שב שמעתתא/ו/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שב שמעתתא ו טו

כתב בתוס' רי"ד פרק האומר דף ס"ו (ע"ב) גבי אשתו זינתה בעד אחד רבא אמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, זה לשונו ובמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה ורוצה לפוסלה לכהונה הוי דבר שבערוה וכדמוכח בשמעתין עכ"ל

ולפרש ולבאר ראייתו נראה מדאמרינן שם אמר רבא מנא אמינא לה דתנן מעשה במגורה של דסקיא ביבנה כו' אמר ר' טרפון משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה עבודתו כשירה, א"ר עקיבא משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בעל מום עבודתו פסולה, א"ר טרפון אתה דמיתו לבעל מום ואני דמיתי לבן גרושה ובן חלוצה נראה למי דומה כו' התחיל ר' עקיבא לדון מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים כו', היכי דמי אי דקא מכחיש ליה מי מהימן אלא דשתק ודכוותה בן גרושה ובן חלוצה דשתק וקתני מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים ע"ש, ומבואר דבן גרושה ובן חלוצה לפוסלו לכהונה הוי ליה דבר שבערוה ובעי שנים.

והרמב"ם כתב בפט"ז מהלכות סנהדרין (ה"ו) ז"ל אין צריך שני עדים אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה כלאי הכרם הם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אף על פי שעיקר האיסור בעד אחד עכ"ל, וכיון דמוכח מש"ס דבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים על כרחך צריך לומר דפסולי כהונה כדבר שבערוה יחשב וכדמוכח לה בתוס' [רי"ד] דמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה וחלוצה לפוסלה לכהונה בעי שנים והוי דבר שבערוה ואם כן היכי כתב הרמב"ם דגרושה או זונה עד אחד נאמן בה לאוסרה לכהונה.

ולכן נראה לעניות דעתי דהרמב"ם סבירא ליה במעיד על אשה שנשבית לאו דבר שבערוה היא דאפילו מעיד זונה אשה זו עד אחד נאמן לפוסלה לכהונה ומעיד על אשה שנשבית הוה ליה כמעיד זונה אשה זו, ואפילו אתחזק התירא עד אחד נאמן נגד חזקה לדעת הרמב"ם לפי מה שכתב הש"ך ביורה דעה סימן קכ"ז לדעתו ע"ש, והא דבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים נראה דלאו משום דבר שבערוה דאם כן ה"ל אשה זונה או גרושה נמי דבר שבערוה וכמו שכתב בתוס' רי"ד והנה לפנינו דעת הרמב"ם דגרושה או זונה לאו דבר שבערוה הוא ועד אחד נאמן בה וכמו שאר איסורין הוא, אלא דבן גרושה ובן חלוצה כיון דפסולו בגופו והוא מפסולי כהונה וכיון דהוא מפסולי קהל כהונה זה הוא דבעי שנים, וכמו להעיד על אחד שהוא ממזר דודאי בעי שנים לפוסלו לקהל ישראל דהא האב דנאמן לומר בני זה ממזר יליף לה מדכתיב יכיר וכמו כן להעיד שהוא בן גרושה וחלוצה מדכתיב יכיר כדאיתא בפרק עשרה יוחסין ואם כן מוכח דלית ביה משום נאמנות עד אחד באיסורין, דלא אמרו עד אחד נאמן באיסורין אלא להעיד על דבר שנתהוה במקרה כמו להעיד אשה זו נעשית גרושה או זונה דזה הוה ליה כמו נתנסך יינך אבל להעיד על פסולי קהל בתולדה הן להעיד ממזר או בן גרושה וחלוצה דהוא חלל בתולדה ולפוסלו מקהל כהונה או קהל ישראל בזה אין עד אחד נאמן אלא האב מדכתיב ביה יכיר יכירנו לאחרים כדאיתא פרק עשרה יוחסין.

והא דמייתי רבא ראיה לענין אשתו זינתה בעד אחד דזה ודאי הוה ליה דבר שבערוה היינו משום דרבא סבירא ליה דאפילו שותק בעל דין לא מהני היכא דבעי שנים ואביי חולק וסבירא ליה דאף על גב דדבר שבערוה בעי שנים אפילו הכי שתיקת בעל דין מהני וכמבואר בתוס' שם ד"ה אמר אביי, ומייתי רבא ראיה דהיכא דבעי שנים לא מהני נמי שתיקת בעל דין מהא דבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים ומשום דהוא פסול הגוף לפוסלו מקהל כהונה ולא מהני אפילו שותק ואם כן הוא הדין בדבר שבערוה לא מהני שותק בעל דין.

ואם כן לפמ"ש לשיטת הרמב"ם דעד אחד נאמן לומר גרושה או זונה אשה זו לפוסלה לכהונה אבל להעיד שהוא בן גרושה וחלוצה שהוא פסול הגוף ודאי בעי שנים, וזה נראה לעניות דעתי בכוונת הרמב"ם בלשונו שכתב גרושה או זונה אשה זו ושבק חללה ולא כתב גרושה זונה וחללה אשה זו אלא כיון דחללה היינו בת גרושה או בת חלוצה וזה ה"ל פסולי הגוף מפסולי כהונה וזה ודאי בעי שנים וכדהוכחנו מהך דרבי יהודה דאמר יכיר דנאמן לומר בני זה בן גרושה או בן חלוצה ומשמע דאחר אינו נאמן אלא דווקא להעיד גרושה או זונה שהוא פסול שנתהוה במקרה בזה הוא דעד אחד נאמן בה, והוא דקדוק נאות ומכוון ודו"ק היטב.

והנה כתב הרמב"ם פ"ב מגירושין עד אומר מת ועד אומר לא מת ונשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא והרמב"ן והרשב"א חולקין עליו בזה ומשום דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והוה ליה כמאן דליתיה ואם נשאת לאחד מעדיה תצא, והקשה המוהרח"ש בקונטרס עגונות לדעת הרמב"ן והרשב"א מהא דאיתא פרק האשה רבה דף פ"ח מתיב רבא מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בעל כרחו היכי דמי אילימא דלא ניסת לאחד מעדיה ולא קאמרה ברי לה צריכא למימר דפנו אלא לאו דניסת לאחד מעדיה וקאמרה ברי לי וקתני דפנו אלמא מפקינן לה מיניה ומשני איסור כהונה שאני ואיבעית אימא כשבאו עדים ואחר כך נשאת ור' מנחם בר יוסי היא, והקשה מוהרח"ש לשיטת הרמב"ן והרשב"א נימא דמיירי בחד נגד חד ונשאת לאחד מעדיה וקאמרה ברי לי ומשום הכי דפנו דהא בחד וחד לא מהני ברי דידה וע"ש.

ונראה לפמ"ש ליישב קושיא זו והוא דודאי אי אפשר לומר בחד נגד חד ונשאת על פי העד שאמר מת ואחר כך בא לומר עד השני לא מת דהא בכהאי גוונא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים ולא תצא מהתירה הראשון, וצריך לומר דמיירי בבת אחת ונשאת לאחד מעדיה וכן נמי צריך לומר שעכשיו נודע דודאי מת אבל לא ידעי אם מת קודם שנשאת או אחר כך דאם לא כן בלאו הכי תצא משום איסור אשת איש ולא תליא באיסור כהונה וכן פירש"י שם אלא כהאי גוונא דנשאת תחלה לאחד מעדיה ואחר כך באו עדים שהיה חי באותו שעה עיין שם, וכיון דמיירי בע"כ באופן דליכא איסור אשת איש אלא איסור כהונה גרידא דהא תני דפנו והוא לכהן ע"כ דליכא איסור אשת איש ולפמ"ש בשם הרמב"ם דמעיד על אשה שהיא זונה אין בזה משום דבר שבערוה אלא משום איסור גרידא ועד אחד נאמן בה ובאיסור כהאי גוונא בחתיכה ספק חלב ספק שומן ודאי כל שאמר ברי לי דשומן הוא מותר לדידיה אף על גב דאתי חד ומכחש ליה כיון דבעל דבר טוען ברי שהוא מותר ודאי מותר לאכול לזה שאומר ברי לי ומכל שכן אם יש עד אחד שמעיד כדבריו שהוא מותר.

ועד כאן לא כתבו הרמב"ן והרשב"א בחד נגד חד דתצא אלא בדבר שבערוה דלא מהני אלא שני עדים ועד אחד בהכחשה לאו כלום ואם כן הוה ליה העד כמאן דליתיה וכל שהוא כמאן דליתיה העד האומר מת אם כן ודאי לא מהימני לומר מת בתורת בעל דבר דהא גבי דבר שבערוה בעי שנים ואפילו עד אחד דמהימן ביה היינו כל דלא מכחשי ליה אבל כל דמכחשי ליה הרי הוא כמאן דליתיה ומשום הכי תצא אבל באיסור כהונה דאין זה משום דבר שבערוה אלא משום איסור גרידא ובאיסורא בעלים מהימני וכל שנשאת לאחד מעדיה ויודעין דלית בה איסור זונה מהימני דעד אחד נאמן באיסורין אפילו נגד חזקה וכמו שכתב בש"ך סימן קכ"ד ביורה דעה לדעת הרמב"ם, ואינהו הבעל והאשה שיודעין דלית בה איסור זונה בעלים מהימני ואפילו אתי אחד ומכחיש להו אין עד אחד נאמן להכחיש הבעלים ומשום הכי לא מצי מוקי לה בחד וחד דכל כהאי גוונא שאינו אלא איסור כהונה שהוא מתורת עד אחד נאמן באיסורין אפילו נגד חזקה אם כן אינהו מהימני באיסורין ואפילו עד אחד מכחיש, וזה נכון ודו"ק.

אמנם קשיא לי לפי דעת הרמב"ם במעיד על אשה שהיא זונה או גרושה דנאמן משום דהוי ליה איסור ועד אחד נאמן באיסורין הא דתנן פרק האומר דף ס"ד קדשתי את בתי קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן נשבית ופדיתיה בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה אינו נאמן, ואמאי אינו נאמן לומר נשבית נהי דרחמנא לא הימניה אלא בתורת נשואין לא גרע מעד אחד דעלמא דנאמן אפילו אשה וקרוב באיסורין. ואין לומר דמיירי במכחשתו והוה ליה עד אחד בהכחשה כיון דבעלים מכחשי, דתינח גדולה קטנה מאי איכא למימר דהא קטנה לא ידעה אם נשבית בעודה בת שלש או בת ארבע ומידי מששא במילי דקטן, וצ"ע כעת

---

---

שולי הגליון

---

---

· מעבר לתחילת הדף