אילת השחר/שבת/עג/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רמב"ן
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
חתם סופר
קרן אורה
רש"ש
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png שבת TriangleArrow-Left.png עג TriangleArrow-Left.png א

דף ע"ג ע"א

ה"ד דסבור דשומן הוא כו'. ופירש"י דבחלבים ועריות מתעסק חייב כו'. לפ"ז אין החילוק בין שבת לשאר עבירות, אלא רק במידי דאכילה חייב.


דסבור רוק הוא. ופירש"י דרוק לאו בר אכילה הוא אלא בליעה דכתיב עד בלעי רוקי. לכאו' זה שייך רק ברוק שבפיו, אבל כאן מדובר ברוק שבחוץ לפיו דהא נמצא שחלב הוא, וא"כ ע"כ כונת רש"י דבדבר שהוא "שתיה" לא שייך בו אכילה אלא בליעה.


אבל נתכוין לחתוך את התלוש וכו'. הנה בדבר אברהם (ח"א סי' כ"ה) כתב לדון אם יסוד מלאכת קוצר הוא מה שמפסיק וממעט היניקה, או מה שמפסיק ומפריד המחובר ממקום גידולו בארץ. והנה בסוגין דפליגי מה נקרא מתעסק מר סבר דנתכוין לתלוש תלוש ותלש מחובר לא הוי מתעסק כיון דרצה לתלוש ורק אם רצה להגביה תלוש ותלש מחובר נחשב מתעסק. ואם איסור תלישה אינו אלא להפסיק יניקה א"כ אינו שם תלישה כלל אלא הפסקת יניקה ואיך קורין תלישה על דבר תלוש דאין לו שייכות לאיסור כלל, ואם גדר האיסור הוא הפסקת חיבור שייך להבין גם בהפסיק חיבור בהחלק שמחובר לזה [וע"ע מש"כ ע"ד הדבר אברהם לקמן דף צ"ה א', ודף ק"ח ע"א].


דהא קמכוין לזריקה. צ"ב דהא אין זה מעשה איסור כלל, והוא היתר גמור.


אבל קסבור רה"י כו'. ופירש"י דנתכוין לזריקה גמורה. הנה הבעה"מ (ריש פרק הזורק) ביאר יסוד האיסור של העברת ד' אמות ברה"ר שתוך ד' אמות הוא רשות אחת, וחוץ לד' אמות הויא רשות אחרת. וא"כ מאי שנא זרק בתוך רה"י לזרק תוך ד' אמות, אידי ואידי עניינם הוא שלא רצה להוציא לרשות אחרת.


וקא טעה בשיעורין. עי' משנ"ת בתוס' לעיל דף ס"ט א' בד"ה דידע לה.


בתחומין ואליבא דר"ע. לפ"ז מתני' כר"ע ושלא אליבא דהלכתא. והעירו, אמאי לא משני דידע לה בתחומין די"ב מיל, מיהו גם זה אינו מוסכם דהוי דאוריי'.


אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. ק"ק למה נקט ארבעים חסר אחת ולא שלשים ותשע [וכן קשה במכות פ"ג]. ובתוי"ט עמד בזה ע"ש כמה פירושים.

[והנה לענין ספירת העומר כתב במשנ"ב (סי' תפ"ט סקי"א) דאם אמר בלשון אחר, שאמר היום ארבעים חסר אחת בעומר, דיצא ידי ספירה. וק"ק דא"כ גם אם יאמר היום שלשה ועוד שלשה ימים ג"כ יועיל, ואפילו יאמר היום אחד ועוד אחד ועוד אחד וימשיך כך עד ארבעים ותשע, וכי זה נחשב ספירה, ומאי אולמא כשאומר ארבעים חסר אחת וצ"ב. והנה ממה שכתב במשנ"ב אם אמר "בלשון אחר" משמע קצת לכאו' דמהני מדין ספירה בכל לשון, וק"ק דבכל לשון היינו בשאר לשונות אבל ספירה בצורה כזאת מנ"ל דמהני. ולכן יותר נראה דלא מהני רק ארבעים חסר אחת דוקא, שהוא לשון שנמצא בכמה מקומות, אבל אם יאמר שלשים חסר אחת וכדו' לא נחשב לספירה.

ויל"ע להצד דמהני ספירה בכתב, אם כתב מספרים לחוד (כגון 26), אם זה נחשב ספירה או שצריך לבטא את מספר הימים בלשון, שיאמר ששה ועשרים. [דרק באמירה כה"ג אומרים עשרים ושש אבל בכתיבה כזאת צ"ע דלא כתוב בזה עשרים ושש דזה רק רמז וסימן שמי שקורא מספרים אלו צריך לומר עשרים ושש אבל לא כתוב כאן עשרים ושש].

והנה אם יספור בלשון שלא מדברים במדינה הזאת שנמצא בה לא נחשב ספירה, וכמ"ש המ"ב בסי' ס"ב לענין ק"ש].


אם מתחייב שתים על מעשה אחד

אבות מלאכות וכו' המכבה והמבעיר והמכה בפטיש. הנה האחרונים דנו אם שייך להתחייב שתים עבור מעשה א' כגון למ"ד לקמן דף קל"ח דיש לחייב משמר משום בורר, דס"ל לרש"י דמודה רבה דחייב גם משום מרקד, אם לפי"ד חייב כשמשמר שתים, או דאם התרו בו משום בורר חייב וכן אם התרו משום מרקד אבל חייב רק א'. ובס' שביתת השבת (דף י"ד מדפי הספר) ס"ל ליסוד עיקרי במלאכות שבת דאינו חייב על פעולה אחת יותר מחטאת א', ולא דמי לזומר וצריך לעצים דחייב שתים, דכאן נעשה שתי תכליות, דהיינו בדבר הנקצר ובדבר הנשאר, וכן אביי דס"ל בריש מו"ק דהמשקה מים לזרעים חייב שתים משום דמרפי לארעא וגם מצמיח. וכן החותך עצים לעשותן דקים ומקפיד על מדתן הרי הוא טוחן וגם מחתך, אבל בכגון הא דמשמר דהתכלית היא אחת אינו חייב לכו"ע רק א', וכמו כן המדבק ניירות הרבה עד שנעשה לוח עב דיש לחייבו משום תופר ומשום בונה, מ"מ כיון דהתכלית הוא אחד אינו חייב שתים.

והביא בשם המנחת חינוך במלאכת בורר דס"ל דחייב באמת שתים במשמר. אמנם באגלי טל ס"ל דחייב רק א' והביא שכדבריו סובר ג"כ בעל מרכבת המשנה דכ' בהא דעושה נקב בלול דחייב משום בונה, וכ' בלח"מ דחייב משום מכה בפטיש ומשום בונה, והמרכבת המשנה כתב ע"ז דסברתו דחויה דא"כ בכל הל"ח מלאכות היכא דגומר אותה נחייבו תרתי כגון באופה נחייב משום אופה ומשום מכה בפטיש, והאורג יהא חייב משום אורג ומשום מכה בפטיש, וע"כ דלא דמי לזומר וצריך לעצים דנמשך מפעולתו ב' מלאכות זריעה וקצירה, אבל העושה פעולה א' הדומה לא' מל"ת מלאכות אע"פ שגומר אין לחייבו גם משום מכה בפטיש.

וכן הוא בירושלמי פ' כלל גדול ר"י ור"ל עבדין בהא פרקא תלת שנין ופלג אפקין מיניה ארבעין חסר א' תולדין על כל חדא וחדא מן דאשכח מסמך סמכין הא דלא אשכח מסמך עבדיני' משום מכה בפטיש ע"כ. והבין השביתת השבת דזה כדבריו דאינו חייב אבל יש לחייבו על כל א' כגון אם יתרו אופה משום מכה בפטיש שפיר יתחייב. ובדברי המרכבת המשנה משמע קצת דמכה בפטיש אינו חייב כשיש איזה מלאכה. אמנם מריש דבריו דהוצרך לחלק מזומר וצריך לעצים דהתם יש זריעה וקצירה משמע דזה בכל שתי מלאכות דלא יתחייב שתיים אבל יש לחייבו משום כל א' מהם לבד, ולפי"ז אם יתרו בו משום מכה בפטיש לבד יתחייב בכל מלאכה שגומר.

והנה יש להעיר על סברא זאת דא"א להתחייב ב' חיובים כה"ג, דהנה אמרינן בעמוד ב' האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק, והביאו התוס' בשם רש"י דמפרק האילן ממשאו וזה תולדה דדש, והנה אין לומר דהפעולה היינו התכלית הוא באילן דהא מלאכת דש הוא מה שיוצא מן השיבולין החיטין ולא מה שלשבולת יחסר החטין, וע"כ צ"ל כונתו כמו שמובא בר"ן בשם רש"י דמפרק התמרים מן הדקל וא"כ הא הכל הוא בהפרי דבין התולש דזה תולדה דקוצר הוא מחמת דעושה שיהי' לו פרי וגם המפרק הוא במה שיש לו פרי מהדקל ואיך ס"ל דחייב שתים, ואע"פ דמה שמוריד מן הדקל עוקר דבר מגידולו מ"מ תכלית המלאכה דיהי' לו הפרי, והחולקין על רש"י הא חולקין רק מחמת דס"ל דזה לא מקריי מפרק, אבל בזה ששייך להתחייב שתים בכה"ג לא מצינו חולק.

והנה רש"י בדף ע"ד ע"ב כתב בד"ה תנור, דבגומר החבית ע"י שמכניס בתנור אין לחייבו משום מכה בפטיש יחד עם מבשל, משום דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור, ולמה צריך לזה תיפוק ליה דאינו יכול להתחייב על בישול ומכה בפטיש במלאכה א'. ויש לדחות דנפק"מ לגבי אם בישל בחמי טבריה דאז אינו חייב משום מבשל והי' אפשר לחייבו משום מכה בפטיש, וע"ז הוצרך לומר דכיון דנעשה מאליה לכן יפטור לגמרי, אבל דוחק לומר כן. [ובס' שביתת השבת כתב דבחמי טבריה כיון דאין דרך בישול בכך, לכן גם משום מכה בפטיש אין לחייבו.]

ואפשר דנפק"מ בטעם דנעשה מאליה דלכן אם יתרו בו משום מכה בפטיש גרידא ג"כ לא יתחייב אע"ג דכאן איירינן דהכניס בתנור בשוגג דאין שייך כל זה, מ"מ נותן טעם שיועיל גם על אופן שיתחייב בו משום מכה בפטיש, ומ"מ זה דוחק.

והנה מלבד זה דברי רש"י צ"ע דלמה זה מקרי דנעשה מאליה דהא כמו שמתייחס הבישול אליו ה"נ נייחס המכה בפטיש אליו דהא בזה שמכניסה לתנור יהי' בזה גם בישול שזה גם גומר אותה דזהו מכה בפטיש.

והי' אפשר לומר דכל מלאכות שבת לא חייב רק אם עשה בידים, והא דמחייב באופה אע"פ שנאפה אח"כ, היינו משום דזהו אופן המלאכה שמכניס בתנור שנאפה מעצמו, אבל בכל מלאכה ששייך לעשותה בידים ממש אז חיובה רק בידים ממש ולא אם נעשית מכחו, ולכן באופה אע"פ שלגבי אופה הוי כעשה אבל לגבי מכה בפטיש הוי כלא עשה רק ממילא נעשה. ולפי"ז גם באופה אם יזרוק הלחם להתנור לא יתחייב, אלא דא"כ למה ס"ל לרב פפא דבשדא פיסא לדיקלא חייב, ולמה הוצרך רב אשי לחלוק דאין חייב בשדא פיסא לדיקלא משום דאין דרך תלישה בכך היינו דהוי שינוי ולאחר יד כמש"כ רש"י ד"ה אין דרך, תיפוק לי' דמלאכת קצירה וכן פריקה חיובם רק כשעושה בידים ממש ככל מלאכה ששייך לעשותה בידים, הרי דאין כלל כזה דצריך דוקא בידים ממש.

וכן יש לדייק מקושית הנמוק"י בב"ק בסוגיא דאשו משום חיציו דאיך מדליקין נרות בע"ש כיון שזה דולק בשבת, והוצרך לחדש דהכל כבר נעשה בע"ש, תיפוק לי' דעל מה שאינו מבעיר בידים ממש אי אפשר לחייבו, אמנם בחזו"א (ב"ק סו"ס י"ד) עמד כעין זה משום דדייק מהנמוק"י דאם קירב אש לעצים שידלקו ע"י רוח מצוי יהי' חייב, והעיר דאע"ג דיש לחייב בקירב אש לאדם דהוי רוצח יש לחלק בין רציחה דהתם איבוד הנפש שנאוי לפני המקום, משא"כ בשבת הטורח של המלאכה הוא השנאוי, וכיון דפגיעת האש בהדבר לא נעשה מכחו ממש אין בזה מלאכה, ולא דמי לאופה ומבשל כיון דעיקרן נגמרות מאליהן אבל ההבערה אפשר דצריך שיצית בגופן של העצים, וסיים דכיון דחזינן דבלבה ולבתה הרוח מסקינן דהוי כזורה ורוח מסייעתו דלענין שבת חשיבא מלאכה משמע דגם הבערה מלאכתה בכך היינו דהוי כאופה דלא צריך בידים ממש. ולפי"ז שוב אפשר לומר דשאר המלאכות [חוץ מאופה ומבעיר] וכן מכה בפטיש צריך בידים ממש.

אבל מהא דשדא פיסא לדיקלא מוכח דגם מלאכות ששייך לעשותם בידים ממש מ"מ ס"ל לרב פפא דבזריקה להפיל תמרים חייב, ורב אשי רק פליג דהוי שינוי, הרי דלא צריך דוקא בידים ממש בכל המלאכות, גם צ"ע בדברי רש"י שכ' הטעם דאינו חייב בחבית משום מכה בפטיש מחמת שזה ממילא הא הוי דלא כהירושלמי דמשמע דיש כלל דמכה בפטיש אינו חייב עם עוד איזה מלאכה ולא משום דחסר במעשה בידים.

ואפשר דרש"י באמת כונתו כהירושלמי אלא דרוצה ליתן גדר למה מכה בפטיש אינו חייב עם עוד מלאכה, דשאר מלאכות אין צריכין א' להשני כגון אפי' אם נסבור דמשמר חייב משום מרקד ומשום בורר היינו אין הבורר תלוי במרקד ואין מרקד תלוי בבורר, אבל כאן כגון בחבית הגמר מלאכה מחמת דנעשה פעולת הבישול, וכן כל מלאכה אם באנו לחייבו משום מכה בפטיש אז המכה בפטיש מחמת פעולת המלאכה וזה מה שקורין נעשית מאליה, ואין הכונה דחסר במעשה בידים אלא כיון דכל בישול גורר אחריו בהכרח גמר מלאכה ובאופן זה לא חייבתו תורה על המלאכה השני', ולפי"ז אם יתרו משום מכה בפטיש לא יתחייב כלל ולא רק שלא חייב שתים אלא על מכה בפטיש אינו חייב כלל, ולא מחמת דאין חייב במלאכה אחת שני חיובים אלא דאינו חייב על מלאכה שנגרמת משום מכה בפטיש, אבל במשמר שזה תולדה דמרקד ובורר אין ראי' דאינו חייב שתים. אמנם אפשר דגם זה נכון כיון דקרובים מאוד א' להשני אינו חייב שתים אבל אין ראי' ממכה בפטיש דאינו חייב יחד עם עוד מלאכה להיסוד דא"א להתחייב שתים על מלאכה אחת דאפשר דבאופן דאינם כתוצאה אחת מכח השני' יתחייב שתים דשאני מכה בפטיש דאינו מלאכת מכה בפטיש כשעושה איזה מלאכה, ולא רק שאינו חייב שתים.

וז"ל המאירי בדף ק"ד ב' גבי כתב אות והשלים הספר ובארג חוט והשלים הבגד, וחכמי הדורות שואלים בה כהוגן ויתחייב בה משום מכה בפטיש וכמו שאמרו בפ' כלל גדול האי מאן דשקיל אקופא מגלימא חייב משום מכה בפטיש, כאן צ"ל דלא אמרו אלא במלאכה שנשלמה כולה כגון שחצב אבן מההר ונתפרקה כולה מסביבותיה ונמצא שנשלמה מלאכת האבן אלא שלא נפלה וזה מכה בפטיש ומפילה שנמצא המלאכה בגוף אותו דבר כבר נשלמה. וכן מה שאמרו אקופי מגלימא שהרי הגלימא כולה עשויה, אבל באלו לא נשלם הספר והבגד עדיין, וכל שעושה בצורך השלמה אינו מכה בפטיש, שאל"כ אף המלאכות שתחילתן וסופן בא כאחד כגון קציר וכיוצא בו היה ראוי להתחייב משום מכה בפטיש.

והעירוני דלפי המאירי יקשה דהא אמרינן דף ע"ה ע"ב מאן דנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש. והראוני בר"ן דכ' שם דמיירי בניפוח פעם שניה לכן זה רק גמר מלאכה.

ושיטת הרמב"ם בפ"י מהל' שבת שעושה נקב בלול תרנגולים חייב משום בונה וכן פסק דחייב משום מכה בפטיש וצ"ב בדבריו. ועי' במרכבת המשנה מש"כ בדבריו.


אבות מלאכות וכו'. ופרש"י דכולהו קמייתא הויין במשכן בסממנין של צבע, וכן מבואר בגמ' לעיל מ"ט ע"ב, ועי' באגלי טל בפתיחה שדן אם הכונה דחרשו וזרעו ממש לצורך המשכן, או דהא במשך יום אחד הביאו את הכל וגם הסממנין, וע"כ דכיון דלעבודות שהיו במשכן הי' צריך סממנין וכדי שיהי' סממנין הא צריך לעשות כל הני מלאכות, לכן מחשיבין כל המלאכות שהי' צריך אילו היו רוצים לזרוע שיהי' סממנין [וכצד ב' נקט הפני יהושע לקמן דף ע"ה ומנ"ח ועי' נשמת אדם ].

ומה דפריך לקמן דף ע"ד ע"ב בהא דקטר חד ושרי חד השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני ממ"ה הקב"ה עושין, היינו דדבר זה לא הי' אפשר לעשות, ולא רק שבמציאות לא הי' זה. וכן הי' אפשר לפרש מה דקאמר שם לענין קריעה שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין ותופרין אותה, הכונה כי אם הי' קורה שהי' דרנא היו עושין כן.

וצע"ק דבתוס' דף ע"ה ע"א ד"ה שכן, כתבו דבמקדש היו נזהרים לא לעשות ככיסתא, ואפשר דכונתם דכיון דהיו נזהרין לא הי' שייך שיהי' זה במשכן, לכן נוקט יותר מה שהי' אפשר שיארע.

וכן כל מה שכתבו התוס' לקמן צ"ד הדברים שהיו במשכן היינו חלק מהם שהי' ממש וחלק שהי' שייך שיהי'. וצ"ע להגירסא המובא בתוס' ב"ק דף ב' הך דהוי במשכן חשיבא הוי אב, משמע דהי' במשכן ממש דאל"כ מה שייך שהי' חשוב במשכן. ודוחק לומר דהכונה דאם הי' צריך לעשות את זה במשכן זה הי' חשוב, ומ"מ מה דמלאכות שאינן מוכרחות להיות כגון קריעה וכדומה נקראים אב, ע"כ צ"ל משום דממש הי' במשכן.


הזורע. עי' באחרונים שדנו אם חייב דוקא כשנקלט הזרע בקרקע או על עצם מעשה הזריעה חייב גם אם הוציאו אח"כ, ומחלקין מזורע לאופה, דאופה הא מבואר לעיל (דף ד' א') שאינו חייב אלא אם נאפה לבסוף [ועי' מנ"ח מצוה ל"ב].


הבורר והמרקד. פירש"י הבורר פסולת בידו, המרקד בנפה. יש לעיין למה מרקד לא יהי' חייב גם משום בורר, וכן צ"ע במרקד אם יתחייב כשהתרו בו משום בורר. ולפימש"כ בס' (שביתת השבת בדף י"ד מדפי הספר), לחדש דעבור מלאכה שיש לה תכלית אחד א"א להתחייב שתים, ולכן גם משמר דכתב רש"י לרבה דס"ל בדף קל"ח דחייב גם משום בורר וגם משום מרקד, מ"מ יתחייב רק א', א"ש מה דמרקד לא חייב שתים, אבל עדיין יש לעיין אם יתרו בו משום בורר למה לא יתחייב.

ולפימש"כ המנחת חינוך דמשמר חייב לרבה שתים, צ"ע תרתי א' אם יתרו משום בורר אם חייב, וכן למה לא נתחייב מרקד שתים משום בורר ומשום מרקד. וע"כ צ"ל דבזה שנתחדש שמרקד זה אב לחוד, ע"כ יש בזה חידוש דאינו בורר.

ובזורע ונוטע אמרינן לקמן דהם שתי אבות, ובודאי נוטע היו יכולים לדעת שחייב כתולדה מזורע, וא"כ כל נוטע נימא דיתחייב שתים, ואע"ג דהם שניהם מסוג א' ולא עדיף מזורע ממש ונוטע דאינו חייב אלא אחד, מ"מ לר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב נימא דנוטע יהי' חייב שתים. התם יש לומר בפשיטות דאב לא שייך שיהי' גם תולדה של אותו סוג מלאכה, אבל כאן דמרקד זה סוג אחר מבורר דהא מרקד ובורר ממש חייב שתים, א"כ נימא דמרקד יהי' ג"כ חייב משום בורר, וע"כ דבזה יש חידוש דמרקד אינו בורר.

אלא דעדיין צ"ע בתולדות דמרקד חוץ ממשמר דאיכא פלוגתא מה היא, לפי המבואר בירושלמי דלכל אב יש ל"ט תולדות, א"כ במרקד ג"כ יש תולדה, ולכאורה יתחייבו כל תולדותיו גם משום בורר.

ולכאורה יש קצת ראי' דשייך להתחייב במלאכה אחת לתכלית אחת שני חיובים, דהא תולדות מרקד יש לחייב גם משום בורר, וא"כ איך אמרינן בירושלמי דלכל אב יש ל"ט תולדות דהא תולדות מרקד הם ע"כ גם תולדות בורר, ובשלמא אם חייב משום שתיהם א"ש דלמרקד יש ל"ט תולדות, ונפק"מ דבתולדות מרקד מלבד דחייב משום בורר חייב נמי משום מרקד, אבל אם אינו חייב שתים נמצא דבמה דהם תולדות מרקד לא נתווסף לנו כלום, דהא בין כך יהי' חייב חטאת א' משום מרקד, משא"כ בתולדות בורר דאם יתרו בו משום מרקד לא יתחייב.


בשיעורא דעל מנת לתפור שתי תפירות

הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות. יש גורסין כן ויש גורסין רק ע"מ לתפור, [בלי שתי תפירות], ולכאו' זה תלוי בטעם הדבר דצריך שיהא ע"מ לתפור דאם כל חיוב המלאכה הוא מחמת שמביא לידי תפירה א"כ צריך דוקא ע"מ לתפור שתי תפירות, אבל אם זה רק כדי שלא יחשב קלקול, סגי במה שזה ע"מ לתפור תפירה אחת, ועי' רע"א במשניות. אך אי"ז מספיק דממ"נ אם א"צ ע"מ לתפור רק כדי שיחשב תיקון א"כ גם כשיהא לצורך תיקון אחר נמי יהא חייב, וכמו שנסתפק בבה"ל (סי' ש"מ סי"ג) דהקורע אגרת כדי לקרותו אפשר דחשיב ע"מ לתקן ויהא חייב, וה"נ למאי קתני ע"מ לתפור דוקא.


הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות. הנה בביאור הלכה סי' ש"מ ס"ג ד"ה המוחק דיו, דן בע"מ לתקן תיקון אחר אם בעי גם שיהי' כדי לתפור שתי תפירות ולכתוב שתי אותיות או דסגי כמה דצריך לתיקון ההוא [יש לבאר שזה ספק ביסוד מלאכת קורע ומוחק]. ודעתו נוטה יותר דא"צ שיעור בין לקולא ובין לחומרא.

וצע"ק דהנה התוס' לעיל דף ל"א ע"ב כתבו דלהכי נקט רק במוחק וקורע דבעי ע"מ לתפור ולכתוב ולא בסותר דבעי לאשמועינן שיעורא ע"מ לכתוב ב' אותיות וכן לתפור שתי תפירות, ובריטב"א כאן הוסיף דלאשמעינן דשלא ע"מ לבנות פטור וכן בכולהו כגון קורע שלא ע"מ לתפור ל"צ דפשיטא דמקלקל הוא ועיקר החידוש במוחק וקורע דבעי אותו שיעור כמו בתפירה וכתיבה, ואם נימא דעיקר מה דבעי ע"מ לכתוב ב' אותיות הוא מפני שזהו התיקון בכתיבה ואם ע"מ תיקון אחר צריך כמו מה שבדבר ההוא התיקון א"כ כיון דצריך כתיבת שתי אותיות הרי דזה שיעור תיקון וכן שתי תפירות וא"כ שוב פשיטא דבעי אותו שיעור, ובשלמא אם אפילו כונתו לתיקון אחר מ"מ שיעור קריעה ומחיקה בעי תמיד רק כשיעור הזה, שפיר שייך להשמיענו דיש להם דין כמו תפירה וכתיבה, ובסותר כיון דגם לבונה אין שיעור פשיטא דלסותר נמי לא בעי שיעור לא מצד עצם המלאכה ולא מצד דבעי ע"מ לתקן כיון דכל דהו הוי תיקון, אבל להנ"ל קשה.

וכן יש להעיר ממה דמבואר בשו"ע שם סעיף ג' דמוחק אינו חייב אלא כשיש בו כדי לכתוב שתי אותיות, ומשמע דאף אם מחק אות אחת מתוך תיבה שלימה דאם יכתוב האות שרוצה לכתוב יתוקן כל התיבה, ולכאורה נהי דקיי"ל דרק בכתב אות א' והשלים לספר חייב וכן במחק אות לתקנו ובזה יושלם הספר כתב בבה"ל שם בשם הפמ"ג דחייב אבל בכתב אות והשלים תיבה אינו חייב, מ"מ נהי דכל כתיבה כזאת אינה כתיבה הא מידי תיקון מיהא לא נפקא ויתחייב מחמת דהוי מוחק ע"מ לתקן כיון שהסכים בביאור הלכה שם לדברי הפמ"ג דמוחק ע"מ לתקן ג"כ חייב וע"כ דשיעורא דלכתוב ב' אותיות הוא דין בעצם המלאכה ולא מחמת כדי שיהי' תיקון. ולהנ"ל קשה ג"כ מש"כ התוס' (ל"א ע"ב) והריטב"א (כאן) דתנא הקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב להשמיענו דרק ע"מ לכתוב ב' אותיות כמו הכתיבה וצ"ע וכי כללא הוא דהא אם בזה ישלים תיבה שלימה יהי' חייב במוחק ע"מ לכתוב אות א' דאע"ג דאינו ע"מ לכתוב מ"מ הוי ע"מ לתקן.

[ולהנ"ל נמצא דאם נימא כהבה"ל סי' ש"מ ס"א ד"ה על ב' שערות) דבכותב אות א' אסור מה"ת כדין חצי שיעור ודלא כדמשמע ברבינו ירוחם דאסור רק מדרבנן, מ"מ מסתבר דבמוחק שתי אותיות ע"מ לכתוב אות א' אז אפי' שיש בה שיעור כדי לכתוב ב' אותיות מ"מ פטור מה"ת דהוי מקלקל, משא"כ באם זה אות מתיבה שלימה אז אפי' אין בה כדי לכתוב ב' אותיות כיון דהוי בעצם מלאכה והתכוין לתקן אז כל מה דפטרתו לי' משום דחסר משיעורו א"כ אסור מה"ת כדין חצי שיעור] וע"ע משנ"ת בתוד"ה הקושר.


הצד צבי. נקט צבי משום דמצוי בו צידה יותר מבשאר בעלי חיים [ועי' תוי"ט].


הכותב שתי אותיות. עיין ביאור הלכה (סי' ש"ו סי"א) שהעלה דבכל לשון הוי איסור דאוריי', ויל"ע אם גם בשאר לשונות תלוי בשתי אותיות, דבשפת הגוים הרבה אותיות משתמשים בתורת ניקוד, והרי הכותב אות וניקודה אינו שתי אותיות [עי' משנ"ב סי' ש"מ ס"ק כ"ב אות ד'], וא"כ אפשר דגם בכתב הגוים כן הוא.


והמוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות. יל"ע דאיך אפשר לסוקלו על מחיקה זו, דלמא לא מחק ע"מ לכתוב, ובשלמא בכל מלאכה אין להסתפק שמא הוא עשאה שלא לגופה, דזה גופא מתרין בו שאם יעשנו בצריכה לגופה יהא חייב, ואפשר לראות בסוף לשם מה עשה המלאכה. אבל במוחק ע"מ לכתוב הרי לא צריך לכתוב בפועל, ומהמחיקה אין ניכר שהוא ע"מ לכתוב. ואפשר דיש דבר שהמחיקה מוכרחת שהיא ע"מ לכתוב, כגון שאירע טעות בס"ת בשתי אותיות והמחיקה ודאי היא ע"מ לתקן, ואולי גם כשכותב דבר ואירע טעות דמוכח שודאי מחיקתו ע"מ לכתוב כהוגן [ומיהו מה שיאמר בפיו שעושה ע"מ לכתוב ודאי א"א לחייב עפ"ז, דאין אדם מתחייב מיתה על פיו].

והנה במלאכת מבשל צריך שיתבשל בשבת, ואין די שיניח בשבת ויתבשל במוצ"ש, ואפשר הי' לומר דה"נ לענין מחיקה חייב רק על מנת לכתוב בשבת, אבל במשנ"ב (סי' ש"מ ס"ק י"ג) כתב דאפי' ע"מ לכתוב למחר חייב, והחילוק בין מחיקה לאפיה, דב"מוחק" המלאכה היא פעולת המחיקה רק שצריך שלא יהא ע"מ לקלקל ודי ע"מ לכתוב למחר, משא"כ באפיה דאם לא נאפה אין מלאכה כלל.


המכה בפטיש. הן המשנה סתומה, אבל במאירי לקמן דף ק"ד ביאר כגון לחצוב מההר שבזה גומר העתקת האבן מן ההר.


רש"י ד"ה הזורה ברחת לרוח. מיהו דוקא זורה שכך היא צורת המלאכה אבל דבר שדרכו לעשותו בידים לא יתחייב כשיסתייע ע"י הרוח. עי' ב"ק דף ס' ע"א.

והנה בחורש ע"י בהמה חייב משום חורש. ויל"ע במי שמעמיד בעל חי כגון לדוש, או שמעמיד עלוקה למצוץ דם, האם נחשב שעושה מלאכה או לא ועי' במג"א (סי' שכ"ח ס"ק נ"ג). ועי' בחזו"א דמבואר דחורש ע"י שוורים דחייב משום שכך הוא צורת המלאכה בחרישה, ושאר מלאכות כשיעשה ע"י בהמות לא יתחייב, וכן יש הרבה מלאכות שעיקרן נעשות ע"י דבר אחר כגון דהתנור עושה את האפיה וכן זורע דהקרקע פועלת את הקליטה ומ"מ חייב לפי שכך היא צורת המלאכה.

והא דפריך לקמן בע"ב היינו זורה היינו בורר היינו מרקד, צריך לפרש דאין כונת הגמ' דנוכל ללמוד זורה מבורר דהא בזורה יש חידוש שאין בבורר, דחייב גם כשרוח מסייעתו, אלא קושית הגמ' מ"ט חייב שלש כיון ששורש כולן אחד, לברור הפסולת מהאוכל.


רש"י ד"ה הבורר. פסולת בידיו. נראה דבא לומר דאפי' בידיו חייב ולא רק בכלי.


רש"י ד"ה האופה. ושיעורן של אלו כגרוגרת חוץ מחורש דבכל שהוא לקמן בפרק הבונה. לשון רש"י משמע דזורע ג"כ שיעורו בכגרוגרת, וזה ק"ק דשיעור כגרוגרת מצינו לענין דבר העומד לאכילה אבל בזריעה מה שייך שיעור זה. ואף במבשל סממנין לצבע אין ראי' דשיעורו בכגרוגרת, ומה שלמדו מהמשכן הוא רק את עצם המלאכה דבישול חשיב מלאכה, אבל את השיעור לא למדו מהמשכן אלא בכל דבר שיערו חכמים כמה הוא שיעור חשוב להתחייב עליו.

אמנם עי' רשב"ם בבבא בתרא (דף נ"ה ב') שכתב דפחות מכשיעור בשבת פטור משום דאי"ז מלאכת מחשבת, ולפי דבריו צ"ל ע"כ דגם במשכן היה שיעור מלאכה דאלא"ה נמצא שלא היה במשכן מלאכת מחשבת, ודבריו הם חידוש דלקמן (דף ע"ד א') אמרי' וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ומשמע דאיסור תורה קאמר וכמו שפרש"י משום דחצי שיעור אסור מן התורה, ולפי הרשב"ם הרי פחות מכשיעור אינה מלאכה כלל וצריך שיהא מותר מן התורה.

ואפשר דס"ל לרש"י דאמנם זורע אינו צריך כגרוגרת מ"מ יש בזה שיעור, וכמו דאמרי' לקמן (דף צ') לענין הוצאה זרע קישואין שנים זרע דילועין שנים, ה"נ לענין זריעה אינו חייב בכל שהוא אלא בכמה זרעים, וכ"מ ברש"י לקמן (דף ק"ג ע"א) שאין אדם זורע אחת לבדה ע"ש, ומיהו חורש חייב בכל שהוא, והיינו דוקא כל שהוא שראוי לזרוע בו כל שהוא דאם יחרוש כחוט השערה אינו ראוי לכלום, ונמצא דגם כל שהוא שאמרו יש לו שיעור, ואי"ז תימה דיהא חייב בחרישה כל שהוא אף שאינו יכול לזרוע דזה שיעור חיוב של זריעה, די"ל דנ"מ כשזרע מבעוד יום זרע אחד ועכשיו חורש כל שהוא כדי להוסיף עוד זרע על הזרוע דהשתא הוי חרישה כל שהוא לצורך זריעה שתשלים לכשיעור, וחשיב שפיר חרישה חשובה, אך עי' מגיד משנה (ריש פ"ח) שהוכיח מכח זה דזריעה נמי בכל שהוא וכתב שזהו מקורו של הרמב"ם ע"ש.


בא"ד. ברש"ש הביא מהרמב"ם פ"ח מהל' שבת דזורע חייב בכל שהוא, וכ"כ רש"י להדיא לקמן דף צ"א ד"ה כגרוגרת דשיעורה של זריעה בכל שהוא. ויש דוחין דרש"י רק כתב דשיעור הוצאה לזריעה הוא כל שהוא, ובדף צ' ע"ב בד"ה הא דזריע, כתב דאין אדם טורח לזרוע גרגיר אחד, וכן כתב בדף ק"ג א' דאין זורע אחת לבדה, משמע דמ"מ כשטרח וזרע הרי גילה שכדאי לו, וא"כ מ"ש קוצר פחות מכגרוגרת דאינו חייב כמבואר לעיל דף ע' ע"ב, והא גילה דעתו שכדאי לו לקצור פחות מכגרוגרת.

אכן בר"ח לקמן בע"ב על הא דאמרינן דזומר וצריך לעצים וכן מאן דקטיל אספסתא ומאן דקניב סילקא, כתב כולן דרך אחת הן וחייב שתים בזמן שיש שיעור קצירה ושיעור זריעה, משמע דלזריעה יש שיעור. ואע"ג דיש לחלק דכל זריעה אפי' כשזורע כל שהוא הרי אחשביה, משא"כ כאן דרוצה גם לקצור אז צריך שיעור מ"מ אם לכל זריעה אין שיעור לא יתכן שיתחדש דין שיעור בזריעה בו בזמן שלזריעה ממש אין שיעור, וגם לכאורה לא שייך לשער לזומר כמה השיעור שגורם לצמוח.


רש"י ד"ה המלבנו. דמכבסו בנהר. צ"ב מה שהוסיף רש"י דמכבסו בנהר דמאי נ"מ בזה. ויש גורסין בנתר, אך גם זה צ"ב דמשמע דוקא מכבס בנתר והרי שרייתו במים נמי כיבוס הוא וחייב.


רש"י ד"ה על מנת לתפור. אבל קורע שלא לתפור לא הוי במשכן. משמע דאם הי' במשכן הי' חייב אפי' שזה מקלקל, וצע"ק דהא טעמא דמקלקל פטור משום דכשעושה לקלקל לא מקרי מלאכת מחשבת א"כ וכי אם היו מקלקלין במשכן הי' נעשה בשביל זה מלאכת מחשבת, דהא לא כל מה שהיו עושין במשכן נחשב למלאכה רק מה שהי' בזה צורך למשכן, וא"כ אפי' אם מקלקל הי' במשכן לא יועיל להחשיבו מלאכה מחמת זה [ועי' אחיעזר ח"ב סי' ה' אות ז' שכתב דנפק"מ בזה לענין קלבד"מ לפמש"כ רש"י בב"ק דף ל"ה דמקלקל פטור בקלבד"מ לכן פרש"י כאן דקורע שלא ע"מ לתפור לאו מלאכה היא כלל, ולא יהא בזה פטור של קלבד"מ].

ואם כוונת רש"י לומר דכיון דזה קלקול ובודאי לא היו מקלקלין במשכן, א"כ אינו אומר הטעם למה פטור אלא דמבאר דלכן כיון דלא הוי דבר טוב לא היו עושים כן במשכן, צ"ע דלמה לרש"י לומר דלא עושים דברים שאין בהם צורך במשכן.

והנה לעיל דף ל"א ע"ב אמרינן דר' יוסי סבר כר' יהודה דמלאכה שאי"צ לגופה חייב וסותר ע"מ לבנות במקומו הוא דהוי סותר, פירוש וחייב, אבל לבנות שלא במקומו פטור, ופריך רבה דהא במשכן הי' סותר לבנות שלא במקומו, התם פריך שפיר משום דגם סותר ע"מ שלא לבנות במקומו לא הוי כבר קלקול וכיון דחזינן דכן הי' במשכן שייך לחייב אפילו ע"מ לבנות שלא במקומו. ועיין בהגהות רא"מ הורוויץ דהוסיף על רש"י דמ"מ לר' יהודה חייב אפילו ע"מ לעשות תיקון אחר, היינו דמצד קלקול אין אז, אע"ג דלא הוי דומיא דמשכן לא איכפת לן כיון דלר' יהודה חייב מלאכה שאי"צ לגופה אע"ג דלא הוי כמו במשכן אבל למה הוצרך רש"י לומר טעם על סותר משום דלא הוי במשכן צ"ע.


רש"י ד"ה הצד צבי. וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים למשכן. הנה תחש איכא למ"ד בחז"ל שנבראה במיוחד לצורך המשכן ובאה מעצמה אל משה, וא"כ לא היו צריכין צידה בפועל ומ"מ ילפינן מינה כיון דבשביל להביא חיה צריך צידה, וא"צ שיהא בפועל במשכן [וראיה לנידון שלעיל ד"ה אבות מלאכות].


רש"י ד"ה כותב ומוחק. ומוחק פעמים שטעה. גם בזה הרי אין אנו יודעים שהיו מוחקין במשכן, אלא הכונה היא דדרך בני אדם לטעות ולכן יש מצורך המלאכה למחוק, ולא איכפת לן אם בפועל לא היו מוחקין במשכן, אלא דלשון רש"י פעמים "שטעה" צ"ב קצת, ויותר הוי ליה למימר פעמים "שטועה", וצ"ל דאה"נ זה כונת רש"י ול"ד נקט טעה.

ואמנם יל"ע קצת דאפי' נימא דהוא מוכרח שאדם טועה בכתיבה ומחמת זה הוי מוחק בכלל צורך מלאכת המשכן, מ"מ מנ"ל דצריך לטעות כשיעור שיהא צריך למחוק ע"מ לכתוב שתי אותיות, ואף שנתבאר לעיל דהשיעורין א"צ ללמוד מהמשכן, הכא במוחק מסתבר דגם השיעור נלמד מהמשכן דהא כשמוחק לפחות מב' אותיות לא חשיב מחיקה לצורך כתיבה.


רש"י ד"ה מכבה ומבעיר. באש שתחת הדוד של סממנין. לשון רש"י משמע דמכבה נמי ילפינן מהתם, ובתוס' לקמן כתבו דלא היה שם כיבוי, שהיו מכוונין שיעור האש מתחילה כמה שצריך ולא יותר.


תוד"ה העושה. צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג וכו' שיעור טפי מבשאר. עי' בהגהות רא"מ ז"ל ועוד אחרונים שמפרשים דהחילוק הוא דבשאר מלאכות אם אחשביה לפחות מכשיעור חייב, אבל בכל הני דתנן שיעורא דמתני' לא חשיב מלאכה בפחות מזה ולא מהני אחשביה. וצ"ע דהא הסכמת הפוסקים דבשבת יש איסור חצי שיעור בכל המלאכות כמו שהוכיח בביאור הלכה ריש סי' ש"מ. ודעת הרשב"ם בב"ב דף נ"ה דפחות מכשיעור חסר במלאכת מחשבת זה חידוש גדול ובשאר ראשונים ל"מ כן [וע"ע משנ"ת בסוף פירקין ד"ה המוציא אוכלים].

ובמשנת חכמים על המשניות כתב דהחילוק הוא דבשאר מלאכות א"צ לעשות את כל השיעור במקום אחד, וכגון אפיה חייב גם אם אפה חצי גרוגרת בתנור זה וחצי גרוגרת בתנור אחד, משא"כ בהנך דתנן שיעורא במתני', לא מצטרפי אא"כ עשאן כאחד כגון אורג וכן כותב דוקא כשהן נהגין זה עם זה חייב, ויל"ע בפוצע שני חוטין דלכאו' א"צ לפצוע ב' חוטין סמוכין יחד דוקא ומ"מ קתני בהו שיעורא.

ובתוס' חדשים ביאר דכאן אינו חייב אלא אם יעשה א' ע"י השני כגון תפירות אם יעשה תפירה א' בבגד זה ותפירה א' בבגד אחר הא לא יתחייב כלל וכן בכולם, לכן קתני שיעורא דבעי שיהי' ע"י השני ב' התפירות משא"כ בכולם. ויש לעיין דהני דמפרשי הפוצע שני חוטין כהרא"ה המובא בריטב"א דאם נחתך חוט פוצע החוטין ושוזרן יחד דאפשר דאם עשה שני חוטין כה"ג בשני בגדים ג"כ חייב אם נימא דהתוס' מפרשי כהרא"ה שפיר קשה להם דלמה נקט בהני, דאין לומר כמש"כ בתוס' חדשים דהא גם בפוצע נקט שיעורא.

מיהו לכל הפירושים צ"ע למה התוס' לא ביארו הטעמים האלו, ולמה כתבו דצריך לפרש מאי שנא.


תוד"ה הקושר והמתיר. צ"ע אי מיחייב במתיר שלא ע"מ לקשור אי לא. הנה הזכרנו לעיל [ד"ה הקורע] שיש ספק אם בכל הנך דקתני בהו על מנת מלאכה אחרת, אם צריך את זה רק כדי שלא תהא המלאכה הראשונה קלקול כגון קורע ע"מ לתפור דבלא זה שיש בו צורך ע"מ לתפור הוי קלקול, או משום דעצם המלאכה אינה אלא באופן זה, ונפ"מ כשקורע ומתקן בזה אי חשיבא מלאכה, וספק זה ישנו גם במתיר ע"מ לקשור שנסתפקו תוס' דיש לפרש ספק התוס' דשם מלאכת מתיר אינה אלא כשזה ע"מ לקשור, ויש לפרש דספיקם הוא אם כשאינו ע"מ לקשור הוי מקלקל.

אך קשה דאם כל מה שצריך שיהא ע"מ לקשור הוא כדי שלא יהא מקלקל א"כ מה נסתפקו תוס' דממ"נ אי מיירי כשיש לו תיקון ע"י היתר זה, למה יהא צריך ע"מ לקשור הרי אינו מקלקל, ואי מיירי שאין לו בזה שום תיקון א"כ מקלקל הוא ומהיכי תיתי שיהא חייב, וע"כ דנסתפקו תוס' דיהא צריך ע"מ לקשור דאפשר שרק כך היא צורת המלאכה, ולא משום דלא ליהוי מקלקל [וע"ע משנ"ת בע"ב "בענין קורע ע"מ לתפור"].


בא"ד. דהכי נמי לא תני סותר ע"מ לבנות וכו'. הנה תוס' מדמים מתיר לסותר, ולכאורה יש לחלק ביניהם דהא בנין זה דבר הצריך וזה בודאי תיקון, וממילא סותר בכל אופן הוא קלקול, אלא דכשעושה ע"מ לבנות הוא חייב, משא"כ קושר ומתיר במאי הוי קשירה תיקון יותר ממתיר, הרי שניהם היא פעולה הנצרכת ופעמים התיקון הוא הקשירה ופעמים התיקון הוא ההיתר, ומהיכי תיתי דליבעי מתיר ע"מ לקשור.

הא דבעינן שיהא סותר ע"מ לבנות במקומו, היינו דצריך שיהא שייכות בין הסתירה לבנין, ואם אין דעתו לבנות במקומו אלא ליקח את האבנים למקום אחר, הוי סותר בשביל להרויח כסף דצריך את האבנים, ולא סותר ע"מ לבנות. [ובזה מבואר סברת הגמ' לעיל דבמדבר שהיה עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו הוי כע"מ לבנות במקומו, דמחמת זה משתייכת הסתירה לבנין גם כשאינה במקומו].


בא"ד. אבל ר"ח פירש וכו' כשנפסק חוט בשני מקומות ונקשר מתירין ב' הקשרים ומשליכין לחוץ האמצעי וכו'. צ"ב קצת מעיקרא מאי קסברי ולמה קושרין מתחילה ב' קשרים ואח"כ מתירין אותן וקושרין שניהם יחד לקשר אחד, הוי להו מתחילה להשליך האמצעי ולקושרן יחד. ואפשר שלא היה להם מתחילה חוט ארוך שיספיק לכל הצורך לכן השאירו מה שהיה ואח"כ מצאו והתירו את הקודם, אך א"כ א"צ להתיר את שני הקשרים דהא אינו מתיר אלא קשר אחד וזורק את כל האורך החוט שמהקשר מאילך, ואינו זורק רק את האמצעי.


בא"ד. צ"ע אי חייב במתיר שלא ע"מ לקשור. ודנו דלרש"י הי' במשכן מתירין אפי' שלא ע"מ לקשור ולר"ח היו מתירין ע"מ לקשור, וצ"ל לפי"ז דגם לא ע"מ לקשור ג"כ לא הוי קלקול אלא דהשאלה אם במשכן הי' שלא ע"מ לקשור חייב דהוי מלאכה ואם לא הי' במשכן אינו חייב רק לר' יהודה יהי' חייב ככל משאצל"ג דאע"ג דלא הי' כן במשכן מ"מ חייב, ולפי"ז צע"ק מה דהוקשה להם מה דלא קתני המתיר ע"מ לקשור דלא דמי לקושייתם בסותר ע"מ לבנות דהתם דהוי מקלקל התנא משמיענו דדוקא כשאינו מקלקל אבל מתיר דאינו משום מקלקל אלא דמה דהי' במשכן היא המלאכה הא כמו דלא קתני כל המלאכות לאיזה צורך הי' כגון למה צריך להיות התכלית של צידה וכן כולם, דאז לר"ש אם לא יעשה לתכלית הזה יפטר ולרבי יהודה חייב משום דגם כשאי"צ לגופה חייב, ה"נ אינו מפרש מה התכלית של מתיר דצורת המלאכה שהי' במשכן הוא ע"מ להתיר.


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א