רמב"ן/שבת/צה/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רמב"ן רשב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א פני יהושע חתם סופר רש"ש שיח השדה |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
חולב חייב משום מפרק. אי קשיא, והא אמרינן בפ' כלל גדול (ע"ה ע"א) אין דישה אלא בגידולי קרקע, ומפרק תולדה דדש הוא. וי"ל דישה בעצמו של פרי ליתא אלא בגידולי קרקע, אבל להוציא ממנו פירות מכונסים וטמונים בתוך תיק שלהם, כגון חולב, דומיא דדישת ג"ק הוא. ואפשר דבכלל ג"ק - בהמה, שמצינו שנקראת ג"ק בקצת מקומות כדאמרי' מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע והיינו בקר וצאן. א"נ ר"א הוא דסבר הכי אבל רבנן דפטרי קסברי אין דישה אלא בגדולי קרקע ורבנן אכולהו פליגי דאי לא ל"ל למיתניי הכא ומחלוקת הוא בין הראשונים ור"ח סייע דברי האומר דחולב ומחבץ דברי הבל הוא מדאמרי' בכתובות וביבמו' יונק מפרק כלאחר יד הוא הא חולב ממש מפרק גמור הוא, ועוד אכתוב לפנינו בזה (קמד:) בס"ד:
טעמא דר"א במכבד ומרבץ. לאו משום אשוויי גומות דכיון דמיחייב בהו חטאת ומיתה לא הול"ל לאיחיובי אא"כ ידוע שהשוה אותן ממש אלא דהיא גופה מלאכה שהקרקע משתווה ומתיפה בכך והוי בונה או גמר מלאכה דבנין ומכה בפטיש הוא ולרבנן ליתה מלאכה בעצמה אלא שמא ישוה גומות:
והא דקתני בריית' הזיד בי"ט לוקה את הארבעים. אמכבד ואמרבץ קאי, דאלו חולב ומחבץ אוכל נפש הוא ובי"ט מותר מן התורה ובפרק ר"א דמילה (קלד.) דאסרי לגבן משום דאפשר לעשות מעי"ט איסורא דרבנן קאמר דלא שרו ליה עובדין דחול באפשר דאלו מן התורה ודאי שרי דהא אוכל נפש עצמו הוא ולא אמרי' אפשר ולא אפשר אלא במכשירין דכתיב הוא וכתיב לכם בדאי' בביצה ובמגילה ועוד דהא ר"א שרי במכשורין אע"ג דאפשר כדאית' בפ' תולין וא"צ לומר באוכל נפש וכ"ש חולב דלא אפשר מעי"ט והוא אוכל נפש ומיהו למאן דלית ליה אליבא דר"א הואיל בפסחים משכחת לה בחולב מי"ט לחול א"נ לכ"ע בחולב בהמה טמאה לגוים ומחבץ ומגבן באיסורין כגון שהעמיד בשרף הערלה וחומץ של יי"נ דאיסורי הנאה נינהו. אלא דמחוורתא ברייתא כדפרישית אמכבד ואמרבץ דלא כייל תנא שבת וי"ט אלא בשאר מלאכות אבל באוכל נפש לא שוו ולא תני לה בחד כללא ומסתברא דאכולהו בבא תנינא קאי ארודה חלות דבש נמי דכיון דסבר ר"א יער הוא והתולש ממנו כתולש מן המחובר בי"ט נמי אסור דתלישה בי"ט אסורה מן התורה ואפי' בדברים שא"א לעשותן מבערב כגון תותים ותאינים ובירושל' (ביצה ה,י) נפיק לה מדכתיב אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין כנ"ל. וראיתי בס' התרומה ובתוס' שרבים משתבשין בזה:
הכא ליכא גומות. איכא דקשי' להו, והא אמרי' בפ' ב"מ גזירה עליתא דשישא משום עליתא דעלמא ומפרקין שאני התם מפני שהגרירה משמעת קולה ומאן דשמע לא ידע אי דשישא הוא. ואחרים אומרים שאני הכא שכל העיר עשויה כן ברצפה של אבנים וזה אינו כלום. ואני אומר אין אומרין באיסורי שבת זו דומה לזו שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים והם גזרו בזו מפני שהיא מלאכה מצויה ובשאינה מצויה לא גזרו או שהגורר קרוב לבוא לידי חריץ יותר ממה שהמרבץ בא לידי השוואת גומות [לפיכך גזרו בזו ולא בזו. וכן נראה שהרי התירו כאן להערים] (למה יהיו מתירין הערמה זו) וכ"ש [דנוכל לומר] דההיא מימרא הוא ולא ס"ל הכי:
והא דאמרי' והאידנא דס"ל כר"ש שרי אפי' לכתחלה. כ' בעל הלכות ז"ל דאפילו מכבד קאמר, ואפילו בדהוצני מותר ועוד יתברר לקמן בפ' כל הכלים (קכד:) בס"ד:
אלמא נקוב לר"ש כשאינו נקוב משוי לי'. פי' מדקתני ר"ש פוטר בזה ובזה משמע דה"ק ר"ש פוטר בזה ובזה לומר דשוין הן לכל דבר מדלא קתני התולש מעציץ נקוב חייב ור"ש פוטר והא איכא לענין הכשר דחשיב ליה ר"ש כמחובר ופריק מתני' לא בא אלא לרבות שאר כל הדברים וכמתני' דהתם אבל הכשר אינו בכלל זה שהתורה רבתה בו טהרה וראי' לפי' זה דלא אמרי' אלמא נקוב לר"ש כתלוש הוא אלא אמר נקוב כשאינו נקוב משוי לי' כלומר לכל דבר, וכזה מפרש ר"ח ז"ל. ובנמוקי ה"ר משה ב"ר יוסף מצאתי שפי' כלשון הזה היא גופה ל"ק לן, דילמא לענין מעשר בלחוד איתני ולחומרא דגזרי' נקוב אטו שאינו נקוב דלא ליתי לאפרושי מן הפטור על החיוב ולענין הכשר זרעים לא גזרי' דאפושי טומאה לא מפשינן אבל הא דמתני' דשבת קשיא ליה מדמקילינן לענין שבת ופטור על נקוב כשאינו נקוב דבר תורה הוא ויש לנו להחמיר לענין זרעים. וזה הפי' אינו נכון, שהרי שנינו במשנה כל[א]ים פ"ז (מ"ח) עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש רש"א זה וזה אסורין ולא מקדשין אלמא ר"ש לקולא בנקוב וזו הברייתא נמי ידועה היא שעל משנה זו נשנית בתוספתא דכלאים לקולא. ורבותינו הצרפתים ז"ל פירשו, דמעיקרא קס"ד דלפוטרן מן המעשר ומדין שביעית קתני דנקוב כשאינו נקוב משום דכתיב בהו שדה וכן לענין כלאים כתיב כרם ושדה אבל לענין זרעים דלא כתיב בהו שדה ולא אזלי' בהו אלא בתר תלוש ומחובר לא שוו גבי שבת נמי בתר תלוש ומחובר אזלי' וכ"ז מפני שלא היה אביי יודע לחלק בין הכשר זרעים לשאר דברים כגון איסורי שבת דכל דהו חשוב תלוש בזה ומש"ה קס"ד לדמויי איסור שבת לדין הכשר זרעים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |