אילת השחר/קידושין/סד/א
נאמן לנדרים ולחרמים. פרש"י אם החרימו מנכסיהם הוי חרם לבדק הבית. והנה כל ע"א באיסורין כגון באומר שזה חלב הא כל הנאמנות הוא מה שנוגע לנו דאסור לנו לאכול את זה משום שהוא חלב, דהא אנו מצווים שלא לאכול חלב והנידון רק אם זה חלב, אכן כאן מה שהקדיש ננהוג בזה כמו קודש ונחייב אותו אם העריך, אבל הוא עצמו אם צריך לנהוג דינים שיש בגדול אפשר דאי"צ, דלגבי הנער עצמו הא אם הוא קטן עדותו לא הועילה כלום, וכדי לחייבו לנהוג כמו זה שמעיד, אנו צריכים קודם לקבוע שהוא גדול דאז נוכל לחייבו, וכל זמן שלא הוברר זה איך נוכל לחייבו, היינו דצריך לחדש דהוא חפצא ששייך עליו איסור ושהוא אסור בעשיית עבירה, אמנם אם ירצה לאכול נבילות אנו מצווין להפרישו דבעינינו נחזיק אותו לגדול, אבל הוא בעצמו יתכן דלא שייך עליו נאמנות שיהא אסור, דהא כדי שיהי' אסור צריך קודם להאמין שצריך להתנהג עליו כגדול וגם שהוא מצווה בזה כמו כל האנשים.
ואם נימא כן לא נצטרך לחדש מש"כ בקובץ שעורים (ב"ב דף קכ"ז ע"ב אות תי"ג) דבקטן יש ב' דינים א' דאינו מצווה וב' דאינו נענש, דאל"כ היה קשה לו כיון שהאב נאמן לומר שהוא בן י"ג בהכרח יקבל מלקות אם יעשה עבירה, כיון דמי שמצווה בהכרח נענש מלקות, ולהנ"ל אין הכרח דהוא נאמן לגבי הבן עצמו ורק לנו הוא נאמן שהוא גדול, אבל על הבן עצמו אינו ברור שאסור, וכדי להלקותו אנו צריכין לדעת שהוא אסור, וזה לא הוברר לנו.
רש"י ד"ה ולחרמים. אם החרימו מנכסיהם הוי חרם לבדק הבית. יש לעיין מה דינם בלי שאומר האב בן י"ג שנה הוא, אם גם אז יהי' ספק, או דכ"ז שלא בא האב ולא נודע לנו שהוא גדול אין אפי' ספק דמחזיקין אותו בחזקת קטנות, ולכאורה זה רק אם חזקה העשוי' להשתנות הוי חזקה, אבל אם לא הוי חזקה הי' צריך בין כך לנהוג איסור במה שהחרים, ובערכין שנוגע להוציא ממון יתכן דלא היו מוציאין.
והנה משמע דכעת דהאב נאמן יוציאו ממנו דמי הערכין, הרי דלהוציא ממון מהני עדות האב, לפמש"כ הר"ן לקמן דף ס"ו בשם הרמב"ן דמעשר שני אינו נאמן ע"א, דהוי כלהוציא ממון לגבוה, ולהעניש עונש הגוף לא נאמן, ומצינו לענין הולכין אחר הרוב דבד"נ שזה עונש הגוף הולכין אחר הרוב ובממון לא מוציאין ע"י רוב.
אמנם בריטב"א כתב דהא דנאמן לערכין אע"ג דהוי להוציא שאני גבוה דחמור. משמע דס"ל דלהקדש שפיר מוציאין אע"ג דע"א אינו נאמן להוציא ממון להדיוט.
נשבית ופדיתיה וכו' אינו נאמן. בש"ש (שמעתתא ו' פט"ו) הקשה מכאן על מה שפסק הרמב"ם (פט"ז מהל' סנהדרין) דלהעיד שאשה זו זונה נאמן ע"א, ולמה אינו נאמן לומר שנשבית.
וראיתי מביאין שיש שתירצו דע"א אינו נאמן היכא שלדבריו יש ספק אם אסורה, ובסברא קשה לחלק כן, וגם אם נימא כן צ"ע עדיין מהא דכתובות דף כ"ג ע"א דמבואר שם בכל הסוגיא דעד א' האומר על שבוי' שנטמאת אינו נאמן כלל, ועי"ש באילה"ש דבעיקר נתקשינו במאי דקאמר שם אימא מציעתא אני וחברתי טמאה וכו' אלא פשיטא דליכא עדים, וכאן דהיא אומרת על חברתה שהיא טמאה ועדיין לא העמדנו הברייתא דאיכא ע"א דמפיך לדבריה, וא"כ למה לא נאמנת לומר על חברתה שהיא טמאה, דהא בכל מקום שע"א נאמן באיסורין גם אשה נאמנת, ולהרמב"ם דנאמן לומר שהיא זונה ובודאי מיירי אפי' כשהיא מכחישה אותו, א"כ ה"נ למה לא תהי' נאמנת על חברתה לומר שהיא טמאה.
ונראה דהנה לקמן דף ע"ג ע"ב אמרינן דנאמנת חי' לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר, אבל אם קרא ערער אינה נאמנת, ומוקמינן דאפי' נגד ערער חד אינה נאמנת, ואע"ג דאין ערער פחות משנים, אבל אם לא הוחזק בכשרות שעדיין לא נודע לבריות איזהו כשר כדפירש"י שם, שפיר מהני ערעור חד, והנה האי חזקה דכשרות ע"כ אינה חזקה כמו חזקת פנוי' שזה מחמת שנולדה פנוי', או חזקת אשת איש מחמת שהיתה ידיעה עפ"י עדים שהיתה א"א, אלא חזקה דכשרות היינו שהי' מוחזק בעינינו לכשרות.
וכן מצינו בב"ב דף ל"ב באם יצא קול שהוא בן גרושה ובא ע"א והעיד שהוא כהן ואח"כ באו עדים והעידו שהוא בן גרושה ואח"כ עוד א' או אפי' שנים באו והעידו שהוא כשר דאמרינן דמעמידין אותו אחזקת כשרות, וכתב הרשב"ם א' משום חזקת אביו שהוא כהן, ועוד מה שהחזקנוהו עפ"י הע"א שהוא כשר, עי"ש שהרשב"ם כתב שם כן כמה פעמים שיש חזקה עפ"י הע"א, הרי דזה שאנו החזקנו אותו מקרי חזקה.
וא"כ יש לומר דמה דכתב הרמב"ם דע"א נאמן לומר שהיא זונה, היינו באשה שבאה ממדינת הים ולא הוחזקה בפנינו כלום, וע"א יעיד שהיא זונה ס"ל להרמב"ם דנאמן [ולא ס"ל כשיטת התוס' רי"ד בדף ס"ו דהוי כדשב"ע], אע"פ שודאי לא נולדה זונה, מ"מ כיון שאצלנו לא הוחזקה כשרה שפיר נאמן ע"א [ועי' בחולין דף י"א בתוס' ד"ה אתיא דכתבו דחזקה שלא נודעה ולא נתבררה בשעתה אינה חזקה, ואע"ג דכאן הובררה, מ"מ לדידן דלא ראינוה לפני שזינתה מקרי דלא הוחזקה ולא הובררה בעינינו], אבל אם הוחזקה כשרה בעינינו ורוצה לומר שזינתה לא יהא נאמן, וה"נ להעיד שנשבית אם לא היתה כלל מוחזקת לכשרה בעינינו אולי נאמן, אבל כאן מיירי שהיתה מוחזקת בעינינו לפני זה לכשרה ובא לומר שנשבית אינו נאמן ע"א גם להרמב"ם, אבל אם לא הוחזקה בפנינו כשרה נאמן לומר שהיא שבוי' או זונה אע"פ שלא נולדה שבוי' או זונה, ובמעשה דינאי דאנו החזקנו את ינאי לכשר עד עכשיו לכן לרבא לא מהני ע"א, ולאביי רק מחמת דאמו של ינאי שתקה או דינאי שתק והי' לו לצווח, וזה כבר תלוי לשיטות השונות בראשונים לגבי מה דמהני שותק בע"א, אבל בלי זה לא מהני, וכן להעיד על א' שידוע לנו שאביו כהן דאז יש לו חזקת כשרות לכן כשבאים להעיד שהוא בן גרושה בעי תרי, ויתכן דכל אלה לא משום דהוי דשב"ע כמש"כ בתורי"ד, אלא משום דנגד חזקה בעי תרי, אבל בחי' דנאמן הע"א לערער ולומר בן גרושה או ממזר הוא כיון דלא הוחזק, ובזונה אע"פ שודאי לא נולדה זונה, מ"מ כיון דאיכא זונות בעולם אין זה נקרא מעיד נגד חזקה, ואף דלא דמי לחזקה שאינה מבוררת דכאן הי' פעם שודאי הי' ידוע אז שלא זינתה דהיינו תיכף שנעשית בת ג' שנים, מ"מ כיון דלנו לא הוחזקה אין להע"א דין כאילו מעיד נגד חזקה.
ויש לעיין להסוברים דלהעיד שהוא בן גרושה הוא דשב"ע, וממילא גם כשלא הוחזק הו"ל כמעיד בדשב"ע, א"כ למה נאמן שם ערער חד, ובראשונים משמע דיפסל.
והרי בידו להשיאה לחלל וכו' בידו להשיאה אלמנה לכהן גדול. וחזינן דאע"ג דלדבריו אסורה משום ספק זונה וכשמשיאה לחלל או לכה"ג היא תהי' אסורה משום חללה וזה סוג אחר של איסור, מ"מ כיון דבשניהם אסורה לכהן ולתרומה מקרי בידו. ועוד איכא למילף דאע"ג דכשאומר נשבית אסורה רק מספק, ואם יבוא אח"כ עד לטהר אותה יועיל עדותו, כדאמרינן בכתובות דף כ"ג ע"ב ודף כ"ז ע"ב דאפילו פסולין נאמנים לומר שלא נטמאה ואז כשרה לכהונה ועוד כמה דברים דהקילו בשבוי', מ"מ מה דבידו לעשות שתהי' אסורה ודאי, צריך שיועיל להיות נאמן על מה שאומר שהיא ספק זונה.
והרי בידו להשיאה לממזר. ע"כ הכונה או דימסור לקדשה בביאה שעי"ז תהי' נפסלת, או דימסור אותה לחופה, ואע"ג דאסור למסור לביאת עבירה מ"מ מקרי בידו, ועי' באבנ"מ (סי' ז' ס"ק ג') מש"כ דהאב אינו עובר בזה שום עבירה, וצ"ע דמלבד שעובר לפני עור שמכשיל את הממזר, הא גם במה שגורם שהיא תבעל באונס ג"כ ע"כ עובר, דאל"כ יכול אחד לאיים על השני שיאכל נבילה, ואם לא, יהרגנו, דאז האיש האוכל הנבילה הוא אונס והוא לא עשה עבירה, ועי' מש"כ באילה"ש כתובות דף ג'. ועדיין קשה דהא אסור להממזר לבוא עליה ואיך זה בידו שהממזר יעבור עבירה, ונהי דלא ידע עדיין מה שמקשה אח"כ דמי מצי לקדש לה בעל כרחי', זה רק בביאת היתר חשב דזה מקרי בידו אבל בביאת איסור בודאי אינו בידו.
אלא דחזינן דכל ענין בידו היינו אם זה בבעלותו, ולכן למסור לגוי או למי שאין תופס בה קידושין דאז אינו בבעלותו ע"ז, אז מקרי אינו בידו, דמה שבידו באלמות בלי שהתורה זיכתה לו, לא מקרי בידו, אבל למסור לקידושין וחופה למי שקידושין תופסין אז מכח בעלותו הוא בידו, ואע"ג דעובר עבירה אין זה מגרע בבעלותו לגבי זה דהא לכן יועיל הקידושין וזה מקרי בידו, וה"נ הממזר אע"ג דאסור לו, מ"מ מצד הבעלות כשמקדשה ונושאה יש לו לבוא עליה אע"פ שעובר איסור, וגם למסקנא דמסקינן דכאן אינו בידו משום דצריך הסכמת המקדש, אבל זה נשאר דהיכא דאי"צ להסכמת איש אחר מקרי בידו אפילו שעושה עבירה בזה. ועיין בגיטין דף נ"ד ע"ב דבידו לטמא טהרות, והכונה גם תרומה, אע"ג דאסור לטמא תרומה מ"מ אינו חסר בבעלותו לגבי זה ומקרי בידו.
תוד"ה כר' דוסתאי. דה"ל כחלל שנשא חללה. לכאורה הא בביאה ראשונה עדיין אינה חללה וא"כ הולד כשר, משמע דס"ל להתוס' דבהעראה נעשית חללה ובסוף ביאה שאז מתעברת היא כבר חללה, דאילו להרשב"א בשטמ"ק כתובות דף ל' דס"ל דביאה א' לא מחלקינן, א"כ גם בסוף ביאה עדיין אינה חללה, והולד אינו חלל לר' דוסתאי.
בא"ד. יש לבאר מה דרש"י לא פירש כהתוס', דיש לעיין לר' דוסתאי בחלל שבא על זונה אם הולד חלל דמקרי מעם א' או דכיון דהם שני שמות אינו נקרא מעם אחד, ואפשר דאינו נקרא מעם א', ולפי"ז יש לומר לפי"מ דכתב הרמב"ם (ריש פרק י"ח מאיסורי ביאה) דחלל עושה זונה את מי שבועל, והראב"ד חולק, ולפי מסקנת הה"מ גם הראב"ד מודה דנפסלת לכהונה ולתרומה אלא רק משום חללה ולא משום זונה [וצ"ע מהיכן למד הרמב"ם דיש עליה גם שם זונה], ולדבריו נהי דלר' דוסתאי לא נעשים הבנים חללים כיון דאינו מעם אחד דאז אין הבנים נפסלים וממילא דגם היא אינה נפסלת משום חללות, דאם היא היתה נפסלת ממילא הי' מעם אחד והיו נפסלין גם הבנים כמש"כ התוס' ישנים, מ"מ אולי פוסלה משום זונה, דלכן הבנים כשרים כיון דאין הוא והיא מעם אחד אבל היא נעשית זונה, וא"כ הרי בידו לפוסלה משום זונה ע"י שישיאנה לחלל, ולא מתורץ אפילו לר' דוסתאי בן יהודה, לכן כ' רש"י דכל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו, וכיון דנתמעטו דהבנים כשרים ע"כ דהיא כשרה ואין בה גם שם זונה, ולכן הוצרך רש"י לטעם זה ולא סגי לי' בטעם התוס', דאילו לטעם התוס' לא הוי ידעינן דאינה נפסלת בתור זונה ושוב יקשה דהרי בידו להשיאה לחלל ויפסלנה משום זונה.
ומה התם דקא מרע לי' לדיבורי' אמרת קושטא קאמר וכו'. מבואר בגמ' דכיון דמעיד לפני מותו יש סברא יותר להאמינו דאינו רוצה שיהי' עון תלוי בו, ומ"מ נראה דזה שייך דוקא בו דכל ענין מכשול העון נגרם ע"י מותו, כיון דיחשבו שמותרת לשוק כמו דיבורו או כמו החזקה שהוחזקה, אבל בשאר בני אדם לא שייך להאמינו לפני מותו יותר מבאומר לא לפני מותו. והנה חזינן כאן דנאמן אפי' לחזור מדיבורו הקודם, ולמסקנא אם איתרע חזקת זקוקה ליבם נאמן לחזור מחמת הסברא דאין רוצה שיהא עון תלוי בו, וכבר תמה במלחמות דאיך נאמן לחזור.
ואפשר דס"ל לרש"י דבע"א נאמן באיסורין כל שאינו נגד חזקה, וכן אפי' בדבר שבערוה אם אינו נגד חזקה אינו צריך דיני עדות, אלא כל שיש לנו טעם מיוחד דקושטא קאמר נאמן אע"פ שאין בו דין עדות לפי כללי דיני הגדת עדות, אבל כל שאין לנו טעם מיוחד שוב יש בו כל החסרון שבכל דיני עדויות, לכך אם יש בו סברא דרוצה שלא יהי' תלוי בו העון, אז כיון דאינו מעיד נגד חזקה נאמן אע"פ שהוא חוזר ומגיד דאינו צריך ע"ז דיני הגדה, אלא דאם אין לנו טעם מיוחד להאמינו אינו נאמן כלל אפי' לעשות ספק בדבר, כיון דאז יש בו חסרון דאינו חוזר ומגיד, דזהו באמת כלל בכל הגדות עדות אף באיסורין, וכיון דאתיא מה לי לשקר ומרע לחזקה והו"ל כאילו אין חזקה לא לאיסור ולא להיתר, ונהי דהוי כדבר שבערוה מ"מ כל דיש לנו טעם מיוחד להאמינו דאינו רוצה שיהא עון תלוי בו נאמן שפיר אף בלי דיני עדות כלל.
רש"י ד"ה שאני התם. שלא יהא עון תלוי בו. יש לעיין דלכאורה דיבורו שבשעת קידושין לא הוסיף להאמין לו שבשביל זה היתה ניתרת בלי חליצה אלא מחמת דלא היינו מוחזקין שיש לו אחין, א"כ ממ"נ אם זה מקרי עון תלוי בו מחמת שאינו אומר שיש לו אחין, הא גם כשלא אמר כלום בשעת קידושין ג"כ עון תלוי בו, ואם דיבורו עשה זה דהי' נאמן בזה נגד מה שמוחזק, או גם כשלא הי' מוחזק הוצרך לדיבורו שבלי זה היתה אסורה אע"פ שאין מוחזק שיש לו אח, א"כ למה יוכל להיות חוזר ומגיד, דהא משמע דדין אין חוזר ומגיד אינו דוקא על שני עדים שמעידים דבכל דבר הדין דאינו חוזר ומגיד, ועי' במלחמות שכבר הקשה זה [עיין באילה"ש ב"ב דף קכ"ז ע"ב ד"ה וחזר].
ואפילו אם נימא דדיבורו שבשעת קידושין לא הוסיף כלום, אלא דהוא יחשוב דהוא גורם העון מה שתנשא לשוק מחמת שאמר אז דאין לו אחים, מ"מ צ"ע למה יוכל להיות חוזר ומגיד.
ואולי יש לומר דזה אמתלא דרצה אז שתנשא אליו לכן אמר שאין לו אחין, ואע"ג דאין הוא אומר את האמתלא, מ"מ אפשר דהיכא דיש סברא לתלות באמתלא אנו בעצמנו תולין, שבשביל זה אמר אז שאין לו אחים.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |