ספר המקנה/קידושין/עד/א
ונחזי זכותא מאן נקיט וכו'. וכתב הריטב"א ז"ל דהקושי' הוא ארישא אבל אסיפא כיון דיכול לומר שלא כתבו לפסוק דין מיד אין ראי' מפסק דין דשמא כתבו לו עתה אך הטור וש"ע ח"מ סימן כ"ג כתבו נסתלקו לפניו אינו נאמן אם אין בידו פסק דין ע"ש משמע דכשיש בידו פסק דין לא חיישינן שמא כתבו עתה ולכאורה הי' נראה דס"ל כיון דטעמא דהאמינו לדיין משום דרמי' עלי' למדכר לומר פלוני אתה זכאי ופלוני אתה חייב ה"כ כיון דרמי' עלי' למכתב הפסק דין מדכר ונאמן על כל מה שכתב בפסק דין אפי' אחר שיצאו מלפניו דכתיבת הפסק דין הוי כאמירת פלוני אתה זכאי והיינו דמקשה ונחזי זכותא כיון דמיירי ע"כ שכבר כתב הפסק דין ואפשר דקשיא לריטב"א ז"ל דהא יכול לומר שכבר כתב הפסק דין אחר ונאבד ממנו וכבר נגמר הדין ושוב אינו נאמן על מה שכתב בפסק דין שני אלא כע"א:
אך נראה מדברי הרשב"א בסוגיא זו דכשהם מחולקים שהדיין אומר לא פסקתי עדיין נאמן ואין הבע"ד יכול לומר כבר פסקת לי שזה הוא בכלל נאמנות הדיין א"כ לפי הסברא שכתבנו דהאמינוהו לדיין עד שיכתוב הפסק דין א"כ נאמן בהא ג"כ שלא כתב לו פסק דין אחר בתחלה והש"כ כתב שם דהטור ש"ע מיירי כששניהם מודים שנכתב מיד ע"ש ולפ"ז צ"ל הא דאינו נאמן במיגו דאי בעי אומר שלא כתב לו מיד משום דאם יטעון כן יתחייב שבועה דאורייתא שלא כתב הפסק דין מיד כיון דהדיין מעיד שכתב מיד ואף דנשבע נגדו שזיכה אותו מ"מ כיון דהדיין מעיד שהוא נאמן כשנים יצטרך לישבע גם על זה שלא כתב הפסק דין מיד ודמי' לההי' נסכא דר' אבא ויותר נראה דס"ל להש"ך דהוי כמיגו במקום עדים דכיון שמודה שנכתב קודם שיצאו מלפניו ובאותו שעה הי' דיין נאמן כשני עדים הוי' לי' כמיגו במקום עדים ולכאורה היה נראה דלפ"ז נ"מ לדינא היכא דקיבלהו עלייהו לדיין א' לדון ביניהם דקיי"ל דגם בזה נאמן הדיין כדאיתא בש"ע דאפי' אם אין עדים ע"ז שקיבלוהו אותו אלא הבעלי דברים עצמן מודים נאמן הדיין לומר לזה חייבתו ולא אמרינן דמהימן הבע"ד במיגו דאי בעי אמר לא קבלתי אותך לדיין משום דהוי כמיגו במקום עדים אבל לפמ"ש הטעם של הש"ך משום דיתחייב שבועה נגד הדיין א"כ הכא כיון דגם עתה צריך שבועה נגד הדיין שלא חייב אותו מה שלא הי' צריך לישבע אם היה טוען שלא קיבל אותו לדיין שפיר הוי מיגו ובזה הי' מתורץ קושיא הרשב"א שהקשו דלמה אינו באמת נאמן הדיין כשיצא מלפניו במיגו שהיה אומר לא פסקתי עדיין ולפמ"ש י"ל דהכא מיירי דליכא עדים שקיבלוהו אלא דהוי כמיגו במקום עדים א"כ לאחר שיצאו מלפניו דליכא עדים אין להאמין לדיין במיגו דאי בעי אמר לא פסקתי דאדרבה הבע"ד יש לו מיגו טפי דיכול לומר לא קבלתי אותך לדיין כלל. אך באמת קשה לי דלא שייך כאן לומר מיגו במקום עדים כמ"ש לעיל דהיכא דיש לו מיגו בעיקר העדות אמרינן מיגו וכ"ש הכא כיון שאינו ידוע נאמנתו של דיין אלא עפ"י בע"ד שיאמר שביררו לדיין דאינו ידוע לעדות אלא על פיו שפיר מהני מיגו. ותו דעיקר קושית הרשב"א דלמה לא יהא הדיין נאמן במיגו דלא פסקתי אכתי לא מתרצי במה שכתבנו דהא מפורש בש"ע דמיירי אפי' בדיין מומחה שיכול לכוף אותו לדון לפניו ביחידי דליכא שום מיגו לבע"ד אפ"ה לא מהימן הדיין לאחר שיצאו מלפניו במיגו דלא פסקתי ולכאורה היה נראה דכיון דלאחר שיצאו מלפניו לא הימנוהו משום דלא רמי' עליה ולא קים ליה לא שייך להאמינו אפי' יש לו עדיין מיגו כמ"ש תוס' בכתובות דף פ"ז ע"ב דכ"ש לפמ"ש הב"ח הביאו הש"ך שם דאפילו שני דיינים אינם נאמנים משום דלא קים להו א"כ לא שייך בזה להאמינם בשום מיגו ולפ"ז מתורץ קושיא הריטב"א דמה מועיל כשהפסק דין בידו דילמא עתה כתבו דכיון דבזה לא שייך לומר לא קים לי' אימתי כתבו א"כ כשהדיין אומר שכתבו מיד מהימן במיגו דלא פסקתי וצ"ל דס"ל לרשב"א ז"ל דהדיין הוי ליה כעד גמור משום שמעיד בבירור דקים לי' כמ"ש הש"ך שם ושפיר שייך בו מיגו כמ"ש תוס' בשבועות דף מ"ה ע"ב בד"ה מתוך שיכול לומר לא שכרתיך וצ"ל כתי' הרשב"א דכיון שהבע"ד בעצמו שאומר עליו הדיין לזה זכיתי עודה שכבר נפסק הדין אין זה מיגו דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי וצ"ל דהא דלא מהימן באמת הבע"ד במיגו דלא נפסק הדין משום דאין אומרים מיגו בשנים כמ"ש לעיל וכמ"ש התוס' דאינו יודע מה שבלב חבירו ודו"ק:
שם. בגמרא ונהדר ונידיינהו וכו'. כתב הריטב"א ז"ל דהוי מצי לשנוי' כגון שסות' הטענו' אלא דמסתמא הטענות כתובים משמע מדבריו שם להדיא דכל זמן שעומדים לפניו נאמן הדיין כשסותרין הטענות. אך בש"כ ח"מ שם סק"ה כתב דאם סותרין טענות הראשונות לא מהימן הדיין לומר לזה זכיתי אפילו לעומדין לפניו שאין דיין א' נאמן רק לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי מה שתלוי בדין משא"כ בזה. ולפ"ז נכון דמקשה הש"ס ונהדר ונידיינהו דליכא לאוקמי בסותרין הטענות דא"כ אפי' עומדין לפניו לא מהימן ונראה די"ל אפי' לדעת הריטב"א ז"ל יש לחלק כשאין הדיין מומחה אלא שקיבלוהו עליהם לדיין א"כ כשאמר הבע"ד שכך טען מתחילה וזיכה לו אין הדיין יכול לומר שנחזור ונידייני' כיון דכבר פסק הדין נסתלק קבלתו עליו לדין לפניו אבל בדיין מומחה שיכול לכוף אותו לדון לפניו כיון דקיי"ל דעד הרואה נעשה דיין בדיני ממונות דלא תהיה שמיעה גדולה מראיה כיון שידע הדיין שהודה לפניו ולא טען מתחילה טענה שטוען עתה יכול לחזר ולדון אותו ע"פ ידיעתו דלא גרע מאלו הי' עדים מעידים לפניו שהודה כן. א"כ י"ל דס"ל להש"ס בפשיטו' דבריית' מיירי בדיין מומחה ושפיר מקש' ונהדר הדיין ונידיינהו ואפי' אם סותר הטענות וכן צ"ל הא דלא משני כגון שהיה עדים מתחלה והלכו להם דאם ידונו לפני דייני אחרים ולא יהיה לו עדים ובהא לא שייך תירוץ הריטב"א ע"ש אך לפמ"ש דמיירי בדיין מומחה פשיטא דיכול לחזור ולדון ע"פ ידיעתו מה שהעידו לפניו בתחילה וכן כר' לענ"ד דמוכח מדלא משני דמיירי שטעה הדיין בשיקול הדעת וזיכה דקי"ל מה שעשוי עשוי וישלם מביתו נמצא אם יחזור לדון לפני דיינים אחרים יחייבו אותו וכיון שלפי דבריו שטעה הדיין בשיקול הדעת וזיכהו זכה במה שבידו ולפמ"ש דמיירי בדיין מומחה א"ש דקי"ל בדיין מומחה לעולם חזר הדין וי"ל דמזה עצמו הוכיח הש"ס דמיירי בדיין מומחה מדקתני ברישא סתמא דנאמן הדיין ומסתברא דכשהדיין נוגע בדבר לא מהימן כלל ולפ"ז כשטוען שטעה בשיקול הדעת וזיכהו דהוי נוגע שלא יצטרך לשלם מביתו לכשכגדו אמאי מהימן ע"כ צ"ל בדיין מומחה דקי"ל שחוזר הדין. ולפ"ז צ"ל הא דמשני בשודא דדייני דאינו יכול לכוף אותו לדונו ע"פ אומד דעתו כמו שפסק לו בתחלה כיון דלא רמיא עלי' למידכר משא"כ בסתירת טענות או בעדות עדים דמדכר יכול לדונו ודו"ק:
שם. בתוס' ד"ה כשם שנאמן לומר וכו' בתינוק בין הבנים וכו'. לכאורה קשה דהול"ל זה בני ממזר דהא מחזיק בניו ראשונים לממזרים כדקאמר ר"י במתני' לקמן דף ע"ח. והיה כר' דבאמת אין האב יוכל להעיד שהוא וודאי ממזר דהא קי"ל ביבמות דנכרי ועבד הבא על בת ישראל אפי' בא"א הולד כשר וכיון דאיכא למיזל בתר רובא דעלמא דהוי נכרי והולד כשר ואף די"ל דאיהו אזיל לגבי' והוי קבוע מ"מ כדאמר לעיל ממזר וודאי הוא דלא יבוא אבל ספק יבוא א"כ מן התורה אינו פוסלו לבוא בקהל אלא היון דקי"ל ביבמו' דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום לכ"ע א"כ פסול לכהונה והיינו דקאמר בן גרושה ובן חלוצה ר"ל כמו שהאמינתו התורה לעשות בנו פגום ע"י נכרי ועבד כן הוא נאמן לומר שהוא בנו ובן גרושה וחלוצה הוא וכ"ש דא"ש לפמ"ש לקמן דף ע"ח ע"ב בס"ד דהא דמהימן לומר זה בני ממזר דהיינו שהוא בנו מחייבי כריתות הטעם הוא דנאמן במיגו דאינו בנו אם כן אה היה אומר שאינו בנו לא היה מן התורה אלא פגום כיון דספק ממזר כשר מן התורה בקהל הכא נמי נאמן במיגו לומר שהוא בן גרושה והיינו דאמר לשון כשם רצ' לומר דנאמן במיגו גם יש לפרש לשון כשם כפשטא דאף דאינו מפורש בתורה אלא לענין ירושה מ"מ משמע דמהימן כמי לענין איסורא דרבי יהודא לטעמיה דס"ל לא פלגינן דיבורא כמו שיבואר בסמוך והא דאמר לקמן גבי בכי זה ממזר היינו משום דכיון דהאמינה התורה אותו לומר שאינו בנו א"כ לפי מה דאסרו חכמים ספק ממזר הוי רבותא טפי בפסולי קהל ודוק:
בא"ד. וקאי יכיר אתרווייהו יכיר שהוא וכו'. וביבמות דף מ"ז הקשו התוס' א"כ לא שייך לומר כשם וכן הקשו ת"י כאן. ונראה לענ"ד דהא לכאורה יש להקשות לפי שיטתו דקרא אתרווייהו כיון דאמר לעיל דף ס"ח דפשטא דקרא לא מיירי בכהן כדקאמר שם מי כתיב כי תהיינה לכהן א"כ הול"ל זה בני ממזר כמשמעות הכתוב שנואה דהיינו שנושא ממזרת או שאר פסולי קהל ולכאורה הי' נראה משום דאמרי' בסנהדרין דר"י ס"ל כר' עקיבא אין קידושין תופסין בחייבי לאוין א"כ י"ל דס"ל כר' סימאי דמוקי לעיל קרא באלמנה לכה"ג א"כ שפיר קאמר זה בני בן גרושה ובן חלוצה דבהא מיירי קרא אך לפי מה דאמר בסנהדרין שם דר"י לא סבר כר"ע אלא בחייבי לאוין דשאר אבל בשאר חייבי לאוין דהיינו ממזר וכיוצא בו ס"ל קידושין תופסין א"כ יותר הל"ל זה בני ממזר וכדקאמר ר"י באמת לקמן דף ע"ח ונראה דס"ל לפרש הכתוב דמשמע דמיירי בצריך היכירא כדקאמר לקמן שם והיינו כדפירש"י כגון שבאו ממדינת הים וכו' ומשמע ליה הכא פשטא דקרא שנולד לו בנים מן האהובה ומן השנואה והי' ידוע שהי' בן הבכור לשנואה כדכתיב והי' בן הבכור לשנואה ואח"כ נתערבו ולא נודע מי הבכור והאב מעיד על זה שהוא הבכור בן השנואה הרי זה מעיד עליו גם לענין פסול וכן משמע מדקאמר קרא לא יוכל לבכר את בן אהובה וגו' דלא הול"ל אלא שאינו יכול לעשות את הבכור כפשוט משמע דמיירי בנתערבו דוודאי א' מהם בכור או זה או זה וכיון דמהימן לתת לו פי שנים ממילא מהימן נמי לפוסלו וי"ל דר"י לטעמי' דס"ל ביבמות דף כ"ה גבי הרגתיו לא תנשא דלא פלגינן דיבורא והיינו דקאמר כשם שנאמן וכו' דלא תימא דפלגינן דיבורא ולא יהא נאמן אלא לענין חלק בכורה קמ"ל לא פלגינן דיבור' ולפ"ז נראה דהא דלא נקיט זה בני ממזר כפשטא דקרא דכיון דבתחלה קודם שהכירו הי' ספק ממזר ואסור בישראל ומותר בממזרת כדאמר לקמן ספיקן בוודאין מותרין א"כ אין נ"מ בעדות האב שהוא וודאי ממזר ומותר בממזרת דמעיקרא נמי הכי הוי אבל בבן גרושה וחלוצה דקרא נמי מיירי בכולה פסולי בין בפסולי קהל בין בפסולי כהונה וכיון דהוי ספק כהן ספק חלל הי' איסור בגרושה וחלוצה כיוצא בהן נמצא כשהאב מעיד שהוא בן גרושה מתירו לישא גרוש' וכיוצא בה ושפיר קמ"ל דאפ"ה נאמן ונהי דפשטא דקרא גופא מיירי אפי' בממזר כדלעיל דף ס"ח דלא שייך לאוקמי קרא במצרי ואדומי דנקיבות אסורות משום דבעי' ב' נשים היינו משום דמן התורה ספק ממזר כשר לבוא בקהל וכשמעיד האב עליו שהוא ממזר וודאי פסול לבוא בקהל והיינו דיליף ר"י לקמן מזה דנאמן לומר זה בני ממזר דהוא מן התורה הי' בחזקת היתר כיון דהתירה התורה ספק ממזר וה"ה לכל המוחזק בחזקת כשרות נאמן האב לפוסלו מכל מקום בברייתא זו דפליג ר"י לענין דינא לאחר שאסרו חכמים שתוקי בישראל לא מצי למיתני זה בני ממזר כיון דבל"ז פסול לכך נקיט זה בני בן גרושה ובן חלוצה ודו"ק ועמ"ש לקמן דף ע"ח:
ולפ"ז הי' נראה דאינו נאמן לפוסלו אלא משום עדות על הבכור משום דלא פלגינן דיבורא כנ"ל וזהו כדעת ר"ת שהביא תוספות ביבמות דף ע"ז ע"א ד"ה והלכתא כוותי' וכו' ע"ש אבל התוספות חולקים עליו שם ונראה דס"ל דאי מטעם לא פלגינן דיבורא אדרבא נימא איפכא דלא מהימן כלל כדמשמע ביבמות גבי פלוני בא על אשתי וע"כ דהאמינתו תורה אפילו לפסול בלא עדות הבכור מיהא נראה דטעמייהו דרבנן דר"י לאו משום דלשיטתייהו אזלי דפלגינין דיבורא דא"כ קשה דהא קי"ל פלגינן דיבורא גבי פלוני הבא על אשתו הכא קי"ל כר"י אלא נראה דהכא כיון דאי אפשר למיפלג דיבורא וכיון דידוע שבן השנואה הוא בן הבכור איך נאמר שנאמן שהוא הבכור ואינו בן השנואה וכמ"ש תוס' בכתובות דף י"ח ע"ב דבכה"ג כ"ע לא פלגינן דיבורא אלא טעמא דרבנן דסבירא להו דמיירי שהוא ידוע מי הוא בן השנואה אלא שאין ידוע מי הוא הבכור ור"י ס"ל דיכיר קאי אבן השנואה דהיינו שאין ידוע מי הוא בן השנואה. ודוק:
בגמרא. דאבא שאול עדיפא מדר"ג וכו'. כבר כתבנו לעיל במתני' די"ל דאבא שאול מפרש דברי ת"ק וי"ל דפליג על ת"ק כמ"ש בדף ע"ג ע"ש גבי הא דדבר תורה שתוקי כשר. וק"ל:
ברש"י ד"ה חדא להכשיר בה וכו' שלא נתחללה מתרומ' וכו'. הא דלא מפרש דלא נתחללה לכהונה נראה דמזה ראיה למה שכתבתי בכתובות שם דמאן דמכשיר בה ולא בבתה הא דקתני שם בסיפא דמתני' מעוברת ולא קתני נבעלה היינו דמפרש כהן כמשמעו משום דבאמת אפי' אם הי' מעוברת מישראל כשר פסולה מתרומה משום דקי"ל עובר פוסל מתרומה ולענין זה הוי כמו רוב פסולים אצלה דישראלים הוי רוב לגבי כהנים וקמ"ל ר"ג דאפ"ה נאמנת שהעובר כהן ואינה פסולה מתרומה ולפ"ז משמע מתני' דמכשיר ר"ג אפי' רוב פסולים ובזה הוי אתי שפיר הכא דהני תרי שינוי' תלי' זה בזה דלמאן דמכשיר אפי' בבתה לא נשמע רוב פסולים ממתני' דהא דנקט בסיפא לשון מעוברת היינו להכשיר בתה ולמאן דפוסל בבתה ע"כ הא דקתני לשון מעוברת משום תרומה אף דהוי רוב פסולים נאמנת ואיכא למימר דאבא שאול מוסיף אפי' רוב פסולים אך לפמ"ש תוס' שם דטעמי' דמכשיר אפי' ברוב פסולי' משו' חזקה דאשה בודקת ומזנה וזה לא שייך גבי רוב ישראל דכל ישראל בחזקת כשרות ע"כ צ"ל דכיון דלא שייך לענין תרומת לעשות בה מעלה כמו ליוחסין נאמנות מדינא משום ברי דידה וחזקת כשרות לתרומה דידה ולא לשבוי' שאינה נאמנת אף לענין תרומה כדאי' בכתובת דף ל"ו ע"ב דהתם שאני כיון דפסולה לענין כהונה דלא שייך בה בודקת ומזנה ממילא פסולה לתרומה ג"כ אבל הכא כיון דלענין איסור כהונה א"א לפוסלה לינשא לכהן מחששא דנבעלה לפסול לה משום דאיכ' חזקה דבודקת ומזנה וממילא כשרה גם לתרומה ולא עשו בה מעלה והיינו דלר' יהושע דס"ל מעלה עשה ביוחסין ואינה נאמנת לענין יוחסין ה"ה דאינה נאמנות לענין תרומה כמו בשבוי' כדאמר ר"י בכתובות דף י"ג ע"ב ודוק:
פי' רש"י ד"ה חדא להכשיר בה וכו' שאם בת הי' לא תנשא לכהן וכו'. וצ"ע למה הוצרך לפרש לענין פסול כהונה ולא מפרש לענין פסולי קהל דהולד שתוקי וכן משמע בכתובות דף י"ג דלמאן דפוסל בבתו מפרש שם לברייתא דהולד שתוקי ופסול וסתם שתוקי אפי' לקהל ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל דלענין פסולי קהל כיון דספק ממזר מותר מן התורה כדאמר רבא לעיל דלא אסרו חז"ל אלא משום מעלה עשו ביוחסין וכיון דהיא אומרת דמדאורייתא ע"א נאמן היכא דליכא חזקת איסור אלא מעלה עשו ביוחסין וכולי האי לא חיישינן משא"כ בספק חללים דאסרה לכהונה דאסור מדאורייתא שפיר עשו מעלה דאין ע"א נאמן וע"כ צ"ל הא דקאמר בכתובות דהולד שתוקי היינו לכהונה אך לפ"ז קשה דא"כ הא דמפרש רש"י דאבא שאול מכשיר אף בבתו דהא מתני' אף בולד קאי דלמא אינו מכשיר אלא לקהל ויותר נראה דס"ל לרש"י דמאן דפוסל בבתה היינו דוקא ברוב פסולים כמו שיבואר בסמוך מלשון התוס' ומשמע מסוגי' דכתובות שם דסתם דרוב פסולים היינו רוב נכרים כדאמר שם בחורבא דדברא דהוי רוב נכרים אבל לא שייך לאוקמא רוב פסולים ברוב ממזרים דלא שכיח ולא הוי נקיט סתמא וכיון דקי"ל דנכרי הבא על בת ישראל הולד כשר ופגום לכהונה ע"כ צ"ל לכהונה וכן משמע מלשון מלשון רש"י בסמוך דרוב פסולים היינו ארוסה או רוב עיר אין משיאין לכהונה כיון דר"ג בכתובות שם מיירי בפנוי' ע"כ מיירי לכהונה אבל אין חילוק לענין דינא לענין שתוקי בין בפסולי קהל ובין דפסולי כהונה ולפ"ז א"ש הא דאמר בכתובות שם מאי לאו שתוקי ופסול דמשמע לקהל היינו משום דהתם קאי אליבא דריב"ן לוי ור' אליעזר דתרווייהו ס"ל ביבמות דף מ"ה דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וא"כ שפיר משכחת רוב פסולים לענין פסולי קהל ברוב נכרים והכא פירוש רש"י אליבא דהלכתא ודו"ק:
ובזה א"ש טפי מ"ש רש"י לעיל דמאן דמכשיר בה היינו לענין תרומה וכמו שכתבנו דלענין תרומה הוי כרוב פסולים כיון דעובר מישראל פסולה מתרומה היינו משום דבתה אינה פסול' אלא ברוב פסלים מכלל דהיא כשירה אפי' ברוב פסילים וק"ל:
בתוס' ד"ה אי מהתם וא"ת אמאי לא פריך וכו'. נרא' הא דפסיקא להו דמאן דמכשיר ברוב פסולים היינו אפי' להכשיר בתה מדלא מפרשים דמאן דאמר התם ברוב פסילים היינו לענין עצמן נרא' דהיינו מדמקשה התם דלמאן דמכשיר מבריתא דהולד שתוקי ולא משני דמיירי ברוב פסולים אע"כ דמכשיר אפילו בבתו ברוב פסולים ונראה עוד דפסיקא להו הכי משום דע"כ מאן דפוסל בבתו היינו דוקא ברוב פסולים אבל ברוב כשירים מודה דכיון דברייתא שם ס"ל דמכשיר אפי' ברוב פסולים כדקאמר שם בתחלה מסייע לריב"ל וכו'. וקיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף א"כ וודאי דלענין בתה ברוב כשירים אע"ג דליכא חזקה דכשרות עדיפא טפי מרוב פסולים לענין עצמה וע"כ צ"ל דהא דפוסל בבתו היינו ברוב פסולים וממילא מאן דמכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולים ודו"ק:
מתניתין ר"א אומר וודאין בוודאין מותר וכו'. הנה הריטב"א כתב לעיל דף ע"ג דרבא דס"ל בפ' החולץ דף ל"ז דהלכה כר"א הוא מטעמא דל"ל דרשה דבקהל ספק יבוא וצ"ל דלא גרס לעיל בדברי רבא בקהל וודאי הוא דלא יבוא הא בקהל ספק יבוא וכן הוא דעת הה"מ שהביא הב"ש בסי' ד' וכמו שנתבאר לעיל ונרא' דטעמא שלא רצו לפרש שהוא מדרבנן כמו שתוקי בישראל משום דנהי דשתוקי בישראל אמרינן לעיל דאסורין מדרבנן היינו משום מעלה עשו ביוחסין דדוקא גבי מיוחסים שייך מעלה אבל בפסולים לא שייך לעשו' מעלה אע"כ דמדאורייתא אסורין אלא דלפ"ז קשה דהא אמר לעיל ה' קהלי כתבי ומסיק חד למשרי ממזר בשתוקי בשלמא על ר"א עצמו לא קשה דאיכא למימר דס"ל קהל גרים איקרי קהל וכן משמע לשיטת רש"י ז"ל לקמן דף ע"ה ע"ב דרבי אלעזר סבירא ליה כותי אסור בוודאי אפילו אם נתגיירו בפנינו משום דס"ל קהל גרים איקרי קהל וכן במסקנא דלקמן דף ע"ו משמע דס"ל לר"א כותים גרי אמת הן ואפ"ה אסורין בממזרות משום דקהל גרים איקרי קהל וא"כ איצטרך חד קהל להכי כדס"ל לר"י לעיל ועמ"ש שם אך ז"א לשיטת התוס' לקמן דף ע"ד בד"ה כותי' לא ישא כותית וכו' דמשמע דס"ל קהל גרים לא איקרי קהל ויבואר עוד שם בס"ד מ"מ לרבא קשה דהא קי"ל קהל גרים לא איקרי קהל כדאמר רבא עצמו לעיל דף ע"ג וא"כ חד קהל מייתרא ותו לפי מה דמפרש רבא שם בהחולץ דראב"י ס"ל כר"א וראב"י ס"ל קהל גרים לא איקרי קהל כדאית' ביבמות דף נ"ב דמוקי לברייתא מכין לכהן פ"ד וכו'. כראב"י ע"ש א"כ קשה לראב"י חד קהל מייתרא ותו דע"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל דיליף מהכא דספיקו מדאורייתא לקולא מדאורייתא ואי נימא דממזר בשתוקי אסור מדאוריית' מוכח איפכא ועמ"ש לעיל דף ע"ג דיש ליישב שיטת הה"מ דשתוקי בממזר אסור מדאורייתא משום דקיי"ל כר"ג דחזקה אשה מזנה בודקת ומזנה ואף דהתורה אמרה בקהל וודאי הוא דלא יבוא הא בקהל ספק יבוא היינו בספק גמור היכא דלא שייך חזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה כגון כשירה וממזרת שילדו במחבואה א' אך אכתי בזה א"א לתרץ דברי רבא דס"ל בס"פ החולץ בספק בן תשעה לראשון אסור בממזרות אע"ג דהתם לא שייך חזקה זו ואפשר דהתם נמי איכא חזקה דאשה זו בחזקת היתר לייבום עומדת כדאיתא ביבמות דף ל"א.
מיהו יותר נראה לפי משמעות רוב הפוסקי' דאין איסור זה אלא מדרבנן ואפי' בפסולים מספק עצמן עשו מעלה ואפשר לומר לפמ"ש בשיטת רש"י ז"ל דס"ל לר"א דקהל גרים איקרי קהל דהא בהא תליא דלמ"ד קהל גרים איקרי קהל לא שייך לומר דאסרוה לשתוקי בממזרות משום מעלה עשו בשתוקי דא"כ שתוקי אין לו תקנה דאין יכול לישא לא מכשירים ולא מפסולים ולא מגרים ולא שייך לעשות בשתוקי בתקנה משום מעלה דידיה שלא ישא שום אשה וע"כ משום דכיון דס"ל קהל גרים איקרי קהל איצטרך חד קהל להא ממילא דליכא ריבוי למשרי ממזר בשתוקי ולרבא דס"ל קהל גרים לא איקרי קהל באמת מדאורייתא מותרים מיתורא דקהל אלא כיון דאית ליה תקנה בבת גרים עשו בו מעלה לאוסרה בממזרת ודו"ק:
שם. ספיקן בוודאין וודאין בספיקן וכו'. לכאורה הני תרי חדא מילתא הוא ודוחק לפרש דקאי על זכרים ונקיבות דפשיטא דשניהם מוזהרין זע"ז. ויש לפרש דוודאין בספיקן היינו היכא דהוא וודאי ואזיל לגבי ספק דהוי ליה הספק קבוע וכמחצה על מחצה דמי וכדמפרש לקמן במתניתן ואילו הספיקות שתוקי וכותי אמרינן לקמן דפסולי דכותי משום שאין בקיאין בטיב גיטין וקדושין ואינך טעמי' טובא דאפי' אי הוה רוב פסולים מ"מ כיון דהם קבועים הרי הם כמחצה על מחצה משא"כ כשהספיקות הולכין לוודאין איכא למימר מרובא פריש וכן להיפוך היכי דהוי רוב כשרים איכא איסורא טפי היכא דספק אזיל לגבי וודאי וס"ל לר"א דלא חילקו בזה דלעולם אסורין והיינו דקאמר וספיקן בוודאין בין שספיקות אזלי לגבי וודאי בין שוודאין אזלי לגבי ספק דלפעמים איכא רבותא בזה ולפעמים בזה ואפ"ה אסורין משום לא פלוג. ולפ"ז י"ל הא דאסר ספיקן בספיקן אף דלפמ"ש לעיל דמדאורייתא מודה ר"א דשרי ספיקן בוודאין א"כ הוה חומרא יתירה לאסור ספיקן בספיקן דאיכא תרי ספיקא להתירא מדאורייתא ולפמ"ש א"ש דכיון דלעולם אחד מהן קבוע ואחד מהן מרובא פריש א"כ הוה מ"מ כוודאין בספיקן ואין כאן אלא ספק אחד בין ברוב כשרים בין ברוב פסולים מיהא טעם זה לא יתכן אלא בכותי דה"ל ספק קבוע וכדאמר ר"א לקמן כותי לא ישא כותית אבל בשתוקי ואסופי לא שייך זה ועמ"ש לקמן דף ע"ה די"ל דטעמא דר"א כדאמר רבא לעיל דף ע"ג גזירה שמא ישא אחותו מאביו אלא דלא שייך זה גבי כותי כמו שיבואר שם בס"ד. ודו"ק:
בגמרא. הא תנא ליה רישא וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל יותר הוה לי' למידק הא מותר אסור דהיינו גר ות"ק לא ס"ל הכי בר"פ ע"ש מה שתירץ ולולי דבריו היה נראה בפשיטות דהכא לא שייך למידק כלל דגר אסור בממזרת דאיכא למימר דלרבותא נקיט דאפי' שתוקי דהוא ספק קהל ולא אסרוה לבוא בקהל אלא משום מעלה עשו ביוחסין אפ"ה מותר בפסולין וכ"ש גר דוודאי לא איקרי קהל דמותר בפסולים משא"כ למאי דמשני כל האסורין לבוא בקהל כהונה דהיינו גרים מקשה שפיר הא מותר אסור מגרים גופייהו. וק"ל.
שם. מידי גר בממזרת קתני וכו'. לכאורה קשה מכאן על שיטת רש"י ז"ל בריש פרק אלו נערות דאיסור נתינים אינו אלא משום דדוד גזר עליהם עבדות והיינו מדרבנן וכמ"ש התוס' שם וכן מוכח דאל"ה הוי אסורים בגרים וחרורים דבלאו דלא תתחתן לא כתוב קהל ה' אע"כ דאינו אלא מדרבנן וגרים לא גזר ולפ"ז צ"ל הא דממזרים ונתינים מותרים לבוא זה בזה אע"ג דנתינים גרים גמורים הן מן התורה היינו משום דקהל גרים לא איקרי קהל א"כ לר"י דסבירא ליה קהל גרים איקרי קהל אסורים ממזרים ונתינים לבוא זה בזה. א"כ מאי מקשה מידי גר קתני הא קחשיב לעיל דנתינים בכלל האסורין לביא בקהל ושפיר פליג רבי יהודא:
וכן קשה לשיטת הפוסקים שהבאתי בחידושי שם דס"ל נתינים אינם אסורים מן התורה אלא בדור ראשון מלאו דלא תתחתן בם א"כ שפיר שייך דפליג ר"י בדור שני דאינו אסור אלא מדרבנן:
ונראה דרש"י ז"ל והפוסקים הנ"ל לא כתבו כן אלא לפי המסקנא דכל האסורים היינו גר עמוני ומואבי ולא קאי על הני דחשיב בריש פרקין אבל לפי הס"ד דכל האיסורין קאי על הני דחשיב לעיל ע"כ צ"ל דנתינים אסורי מדאורייתא איסור עולם דאל"ה קשה הא דקאמר כל האיסורין וכללא הוא והרי ישראל שנשא נתינה דהולד הולך אחר הפסול כדמפורש במתני' דלעיל סוף פ' האומר דחשיב התם ממזרת ונתינה לישראל דהולד הולך אחר הפגום ואסור לבוא בקהל ואפ"ה אסור בממזרת דמדאורייתא ישראל גמור הוא כיון שאביו מישראל וכ"ש לדעת הרמב"ם גר שאמו מישראל אסור בפסולים א"כ בת נתין מישראלית אסור לבוא בקהל ואסור בממזרות אע"כ לפי הס"ד צ"ל דנתינים אסורים מדאורייתא איסור עולם ושפיר פריך מ"ט דר"י ודוק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |