אילת השחר/שבת/קלא/ב
כל שעתא ושעתא זימניה הוא. רש"י פירש שהקושיא מצד שהבגד גם בהיותו בקופסה חייב בציצית, והיינו כהך מ"ד דכלי קופסה חייבים בציצית, ועיין חידושי הרשב"א.
והנה במילה חזינן דביום השמיני עצמו אינו עובר בעשה כל רגע ורגע שאינו מלו, דא"כ אין היתר לאחר המילה אפי' רגע, ובגמ' (פסחים ד' א') מבואר שהוא רק דין זריזין מקדימין למצות.ובאילת השחר יבמות (דף ו' ע"א) ד"ה והנה בתוס', כ' דמזה יש קצת ראיה דהמצוה היא לעשות מעשה המילה ולא שיהא כל חייו במצב של נימול דבשלמא על מעשה שייך להזדרז מדין זריזין מקדימין, אבל אם המצוה שיהיה כל חייו נימול הא חייב השכם בבוקר למול כדי שלא יהיה אפילו שעה אחת לא נימול ולא רק מדין זריזות [ועי' בזה בבית הלוי ח"ב סי' מ"ז, שכתב דיש ב' חלקים במצות מילה מעשה המילה כדכתיב המול לך, ושיהא נימול שזה מצוה הנמשכת לעולם כדכתיב והיתה בריתי בבשרכם עיי"ש].
[והנה לפי המבואר שמילה בבוקר של שמיני עצמו יש בו רק ענין זריזות, יש לדון דאולי במקום חשש ביטול תורה לקרואים אל הברית עדיף לוותר על זריזין מקדימין ולערוך הברית מאוחר יותר כדי שלא יהא ביטול תורה וצ"ע].
ור"א ביום ולא בלילה מנליה. צ"ב דהא ודאי דממשמעותא דביום הראשון איכא למילף יום ולא לילה, ואי נימא דתיבת יום אינו מכריח שהוא דוקא ביום, א"כ גם ממה שנאמר שבעת ימים ליכא למילף זאת. [ועי' משנ"ת לקמן דף קל"ב ע"א ד"ה ההוא מבן שמונת ימים נפקא].
ביום ולא בלילה. האחרונים [עי' חזו"א או"ח סי' קמ"ט סק"ב] נחלקו בדין נטילת ד' מינים אם צריך שמעשה הלקיחה יהא ביום, ואם הגביהו בלילה אינו יוצא בו אע"פ שממשיך להחזיקו ביום, או שדי שהוא בידו, ומצות "ולקחתם" אינו מעשה הלקיחה אלא העיקר שיחזיק בידיו. ולכאו' תלוי בפלוגתייהו גם כל אופן שמעשה הנטילה היה בפסול, כגון שהגביה הלולב כשיש לו חציצה בידים [להסוברין דחציצה פוסלת בנטילת ד' מינים (עיין משנ"ב סי' תרנ"א ס"ק ל"ו)], ואח"כ הסיר החציצה מידיו אם יצא יד"ח. דאם הלקיחה היא חלק מהמצוה, א"כ צריך שאז לא יהיו לו חציצות בידים. ולא סגי שאח"כ החזיק בלי חציצה [והנה גם אם חציצה פוסלת לכאורה אי"צ להחזיק בכל אצבעותיו, ודי שהחזיקם בחלק מאצבעותיו בלי חציצה].
הנה יש לדון כששני אנשים נוטלים ביחד הלולב, ואחד יכול ואחד אינו יכול, או שניהם יכולים, באופן דלענין שבת לא חשיב עושה מעשה, דמ"מ אפשר שלענין מצות נטילת לולב חשיב שפיר מעשה מצוה, דבשבת בעינן "מעשה" ואותו שאינו יכול הוא רק בגדר מסייע ולא הוי מעשה, אבל כאן צריך ליטול לולב והא נטל.
מושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, ימים ולא לילות. צ"ע האם אין דין שמחה בלילה, ואע"פ שא"א להקריב קרבן שלמים בלילה, מ"מ אפשר לאכול בשר ששחטו ביום, ובגמ' פסחים (דף ע"א א') לא מיעטו כי אם לילה הראשון של חג ולא שאר לילות, והביאו דברי הר"מ (פ"ח מלולב הי"ב) ששמחת בית השואבה הוא מדין ושמחתם לפני ה' אלקיכם, הרי שפסוק זה עצמו קאי אלילה, דהא השמחה היתה בלילה, כמבואר בר"מ שם. ויש מהאחרונים שהוכיחו מדברי התוס' בכתובות (דף מ"ז א') דלדינא נקטינן שגם בלילה הראשון של יו"ט יש מצות שמחה דאוריי' עיי"ש. ומדרבנן לא מיבעי לן, דודאי יש מצות שמחה אף בלילה הראשון, וכמו שהוכיח השאגת אריה (סי' ס"ח) מגמ' בפסחים (דף ק"ח ב') דיש בו אף מצות שמחה, והספק אם יש מצות שמחה דאוריי' בלילה, ואי נימא דיש חיוב שמחה בלילה א"כ צריך לשתות יין בכל ליל יו"ט, [עיין חזו"א סי' קכ"ד [לפרק אלו דברים] שנסתפק בזה].
[ודעת השאג"א שם (סי' ס"א), וכן בחי' חת"ס ביצה (דף ט"ו ב') דמי שיש לו שמחה כשלומד ועוסק בדברי תורה מקיים בזה מצות שמחת יו"ט].
תקעו בי"ד שופר נפטרו עבדים לבתיהם. מבואר דהתקיעה מעכבת ואי לא תקעו לא יצאו לחירות. והנה הרמב"ם (פ"י משמיטה הי"א) כתב שהמצוה לתקוע בין בבי"ד שקדשו בו את החדש ובין בי"ד שלא קדשו בו את החדש, מבואר שהוא דין על כל הבתי דינים לתקוע, ואמנם מסתבר שאין תקיעת כל הבתי דינים מעכבת שילוח העבדים, רק בי"ד אחד, ואולי תקיעת בי"ד הגדול מעכבת.
ועיין בר"מ (שם) שכתב דאחר שתקעו הבי"ד תוקע כל יחיד ויחיד, ועיין ריטב"א בר"ה (דף ל' א') שכתב דהמצוה הוא תקיעה ולא שמיעה כפי שהוא בתקיעות דר"ה, ויל"ע מה יעשה מי שאינו יודע לתקוע, ועיין אילת השחר עה"ת (ר"פ בהר).
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |