אילת השחר/קידושין/סד/ב

אילת השחר קידושין סד ב

דף ס"ד ע"ב

תוד"ה רבי. אלא נראה לפרש מגו דאי בעי יכתוב לה גט בשעת קידושין לגרשה כ"ז שירצה. צע"ק דהא לכאורה היא רוצה להיות בטוחה לפני הקידושין, ואם יכתוב לפני הקידושין הא גט כזה פסול לדידן דפסקינן אין אדם מקנה דבשלב"ל כמבואר ביבמות דף נ"א.

דשויתיה שליח. צ"ל דאע"ג דבן לא חציף לעשות להאב שליח כמבואר לעיל דף מ"ה ע"ב, מ"מ בת עושה לאביה שליח, דרק בבן דדרכו לחזור אחרי אשה כמבואר לעיל דף ב' ונמצא דשלוחו היינו להשתדל עבורו וזה לא חציף אינש, אבל בת דהמקדש בא אליו וכשמזדמן בעל הוא מקדשה וכדאמרינן בכתובות דף נ"ב ע"ב, וע"ז שייך שפיר למנות את האב שליח.

שם. דשויתיה שליח. ואז הי' ספק למי התכוין, ואין להקשות דבכה"ג נימא כיון דהבת הגדולה אין לה כסף דהאב יוכל לומר לה הממע"ה, וא"כ אין לה כסף ואין במה להתקדש, דכבר כתבנו כעי"ז בנדרים דף ו' ע"ב דכיון דהדין ודברים אינו בין המקדש והמתקדשת רק בין האב מכח קידושי קטנה והבת הגדולה, אז הו"ל כאילו חטפו ממנה הכסף אחרי שנתקדשה.

שם. דשויתי' שליח. עי' במשנה למלך (פ"ז מאישות הל' כ') אם מהני להתקדש קידושי ספק ע"י שליח דאולי זה שינוי בשליחות, ובהגהת המשנל"מ הביא מכאן דמהני אע"פ שתהי' אסורה מספק, ודוחה דאולי מסכימה לכל מה שיעשה האב מחמת כיסופא, וצ"ע.

מי לא עסקינן דאמרה לי' קידושי לך. עי' מש"נ לעיל דף נ"א ע"ב דזה לא יועיל מדין ערב, דהא בתוס' לעיל דף י"ט משמע דכה"ג אינה מקודשת ערב אלא דאביה מינה זכה, ותוכל אח"ז לחזור, דהא לא עשתה שום מעשה קנין, ואפילו אם היתה עושה קנין לא הי' מהני דהא הו"ל כדבשלב"ל, אמנם כאן כשיגיע לידו הכסף קידושין תיכף יזכה, ועמש"כ שם אם זה כדאמרינן בב"מ דף ס"ו.

ועביד מצוה דלא רמיא עליה. והיינו כמבואר ברש"י דאת בנותיכם תנו לאנשים מיירי רק בקטנה ונערה ולא בבוגרת, וצע"ק דבכתובות (דף נ"ב ע"ב) אמרינן דכל מה דתיקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ ויתן לבתו משום דהוא מחויב מקרא דבנותיכם תנו לאנשים, ולפי"ז למה תיקנו גם בבוגרת כתובת בנין דיכרין, ואע"ג דאמרינן התם על כמה דברים דלא פלוג, אבל על אופן שאין מצוה לאבי הבת לתת נדוניא לא נזכר דאמרינן לא פלוג, ואדרבה משמע דלולא דיש מצוה לא הי' ראוי לתקן שיתן לבתו מה שהי' ראוי מדאורייתא שרק הבן יירש.

והנה צ"ע מה שרש"י כתב (ד"ה דלא רמיא עליה) אלא שליח בעלמא הוא והיא יש לה דעת להשיא עצמה, דהא הטעם הוא מחמת דהוא לא מחויב לקדשה ואינו מחמת מה שהיא יכולה להשיא עצמה. על כן נראה דודאי גם בבוגרת יש עליו מצוה מקרא דבנותיכם תנו לאנשים, וכדמשמע גם לעיל דף כ"ט דמחויב להשיא בנו אע"ג דאינו יכול לקדש אותו בלי הסכמתו, אלא דמחלק דקטנה מלבד דהוא מחויב להשתדל גם רמיא עליה ענין הקידושין לקדשה, משא"כ בבוגרת לא רמיא עליה מעשה הקידושין דהא היא יכולה לקדש עצמה.

עד פני פסח ר"מ אומר אסור עד שיגיע ר' יוסי אומר עד שיצא. הנה אם עבר זמן שאסר עצמו הא כבר לא יוכל לשאול על נדרו, וא"כ יש לעיין למ"ד עד שיצא אם באמצע הפסח יכול עדיין לשאול על נדרו, דהנה בשו"ת הר"ן סי' נ' הביאו בש"ש (שמעתתא א' פ"ג) באם נדר שלא לאכול בשר בפסח וכיון דאין מתירין את הנדר עד שיחול לכן דן שם אם יכולין להתיר בבין השמשות של ערב פסח, וכתב דלשיטת הרשב"א דספק אסור מן התורה אז כבר חל הנדר ויכולין להתיר, אבל להרמב"ם דספק דאורייתא מותר מן התורה מקרי דלא חל עדיין הנדר ואין להתירו. וא"כ לכאורה בענינינו ג"כ צריך להיות דלהרשב"א יועיל ההתרה ויהי' מותר בכל למפרע, ולהרמב"ם לא יוכל. אבל אפשר דהתם הא אין לנו לומר דכונתו על בין השמשות משום דאז אסור לאכול, דהא לא תלה נדרו באיסור שיש בחג הפסח לענין מלאכה או חמץ אלא בשם חג הפסח, וע"כ מה דחל משום דכיון דלגבי דינים שיש בפסח איסור מלאכה וחמץ וכדומה לא חל עדיין ממילא אין זה פסח והוא הא נדר פסח, משא"כ להרשב"א כיון דנאסר מספק משוי לי' שכבר חל הנדר, אבל אם יאכל אז לא יעבור איסור ודאי, אבל כאן כיון דמחית נפשי' לספיקא אפשר דזה כבר מונח בכונתו פני הפסח. ונמצא דגם להרמב"ם עדיין הוא אסור בתורת ודאי ויכול להתיר ולעקור הנדר למפרע, ומ"מ בזה דמי לכאן, דאע"ג דכאן גם אחרי דמחית לספיקא יהי' רק ספק והתם עי"ז יהי' ודאי דעדיין יש הנדר, דמ"מ הכל מחמת דמחית לספיקא וכל מה שזה ספק זה מונח בדעתו זה יהי' ודאי, וכאן עי"ז שזה בכונתו לכן יש ספק את מי קידש.

אמנם גם אם לא נימא כן אלא דכונתו ללשון שיהי' ספק וצריך אח"כ לילך כפי הלשון, וכיון דהלשון הוי ספק יש ספק נדר עליו, מ"מ אפשר דאין חילוק בין הרשב"א והרמב"ם ולשניהם לא יועיל ההתרה באמצע הפסח לעקור למפרע את הנדר, דהתם מה דאין מתירין כ"ז שלא חל משמע דזה מדרבנן, דמדרבנן אין מתירין, ואם אסור מה"ת הרי דמכח הנדר יצא איסור מקרי ג"כ דכבר חל, אפילו אם זה רק מספק, מ"מ זה מקרי דחל מה שמכח הנדר אסור מה"ת מחמת ספק, אבל כאן אם האמת הוא דבפסח אינו אסור, אז מה שאסור משום ספק גרם איסור על מה שאינו בנדרו זה לא יכול לגרום עקירת הנדר כיון דעצם הנדר כבר אין. ובקצרה התם תלוי במה שכבר חל, אז זה שאסור מחמת ספק מקרי שכבר חל אפילו אם אמיתות הנדר אין עדיין, אבל כאן צריך שיעקור הנדר בזמן שיש הנדר ולא מה שנגרם ע"י הנדר ולא יועיל ההתרה אז.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א