אילת השחר/קידושין/עד/א
נאמן דיין לומר לזה זכיתי. ופירש"י דעלי' רמיא לזכור. ולא ביאר למה, ובשלמא לעיל במוכר רמיא עליה כדי שלא יכשל באיסור מי שפרע, אבל למה מוטל עליו כאן לזכור, ובשיטה לא נודעה למי כתב דרמי אדעתי' ומידכר ומהימן כתרי דהא הימנוהו כיון דקבלוהו עלייהו.
בשודא דדייני. להתוס' דאיך שהדיין רוצה עושה דהממון זוכה ע"י הדיין ולפני זה לא הי' באמת הממון שלו, יש לעיין לר"ש דס"ל בכתובות (דף מ"ב ב') דלענין קרבן שבועה נתמעט קנס אפי' שתבעו אחרי העמדה בדין לפי שעיקרו קנס ולא ממון, א"כ מאי שנא קנס או שלא הי' בכלל ממונו לפני העמדה בדין, דע"י העמדה בדין נתחדש כל זכייתו בממון, ואם תבעו ממון כזה שזכה ע"י שודא יפטר מק"ש לר"ש אע"פ שהי' לו גם קודם זכות שאולי יזכה בו ע"י העמדה בדין, או דקנס גרע מחמת דגם קודם הי' לו כבר תביעה בתור קנס, משא"כ כאן דמה לי אם זכה שמצא מציאה או שזכה ע"י העמדה בדין דמ"מ יש כאן תביעת ממון.
ופשוט דאם תובעו לחבירו יש לך כסף שיש לי עליה תביעה כמוך ומצד הדין יהי' שודא דדייני, בודאי אין תביעה כזאת לחייב שבועה דלא הוי כפירת ממון, ואפי' לרש"י דשודא היינו מה שהדיין מכריע דמסתמא הוא של זה, דמ"מ מקרי רק ספק ממון דהא אין הכרעת הדיין כאילו ברור מתחילה, דהא א"א ליהדר ולדיינו לרש"י הרי דאין הדין ברור [ועיין ש"ך סוף סי' כ"ב ובהגר"א סי' צ"א סק"כ], ואינו דומה לתובעו גנבת שורי והוא מודה דהוא שו"ח דהוי כפירת ממון אם יאנס לכן אמרינן בב"ק דף ק"ה דמקרי כפירת ממון, דאע"ג דכל ההפרש דממון תלוי ועומד אם יאנס, דהתם יש לו ודאי חיוב אלא דהספק במציאות משא"כ כאן דאין לו ודאי ממון כלל.
והנה בעדים שהעידו עדות שאז יהי' דין שודא וזכה הא' והוזמו, אין חייבין, אפי' למש"כ הכס"מ (פכ"א מהל' עדות ה"ד) דבהעידו עדות שזוכה רק ע"י תפיסה שייך חיוב הזמה הכא גרע.
יש לעיין אם שייך ע"ז שיעבוד באופן דלא שיעבד לו דאקני רק הי' לו כבר זכות כזה דאולי יזכה בשודא ואח"כ זכה ע"י שודא, לפי התוס' דמה שרוצה הדיין עושה אם הבע"ח גובה מזה הממון, או דכיון דלא שיעבד לו דאקני וצריך לבוא מכח זכות שהי' לו לזכות ע"י שודא וזה הוי כספק ממון ואין ע"ז שיעבוד.
שם. בשודא דדייני. באילת השחר ב"ב דף ל"ה הסתפקנו אם מהני שודא בדיין יחיד. ובהגהת יעב"ץ כתובות דף פ"ה כתב דדין שודא נאמר רק בב"ד של ג' ולא ביחיד, אמנם כאן מבואר מהשיטה לא נודע למי דכל מה דנאמן הדיין לומר לזה זכיתי הוא רק כשדן יחידי דאז הימנוהו עליהם כשהוא יחיד, דאילו כשדנו שלושה והשנים הלכו אינו נאמן, וא"כ כיון דמוקמינן דנאמנות צריך להיכא דנפסק שודא, ע"כ דהיחיד יוכל לפסוק דין דשודא. ובאילה"ש ב"ב דף ל"ה הסתפקנו אם בג' שייך שודא לפמש"כ התוס' דרק ר"נ יכול לעשות שודא כיון דהוא דיין קבוע והפקרו הפקר, א"כ כשיהיו ב"ד ואחד מהם כמו ר"נ ועוד שנים שהם לא במדריגתו של ר"נ איך הם יכריעו נגדו לגבי השודא, ולכן יש מקום לומר דרק בדיין יחיד שייך שודא, אמנם כאן מדברי השיטה לא נודע למי משמע דדן דבג' לא יהי' נאמן הדיין, הרי משמע דשייך דין שודא גם בג'.
אלא דאינו מוכרח כמו שיתבאר, דהנה בהא דפריך ליהדר ולידיינוה, משמע מרש"י דהקושיא באין עומדין לפניו מאי איכפת לן דאינו נאמן, וכן מבואר יותר מפורש בשיטה לא נודע למי דלהגמ' משמע דאין תקנה אז ויהי' הדין הממע"ה, וע"ז פריך למה לא נהדר ונדייני'. נמצא דהיכא דעומדין לפניו לא הוקשה להגמ' למה נאמן כיון דאפשר ליהדר ולידייניה, דמ"מ אי"צ ליהדר ולידייני' כיון דיש להדיין נאמנות [ובשיטה לא נודע למי פי' שנאמנותו כיון דהימנוהו עליהם הבעלי דברים וכמו שליש דנאמן כיון דהימנוהו], והוקשה להגמ' רק באין עומדין לפניו דמשמע דאין תקנה ולמה לא יוכלו לחזור ולדון, ולפי"ז הדין דהדיין נאמן אינו רק בשודא אלא בכל פסק שפסק נאמן, ולפי"ז דברי השיטה לא נודע למי דהיכא דדנו בג' לא נאמן היחיד דהא לא הימנוהו, יכול להיות דמיירי בשאר פסקי דינים דאין נאמן היחיד כשהשנים אינם, אבל דין שודא אולי לא יהי' בג' אם אין כולם כמו ר"נ, רק הא מיהת דהיחיד יכול לפסוק שודא, דהא מה דאמרינן דאינו נאמן היחיד כשאין עומדין לפניו מוקמינן בשודא, הרי דהיחיד יכול לפסוק שודא.
ובענין זה דביארנו דלרש"י ולהשיטה לא נודע למי נאמן הדיין כשעומדין לפניו אפי' שיש אפשרות ליהדר ולידייני', לא כן שיטת הרשב"א דהוכיח מסוגיין דהיכא דלא הי' הפסק שודא דדייני דיש אפשרות לחזור ולידייני' אינו נאמן הדיין, וכן פסק בשו"ע סי' כ"ג, ובש"ך סק"ה ביאר בהדיא דאפי' כשעומדין לפניו אין נאמן אם יכולין לחזור ולדון כפי הטענות שאמרו.
ודבר זה הי' צריך להיות תלוי, דלהנהו דס"ל דלדיין יש נאמנות מדין מיוחד, יש לומר דלא תיקנו כשיש אפשרות לחזור ולדון, אבל אם זה מדין הימנוה יועיל אפי' אם יש לחזור ולדון, אמנם בשיטת רש"י ביארו דס"ל דנאמנות המוכר הוא כמו הדיין, והיינו מתקנ"ח, ואפ"ה משמע דס"ל דכל הקושיא ליהדר ולידייני' הוא רק כשאין עומדין לפניו, אבל כשעומדין לפניו עדיין נאמן.
תוד"ה שודא. דמסתמא לא יהפוך סברתו ראשונה. וסברת רש"י דזה שזכה ע"י השודא יכול לומר דאינו רוצה שיחזור וידונו כי שמא יטנו לבו לצד אחר, וסברת התוס' דמסתמא יחזור וידון כסברתו הקודמת דנמצא דלא נתחדש בהדיון הזה שום חידוש אלא מגלה לנו שזה הי' פסקו הקודם, ולמה יוכל לעכב לנו מלברר מה הי' הפסק הקודם.
ויש לומר בשיטת רש"י דכיון דכדי שיהי' בירור צריך שיהי' להם כעת כח דיינים לדון מחדש, ואם נעשו קרובים בינתיים לא יוכלו לדון, ולא סגי לעשות כעין דיון לברר מה הי' הפס"ד הקודם, אלא דצריך שיהי' עליהם דין דיינים שדנים מחדש, אלא דאחרי שידונו ויהי' ע"ז דין פס"ד נימא דמסתמא גם קודם הי' כך הפס"ד, וכיון דצריך שיהי' להם כח לדון, לכן זה שזכה יוכל לעכב דאינו רוצה שידונו אותו אחרי שכבר זכה.
בא"ד. אנא נמי שודא דדייני. יש לעיין הא אז לא התכוין בתור פסק שודא, וכיון דכל הדין שודא הוא מחמת שהדיין מפקיר והא התכוין לפסוק משום שכתב בבקר השטר ואין כאן הפקר מצד הדיין, ואפילו אם נפרש דגם זה כלול בתשובת ר"נ דכיון דלא בתורת שודא פסקת הדין, מ"מ מה"ת הי' עולה על דעת רב ששת דיהי' ע"ז דין שודא, דבשלמא לרש"י בהא פליגי דרב ששת סובר דגם לו יש דין דיין וכיון דהכריע כחד מינייהו, נהי דלא בתור פסק שודא, הא מ"מ אם הי' סברתו להכריע כחד מינייהו גם זה שודא מקרי, אבל אם צריך הפקר ב"ד והא בודאי רב ששת לא חשב להפקיר, וע"כ לא הי' תקנת חז"ל להפקיר אם הדיין יעשה, דא"כ למה צריך דוקא דיין קבוע שבכחו להפקיר, דהא חז"ל הפקירו כבר, וכיון שצריך דיין שהוא יפקיר ורב ששת הא לא חשב אלא שמחמת שהי' בבקר זיכהו, א"כ למה הי' סברא שיועיל זה בתורת שודא.
אמו כל שבעה. מרש"י מבואר דלפני שבעה אין מכיר בו האב, ועי' בקרבן נתנאל דגם אינו נאמן לרש"י לפני שבעה, דאינו מכירו, ומ"מ אחר שבעה הוא נאמן, וע"כ מכירו ע"י שאמו אמרה לו, א"כ ע"כ דגם נאמנות האם מהני מה"ת, דאל"כ איך יצוייר יכיר לאחר שבעה מה"ת כיון דלפני זה לא הכירו וכל סמיכתו על אמו והיא עצמה אינה נאמנת, וכיון שע"כ היא נאמנת מה"ת, צריך להבין כיון שהי' לה נאמנות למה אחר שבעה איבדה את נאמנותה, וקשה לומר שמשבעה כבר לא מדייקת מי הבכור [ולכאורה דאם הברית מילה לא עשו בזמנה נאמנת כל הזמן עד יום הברית].
בסוגיא דיכיר. עי' שו"ת רעק"א סי' ק"י וסי' קכ"ח.
תוד"ה כשם. מיירי בתינוק בין הבנים דאומר על קטן שבבניו שהוא בכור וכו'. יש לעיין דהא מבואר דבאומר שהוא אינו בנו ולא יירשנו אפי' אם הי' לבן בנים דאינו נאמן לפוסלו, מ"מ לענין ירושה נאמן כמבואר בחו"מ סי' רע"ט סעיף ב', הרי דאנו מחלקין נאמנות דירושה לנאמנות לפסול, א"כ מנ"ל דבאמת נאמן לפסול דאולי תמיד נאמן רק לענין ירושה.
ואפשר דכיון דתמיד באמירת בכור ע"כ דנוגע לעוד בן, הו"ל כאילו נזכר בתורה נאמנות עליו ועל אחיו, וממילא ילפינן דנאמן לומר דאינו בנו לכל הדברים, אבל על בן בנו דלא כל פעם יש לבן כבר בן ואינו מוזכר בתורה, וכיון שכן א"א ללמוד דנאמן עליו לפוסלו, וכיון דלגבי ירושה לא איכפת לן מה דאינו נאמן על בן הבן, דכ"ז שהבן חי אין זכות ירושה לבן הבן כמש"כ בסמ"ע סק"ד, וכיון דאינו נוגע לבן הבן שפיר נאמן ולא איכפת לן מה דאינו נאמן לפסול, דבאמת אין הטעם דנאמן משום דא"א לחלק, אלא דמה דנזכר בתורה אנו מפרשין דכונת התורה להאמין לכל דבריו, וכיון דהבן השני כאילו נזכר בתורה דבזה שהוא אומר בכור הרי דמדובר על הבן השני, וכיון דנאמן אמרינן דנתנה נאמנות לגמרי, משא"כ כשיש בן לבן דאינו נזכר בתורה שוב א"א להאמינו, ומ"מ לענין נחלה נאמן שפיר דשייך שפיר להתחלק ירושה מפסלות, אלא דלשון התוס' ביבמות (דף מ"ז א' בד"ה ואין אתה) וכן בב"ב (קכ"ז ע"ב) משמע דיכול להיות מיירי באם אינו אומר על הקטן, אלא דמשמע לי' דמיירי אפילו דאומר על הקטן וזה צ"ע, ועי' קובץ שעורים ב"ב (אות תי"ח).
אלא דעדיין צריך טעם למה בשיש בן לבנו אינו נאמן לפסול את הבן כמבואר בתוס' יבמות (דף מ"ז בד"ה ואין אתה) ולמה לא נפלוג נאמנות, ובקובץ הערות (סי' כ"א, ועי' קובץ שעורים ב"ב אות תי"ג) ביאר דדבר שזה כתוצאה מהנאמנות א"א לחלק, לכן א"א לומר דהוא נאמן להבן ולא לבן הבן כיון דפסלות דבן הבן כתוצאה מפסלות דבן, וצ"ע מהא דלעיל דף ס"ג ע"ב דנאמן לומר קדשתי את בתי ואינו נאמן לסקול על ידו, אע"פ שזה כתוצאה מהא דהיא מקודשת, ועמש"כ באילה"ש ב"ב דף קל"ד ב'.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |