אילת השחר/שבת/קלב/א
דאמר קרא וביום השמיני כו'. ופירש"י ומילה גופא דדחיא שבת אמרי' לקמן הלכה למשה מסיני אייתר ליה ביום למכשיריה. יל"ע דהרי ההלמ"מ אינו כתוב בפסוק, ולמה נחשב שהפסוק מיותר והתורה לא היתה צריכה לכותבו משום שיש כבר הללמ"מ אע"פ שאינה כתובה בפסוק [ועי' נדה דף ל"ב א' דפריך ומאחר דהלכתא קרא למה לי, ופירש"י דכיון דמצד משמעות הפסוק בין כך אין מפורש הדין, [וידעינן מהלכתא] א"כ עיקר הייתור של הפסוק למאי אתא].
אבל מילה גופה דברי הכל דוחה שבת מנלן. יל"ע למאי הוצרך קרא להתיר מילה בשבת, הרי אם אינו דוחה שבת א"כ המל בשבת לא מקיים מצוה מילה, דאם אין שבת נדחית מפני מילה א"כ השבת אינו זמן מילה, ודמי להמל בלילה שלא יצא יד"ח מילה, כיון שאינו זמנו. ונמצא דלא תיקן מידי, והוי קלקול שאין בו איסור בשבת, ולעיל (דף ק"ו א') מפרש דהא דהוצרך קרא להתיר מילה בשבת, משום דהוי תיקון האדם, וכל זה רק אחר שאנו יודעים שמקיים המצוה, ואמנם בעינן קרא לומר שמקיים המצוה במילה בשבת, אבל לשון הגמ' מורה דמצריך קרא להתיר מעשה המילה, וזה ודאי שרי כל זמן שאין לנו פסוק שאפשר למול בשבת. והעירו, דהא חזינן שמילה שלא בזמנה אף שאינו דוחה שבת, מ"מ מקיים מצות מילה (עיין לקמן קל"ז א'), ש"מ דאין התיקון תלוי באיסור, מיהו אפשר דאחר שחידשה תורה שיש מילה בזמנה, מש"ה אפי' שלא בזמנה שפיר קיים המצוה. [והעירו דאפי' מילה תוך זמנה שלא קיים המצוה מ"מ יתכן שנחשב תיקון מה שכבר אין לו ערלה ולא יצטרך למול, כמש"כ הרא"ש סי' ה' דהנימול תוך שמונה אי"צ הטפת דם ברית. וביאר המנ"ח מצוה ב' (כ"ב), וכן הביא בשם השאג"א (סי' נ"ב) דהמל תוך זמנו לא עבר עבירה אבל גם לא יתחייב כבר במצוה, כיון שאין לו ערלה ועי"ש עוד שיטת המשנה למלך].
והנה הגרע"א בתשובה (מהדו"ק סי' קע"ד) דן על המל מילה שלא בזמנה בשבת אם קיים מצות מילה, דאפשר שלא קיים משום כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, וע"ז דן באורך אי קיי"ל כן, ואם שייך כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד בדבר שאסור רק מצד הזמן, וגם דלא נאמר לא תעביד אהך מילתא בפרטות, עיי"ש. ואין זה נוגע לדברינו דלעיל, שקושייתנו היא שאם אינו דוחה לא הוי "זמן מילה", והגרע"א דן אחרי שהוא זמן מילה אם שייך בזה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד.
שם. אבל מילה גופה דברי הכל דוחה שבת מנלן וכו'. פי' דיש ילפותא מיוחדת שמצות מילה דוחה שבת, ואם לא קיים מצוה כגון מל לפני זמנו, תנן לקמן דף קל"ז א' דחייב. והנה דעת הרמב"ם (פ"ח משבת ה"ז) דחיוב חובל הוא משום דש ואינו חייב אלא בכגרוגרת, וצ"ע אטו במילה הוציא דם שיעור גרוגרת, ולמה חייב לפני זמנו ולמה צריך ילפותא דדוחה בזמנו, ואין לומר דמשום חצי שיעור הוא, דהא תנן בדף קל"ז א' חייב. ולדעת תוס' לעיל (דף צ"ד א') דחובל חייב משום נטילת נפש א"ש דחייב בכל שהוא.
שוב הראו בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סי' מ"ט) שעמד בזה, ותירץ דכל מה שהרמב"ם סובר שחיוב של מוציא דם הוא רק בכגרוגרת, זהו בחובל בבהמה וצריך לדם, אבל אם חובל באדם לצורך ברית מילה, הוי השיעור אפי' בפחות מכגרוגרת. וכתב שם דה"ה בחובל בחבירו מתוך כעסו שמבואר ברמב"ם (שם ה"ח) דחייב, הוא אפי' בפחות מכגרוגרת, דגם בשיעור מועט כבר נח כעסו. וצ"ע בזה, דהא שיעור גרוגרת הוא במאכל אדם, ואנן חזינן דבחובל וצריך ליתן הדם לכלבו נמי שיעורו בכגרוגרת, וע"כ דהא דהר"מ מצריך שיעור כגרוגרת אינו משום אוכל אדם, אלא שזהו שיעור המלאכה, ואין נפקותא למה מוציא את הדם, אם ליתן לכלבו, או שחובל בחבירו מתוך כעסו, או לצורך מילה.
וכן בהא דתנן לעיל (דף ע"ג א') דקורע ע"מ לתפור שיעורו בשתי תפירות, גם במקום שקורע לצורך תיקון אחר, ולא לצורך תפירה, [כגון שקורע מעטפה, עיין ביה"ל סי' ש"מ סי"ג], י"ל דהשיעור הוא בשתי תפירות, שזהו שיעור המלאכה לעולם, ואין נ"מ מהו התיקון.
אמנם עיקר הקושיא ממתני' לקמן למה לפני זמנו חייב אינו קשה כל כך. דפעמים שיורד הרבה דם בשיעור גרוגרת, ומשכח"ל שיתחייב משום מפרק הדם.
מה מילה שהיא אחת מאבריו של אדם. לכאו' בשלמא אם מילה היתה הצלת האבר, שפיר איכא למימר ק"ו להצלת כל גופו, אבל הרי מילה היא מצוה כשאר המצות, ומה זה ק"ו להצלת הגוף, והלא הרבה מצות יש שדוחים שבת כגון הקרבת קרבנות, ונראה דודאי ידע שיש מצות "וחי בהם" שנצטוינו לשמור החיים, אלא שלא ידע שדוחה שבת, וע"ז אתי ק"ו שאם מצוה באבר אחד דוחה שבת ודאי מצות וחי בהם שהיא בכל הגוף, מיהו בגמ' לא משמע כן. שו"ר שכן פירשו הרשב"א והריטב"א והר"ן. ועיין ברש"י ביומא (דף פ"ה ב') שפירש בע"א [דאי לא מל יענש כרת], וכן ר"ח שם פי' באופן אחר].
אתיא אות אות. ופירש"י מה להלן שבת אף כאן שבת. והא ליכא למימר דמה שם הוא דוקא שבת אף כאן, דהא כתיב ביום השמיני, וע"כ שהפסוק מרבה שגם בשבת מלים, וילפינן מהתם מה דאפשר.
תפלין דכתיב בהן אות לידחי שבת. העירו, מהו לשון "לידחי", הרי אין איסור להניח תפלין בשבת, אלא פטור מלהניח תפלין בשבת, ולכאו' הוא לאו דוקא. ועיין רשב"א שפירש דקאי על עשיית התפלין ולא על ההנחה, דבהנחה אין איסור. ורצו לומר לפירוש רבינו אליהו דס"ל שצריך לעשות הקשר של יד כל יום (עיין תוס' מנחות ל"ה ב'), ויש בהנחה עצמה איסור של מלאכת קושר. [אמנם כבר הקשו התוס' שם על רבינו אליהו דלתפילין בעינן קשירה של קיימא וכיון שצריך לקשור ולהתיר כל יום א"כ אינו קשר של קיימא].
גדול דכתיב ביה ברית לידחי שבת. הנה בפשוטו הא דמילה שלא בזמנה לא דוחה שבת, כדילפינן לעיל דף כ"ד ב', הוא משום שאפשר גם למחר, ויל"ע באדם זקן מאד שחושש שמא ימות למחר, אם מותר לו למול, ונראה פשוט דבדין מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת משום שאין זמנה היום אין דנים על איש פרטי זה, אלא גילתה התורה שהמצוה בעצמותה אין זמנה היום, ובודאי גם כשלא יהא אפשר להשיג מוהל אחר השבת, או שזה הולך לעסקיו לא יוכל למול בשבת.
והנה בספר דבר אברהם (ח"א סי' ל"ג) דן כשיש מילה בזמנה ושלא בזמנה מי למול קודם, ופסק דהשלא בזמנה קודם, דהוא מחוייב כל רגע, משא"כ בזמנה, שהוא רק דין זריזין. ומעשה שהביאו סבא ובנו ונכדו למול באותו יום, וכולם היו שלא בזמנה, והשאלה מי יש להקדים, ונראה דהסבא תחלה ואח"כ הבן ואח"כ הנכד, לפי שדעת הראב"ד (פ"א ממילה ה"ב) דכל רגע שאדם לא מל חייב כרת, וא"כ הסבא מוטל עליו דין כרת הכי הרבה זמן, וצריך להסיר ממנו העונש כרת תחלה. אמנם מצד החשש שהסבא שהוא זקן עלול למות, זה אינו סיבה, דלהדיא כתבו התוס' בגיטין (דף כ"ח א') דלשמא ימות בזמן קצר לא חיישינן. גם אין לומר שהנכד מחוייב בכבוד אביו וצריך לכבדו תחלה, דבמצוה לא שייך כיבוד או"א, ואם לאחד יש אתרוג נוטלו הוא תחלה, ואח"כ נותנו לאביו.
ההוא מבן שמונת ימים נפקא. צ"ע האם בכל מקום שכתוב ימים בא לאפוקי לילות, ובנדה דכתיב (ויקרא ט"ו י"ט) שבעת ימים יש שם באמת בתו"כ דרשא מיוחדת לרבות לילות. וע"ע בנדה דף ע"ג א'. וכן ביולדת דכתיב (בויקרא י"ב ב') שבעת ימים יש שם בתו"כ דרשא לרבות לילות.
סד"א הואיל וחס רחמנא עליה כו'. צ"ב דהרי הדל הוא המיטהר, ואילו העבודה ביום הוא דין על הכהן, ומה שייך הדלות של המיטהר לעבודת הכהן. ועיין שיטה להר"ן שביאר דכיון שחס רחמנא עליה שיתכפר אפי' בכל שהוא, ה"ה שלא יתעכב בכפרתו ויוכל להקריב אפי' בלילה. וצ"ב דא"כ מאי פריך בסמוך א"כ אפי' זר ואונן, דהתם אינו שייך לכפרתו, וכי מיירי שאין כהנים אחרים שיקריבו לו. ואולי בזמן שהיו כהנים רק אהרן ובניו דאז יתכן מצב שאין כהן שיעבוד אלא זר.
אמר קרא שמיני שמיני אפי' בשבת. ופירש"י כל שהוא שמיני ואפי' בשבת, הא דלא דריש בשמיני כל שהוא שמיני ואפי' בלילה, דהא כתיב "ביום".
ומה אני מקיים מחלליה מות יומת. יל"ע אמאי נקט לאזהרת שבת פסוק זה דמחלליה מות יומת, הול"ל ומה אני מקיים לא תעשו כל מלאכה ביום השבת. וי"ל דאם היה מזכיר את הלאו היה מילה עכ"פ דוחה את הלאו משום עשה דוחה ל"ת, והזכיר את החיוב מיתה שאותו אין מילה דוחה.
[והנה הרמב"ם (בהקדמה לפירוש המשניות) כתב שכל עיקרי ההלכות היו מקובלים למשה מסיני, וכל הדרשות הן רק למצוא להם סמך בפסוק, וגם אם לא היתה דרשה שפרי עץ הדר הוא אתרוג היינו יודעים שהוא אתרוג שזה נמסר בקבלה, וכל הדרשות הם רק איך למצוא לו סמך מן המקרא. ולפי דעתו גם כל הדרשות בתו"כ אין הכונה שמכח הדרשה ידענו הדין, אלא הוא בא דרך סמך להוכיח את המקובל, וכן האריך הנצי"ב בהקדמת ביאורו "העמק דבר" לספר ויקרא. אמנם יש ראשונים שסוברים לא כן, אלא דמכח הדרשות ידענו כן, וכן משמע בכמה מקומות, וכגון מה דאמרי' (גיטין כ"א ב') כרת כריתות לא דרשי, הרי דכיון שלא דרשו לכן נחלקו בדין. ולהרמב"ם צריך לפרש שעיקר מחלוקתם היא בקבלה].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |