אילת השחר/בבא בתרא/קלד/ב
זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה. בתשו' הגרעק"א (סי' ק"י) הק' להני דסברי דנאמן לומר זה בני מטעם יכיר, א"כ יהיה נאמן לכל הדברים אף לפטור מיבום בלא המיגו דבידו, וכמו דאמרינן לענין בכור מדהאמינתו התורה לנחלה נאמן ג"כ לעשות שאר הבנים לממזרים, כמש"כ התוס' (בדף קכ"ז ע"ב בד"ה כך), ובקובץ שיעורים כאן רוצה לומר דאין לו נאמנות מחמת יכיר אלא בדבר שזה תולדה מחמת שהוא הוא הבן, משא"כ לענין ייבום דאין זה מחמת שהוא הבן אלא משום שיש לו בן ואין נפק"מ אם זה הוא או אחר, ובודאי לומר יש לי בנים אין נאמנות יכיר, ולכן גם כשאומר זה בני אין ההכרה גורמת אלא מה דיש לו בן, וע"ז לא נאמר הדין יכיר כיון דאין זה תלוי בההכרה, ומ"מ צ"ע דהא כעת אם באנו לפוטרו מייבום הוא רק משום דהוא הוא הבן, ואם יוכחש ויבורר שאינו בנו היא תיזקק לייבום, הרי דכעת מחמת הכרתו שהוא הבן יהי' גורם פטור ייבום ושפיר שייך ע"ז יכיר.
ובעיקר הקושיא היה נראה לומר דזה ודאי דנהי דמהא דהאמינה התורה לומר שהוא בכור ידעינן דנאמן לומר שהוא ממזר, דכיון דהוא בכור נמצא דזה שמוחזק לנו שנולד קודם הוא ממזר, אבל לא נוכל להמשיך יותר ולומר שכיון שנאמן לומר שהוא ממזר נאמן בכל גווני, אף אם עי"ז יצא עוד דברים כגון שהאשה זונה, רק מה דחזינן שהתורה האמינה לומר שהוא בכור נאמן גם על מה שיוצא מזה, אבל לא נוכל ללמוד מזה נאמנות בלא סוף, והנה הני דס"ל דנאמן לומר זה בני מדין יכיר, היינו משום דמפרשי דבזה שנאמן לומר שאינו בנו, שזה הא יוצא לן ממה דהאמינה התורה לומר שהוא בכורו, ממילא נאמן ג"כ לומר שהוא בנו, דס"ל דלומר שהוא בנו או לומר שאינו בנו הויא חדא נאמנות, אבל כיון שזה רק כתוצאה מהנאמנות לומר שהוא בכור שזה לענין ירושה, אין לנו לומר דזה הוא נאמן בכל גווני אף אם יוצא מזה דינים לעוד דברים, כיון דזהו גופא מה שנאמן לומר שהוא בנו לענין ירושה הוא רק תוצאה מהנאמנות שנתנה תורה לומר שהוא בכור, אבל לא ליותר מזה, לכן לענין יבום אינו נאמן אלא משום מיגו דבידו לגרשה.
רשב"ם ד"ה ומשני התם. דס"ס הוא וכו' אחזקה קמייתא הוא דמוקי לה. מבואר דמה דהיתה מותרת מחמת ס"ס נקרא כמוחזק, ולפי"ז צ"ע וכי נימא בחתיכה שהיא אסורה מחמת ספק, וא' יעיד להתירה הו"ל מוציא מחזקתה אתמהה, וכן בעשירי ספק ויבוא א' ויעיד שהוא עשירי, וכי נימא דחשיב כמוציאה מחזקתה, ולשיטת הרשב"א דספק ספיקא מטעם רוב, אולי שייך לומר שהוי חזקה להיתר הבאה מחמת רוב וצע"ק.
תוד"ה ליורשו. ברשב"ם משמע דקרא דיכיר מיירי רק בידוע שהוא בנו אבל באינו ידוע לא מיירי קרא וממילא לא ידעינן, אך בתוס' משמע דרצו ליתן טעם לחלק, משמע דהיה סברא ללמוד מהא דנאמן לומר שהוא בכור, ולכאורה ודאי לא דמי, גם הסברא שכתבו צ"ב קצת דמאי נפק"מ דאם הוא יורש יכול להעיד שהוא בכור ומגיע לו יותר, ואם אין ידוע אם בכלל הוא יורש אינו נאמן, ואפי' אם מה דיורש יש לו דין ירושה על הכל, אבל מ"מ לחדש דין בכורה זה דין חדש, ומה נפק"מ אם מחדשים דין חדש של ירושה, או דין חדש של בכורה, ואולי כונתם רק להסביר דזה ענין אחר וממילא זה ע"כ אינו כלול בחידוש דיכיר בכורה.
אמר למפרע מהו להימוני' להבא וכו' וחד אמר לא פלגינן. יש לעי' אם יכול אח"כ לומר גירשתי היום, מי אמרינן כיון דע"י הדיבור הקודם אין לו כלל נאמנות אין בזה לומר דאינו חוזר ומגיד, או דבכ"ז אינו חוזר ומגיד.
והנה אם דיבור דלא נאמן כלל מ"מ אינו חוזר ומגיד, א"כ מסתמא גם מ"ד פלגי"ד סובר כן, דהא בזה לא מצינו מחלוקת, וא"כ נהי דס"ל דפלגי"ד, מ"מ הא גם אמר למפרע ונמצא דהוי כאילו אמר וחזר ואמר, ונצטרך לומר דהא דמהני משום דהא הוי כאומר תוכ"ד דיבור הסותר למה שאמר קודם דגירש למפרע, אלא דלפי"ז צ"ע דהא כשאמר גירשתי לפני ל' יום הא הו"ל כשני דיבורים, דהיינו דמפלגינן דגירש ומה שמוסיף לפני ל' יום לא נאמן, אבל מ"מ הא זה סותר לדיבור הקודם בתוכ"ד, וא"כ הרי בזה שאומר לפני ל' הוא מבטל הדיבור שאנו מפרשים כאילו אמר היום ואיך הוא נאמן לומר היום.
בתרי גופי פלגינן בחד גופא לא פלגינן. ברעק"א הק' דהא האומר זה בני דנאמן רק על הנכסים שיש לו עכשיו ולא על הנכסים שאין לו לשיטת הרשב"ם ותוס' אע"ג דהכל מגיע לבנו, הרי דפלגינן בחד גופא דעל בנו נאמן רק על הנכסים שבידו, וכתב דדוחק לחלק בין תרי נכסים דהוי כתרי גופי, משא"כ בבעל שאמר גירשתי דהוי רק חילוק בזמן, לכן הוי כחד גופא.
ואפשר לומר דלחלק בין תרי נכסים לתרי זמנים הוא באמת דחוק, אבל יש להוסיף דבבנו דנאמן רק על הנכסים שיש לו כעת, הא ודאי ל"ש לומר דלזה הוי בנו ולזה לא, וע"כ דפלגינן נאמנות נמצא דהגבלת הנאמנות הוא בנכסים וזה כתרי גופי, משא"כ בגירשתיה לפני זמן, הא אם נאמר פלגינן הא לא נימא דבאמת נקטינן דגירשה לפני הזמן, ומ"מ לגבי הזמן הקודם לא מהני, אלא דנצטרך לומר דגירשה עכשיו וא"כ הוי שפיר חד גופא דמחלקינן בגירושיה דלא נתגרשה רק בזמן אחר ממה שהוא אמר, ואם הי' מחלקין נאמנות הגירושין הקודמין לומר דלגבי קודם אינו נאמן ולגבי מעכשיו כן, אז היה שפיר כתרי גופי, אלא דצ"ע עדיין למה לא נחלק גם בגירושין לומר דגירשה לפני זמן ולגבי מעכשיו נאמן לומר דגירשה לפני זמן, אבל לגבי קודם לא נאמין לו בכלל, ואפשר לומר דכיון דאם נחזיקה לגרושה עכשיו ע"י שגירשה לפני זמן אין דין גרושה שלה אלא מחמת שאז חל עליה דין גרושה, ולכך א"א לומר דנאמן לגבי עכשיו שגירשה לפני זמן כיון שכל דינה להיות מוחזקת בגרושה הוא רק מחמת שחל אז דין גרושה עליה [וכן אומרים בשם הג"ר שמעון שקופ ז"ל, וכ"כ בקובץ שיעורים ובקובץ הערות בכמה דוכתי דהיכא דהוי תולדה לא פלג"ד], משא"כ הנכסים שיש לו דנאמן עליהם לומר שהוא בנו אינם מחמת שנאמן על הנכסים שיבואו אח"כ.
עוד אפשר לומר דזה ודאי ידענו דשייך נאמנות, לא לכל הדברים, וכהא דאמרינן בקידושין (דף ס"ג ע"ב) בני זה בן י"ג שנה נאמן לנדרים ולא לעונשין, וכן איכא שם למ"ד דקידשתי את בתי נאמן לאוסרה ולא לחייבה מיתה, ובאומר זה חלב אינו נאמן לעונשין, אלא מחמת שהוחזקה החתיכה כמבואר ברמב"ם (פט"ז מה' סנהדרין), וזה הוא אף למאן דלא ס"ל פלג"ד, משום שאין לנו הכרח לקבל את הדיבור שלו לגבי כל הדינים, אבל היכא שאמר דיבור והדיבור ההוא אין לו נאמנות כלל, י"ל דגרע דנמצא דמחזיקים דשיקר בכל הדיבור, וקושיית הגמ' היה מפלוני בא על אשתי, דחזינן דאע"ג דהדיבור על אשתו אינו נאמן כלל מ"מ פלג"ד, וה"נ נימא הכא דפלגי"ד, ומה שאמר שגירשה למפרע לא נאמין אלא רק על מכאן ולהבא, וע"ז משני דבתרי גופי פלג"ד אפי' שהדיבור הזה הוא שקר משא"כ בגוף אחד, אבל ממה דפלגינן נאמנות לא היה קשה ליה כלל, דכיון דהדיבור הזה נאמן לא איכפת לן מה שלא מהני לכל הדברים.
ובקושיית הגמ' מפלוני בא על אשתי, צ"ל דהיה מכח כ"ש, דאף אם התם היה פסול מ"מ יש עדיין סברא כאן להכשיר, דהתם בעדות איכא למיפסל מחמת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה משא"כ אצלנו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |