אילת השחר/שבת/צה/א

אילת השחר שבת צה א

דף צ"ה ע"א

הכא ליכא גומות. בשאר גזירות דרבנן לא מצינו כה"ג, ולא פלוג, ועיין משנ"ב (סי' של"ז ס"ק י"ז) שביאר דדוקא כיבוד הקרקע התירו ולא הדחה, דכיבוד הוי טפי צורך, והיינו דחכמים התירו כיבוד מפני הצורך שיש בו.

ומסתבר דהדחה שאסור הוא אפי' בשביל להסיר לכלוך, ואפי' אם נשפך מים אסור לגורפם אם זה כדרך הדחת הבית.

רוחץ פניו בזוית זו כו'. להלן גבי אשה חכמה פירש"י שרוחצת קיתוניות בזוית זו וכוסות בזוית זו. והא דלא פירש שתרחץ פניה וכו', י"ל שאינו דרך צניעות. מיהו רבה תוספאה הו"מ למימר ליה לרחוץ כוסות וקיתוניות וכדאמרינן באשה חכמה.

והשתא דקיי"ל כר"ש כו'. יל"ע דהרי הגזירה היא שמא יבא להשוות גומות ממש, וזה אסור אפי' לר"ש, ועיין ר"ן.

התולש מעציץ נקוב כו'. ופירש"י ואפי' הנקב בדופנו. והנה בגיטין (דף ז' ב') מייתי פלוגתא בעציץ שע"ג יתדות ויש הפסק אויר בינתים אם יונק דרכו או לא, ובנקב שבצד הא לעולם יש הפסק אויר בינתים ולכאו' אתי רק אליבא דמ"ד שיונק גם דרך אויר, ומ"מ צ"ע למה הוצרך רש"י להכנס לזה. והנה באמת גם כשהנקב בתחתית העציץ הרי יש הפסק אויר של גובה שולי העציץ, ודוחק לומר דכל דין עציץ נקוב מיירי כשיש עפר בתוך הנקב. ואפשר דאם הוא בתוך ג' טפחים לקרקע לא איכפת לן מהפסק אויר, ולפ"ז אפשר דגם נקב מן הצד כל שהוא בתוך ג' טפחים לקרקע לא חשיב הפסק אויר, ומ"מ מן הצד גרע טפי, לפי שאינו יונק ישירות אלא דרך אויר.

שם. התולש מעציץ נקוב. פי' רש"י דהוי כמחובר ויונק מן הקרקע, והנה בדבר אברהם (ח"א סי' כ"ה) דן באריכות האם יסוד מלאכת תולש וקוצר הוא במה שמפריד דבר שמחובר לארץ ע"י יניקה, או על הפסקת היניקה והביא הדב"א דהגר"י מפוניבז' נוקט דגדר מלאכת קוצר משום שממעט היניקה והוכיח כן מהרמב"ם (פ"ח משבת ה"ד) שסובר דאם הגביה עציץ נקוב מהקרקע והניחו ע"ג יתידות חייב מדאורייתא משום קוצר, אבל הדב"א נוקט דחיובו משום הפרדת המחובר, והוכיח כן מהתוס' גיטין ז' ע"ב ד"ה דלמא, דמבואר דס"ל דעציץ נחשב מחובר לקרקע ולכן אם הגביה העציץ מהקרקע והניחה ע"ג יתידות אינו קוצר מדאורייתא כיון דעדיין הוא מחובר ואין האיסור משום שממעט היניקה, אלא רק בהפרדת המחובר, ורק מדרבנן אסור, ואת הראי' מהרמב"ם דוחה הדב"א עיי"ש שהאריך בזה. והנה רש"י כאן הזכיר תרוייהו, והיינו דהנוטל עציץ ממקום שיונק שם ומעבירו למקום אחר, או שתולש ממנו ענף וכדו' יש כאן גם הפסקת חיבור, דע"י היניקה נעשה מחובר ממש לקרקע. והנידון הוא בגונא שעושה רק הפסקה ממקום חיבורו, ולא ממעט היניקה.

ובפשטות יש להוכיח דהחיוב קוצר הוא על תלישת דבר מחובר, מדתנן בשביעית (פ"י מ"ז) דלרבי אליעזר כוורת דבורים הרי היא כקרקע והרודה ממנה בשבת חייב חטאת, וקאמר ר' אלעזר בסוגיין מ"ט דרבי אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש וכי מה ענין יער אצל דבש אלא לומר לך מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף חלות דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת.

ואפשר לפרש זה בתרי אנפי או דהלימוד הוא דכמו יער חייב אף רודה חייב אבל לא גזה"כ דהוי מחובר, או דגזה"כ דכיון דזה במקום שנתהוה הוי כמחובר, ולכאורה הכי מסתבר טפי דלכן משמע דלכל הדינים הוי כמחובר, וכן בלשון רשב"ם בב"ב ס"ו מבואר דלכן הוי מחובר, דאלו סתם גזה"כ דחייב איזה סברא היא שיהי' גזה"כ על אינו מחובר שיהי' חייב דסוף סוף הא אינו מחובר.

ולפי"ז הי' נראה להוכיח את הנידון בדבר אברהם הנ"ל, אם החיוב במלאכת קוצר בעד עקירה מהמחובר או בעד הפסקת היניקה, דזה בודאי אין שייך לומר דברדיית הדבש יש בזה משום הפסקת היניקה, דא"כ איך שייך להקיש ולחייב ברדייה, ובשלמא אם ההיקש מלמד חיוב אע"פ שאינו כמו יער מ"מ חייב כמו יער, הי' שייך לומר דברדיית דבש חייב כמו בהפסקת יניקה אע"ג דכאן אין שום דמיון לזה, אבל כיון דזה לא מסתבר א"כ איך נוכל לחייב על הרדייה, ונהי דאנן לא ס"ל כר"א היינו דלא דרשינן כלל האי דרשא, אבל מהא דר"א פי' שיטת ר"א כן הרי דעיקר החיוב בעד הפסקת הדבר מחיבורו, ולזה הי' שייך גזה"כ דגם זה מקרי הפסקת דבר מחיבורו. [וע"ע משנ"ת לעיל דף ע"ג א' ד"ה אבל נתכוין].

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א