אילת השחר/קידושין/סג/ב
תוד"ה אלא. ואומר ר"מ דיש לחלק בין היכא דמחוסר אמירה להיכא דלא מחוסר אלא שתיקה. והיינו דחילקו בין אם התנה שיאמר הן, לאם התנה שישתוק, לגבי אם מת האב לפני ששמע. והי' אפשר לומר בכונתם, דאם כונתו הי' דוקא שישמע וישתוק בודאי לא מהני מה דמסתמא יתרצה האב, דהא סוף סוף לא הי' כאן שתיקה של האב, אלא דכשמתנה שישתוק רצונו שלא יהי' התנגדות האב, אלא דכשאומר לא ימחה כונתו לעולם, משא"כ כשישתוק פירוש לא יראה התנגדות בשעת שמיעה, וכיון שכן מספיק אומדנא דלא הי' מוחה, אבל כשמתנה שיאמר הן דרוצה דוקא שיאמר מפורש הן דאינו סומך על דעת עצמו לקחתה רק ע"י אמירה מפורשת הן, וע"ז לא יספיק אומדנא, דהא סוף סוף תלה דוקא באמירה מפורשת ולא הי' אמירה מפורשת.
או דאפשר לפרש בכונת התוס' דגם באמירת הן כונתו רק להסכמת האב אלא דרוצה הסכמה ורצון יותר גמור מהאב, והיינו דאין חילוק בין שישתוק או שיאמר הן מחמת דע"מ שיאמר הן רוצה פעולת האמירה, ולכן אז לא אמדינן דהי' עושה פעולת האמירה, אלא דגם בע"מ שיאמר הן אינו רוצה דוקא אמירה רק דהחילוק הוא דצריך רצון יותר, וע"ז חידשו דאומד כזה אין לנו לעשות דהי' מתרצה לגמרי עד שהי' אומר הן, אבל אם באמת הי' אומדנא כזאת הי' מועיל.
ולפי"ז הא דאמרינן והא לא אמר אין, דלכן אין לומר דהיא ודאי מקודשת אבל ספק מיהא הוי, אבל לפי הפירוש הראשון לא הוי כלל קידושין כיון שלא אמר הן, וכן נפק"מ אם זה תלוי בברירה, דאם כונתו שיאמר הן היינו שלא ימחה בפעם ראשונה, הרי זה כמו ע"מ שלא ימחה דאינו תלוי בברירה, אבל אם הכונה לאמירה ממש שיאמר הן אז זה תלוי בברירה.
והנה לפי פירוש הראשון דכונתו בע"מ שישתוק שלא ימחה בפעם הא', א"כ כמו ע"מ שלא ימחה לא איכפת לן אם אף פעם לא ישמע האב כלל, דהא העיקר שלא יהי' ממנו התנגדות למחות, א"כ ה"נ שישתוק דהכונה שבפעם הא' שישמע לא ימחה ה"ה דמהני אם לא ישמע כלל, וא"כ לא הוצרכו לומר דיש לנו לאמוד שהי' שותק אם הי' שומע, תיפוק לי' דהא לא הי' כאן מחאה כלל, וע"כ דהכונה שישתוק היינו דוקא שיהי' ממנו ראי' שמסכים, וכמו בהתנה שיאמר הן, אלא דאמדינן דהי' מסכים, משא"כ כשהתנה שיאמר הן דאז צריך יותר רצון גמור וע"ז אין אומדנא.
ועוד נפק"מ אם לפני ששמע יגלה דעתו שאין דעתו נוחה שבנו יקדש אותה ואח"כ לא שמע ומת, אז לא יועיל הקידושין, דאין לאמוד דעתו דהי' מסכים, ובהתנה ע"מ שלא ימחה בפעם הא' שישמע ומת בלי ששמע יועיל הקידושין, דהא לא הי' שמיעה ומחאה.
וברשב"א משמע דמפרש ע"מ שישתוק היינו שתיקה אחרי שמיעה, נמצא דעל לפני שמיעה לא צריך כלל לומר דהי' מסכים שזה בכלל לא נכנס בכלל תנאו, דתנאו הוא רק שתיקה בשעת שמיעה, ולדבריו אין התחלת קושיא דכשמת ואין כאן שמיעה אין ע"ז תנאי כלל שיסכים לכן במת ישאר תמיד כלפני שמיעה, ולפי"ז יוצא חילוק גדול בזה בין התוס' והרשב"א.
קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן. וכתב הר"ן דאע"ג דאין דבשב"ע פחות משנים וכו' התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה על חזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן, ובשו"ת הגרעק"א (סי' קכ"ד) הקשה מהא דהביא הר"ן בגיטין (דף ס"ד) דברי הרמב"ן באומר צא וקדש לי אשה ומת השליח דאסור המשלח בכל נשים שבעולם דאם באו הקרובות ואמרו שלא נתקדשו מותרת האשה, והר"ן הקשה מאי מהני אמירתה הא אין דבשב"ע פחות משנים, הרי דס"ל להר"ן דגם בלא איתחזיק איסורא מ"מ אין דבשב"ע פחות משנים ואיך כתב כאן דנאמן ע"א כיון דאינו מוציאה מחזקתה, ובבית הלוי (ח"ב סי' ל"ז) כתב דכאן כיון דאינו אלא מברר למי היא מותרת ולמי היא אסורה, וגם לפני זה ידענו שלאדם א' היא מותרת ולשאר אנשים אסורה והע"א אינו סותר את זה, משא"כ התם דהאשה הזאת היתה בספק איסור לפני שבאו הקרובות לכן אינן נאמנות אע"ג דליכא חזקת איסור דמעיקרא, אלא דכל שלפי דבריו נתחדש מה שקודם הי' אסור אפי' אם זה רק מספק אין נאמנות להע"א.
וצ"ע דגם התם נימא שיש הרבה נשים מותרות ורק אשה א' אסורה אז הם מבררות שלא קרובתם היא האסורה. והי' אפשר לומר בכונתו דעיקר הדין המתחדש הוא בהאשה לכן כאן כשאומר דהיא אשת איש ורק אליו היא מותרת אינו מחדש בה דבר אחר ממה שהי' קודם, משא"כ שם דמחדש בה היתר אחרי שהי' ספק. אלא דעדיין צ"ע דהא הקשה שם למה נאמן, נהי דבהבת אינו מחדש דינים דגם לדבריו אסורה לכולם חוץ מלא' רק מברר מי הוא האחד הזה, מ"מ עליו הסתפקנו והוא מחדש בו דין היתר, ותירץ דהוא בין כך מותר כיון דאומר ברי לי, ועליה אינו מחדש כלום דבין כך ידענו שלא' היא מותרת והוא מברר שזה אליו. ואם נימא זה החילוק דעיקר המחדש הוא בהאשה, מה הי' קשה לו מה דמחדש בו היתר, כיון דהדין מתחיל בה שהיא מקודשת ובה אינו מחדש כלום.
ובמש"כ דבו אינו מחדש דבין כך מותר מחמת דטוען ברי, צ"ע דלפי"ז גם להר"ן יהיו מותרות באופן דהאשה ברי לה שאחותה לא נתקדשה וכל מה שדנין הוא על הבעל, וזה הא ידוע שהרבה נשים מותרות אליו שאינן קרובות אשתו והם מבררות שלא קרובתם היא האסורה עליו, נמצא דכה"ג יהיו נאמנות וצע"ק.
ואפשר לפרש דברי הר"ן דספק אם היא אשת איש הוי דבר שבערוה, אבל ספק אשה של מי אין זה דבשב"ע, ולכן בגיטין דהספק על הקרובות אם נתקדשו אז אמירתן לא נתקדשנו הוי דבר שנוגע לענין דבשב"ע, ואין להם נאמנות בזה כל שיש לנו חשש לפני אמירתם, אע"פ שכל חששותינו שמא נתקדשו לאדם הזה, מ"מ הא עדותם שרוצים להתירה הוא מחמת שאומרים לא נתקדשנו וזה אין בכחם, אבל באופן דכאן זה שאומר שקידשה אין אומר בדשב"ע, דהא הוא גם מודה דמקודשת היא ומה שאומר אליו אין זה כמעיד בדשב"ע.
עוד יש לומר באופן אחר, דהנה בכתובות דף פ"ה בההיא איתתא דאיחייבה שבועה בי דינא דרבא אמרה לי' בת ר' חסדא ידענא בה דחשידא אשבועה, אפכה רבא לשבועה אשכנגדה משום דקים לי' בבת ר' חסדא דאינה משקרת. ומבואר שם דכדי להוציא ממון או לקרוע שטר דהוי כהוצאת ממון לא מהני, אלא דמהני שלא לגבות בו או להפוך שבועה, והנה חזינן דאע"ג דבממון בעי תרי דוקא, מ"מ אם לא צריך לעשות מעשה כגון להוציא מחזקת ממון מהני מי שנאמן בעיני הדיין. ולפי"ז אפשר דה"ה בדבר שבערוה אם יש סברא להאמינו, אז אפי' אם הוא ע"א ועד פסול כגון אשה, מ"מ אפשר להאמינו אם אינו נגד חזקה, ובענין זה חלוק איתחזק מלא איתחזק, דבאיתחזק א"א להאמין כלל בדשב"ע דהוי כעין הוצאת ממון וע"ז לא מהני שום סברות דיהא נאמן, משא"כ בלא איתחזק אז אם יש סברא להאמינו הו"ל כנאמן בעינינו וקים לן דאינו משקר.
והנה בגמ' אמרינן דנאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס, נאמן ליתן גט משום דאין אדם חוטא ולא לו, ויש להסתפק אם הנאמנות משום דע"א נאמן אלא דלא תימא דכאן גרע דיצרו תוקפו ומשום זה אומר דכאן נאמן דאין יצרו תוקפו, או דלהיפך דכל הנאמנות היא משום דאין אדם חוטא ולא לו, ולכנוס אינו נאמן מצד הדין, כיון דאין הסברא דאין אדם חוטא ולא לו משום דיצרו תוקפו.
ולהנ"ל אפשר לומר דאע"פ דביאר הר"ן דאין מוציאה מחזקה ואז אפשר להאמין, מ"מ כל זמן שאין לנו סברא מיוחדת דהוי כקים לן שאומר אמת א"א להאמינו, דגם ע"ז קי"ל דאין דבשב"ע פחות משנים, אלא דכאן מהני דיש סברא להאמינו מכח דאין אדם חוטא ולא לו, וזה הוא דמשוי כקים לן דאומר אמת. וכן יש להבין מש"כ הר"ן דאם עד אחר אומר עליו שהוא קידשה נאמן לכנוס דאין אדם חוטא ולא לו, זה ג"כ מה"ט, וכן לר' אסי מחמת דלא חציף או דמירתת דאז נאמן שפיר, ובריש גיטין דמיירי שהשליח אומר להתירה דאין לנו סברת א"א חוטא ולא לו, דהא היתירה נוגע לכל אדם וגם לו, ונהי דלא חשדינן לי' באופן מיוחד, מ"מ אין לנו סברא מיוחדת להאמינו, ושוב הדרינן לכללא דתמיד אין דבשב"ע פחות משנים אפי' אם לא איתחזיק איסורא.
ולפי"ז בהא דשלח לקדש אשה ומת דהקרובות אומרות שלא נתקדשה, דאין לנו סיבה מיוחדת להאמינם ע"ז, דהא בזה שאומרות שלא נתקדשו הא הן אומרות להתיר עצמם, ונהי דבין כך אם ידונו עליהם נתירם, מ"מ מה שנוגע לקרובתן שאותה הם רוצות להתיר לא שייך הסברא דאין אדם חוטא ולא לו, כיון שהגדתן מצד עצמה היא הגדה להתיר את עצמן, א"כ נהי דאין מעידות נגד חזקה מ"מ גם אם אין זה נגד החזקה ג"כ יש הכלל דבעי שנים כל שאין סברא מיוחדת להאמין דהוי כקים לי' שאינן משקרות, וכיון שלפי"ד הר"ן זה מקרי שמעידות בדשב"ע היינו אם הם נתקדשו או לא, אין נאמנות לגבי להתיר קרובתן.
עוד הביא בבית הלוי (ח"ב סי' ל"ז) קושית המקור מים חיים לדברי הרמב"ן בריש גיטין על הא דאמרינן התם ע"א נאמן באיסורין לכן נאמן השליח לומר שנכתב הגט לשמה, ופרכינן אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן אבל הכא איתחזיק איסורא ואין דבשב"ע פחות משנים, והק' הרמב"ן למה צריך לשתי הסברות, ופירש דהגמ' פריך שתי קושיות דהיינו אפי' אי לא איתחזק איסורא מ"מ הא הוי דבשב"ע, הרי דס"ל להרמב"ן דבדבר שבערוה אינו נאמן ע"א אפילו אי לא איתחזק איסורא, ובגיטין דף ס"ד בשלח שליח לקדש אשה ומת דאסור בכל הנשים שמא הן קרובות אשתו, הביא הר"ן הנ"ל בשם הרמב"ן דאם באו כל הקרובות ואמרו שלא נתקדשה נאמנות והוא יכול לקחת קרובתן, והק' הר"ן דהא אין דבשב"ע פחות משנים, משמע דלהרמב"ן התם דלא הוחזקו בחזקת איסור נאמנות.
ואפשר דהנה התם אם נדון על כל אשה אם היא אשת איש, הא אינה בחזקת אשת איש, דהא כל קרובותיה מותרות להנשא לכל העולם, אלא דלגבי האיש הזה ששלח שליח חיישינן על כל אחת שמא היא אשתו ואסור בקרובותיה, ובזה ס"ל להרמב"ן דאינו שאלה בדשב"ע כלל אע"פ שכדי להתיר קרובתן אנו צריכין לדון עליהם אם נתקדשו, מ"מ אין זה נוגע עליהם אם נתקדשו ממש אלא כדי להתיר קרובתן וזה אינו שאלה בדשב"ע, והר"ן ס"ל דאף אם דנין כדי להתיר קרובתן מ"מ הנידון אם נתקדשה הוי בדשב"ע.
נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו. וביאר הר"ן דאע"ג דקודם חשבנו אותו דיצרו תוקפו, מ"מ עכשיו שרואה שאוסרין עליו לישאנה אם איתא דלא הוא זה שקידשה הי' מודה ולא הי' חוטא ולא לו. והנה יש לעי' להסוברין עביד אינש לאחזוקי דיבוריה, א"כ אולי לא היתה מקודשת אליו ומה דאינו מודה משום דעביד להחזיק דיבורו [עי' קצוה"ח סי' כ"ח סק"ז], ויש להסתפק אם כ"ז הוא פסול רק בדין שצריך עדות גמורה ויש כל מיני פסלות ועביד אינש לאחזוקי דיבוריה הוא פסלות כעין נגיעה, אבל כאן דע"כ דינו בזה כמעיד באיסורין כמבואר בר"ן, דאילו הוי כמעיד בדשב"ע לא הי' שייך כלל שיהי' נאמן, ובאיסורין לא מצינו כל דיני פסלות כאלה רק כ"ז שיצרו תוקפו אינו נאמן אבל אחרי שכבר אין זה נאמן שפיר, אבל אם זה סיבה אמיתית לא להאמין, צ"ע דאולי אינו מודה משום דעביד להחזיק דיבורו, וכ"ש כאן דרק שותק ואינו מודה ששיקר.
ולסברת הר"ן בזה שכעת אינו מודה הרי כאילו אומר כעת שהיא אשתו, וכעת אנו מאמינים למה שאומר, אבל אינו נאמן על דיבור הקודם דלא פלגינן נאמנות, וכיון דאז לא הי' נאמן אצלנו משום דיצרו תוקפו הרי דיבורו של אז אינו נאמן, אלא דבזה שאינו מודה הרי זה כאילו כעת אומר מחדש שזה אשתו ובזה הוא דנאמן.
אף נאמן לכנוס. יש לעיין אם יבוא עליה אחר, אחרי שישא אותה זה אם יחייבוהו מיתה, מי אמרינן דאליבא דאמת נשאר ספק למי נתקדשה, והבועל יוכל לטעון נתקדשה לי, דנהי דנאמן אף לכנוס ואין זה כמעיד בדשב"ע, היינו מצד היתירה אליו, אבל מה שאומר בזה שאסורה לעלמא מקרי כמעיד בדשב"ע ואין לו נאמנות ע"ז, והנה מבואר בראשונים דאחרי שהתירוה לו אין אחר נאמן לומר קידשתיה ולאוסרה על זה שהתירוה, והיינו דכל א' שאומר שקידשה לגבי מה שנוגע להתירו יש לו דין נאמנות כדין ע"א באיסורין והשני שמכחישו אין לו דין נאמנות לאוסרו, ומ"מ אפשר דנאמנותו הוא רק בנוגע להתיר עצמו אבל אין לו נאמנות ממש לומר שאסורה לאחרים דאפשר דזה נקרא דמעיד בדבשב"ע, ולכן השני במה שנוגע לאסור להראשון אין לו דין נאמנות, אלא דיש לדון מצד ע"א בהכחשה, וע"ז כבר שייך לומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים, ואף לשיטת הריטב"א דס"ל דבאיסורין לא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים ואין דבריו של א' במקום שנים, מ"מ יתכן דכאן מותרת להראשון שהתירוה להנשא מדין כ"מ שהאמינה תורה ה"ה כשנים, דהא מבארים שיטת הריטב"א משום דלהשני יש נאמנות כמו להראשון, ורק בעדי סוטה שהאמינה תורה למי שאומר שזינתה והשני אין לו נאמנות אלא מדין הכחשה אז אין דבריו של השני במקום שנים, משא"כ באיסורין דגם השני נאמן, אבל כאן לפי"מ שנסתפקנו לומר דלהשני אין נאמנות במה שנוגע לאסור הראשון אלא מדין הכחשה, ולכן אחרי שהתירוה לינשא גם הריטב"א מודה דאינו נאמן לאוסרה על הראשון.
תנן רצו א' נותן גט וא' כונס תיובתא דרב. הקשה הרשב"א דהא רב מודה בנותן גט דהותרה דהוא נאמן להתירה לעלמא וה"נ עי"ז הותרה גם להשני. וצ"ע דהא לדברי זה שרוצה לכונסה כעת, הא זה שנותן הגט שקרן, ונמצא דהוא רוצה לסמוך רק על סמך עדות עצמו והוא חשוד שיצרו תוקפו, ולכן שפיר צריכינן לתירוץ הגמ' דכאן אינו כן דמחמת דמירתת מסלק חשש נגיעתו.
מהו לסקול על ידו. כתב הריטב"א דזה רק אם האב יודע למי קידשה, אבל באומר איני יודע למי לא יסקלוה דמנא ידעינן דאולי הוא בעלה, וצ"ל דלא ניזל בתר רובא דאינו בעלה, ואולי משום דכשאנו מסופקין לגבי מי הוא כדי להענישו הו"ל כקבוע.
ונראה דבין לרב ובין לרב אסי דנאמן אף לכנוס, מ"מ אפי' לרב אסי דס"ל נאמן לסקול זה רק ע"י אמירת האב למי קידשה, אבל ע"י אמירת הבעל דהוא קידשה והאב אינו יודע למי, הו"ל כמו שלא בא אחר ואמר אני קידשתיה דכ' הריטב"א בפירוש דלא יסקלוה אם זינתה עם אחר דשמא הבועל הוא שקידשה.
השתא ומה במקום שאם בא לכנוס כונס וכו'. הנה בהא דקדשתי את בתי ואיני יודע למי וכו' נאמן, כתב הר"ן דהטעם דאין מוציאה מחזקת אשת איש ונאמן ע"ז ע"א, ולפי"ז גם בבאו עדים והעידו שנתקדשה ואינם יודעים למי, נאמן לומר שהוא קידשה ולהתירה בגט ולכונסה לפי רב אסי דהלכתא כוותי'. וצ"ע לפי"ז מאי דקאמר מקום שאם בא לכנוס אינו כונס אינו דין שסוקלין, דהיינו דהוי ס"ל דהיא נאמנת יותר מאב, דלכן אינו כונס, וכי הוי ס"ד דנאמנת יותר מעדים, וכיון דגם כשהעידו עדים נאמן לכונסה א"כ ע"כ אין סיבת האיסור אליו מחמת נאמנותה יותר. והראוני דבשיטה לא נודע למי מסופק בבאו עדים שנתקדשה ואינו ידוע למי אם נאמן א' לומר דהוא קידשה.
בני זה בן י"ג שנה וכו' אבל לא למכות. וכתב בר"ן דאע"ג דלגבי בת הימני' רחמנא לאב, דוקא לאיסורא הימני' ולא לקטלא, וצ"ע דאף אי התם נאמן לקטלא, הא התם יש גזה"כ מיוחד דנאמן לעשותה אשת איש, ואפי' למ"ד דסוקלין על ידו ודאי דאין זה ראי' דלכל הדברים אב נאמן על בתו דהא בנשבית אינו נאמן, אמנם שיטת המרדכי דנאמנות האב לכל הדברים מדגלי דנאמן לומר שקידשה וכן האב נאמן על בנו מדין יכיר, וכן הביא השלטי גבורים לקמן דף ע"ח ע"ב בשם הריא"ז, וצ"ע אם גם הר"ן ס"ל כן.
רש"י ד"ה נאמן לכנוס. ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא. יש לעיין מה צריך לזה הא כיון דמחפה עליו ואין הסברא דלא חציף ממילא חיישינן דיצרו תוקפו, דהא לרב אסי הא כל הטעם דלא חיישינן הוא משום דלא חציף, משא"כ היכא דחושב שתחפה עליו, דאז הוא חציף, ממילא צריך להיות אסור. ואפשר לומר דהנה אפי' לרב דלא ס"ל סברת דלא חציף וחשדינן לי' שיצרו תוקפו, מ"מ בשנים אחד מגרש והשני כונס משום אירתותי מירתת כיון דאיכא אחר, א"כ הי' מקום לומר באומרת נתקדשתי ויבואו שנים יהי' הדין דא' נותן גט ואחד כונס, כיון דכאן נהי דאינו מפחד שהיא תכחיש מ"מ מירתת משום השני, וכמו שמותר מה"ט לרב באומר לאב אני קדשתיה, לכן קאמר דגם תכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא, ממילא אפי' איכא אחר שיאמר אני הוא לא יועיל. אמנם בשו"ע אהע"ז סי' ל"ז כתב הב"ש בס"ק ל"ט דכה"ג יהי' הדין דא' נותן גט וא' כונס, וצ"ע.
רש"י ד"ה לדידה לא הימנה. ולענין דיני נפשות לא קטלינן משום חששא. יש לעיין למה הוצרך לזה, הא גם חששא אינו דהא כתב דגם לענין איסורא אינו אלא משום דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורא אבל אין אפילו חשש מעיקר הדין.
תוד"ה לקטלא. התוס' הקשו דהא בקרא כתיב וסקלוה. והגרעק"א הקשה דגם לרב אסי יקשה דהא בודאי רב אסי לא ס"ל דסוקלין אלא בזינתה אח"כ, דאילו זנתה קודם הא הוי התראת ספק, וגם אז עדותו לחייב סקילה ופשיטא דאינו נאמן, ובקרא הא אומר האב בתי נתתי אחרי שכבר באו עדים שזינתה וע"ז כתיב וסקלוה, אמנם להמבואר בתוס' יבמות דף פ' דאם איגלאי מילתא למפרע שזה הי' עבירה שפיר חייב ולא מקרי התראת ספק, וכן הכריח הגרעק"א מתוס' ד"ה בני דלרב אסי נאמן למלקות למפרע, דהא העמידו דכבר עברה שנה שאכל חלב וע"ז בא להעיד, משמע דלרב אסי כה"ג נאמן למפרע.
ובאמת משמע דבתרתי פליגי רב ורב אסי, דלרב אינו נאמן לעונשין אף על אח"כ, ולר' אסי נאמן אף למפרע, דהא לתירוץ הראשון בתוס' מיירי דהוא אומר שהוא גדול לענין לחייבו מכאן ולהבא וע"ז אינו נאמן למכות, ולתירוץ השני מיירי למפרע ולרב אסי נאמן אפי' למפרע, הרי דמחלוקת רב ורב אסי הוא בין לגבי למפרע בין לגבי מכאן ולהבא. והיינו דלעדות בן י"ג לא שייך לומר דהוא כמו בחלב דממילא ילקה אח"כ, דעדות שהוא בן י"ג אומר לכל הדינים, דהוא אומר דיכול לקדש אשה, ובזה גם אומר דנדרו נדר, וגם אומר דהוא בר עונשין, ולא שייך כאן הוחזק, ולגבי הנדר הו"ל עדות באיסורין ונאמן, ואה"נ אם יאכלו מה שאסר בנדר ילקו אחרי שהנדר נדר והו"ל הוחזק, ואם הבן י"ג הזה יעיד על חתיכה שזה חלב יש להסתפק אם ילקו ע"ז, דאפשר דלגבי זה אע"פ שנוגע לאיסורין, מ"מ להעיד עליו שהוא כשר להעיד באיסורין אולי בעי עדות, ועי' במש"נ בגיטין דף י', ואם נימא דלא בעי עדות ע"ז יאמינו להבן י"ג כשיעיד על איסורין, אבל על דבשב"ע לא חייל נאמנות האב, וכן לענין מכות אם הקטן הזה יעשה עבירה לא יענישו אותו דאין זה כתוצאה מהגדה דבן י"ג שיהי' שייך ע"ז הוחזק, דלכתחילה ההגדה הי' כאילו לכל דבר נפרד, ולרב אסי דנאמן התם לקטלא היינו דנאמן לגמרי על בתי נתתי, ולא דמי לאם בא והעיד אחרי שאכל את החלב דגם לרב אסי לא יהי' נאמן להלקותו כיון שבא להעיד רק למלקות, ולא מצינו אלא דע"א נאמן לגבי איסורין, ואין דין בגזה"כ דנאמן לומר חלב אלא דנאמן באיסורין, והא דילקה אח"כ הוא רק משום דהוחזק, היינו דמה שיוצא מהנאמנות דאיסורין נאמן גם למה שיוצא מזה, משא"כ בבתי נתתי אין נאמנות מחמת שבא לאסור אלא דנאמנותו הוא שהי' את בתי נתתי, לכן גם נאמן לסקול אפי' למפרע, אבל להעיד שהוא בן י"ג שנה שאני, דכיון דעצם הידיעה שהוא בן י"ג אין לה דין איסורין, כיון דמזה יהי' נוגע לאיסורין ולדשב"ע ולכמה דברים, לכן אפשר דלרב אסי רק בחלב וכדומה דהנאמנות הוא לאיסורין לכן ילקה רק אחרי שיוחזק, אבל בן י"ג דאינו גדר איסורין אז לדידי' אם נאמינו על איסורין נאמינו על הכל או שלא נאמינהו כלום, דכיון דבני זה בן י"ג כולל איסורין ודשב"ע ועונשין מוכרחים להאמינו או לא להאמינו לפי רב אסי, משא"כ לרב חסדא דגם בבתי נתתי אמרינן דאין הנאמנות בתי נתתי לכל הדינים שבה ולכן מחלקין דלסקילה לא, ה"נ בן י"ג שנה יתחלק לאיזה דינים שנאמן ולאיזה דינים לא.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |