם א"א לשחוק בפה תידחה המילה, ורק אחרי המילה מדייק השער הציון ס"ק י"ח מרש"י כאן דלכתחילה צריך לשנות אם אפשר.
כורך על אצבעו. ופירש"י דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאה דחול. הנה רש"י פתח דהוי מלבוש ומסיים דהוי שינוי מדרך הוצאה דחול, ונראה דאינו מלבוש גמור, אלא דמהני בכך לשנותו מדרך הוצאה דחול. ועיין בתוס' רעק"א על המשניות שדקדק דיש בו איסור דרבנן, ולכן דרך רה"ר אסור להוציאו אפי' על אצבעו. וע"ע רש"ש מש"כ בזה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |