שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קי

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קי

סימן קי

לידידיי אהוביי הרבנים המפורסמים בד"צ דק"ק בערלין נ"י

ע"ד הענין בפנויה שהרתה לזנונים, ואמרה לפלוני אנכי הרה, והוא כיחש בה, אח"ז הרבה אביה רעים עליו ופזר לו נדן ועמד וקדשה ולקחה לאשה, וילדה לו בן והכניסו לברית וקרא שמו על שם משפחתו, ומתנצל עצמו על כחשו בתחילה שעשה כן מחמת בושה, ושרצה לדחוק לאביה להפריז לו נדן, ועתה קצתם מערערים שצריכה פרישה דשויא אנפשי' חד"א בדבריו תחילה דלאו מיניה והוי מעוברת חבירו.

בפשטא דמלתא נראה כיון דאפילו באומרת א"א אני יכולה לחזור באמתלא, ק"ו בנ"ד במלתא דרבנן דמהני אמתלא, בפרט דמסתייע לזה דעת הרא"ה בבד"ה דף קט"ו) שכ' בחד תירוצא דבדרבנן לא אמרינן שויא אנפשיה חד"א, וכתבתי במקום אחר להסתייע לזה דעת הנ"י פי"ג דיבמות. אאב"ה שמעתי מאחי הגאון מוהר"ש שרצה ליחס סברא זו גם לרש"י דבריש כתובות במתני' דבתולה נשאת, כתב רש"י ומתוך שיבא לב"ד יתברר הדבר כשיוצא הקול שמא יבאו עדים שזינתה, ובתוס' שם ד"ה שאם העתיקו פירש"י והגיהו והוסיפו שזינתה ברצון, משום דקשיא להו דמה בכך שיאמרו העדים שזינתה אם לא ידעו שהי' ברצון הא אכתי הוי ס"ס, וע"כ צריך להוסיף או תיבת ברצון או תיבת תחתיו, ואמר אחי נ"י שי"ל שרש"י סובר כהרא"ה, דמה דמקשה בסוגיא דפ"פ ואמאי ס"ס הוא היינו דמכח ס"ס נעשה ממנו איסור דרבנן, ובדרבנן לא אמרינן שוי' אנפשי' וא"כ עד כאן לא צריכין לשנויא דש"ס, אלא כשאנו חיין על פיו לאסור מטעם שוי' אנפשי' אבל כשיהיו עדים שזינתה אף דעמדו ממרחק ואינם יודעים אם באונס או ברצון וגם אינם יודעים אם הי' תחתיו או לא מ"מ תהי' אסורה, ואמר, דבזה מתיישב מ"ש רש"י בריש סוגיא דפ"פ, אבל להפסידה כתובתה אינו נאמן (דנהי די"ל דרש"י דייק כן מדלא קאמר ר"א סתם נאמן מ"מ מאי בעי הכא בזה לפירוש הסוגיא] והיינו דק"ל מה מקשה בגמרא והא ס"ס הוא, דזהו קשה רק אם באנו עליו מטעם שוי' אנפשיה, ודלמא סובר ר"א חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, וכיון דאסורה מטעם חזקה לא יועיל הס"ס, לזה הקדים דמקאמר ר"א נאמן לאוסרה ולא קאמר סתם נאמן, ע"כ דסובר דלהפסיד כתובה א"נ, וע"כ לית לי' סברא דא"א טורח, ומה דנאמן לאוסרה ע"כ הוא מטעם שוי' אנפשי' ושפיר מקשה הא ס"ס הוא, והאריך בזה לייש קושיית התוס' על רש"י בריש פרקין ואין כאן מקומו לכתוב באורך אף דיש לחלק, דדוקא בא"א אני דנוגע רק לעצמה לאסרה עצמה לעלמא, זה מקרי דאמרה כן משום איזה אמתלא, אבל בנ"ד לומר על העובר שאינו ממנו דמסתעף מניה כמה דינים לענין חליצה וכדומה, כולי האי לא עביד לשקר משום אמתלא, כיון דיכול לבא מזה כמה קלקולים לדינא. מ"מ נ"ל דיש ללמוד כן מסוגיא דב"ב (דף קכ"ז) היה עובר על בית המכס ואמר בני וחזר ואמר עבדי וכו', והרי דבר זה דאמר כן לפטור ממכס, הוי רק ענין אמתלא ואמרינן דאומר על עבדו בנו משום אמתלא דהברחת מכס, ה"נ בהיפוך משום אמתלא מקרי דאמר על בנו אינו בני, והרי מפורש בהגהת ש"ע (אה"ע סי' ד' ס"ט) אמר על בנו שהוא ממזר, ואח"כ אמר אמתלא נאמן. ובתשובת צמח צדק (סי' ק"ד) דן בנידון זה ממש דלא מהני אמתלא, דאולי שחדיה בממון להודות לה עיי"ש, ולענ"ד אין אנו אחראין להחמיר כ"כ בדרבנן, אף די"ל דעיניו נתן בממון לומר צדקה ממני, מ"מ הלא גם בהודה תחילה לאו ברור דמניה הוא אלא בספיקא לא גזרו חז"ל מעיקרא, דתחילת תקנתם דמעוברת חבירו לא היתה אלא בודאי מעוברת חבירו וכמ"ש בשו"ת עבה"ג (סי' א'), א"כ ה"נ כיון דעכ"פ האמתלא טובה ורחבה דעשה כן מחמת בושה וכדומה, ואזדא לה טענת שאחד"א, וחזר הדין כאלו לק כיחש בה מעולם, דמאמינים ליה בלתי בירור לדבריו והיסוד שדן הצ"צ מלישנא דהרמב"ם שכתב או שנתנה אמתלא שאין בה ממש, אינו מן הדומה, דהרמב"ם מיירי בניכר לפנינו שהאמתלא גרוע ופגום מעיקרו, דמשום סיבה כזו אין דרך לעשות כן, משא"כ בנידון דידן דהאמתלא טובה ומשובחת אין בה דופי:

אולם מה דיש לדון ולפקפק במ"ש הגאון ר' פנחס זצ"ל בספר כתובה בכתובות (דף כ"ב) הא דאומרת א"א אני מהני אמתלא היינו בלא אמרה כן בפני הב"ד אבל אמרה כן בפני הב"ד כיון דהיתה נאמנת מדין עדות דבידה לקדשה אינה חוזרת ומגדת אף באמתלא, כמו דאין עדים חוזרים ומגידים באנוסים היינו מחמת נפשות ע"ש, ולדבריו גם הגהת ש"ע הנ"ל מיירי ע"כ שלא אמר בפני ב"ד שבנו ממזר, א"כ בנ"ד אלו האב טענו בב"ד וכיחש בה ואמר דלא ממנו הוא, יש לומר דהוי בכלל עדות אינו בני דהתורה האמינתו כדקיי"ל (באה"ע סי' ד' ס"ט) כשיטת הרמב"ם, דאף על בן אשתו הנשואה היושבת תחתיו נאמן לומר אינו בני להתירו בממזר עיין שם, ואינו חוזר ומגיד אף באמתלא. ולכאורה היה מקום לומר, דהתינח אם אין בפנינו מקום לתלות העובר זולת בפלוני זה או בממזר דמהני עדותו אינו בני להתירו בממזר, בזה הוי עליו שם עדות אבל כיון דיש מקום לתלות בכשרים אחרים דהדין דמחזיקינן להולד בחזקת כשרות בבדיקת האם, דאף דדבריה מוכתשי' ממנו במה שאמר אינו בני, מ"מ בזה עכ"פ תפסינן דבריה דמכשר הוא כמבואר בש"ע שם, וא"כ לא הועילה לנו עדותו כלום וגם שלא ליורשו ושלא לפטור אשתו מחליצה, גם בשתק היה הדין כן, י"ל דלא חלה עליו שם עדות, ואי דמקרי עדות להתיר להבן הזה בקרובים דידיה ולהתיר אשתו להתיבם בזמן דאיכא יבום, בזה אני מסתפק לדינא באומר על בן אשתו היושבת תחתיו אינו בני דקיימא לן דמתירו בממזרת, אם מתירו גם בקרובין דיליה ולא מצאתי מזה בפוסקים ולכאורה הי' נראה כמו דחזינן דמתירו בממזרת ובכהן דאומר על בנו שהוא בן גרושה מתירו בחללה, אף דלא מצינו מפורש כן בקרא ולא ילפינן רק מדהימניה התורה לומר על בנו קטן שהוא הבכור, וממילא נעשה הגדול ממזר כדאיתא בתוס' יבמות (דף מ"ו ע"א) הרי אף דלא מצינו דהתורה הימניה רק להפקיעו מממון מ"מ למדין מניה גם לאיסורא דאמרינן דלא הימניה התורה לחצאין א"כ ממילא נאמן לכל מילי להתירה בקרוביו וכדומה אולם העומד לנגדי, מ"ש הב"י חוה"מ (סי' רע"ח) בשם הר"ן אף באמר על מי שאינו מוחזק כלל לבנו בני הוא נאמן להורישו אף בנכסים שיפלו לו כשהוא גוסס דג"ז בכלל יכיר דקרא והרי מבואר בסוגיא דפי' י"נ באומר זה בני א"נ לפטור אשתו מחליצה רק במגו דבידו לפטרה בגט, הרי דלא מהימנינן ליה לכל מילי א"כ מ"ש באומר אינו בני דמהימן להתירו בממזר, דאמרינן דלא הימניה התורה לחצאין, ומ"ש בזה בני א"נ לפטרה מיבום רק במגו הא שניהם מחד קרא דיכיר נפקא וביותר יפלא דבאמר בני זה ב"ג מהימן גם לאיסורא להתירו בחלל, ממילא לכאורה נאמן לפטור אשתו מחליצה, ובאומר זה בני סתם לא יהא נאמן לפטור אשתו רק במגו ולומר דהאמינו תורה רק על איכות הבן להתירו בממזרת ובחללה ובקרוביו, ולא ביתר ענינים שאינו נוגע להבן, רחוק ממני, דהיכן מצינו דהתורה האמינו על איכות הבן, דלא מצינו רק להפקיע ממון הירושה האמינתו וכיון דאמרינן דלא הימניה התורה לחצאין ממילא נלמוד דלכל מילי מהימנינן ליה. ואולי י"ל דבאמת לשיטת הר"ן הנ"ל מוכח דל"א הימניה התורה לכל מילי, רק במה דאשכחן בקרא, והא דנאמן לומר בני זה ממזר היינו באמת כשיטת הר"א מפרי"ש בתוספת יבמות דילפינן ליה מבן השנואה יכיר, דהיינו שיכיר שנולד משנואה בנשואין, ובפירוש הימניה רחמנא בכשרותו ופסלותו דהבן דהוא בכלל בן השנואה, ולא ילפינן מיני' לשאר דברים לפטור אשתו מחליצה וכדומה, ואפשר גם לא להתירו לקרוביו, דזה אינו בשורש איכותו דהבן, דהתורה לא האמינתו רק בכשרותו ופסלותו דהבן, אבל לשיטת תוס' הנ"ל דילפינן מהכרת בכורה של בן קטן, מכח דאמרינן דלא הימניה התורה לחצאין, והא דצריכים לטעמא דבידו לגרשה צריך לומר כשיטת הרשב"ם דיכיר דקרא רק באומר על בן בין הבנים, לא על מי שאינו מוחזק כלל לבנו באופן דלפ"ז הדין להתירו בקרוביו תליא באשלי רברבי, לשיטת הר"א מפרי"ש הנ"ל י"ל דא"נ ולשיטת תוס' הנ"ל י"ל דנאמן. אמנם עדיין לבי מהסס לתלות השיטות זו בזו, דלפי הנראה לא קיי"ל כשיטת הר"א מפרי"ש דנראה לכאורה דלשיטתו לא מהימן רק באומר בני זה וממזר הוא אבל לא לומר אינו בני וממזר, וכמ"ש באמת הש"ג פ"ג דקדושין א"כ ממה דקיי"ל אף באינו בני נאמן לשויה ממזר ע"כ דקיי"ל כשיטת תוס' דילפינן לה מהכרת בכורה א"כ ממילא יהיו נסתרים דברי הר"ן הנ"ל ומדברי האחרונים (בסי' רע"ח) לא משמע הכי למיפסק בבירור כהרשב"ם הנ"ל וצ"ע. ובאמת תמוה לי דדברי רשב"ם אלו דהתורה אמרה יכיר רק במי שהוא ידוע שהוא בנו סותרים לדבריו (בדף קכ"ו ע"ב ד"ה אינו נאמן) וצע"ג. ובנ"ד נראה דבין כך ובין כך מקרי שם עדות עליו שלא להורישו, אף דבלא"ה ג"כ לא היה מורישו מספק מ"מ הוי שם עדות עליו להחזיקו בודאי שאינו יורשו וכמו באומר עליו עבדי וחזר ואמר בני שאינו נאמן וקם הדין לכאורה בנ"ד דזה הבן אינו יורשו דהאמתלא לא מהני לחזור ולהגיד ואף בנכסים שיש לו אינו יורשו ולא מהני המגו דהוי כמו מגו במק"ע וכמ"ש הה"מ (רפ"ד מנחלות), וא"כ י"ל כיון דמקרי שם עדות עליו תו לא מהני חזרתו באמתלא ואסורה לו משום מינקת חבירו. וביותר י"ל אם נידון דלא מהני אמתלא ליורשו וכן לפטור אשתו מחליצה י"ל דממילא אסורה דיאמרו קמו רבנן במלתא דמיניה הוא ואתי לפטרה מחליצה וכמ"ש סברא זו במהרי"ו הובא בשו"ת עה"ג אף דבמודה לא קיי"ל כסברת מהרי"ו י"ל דהטעם דהתם אף אם יפטור מחליצה מדינא באמת נאמן לפטרה במגו דבידו לגרשה ומדאפקרה ל"ח לרוב הפוסקים [וספר מהרי"ו אין כעת בידי לעיין בו ואך מהעתקת עבה"ג נ"ל דתולה דבריו בשיטת הרמב"ם דזקוקה לחליצה משום דאפקרה, ויש לעיין הא בלא"ה לכאורה לכ"ע הדין דהבן הזה אינו פוטר לאשת אחיו מזה האב בחליצה במקום אחים אחרים דבזה מה"ת להימניה שהוא בנו דלענין זה ליכא מיגו דבידו לגרשה וא"כ לכולי עלמא איכא חשש תקלה דיפטור אשת אחיו בחליצה וצ"ע] אבל בנידון דידן לכאורה מדינא אינו פוטר את אשת אביו מחליצה כיון דכבר העיד שאינו בנו, אם כן יש לומר דקמה סברת הרי"ו דאסורה לו מחשש תקלה ומ"מ נ"ל לצדד להקל דמסתימת הפוסקים גבי א"א אני ודברי הגהת ש"ע בשם הרב מריזבורג לא משמע דמיירי דוקא חוץ לב"ד גם י"ל דבנ"ד אף בב"ד לא מיקרי כ"כ עדות דלא בא להעיד דאינו בנו רק להנצל עצמו מטענתה עליו וי"ל דבכי הא חוזר ומגיד באמתלא והוי בנו ליורשו ולפטור אשתו מחליצה וממילא מותרת לו וצ"ע לדינא לעת הפנאי יותר ידידכם דו"ש:

עקיבא גינז מא"ש

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף