פני יהושע/קידושין/סב/ב

פני יהושע קידושין סב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בד"ה גר צריך שלשה משפט כתיב ביה כדין נראה דוקא בקבלת מצות כו' אבל בטבילה בחדא סגי כו' עכ"ל. ונראה דמסוגיא דשמעתין גופא משמע להו הכי דאלת"ה תיקשי קושית התוספות בסמוך בד"ה אלא מעתה וע"כ צריך לתרץ כתירוצם בסמוך דאין חייב לקבל כל המצות לאחר שיחרור משא"כ אי הוי אמרינן דלעולם לטבילה לחוד נמי בעינן שלשה א"כ לא הוי מקשה בגמרא מידי משפחה דמצי לשנויי נמי מי יימר דמיזדקקי לה תלתא לטבילה אע"כ דבחדא סגי מיהו יש לדקדק בעיקר דבריהם דנהי דמייתו ראיה מההיא דיבמות אכתי קשה אגמ' גופא מ"ש דבקבלת המצות בעינן ג' דכתיב משפט אם כן בטבילה נמי ניבעי ג' דכתיב משפט וליכא למימר דמסתבר טפי לאוקמי הא דקרי משפט דהיינו לענין קבלת מצות ולא לענין טבילה הא ליתא דהא דייקינן התם להדיא ביבמות דאין מטבילין גר בלילה משום דמשפט כתיב ביה אלמא דמשפט קאי נמי אטבילה ואפשר דהא דאמרינן נמי אין מטבילין גר בלילה היינו נמי משום קבלת המצות דאורחא דמילתא דקבלת המצות בשעת טבילה הוא ולכאורה נ"ל דבלא"ה מוכרח לומר כן דהא מסקינן התם ביבמות דהא דפשיטא לן דאבותינו בשעת מתן תורה הוה להו טבילה היינו מדכתיב ויקח משה חצי הדם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה ופירשו שם התוספות דהיינו טבילה דקודם הזאה ואותה טבילה כשירה אף בלילה ולפ"ז תיקשי האיך ילפינן מהתם לטבילת גרים כיון דאיכא למימר דאותה טבילה היה בלילה וטבילת גרים בעינן דוקא ביום ולמאי דפרישית דהתם נמי שכבר קבלו המצות קודם לכן אין ה"נ דהטבילה היה כשירה אף בלילה ושם הארכתי יותר ודו"ק:

בד"ה אלא מעתה כו' תימא אמאי לא משני נמי הכא מי יימר דמיזדקקי לה תלתא כו' עכ"ל. לא ידעתי אמאי פסיקא להו דבשיחרור בעינן תלתא לקבלת המצות דהא אפילו בגר לא ידעינן אלא משום דמשפט כתיב ביה והכא לא כתיב משפט ואפשר דמשמע להו דגילוי מילתא בעלמא הוא כיון דאשכחן דקפיד קרא בקבלת מצות דבעינן שלשה תו ליכא לחלק בין גר למשוחרר מיהו בחידושי הרשב"א ז"ל מסיק דאפשר דטבילת שיחרור מדרבנן בעלמא הוא והתוס' לא נחתו להכי דקושט' דמילתא משני דהא מסקינן שם בפ' החולץ דעבד א"צ לקבל מצות לכ"ע וכ"כ הפוסקים:

תוספות בד"ה נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה ה"ה נמי דמצי לשנויי לעיל הכי עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דלעיל לא שייך לשנויי הכי דודאי בידו לקדשה כיון דמה שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וא"כ כיון שבידו להתגייר או לשחרר שפחתו א"כ מיד בשעת הגירות ושיחרור שעושה מיד נגמרו קידושי קמאי ממילא ולא מפסקא מידי ביני וביני דבימים שבינתיים אין יכול שום אדם לקדשה דאין קידושין תופסין בה מאי אמרת דיכולה מיהא לחזור בה מאלו הקידושין סוף סוף השתא מיהא לא הדרא בה ונגמרו קידושי קמאי והרי זה כמי שאומר התקדשי לי לאחר שלשים יום דאף על גב דיכולה לחזור בה אפ"ה כל כמה דלא הדרא בה נגמרו הקידושין ממילא לאחר שלשים ומש"ה איצטריך לאסוקי לעיל דגירות ושיחרור לא מיקרי בידו משא"כ הכא בנותן פרוטה לאשתו וא"ל לאחר שאגרשך לית לן למימר דמיד ע"י הגירושין נגמרו קידושי קמאי ממילא דהא ודאי ליתא דא"כ אין כאן גירושין כלל שהרי לא התירה לשום אדם ולא מיקרי ספר כריתות ואדרבא כיון שכתב לה הרי את מותרת לכל אדם הרי שחזר בו מכל עניני קידושין אע"כ דמה שאמר לה לאחר שאגרשך לאו דליגמרו קידושי קמאי מיד ממילא אלא לאחר שאגרשיך ותתרצי לאחר כך להתקדש לי הוא דקאמר וכן נראה להדיא מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו למסכת נדרים וכיון שצריכה להתרצות בפירוש הרי יצאה שעה א' לרשותה ממש וא"כ שפיר קאמרינן דאין בידו לקדשה וליכא למימר נמי דלכשתתרצה בפירוש חיילי קידושי קמאי הא נמי ליתא דקידושי קמאי לא הוי בה' ממשא כלל כיון דבההיא שעת' אשת איש היתה ולא שייך בה לשון קידושין כלל כדפרישית דבלא"ה מקודשת ועומדת אבל בנתן לה ב' פרוטות דבשעת קידושי קמאי פנויה היתה שפיר מיבעיא ליה לר' אושעי' כדמסיק הש"ס בסמוך כנ"ל נכון לולי שהתוס' לא כתבו כן ודוק היטיב:

גמרא תפשוט דבעי רב אושעיא הנותן ב' פרוטות כו'. לפי סוגית ההלכה נראה מבואר דבלאו מימרא דרבי יוחנן דמה שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי לא שייך להקשות אדרבי אושעיא גופא מאי שנא דבחדא פרוטה פשיטא ליה ובב' פרוטות מספקא ליה דודאי שנא ושנא דבחדא כיון דהשתא אשתו גמורה היא דגירושין כמחוסר מעשה דמי' א"כ לא שייך באשתו גמורה כלל לשון הרי את מקודשת לי שמקודשת ועומדת משא"כ בב' פרוטות דהשתא בשעת קידושין פנוייה היא תפסה בה הנך קידושין מיהת לאחר שיגרשנה מקידושי קמאי ולא מיקרי דבר שלא בא לעולם כיון דהשתא נמי בת קידושין היא משא"כ השתא דמסיק דגירושין שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אלא עיקר הטעם לפי שאין בידו לקדשה לאחר גירושין א"כ מקשה שפיר דלפ"ז בב' פרוטות נמי שייך האי טעמא ואמאי מספקא ליה לרב אושעיא כנ"ל ברור וכן מסיק ג"כ הרשב"א ז"ל אלא דנראה דרפיא בידיה עד שכתב דיותר נראה דגרסינן בחד מינייהו רבי הושעי' ובאידך רב הושעיא ולא ידעתי למה לא מפרש כן בפשיטות כדפרישית וצ"ע:

שם בגמרא תניא כוותיה דרבי יוחנן אין תורמין כו' יתר ע"כ אמר ראב"י כו'. ולמאי דמשמע מפרש"י ותוספות בשמעתין דלראב"י ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ולשיטת רש"י הכי הילכתא א"כ לא הוי שום סייעתא לרבי יוחנן מדראב"יאלא מדרבנן דס"ל אין אדם מקנה דששלב"ל ואפ"ה ס"ל דכשאמר לכשיתלשו דבדיו קיימין אף על גב דמחובר לא שייך בתרומה ומעשרות וה"ל כדשלב"ל כמו לאחר שתתגיירי דמתניתין אע"כ דמה שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והא דמייתי הכא מלתא דראב"י כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דלא מייתי לה אלא לאתויי עלה שקלא וטריא דרבה ורב יוסף בסמוך. ולענ"ד יש לתמוה על דבריו דמלבד שהוא דוחק לומר כן דמייתי לה בסייעתא דרבי יוחנן משום שקלא וטריא דרבה ורב יוסף אלא דאדרבא קשה יותר דהא האי שקלא וטריא דרבה ורב יוסף גופא לא איצטריך כלל לשיטת הרשב"א ז"ל דלא קי"ל כראב"י ור"י גופא לא ס"ל כוותיה אלא דבר מן דין לא ידעתי למה הוצרך הרשב"א ז"ל לידחק בכן דהא בלא"ה מצינן למימר בפשיטות דאי לאו דמייתי הא דראב"י לאו הוי כלל סייעתא לר"י דאיכא למימר דהנך רבנן גופייהו דס"ל לכשיתלשו דבריו קיימין היינו משום דס"ל אדם מקנה דשלב"ל לכשיבא לעולם ומש"ה הוצרך לאתויי הא דיתר ע"כ אמר ראב"י אם כן משמע מינה דת"ק דהיינו רבנן דראב"י דלכשיביאו שליש ויתלשו לא מהני והיינו ע"כ משום דלא משכחת לה דא"כ ע"כ מה שאמר הרי זו תרומה היה קודם שהביאו שליש דאכתי ליתנהו בחיובא דתרומה וא"כ הוי דשלב"ל ותו לא מהני לכשיתלשו דאין אדם מקנה ומקדיש דשלב"ל אף לכשיבא לעולם וא"כ ע"כ לא איירי מילתא דרבנן דראב"י אלא דבשעה שאמר הרי זו תרומה כבר הביאו שליש דהוי דבר שבא לעולם שכבר הגיעו לעונת המעשרות ואי משום שעדיין מחוברין לית לן בה כיון שאמר לכשיתלשו ומה שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וא"כ הוי שפיר סייעתא לרבי יוחנן כנ"ל. ואף שמצאתי ראיתי בתוספות רי"ד דרישא וסיפא דברייתא כולה ראב"י היא היינו משום דהתוספות רי"ד לשיטתייהו שכתבו דר"י גופא נמי כראב"י ס"ל ונ"ל בכוונתם דמשמע ליה דרבי יוחנן ורבי חנינא ורבה ור"י ס"ל אליבא דראב"י גופא דאין אדם מקנה דשלב"ל אלא דס"ל דשחת או אגם מיקרי בא לעולם וכמו שאכתוב בסמוך בשיטת רש"י דפרק איזהו נשך לענין חנטה בפירות האילן או דרבה ורב יוסף גופא בהכי פליגי דלרבה סובר ראב"י אין אדם מקנה דשלב"ל ומש"ה בעינן שחת דוקא דמיקרי בא לעולם ולרב יוסף סובר ראב"י דאדם מקנה דשלב"ל כאביי בסמוך וכמו שאבאר ואף על גב דאכתי מיקרי דשלב"ל אפילו בשחת לענין תרומה דהא ע"כ לראב"י לא שייך חיוב תרומה אלא כשהגיע שליש דוקא מ"מ לא מיקרי דשלב"ל בכך כיון דמשהגיע לשחת ממילא עבידי דאתי שיגיע לשליש ומילתא דאתי ממילא לאו כמחוסר מעשה דמיא אבל קודם שהגיע לשחת שאין הגוף בעולם לא מהני האי טעמא דעבידי דאתי כמו שיבואר כל זה נ"ל נכון ומוכרח לשיטת תוספות רי"ד אבל בשיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב להדיא דראב"י ורבנן פליגי דרישא דברייתא רבנן וס"ל דבשעת אמירתו הרי זה תרומה כבר הגיעו לשליש א"כ שפיר מצינן לפרש כדפרישית דלא מצי למימר תניא כוותיה דר"י אי לאו דמייתי הא דראב"י כן נראה לי נכון בעזה"י ודברי הרשב"א ז"ל בחידושיו צריכין לי עיון ודו"ק:

שם אמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת כו' ופרש"י אף על גב שלא הביאו שליש או אפילו עדיין לא לבלבו החיטים שחת מיהא הוי כו' דמידי דמינכר וחשוב הוא עכ"ל. נראה דרש"י ז"ל סובר בפשיטות דאף למ"ד אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה מידי דחשוב בעינן דהא לפרש"י ס"ל לראב"י אדם מקנה דשלב"ל והשתא א"ש טובא מה שכתב רש"י ז"ל כאן דקי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי ולא תיקשי ליה הא דמקשו בתוספות דבפרק איזהו נשך סבר רב נחמן בפירות דקל דאף משבא לעולם יכול לחזור בו ומסתמא הלכה כר"נ בדיני ולמאי דפרישית לא קשה מידי דהא בפרק איזהו נשך שם מפרש רש"י להדיא דההיא דהמוכר פירות היינו שמכר לו קודם שחנטו פירותיו וא"כ לא הוי מידי דמינכר ולא מידי דחשוב ואפילו ראב"י גופא מודה וכ"כ בספר בני יעקב על ספר העיטור בדף ס"ו אלא דלפ"ז קשיא לי הא דאמרינן בעלמא אימר דשמעת ליה לר"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתי ומפרש רש"י בגיטין סוף דף מ"ב דהיינו עד שלא חנטו וקשיא לי לשיטת רש"י היכא אשכחן לר"מ דאמר הכי דהא ר"מ גופא לא אשכחן דאיירי בדשלב"ל אלא בקידושין לאחר שאתגייר כדאיתא בסמוך וכמו שפרש"י ז"ל גופא שם בגיטין אע"כ דסמין בהא אמימרא דאביי דר"מ וראב"י בחדא שיטה קיימי וכיון דראב"י איירי בפירות מסתמא ר"מ כוותיה ס"ל וא"כ למאי דפרש"י דראב"י דוקא לאחר חנטה קאמר א"כ ר"מ נמי לא איירי אלא בכה"ג ומנא לן דר"מ ס"ל דאף קודם חנטה אדם מקנה אלא דמשום הא לא איריא דסוגיא דתלמודא בכל הנן דוכתי לרווחא דמילתא קאמר הכי אפילו את"ל דר"מ ס"ל בפירות דקל דאפילו קודם חנטה אדם מקנה והיינו כר"י דהכא דאמר אפילו אגם ור"מ וראב"י חדא שיטה נינהו ועוד דר"ה דפ' איזהו נשך נמי הכי ס"ל לפרש"י דהא דקאמר רב הונא התם משבא לעולם אין יכול לחזור בו ע"כ היינו אף שמכרו קודם חנטה אין יכול לחזור משבאו לעולם דהיינו לאחר שחנטו כמו שפרש"י שם להדיא וע"כ דהכי הוא דאי לאחר חנטה לא הוי פליג ר"נ לומר דיכול לחזור דא"כ תיקשי הלכתא אהלכתא דקי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי וקי"ל נמי כר"נ בדיני אע"כ דבמכרו קודם חנטה פליגי וא"כ שפיר קאמרינן דאפילו לר"ה ור"י לא אשכחן דאמר ר"מ אלא משום דעבידי דאתי אבל באמת אליבא דהלכתא א"ל דכולהו דס"ל אדם מקנה היינו דוקא במידי דחשיב ומינכר דומיא דשחת בתבואה וחנטה באילן כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל דפסק כראב"י. אמנם כן בכל זה לא נחה ולא שקטה תלונת בעל המחבר ספר בני יעקב שם על הרב רמ"א ז"ל שכתב בש"ע ח"מ סי' ר"ט בהג"ה דאם חנט האילן מיקרי בא לעולם והא ודאי ליתא דהא כל הפוסקים פסקו דלא כראב"י כמו שיבואר וכמו שפסק רמ"א ז"ל גופא שם ובא"ע לענין קידושין דאין אדם מקנה דשלב"ל דכרבנן דראב"י קי"ל וא"כ מוכח דחנטה לא מהני מידי אלא דוקא הבאת שליש בעינן מיהת משא"כ בשחת וחנטה דהוי קודם הבאת שליש ע"כ פליגי רבנן בין לענין תרומה ובין לענין הוכר העובר בקידושין ע"ש בספר בני יעקב שהאריך מאד בזה ונשארו אצלו שיטת רמ"א ז"ל וכל האחרונים בתימה גדולה. אמנם לענ"ד דברי רמ"א ז"ל נכונים וברורים בטעמן לא מיבעיא לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שכתבתי בחידושי מסכת ראש השנה בפ"ק בסוגיא דאילן בתר חנטה וכתבתי שם דלהרמב"ם ז"ל חנטה דאילנות היינו משהגיע לעונת המעשרות כמבואר מלשונו בפ"ח מהל' מעשר שני ובפ"ד מהל' שמיטין ולפ"ז חנטה דאילנות היינו כמו הבאת שליש בתבואה וא"כ אין מקום כלל לקושיית בעל המחבר בני יעקב דכיון דלכ"ע מודו רבנן דראב"י דהבאת שליש מיקרי בא לעולם בין בתרומה ובין במכר א"כ ה"ה לחנטה דפירות דקל אלא דאף שיטת רש"י ותוספות שם בפ"ק דר"ה דחנטה דאילנות הוא קודם שמגיע לעונת המעשרות ולא אזלינן בתר חנטה אלא לענין מספר השנים לבד בשניה שנכנסה לשלישית או שלישית לרביעית מ"מ איכא למימר בפשיטות דמהאי שעתא דחנטה שייך בהו שפיר לשון בא לעולם דאי לא הוי מיקרי בא לעולם לא הוי לן למיזל בתר חנטה אף למנין השנים אע"כ דמיקרי בא לעולם וא"כ לכ"ע אדם מקנה וכמ"ש רמ"א ז"ל וכן משמע נמי להדיא מלשון הגמרא דפרק איזהו נשך בפלוגתא דר"ה ור"נ אם יכול לחזור משבא לעולם ונקיט סתמא ואי ס"ד דהבאת שליש מיקרי בא לעולם ה"ל לפרושי מאיזה זמן מיקרי בא לעולם אי משעת חנטה או שליש או גמר פירי ממש אע"כ דמסתמא משבאו לעולם קצת מיקרי בא לעולם והיינו חנטה שבאותו זמן תחלת ביאת הפירות לעולם. ומהשתא א"ש טפי הא דפרש"י שם דמוכר פירות דקל היינו קודם חנטה דאף על גב דלשיטת רש"י הכא דקי"ל כראב"י א"כ אפילו קודם חנטה נמי ר"נ מודה דאין יכול לחזור בו אלא דוקא במכר קודם שהגיע לשחת הוא דפליג ר"נ לפמ"ש דר"נ מסתמא כראב"י ס"ל אלא דמ"מ כיון דר"נ ור"ה פליגי בפלוגתא דראב"י ורבנן ניחא ליה לרש"י לפרש מילתא דפסיקא דעיקר פלוגתייהו היינו שמכרו עכ"פ קודם חנטה דהא ר"ה דקאמר משבאו לעולם אין יכול לחזור והיינו ודאי משחנטו דמהאי שעתא הוא בכלל לשון בא לעולם א"כ ע"כ המכירה ה"ה קודם חנטה ואין ה"נ דלר"נ ה"ה אף קודם שהגיע לשחת ועוד דבלא"ה מצינן למימר דבפירות דקל דאיירי התם לא שייך זמן דשחת כלל אלא זמן דקודם חנטה ולאחר חנטה וזה יותר נכון. נקטינן מיהא דלאחר חנטה מיקרי בא לעולם מטעמא דפרישית וכמ"ש רמ"א ז"ל אף למאי דקי"ל כחכמים דראב"י ומה שהקשה בספר בני יעקב מהוכר העובר דלרוב הפוסקים אינה מקודשת וכן במזכה לעובר לא קנה ולא מיקרי בא לעולם ודאי יפה תירץ הסמ"ע שם בסי' ר"ט דשאני עובר שהוא מכוסה בבטן אמו ומש"ה לא מיקרי בא לעולם אלא דבספר בני יעקב תמה מאד על דברי הסמ"ע ז"ל דא"כ אמאי מדמינן בשמעתין הוכר העובר לשחת ולא מפלגינן בינייהו כדמפליג הסמ"ע ולמאי דפרישית לא קשה מידי דדוקא למאי דקי"ל דבעינן בא לעולם שייך לאיפלוגי בינייהו כדמפליג הסמ"ע מטעמא דמכוסה משא"כ בשמעתין דכמעט לרוב המפרשים היינו למאי דס"ל לראב"י אדם מקנה דשלב"ל וא"כ לא תליא מידי בלשון בא לעולם אלא במידי דחשיב ומינכר בשעת אמירה דתרומה וקידושין ומכירה א"כ שפיר קאמר רבי חנינא דלראב"י בהוכר העובר הוי קידושין דעובר ודאי חשוב ומינכר עכ"פ כמו שחת ואהא קאי שפיר כל השקלא וטריא דרבה ורב יוסף. וכמו שכתבתי נ"ל ברור מדקדוק לשון רש"י ז"ל בשמעתין בד"ה אלא בשחת שכתב שאע"פ שלא נתבשלו שליש או אפילו עדיין לא לבלבו ובודאי כוונתו בזה דלא מיבעיא בלבלבו דהיינו דומיא דחנטה כדמשמע מלשון רש"י דבפרק איזהו נשך כתב לשון חנטה ובפרק האשה רבה כתב משיוציאו האילנות בימי ניסן דהיינו לבלבו כדאמרינן האי מאן דנפיק ביומי דניסן וחזי אילני דמלבלבו וא"כ ע"כ לבלוב וחנטה חדא מילתא היא ואף על גב דחנטה זמנה בט"ו בשבט היינו דמאז מתחיל זמן החנטה בקצת פירות אבל רוב זמן החנטה היא בניסן כדפרישית נמי בפ"ק דר"ה א"כ פשיטא דמהני לראב"י דהא אפילו לרבנן מיקרי בא לעולם לענין מכירה כדפרישית א"כ לראב"י אף לתרומה. אלא אפילו בשחת דמיקרי לא בא לעולם לרבנן אף לענין מכירה וכ"ש לענין תרומה אפילו הכי מהני לראב"י אף לתרומה. ואפשר לומר עוד דרבנן גופייהו נמי מודו דלאחר חנטה מיקרי בא לעולם אף בתרומה אף לשיטת רש"י דבחנטה דתבואה הוא קודם שליש וא"כ לא הגיעו לעונת המעשרות אפ"ה מיקרו שפיר בא לעולם מה"ט דפרישית בסמוך בשיטת תוספות רי"ד דמהני טעמא דעבידי דאתי דלאו כמחוסר מעשה דמי כיון שכבר באו לעולם. אלא דלהתוספות רי"ד כתבתי זה הטעם לענין שחת דראב"י וא"כ ממילא א"ל דרבנן מודו דמהני האי טעמא מיהא לאחר שחנטו. ולכאורה סוגייא דשמעתין מכרעת לזה דאלת"ה תיקשי מנ"ל לרבה דראב"י איירי בשחת שלא לבלבו וא"כ פליגי ראב"י ורבנן בפלוגתא רחוקה דלרבנן אף לאחר חנטה לא מהני אמירתו לכשיתלשו אלא דוקא שהביאו שליש ולראב"י אף קודם חנטה דהיינו לבלבו דלמא לא פליגי אלא לאחר שחנטו דוקא אבל קודם שלבלבו דהיינו שחת אפילו ראב"י מודה אע"כ דלאחר חנטה דהיינו לבלבו רבנן נמי מודו אף לענין תרומה ומטעמא דפרישית דכיון שבאו לעולם ועבידי נמי דאתי ממילא לגמר פירי או לשליש מש"ה לאו כמחוסר מעשה דמי ולא דמי להנך דמתניתין בלאחר שתתגיירי כנ"ל נכון בעזה"י ובזה נחו ושקטו כל הקושיות שהקשה בס' בני יעקב ושיטת רש"י והש"ע והסמ"ע עולין כהוגן בלי גימגום ויבואר עוד בסמוך ודוק היטיב:

(קונטרס אחרון) ע"ב גמרא אמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת ופרש"י אע"ג שלא הביאה שליש דמידי דמנכר וחשוב הוא. כתבתי ליישב שיטת רש"י בטוב טעם ממה שהקשו בתוס' ושם כתבתי ג"כ ליישב מה שתמה בעל המחבר ס' בני יעקב דף ס"ו על הרב רמ"א ז"ל שכתב בח"מ סי' ר"ט דאם חנט אילן מקרי ב"ל והוא נגד הסכמת כל הפוסקים וכמו כן תמה שם על פי' הסמ"ע שם והאריך בתכלית האריכות והעליתי דלענ"ד דברי הרמ"א והסמ"ע נכונים וברורים הם ומסכימים לשיטת רש"י ז"ל ועולות בקנה א' כפתור ופרח בלי גמגום ע"ש:

שם כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך כו' ואמר רבי חנינא לא שנו כו'. כבר כתבתי במשנתינו דלגירסת הספרים שלנו דגרסי במשנה בהדיא ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין והוא בבירור גרסת הרמב"ם ז"ל כמבואר בפירושו על המשניות וא"כ אין מקום כלל לא לדברי ר"ח ולא לכל השקלא וטריא בסוגיין דכמאן אזלא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא ושהתמיה קיימת על מפרשי הרמב"ם ז"ל הר"ן והרב המגיד והכ"מ ושאר מחברים שלא הרגישו בזה ואף שהתוספות יום טוב במשנתינו הרגיש בזה וכתב דאולי היה להרמב"ם ז"ל איזה גירסא אחרת בגמר' וקשה בעיני מאד לכוון אותה הגירסא אם לא למחוק לגמרי כל הסוגיי' מן כמאן אזלא עד אמר אביי. ועוד דאף למאי דמסיק בעל התוספות י"ט דלא גרסינן במשנתינו הך בבא דמעוברת והוכר עוברה כלל וכן במשנה ירושלמית לא גרסינן לה וכ"כ מהרש"א ז"ל ובאמת שכן נראה מכל המפרשים הקדמונים ומפרש"י ותוספות אכתי קשיא אעיקר מימרא דר"ח אמאי קאמר לה אברייתא ולא אמתניתין גופא ובאמת דמלשון רש"י ז"ל נראה דאין ה"נ דמימרא דר"ח אמתניתין קאי ולפ"ז צריך לומר דל"ג כמאן אזלא הא דתניא אלא הא דתנן ואף על גב דלא מייתי לה בלשון המשנה ממש דקתני הרי זו מקודשת לי אינה מקודשת והכא מייתי לישנא אחרינא אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום אפשר דלא דק או שטעות סופר הוא אלא דמכל מפרשי הרמב"ם ז"ל והמשיגים עליו משמע מכולהו דר"ח אברייתא קאי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דתנא דמתניתין דס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל לאחר שאתגייר א"כ פשיטא דהוכר עוברה נמי לא מהני דעובר דשלב"ל הוא משא"כ תנא דברייתא מוקי לה ר"ח כראב"י ומש"ה הוכר עוברה מקודשת וא"כ משמע להדיא דר"ח ס"ל דהלכה כדאב"י ומש"ה מוקי לברייתא אליבא דהלכתא אלא דאנן לא קי"ל כר"ח אלא כאביי דמוקי לראב"י בשיטה וקי"ל דאין הלכה כשיטה כן כתב הרשב"א ז"ל אלא דקשיא לי בגווה א"כ אביי גופא מנ"ל לאוקמי מילתא דראב"י בשיטה לבר מהלכתא כיון דשפיר מצינן למימר דהלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי וראב"י גופא ס"ל כרבנן ולא אמר אלא בשחת כדאמר אביי. ויש ליישב דאביי משמע ליה מדקאמר ראב"י סתמא ע"כ היינו משום דס"ל כר"מ ואינך תנאי דאדם מקנה דשלב"ל ואפילו באגם כרב יוסף ואף על גב דת"ק דראב"י נמי סתמא קאמר ואפ"ה איירי שאמר הרי זו תרומה בשעה שהביא שליש מיהו בהא מצינן למימר דמסתמא אין דרך להפריש תרומה אלא משהגיע לעונת תרומה ומעשר דהיינו בהביא שליש משא"כ ראב"י אי ס"ד דאיירי דוקא בשחת ה"ל לפרושי בהדיא אע"כ דאיירי בכל גווני כר"מ ואינך תנאי דאדם מקנה דשלב"ל וא"כ ממילא דאין הלכה כראב"י כיון דבשיטה אחת ס"ל להנך תנאי ואין הלכה כשיטה ועוד דקי"ל הלכה כסתם משנה והכא במשנתינו ס"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל למאי דלא גרסינן הוכר עוברה מקודשת במתניתין כנ"ל נכון בשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו שפסקו כחכמים. ומעתה נבא ליישב גירסת ושיטת הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ובחיבורו שפסק הוכר עוברה מקודשת כסתם מתניתין דגריס בה להדיא הוכר עוברה מקודשת וע"כ היינו אפילו לרבנן דראב"י והיינו משום דקשיא ליה להרמב"ם ז"ל הא דאמר ר"ח אם אשת חבירו מעוברת מקודשת ומאי קמ"ל מתניתין היא אע"כ משום דמתניתין הוי מצי לאוקמי דוקא כראב"י ומש"ה הוכר עוברה מקודשת במכ"ש דשחת קודם שהביא שליש וראב"י גופא מודה בלאחר שאתגייר משום דמחוסר מעש' הוא משא"כ בשחת לתרומה והוכר עוברה לקידושין דאתיין ממילא ס"ל דלאו כמחוסר מעשה דמי כמ"ש לעיל בשיטת תוספות רי"ד אבל לתנא דברייתא דלא מפליג בין מעוברת לאינה מעוברת ע"כ ס"ל דבכל ענין אינה מקודשת כת"ק דראב"י ואשמעינן ר"ח דלתנא דברייתא נמי ע"כ במעוברת ס"ל דמקודשת דעובר כהביא שליש דמי דהכרת העובר נמי היינו לשליש ימים וא"כ לכ"ע מקודשת וא"כ יפה כתב הרמב"ם ז"ל בחיבורו דמקודשת אלא משום חומרא דקידושין מצריך לכתחלה קידושין אחרים ואף על גב דבשמעתין מדמה הוכר העובר לשחת היינו דלא גרע משחת ולעולם דעדיף מינה ומשום דלא שייך בעובר זמן הדומה לשחת דמקמי שהוכר העובר לא דמי אלא לאגם דלרבה אפילו לראב"י לאו מידי הוא וע"כ איירי ר"ח בהוכר עוברה וא"כ דמי לשליש דאפילו רבנן מודו כל זה לרבה משא"כ לרב יוסף ללישנא קמא דלראב"י אפילו באגם קאמר ע"כ דר"ח איירי אף בלא הוכר עוברה והיא גופא אתי לאשמעינן דנהי דתנא דמתניתין בעי דוקא הוכר עוברה היינו משום דס"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל כת"ק דראב"י אלא בעינן דוקא שליש בתבואה דהיינו דומיא דהוכר עוברה משא"כ הך ברייתא מוקי לה ר"ח אליבא דרב יוסף כראב"י וס"ל דהלכה כראב"י ומש"ה קאמר ר"ח אברייתא דאף בלא הוכר עוברה דהוי דומיא דאגם אפ"ה מקודשת כראב"י. העולה מדברינו דצדקו דברי הרמב"ם ז"ל במה שפסק דהוכר עוברה מקודשת אף על גב דבתרומה גופא פסק דלא כראב"י אלא כת"ק דראב"י דלא הוי תרומה אא"כ שכבר הביאו שליש בשעה שאמר ה"ז תרומה והיינו כדפרישית דהוכר עוברה הוא כמו הבאת שליש אלא דלפ"ז אכתי קשיין דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי במה שכתב בהלכות זכייה דהמזכה לעובר לא קנה ומשמע דאפילו הוכר העובר וכמו שהקשו כל מפרשי הרמב"ם והמשיגים עליו ולמאי דפרישית דהכרת העובר כמו הבאת שליש דכ"ע מודו דמיקרי בא לעולם קשה יותר אמנם לענ"ד לא זו הדרך לדמות הנושאים דבפשיטות מצינו למימר דמזכה לעובר לא קנה מילתא אחריתא היא דאף למ"ד אדם מקנה לדשלב"ל ואפ"ה מודה דאין זכין לו מהטעם דהא דזכין לאדם שלא בפניו כתבו התוספות בכמה דוכתי ולעיל בפרק האיש מקדש דאינו אלא מטעם שליחות וא"כ אפילו קטנים לאו בני שליחות נינהו כדמקשה הש"ס להדיא שם ותסברא הא קטנים לאו בני שליחות נינהו ואמרינן נמי להדיא בפרק איזהו נשך דף ע' קטנים דאתי לכלל שליחות תקון להם זכייה מדרבנן וכ"כ התוספות בכמה דוכתי דזכין לקטנים היינו מדרבנן ולפ"ז בפשיטות מצינן למימר דלא תקנו זכייה לקטן אלא לאחר שנולד אבל לעובר לא תקנו זכייה דמילתא דלא שכיחא היא ואף לפי מה שכתבתי בכמה דוכתי דשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו דזכין לקטנים היינו מדאורייתא ולא גרסינן בפרק איזהו נשך מדרבנן וכמ"ש לעיל בפרק האיש מקדש דף מ"ג אפילו הכי י"ל כיון דהא דזכין לאדם שלא בפניו ילפינן לה מקרא דנשיא אחד למטה והיינו דוקא קטנים דבני נחלה נינהו משא"כ בעובר דלשיטת הרמב"ם לאו בני נחלה נינהו כמבואר בדבריו בפירוש המשניות בפרק אלמנה לכ"ג א"כ כ"ש דאין לו זכייה כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן והא דמסקינן התם בפרק אלמנה לכ"ג דעובר עבדינן ליה תקנתא כדר"נ אמר שמואל שבוררין להם חלק יפה היינו משום דבית דין אלימא טפי משאר שלוחים וזכייה כדפרישית בפרק האיש מקדש כנ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בין במה שפסק הוכר עוברה מקודשת ובין במה שפסק המזכה לעובר לא קנה ועיין עוד בסמוך יישוב אחר ודו"ק:

תוספות בד"ה ואמר ר"ח כו' פי' בקונטרס דאיירי אליבא דראב"י דאי לרבנן אין אדם מקנה דשלב"ל וא"כ אפילו מעוברת לאו כלום הוא עכ"ל. נראה מבואר מדבריהם דלא גרסי במתניתין הך בבא דהיתה מעוברת שהיא כתובה בספרים שלנו מיהו מה שכתבו כן בשיטת פירוש רש"י ולכאורה למאי דפרישית אין בזה הכרח מפירושו דמה שפירש הסוגייא אליבא דראב"י היינו משום דס"ל לרש"י דהלכה כראב"י ומש"ה מפרש לכולה סוגייא דלרבה אפילו לראב"י בעינן מיהא מידי דחשיב דהיינו הוכר העובר ולר"י דאמר אפי' באגם א"כ לראב"י לא בעינן הוכר העובר אבל לעולם דבהוכר העובר אפשר דלרש"י אפילו רבנן מודו דמיקרי בא לעולם וכמ"ש בסמוך בשיטת הרמב"ם ז"ל אלא דהתוס' מסברא דנפשייהו ס"ל דעובר לא מיקרי בא לעולם. ואף ע"ג דבפ' אלמנה לכ"ג דף ס"ג כתבו דשמואל אע"ג דס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה ס"ל דמזכה לעובר קנה משום דעובר מיקרי בא לעולם מ"מ כיון דאנן לא קי"ל בהא כדשמואל דהא איפסקא הלכתא בהדיא המזכה לעובר לא קנה א"כ ע"כ פשיטא להו להתוס' דעובר מיקרי לא בא לעולם ולא נחתו לסברא זו שכתבתי בסמוך. אלא דלכאורה קשיא לי טובא בזה דהא מרא דשמעתא דהמזכה לעובר לא קנה ר' יוחנן הוא בפ' מי שמת דף קמ"ב ואס"ד דטעמא דר"י משום דעובר לא מיקרי בא לעולם א"כ תיקשי דר"י אדר"י דהא בפ"ק דתמורה קאמר ר"י דהקדש חל על עוברין שאם הקדיש ולד בהמת חולין חל על העובר קדושת הגוף ומכמה משניות מסקינן התם דבתם במעי תמימה כ"ע מודו ואי ס"ד דכשלב"ל דמי א"כ הא קי"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל ומכולה סוגייא דתלמודא בכמה דוכתי ובשמעתין משמע דלענין דשלב"ל אין לחלק כלל בין חולין לתרומה וקדשים וקונמות דהא מדמו להו אהדדי ולמאי דפרישית ניחא דהא דקי"ל מזכה לעובר לא קנה לא הוי טעמא משום דשלב"ל אלא משום דזכייה תקנתא דרבנן היא ולא תקנו לעובר ולמ"ד דאף לירושה הבאה מאליה נמי עובר לאו בר ירושה הוא מדכתיב אשר תלד א"כ כ"ש דלאו בר זכייה הוא אבל שיטת התוס' קשה וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש בשם התוס' רי"ד דר"י ס"ל כראב"י וא"כ קשה דר"י אדר"י דהא ס"ל לר"י המזכה לעובר לא קנה ואף אם יעלה על הדעת לחלק בין הקדש גמור דקדושת הגוף ממש ובין שאר מילי מ"מ אמאי פשיטא להו להתוס' דלרבנן אף בהוכר עוברה אינה מקודשת כלל דלא אמר כלום קתני והא לעיל בפ"ק דף ז' גבי חצייך מקודשת לי מקשינן בגמ' בפשיטות וניפשטו קידושין בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה וכתבו שם רש"י ותוס' דאע"ג דבהקדש ילפינן לה מגזירת הכתוב אפ"ה מקשי שפיר דבקידושין בל' הקדש קאמר לה וע"ש בחידושינו וא"כ ה"נ יש לנו לומר דמה"ט תפסי קידושין בהוכר העובר כיון דבלשון הקדש קאמר ובפ"ק דתמורה הנ"ל מדמה בהדיא עוברין לאיברין וע"ש דהיינו הא דרגלה של זו עולה ואף למאי דמשני התם בגמ' התם בהמה הכא דעת אחרת ופרש"י שם דהיא אינה מתרצית להתקדש אלא לחצאין וא"כ הכא לא שייך האי שינויא דהאב נמי שמקבל הקידושין דעתו שתתקדש מיד וצ"ע ליישב. מיהו השתא דאתינן להכי מצינן למימר בפשיטות דהיינו טעמא דהרמב"ם ז"ל דבהוכר עוברה מקודשת לכ"ע והיינו לענין דאסורה לכ"ע כהקדש אבל לגבי דידיה מסיק הרמב"ם דלכשתלד יש לו לקדשה בקידושין אחרים וזה נ"ל יותר נכון וברור לפי לשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שאין אדם מקנה דשלב"ל ולכך אין קונה אותה קנין גמור אבל לעשותה כאשת איש שפיר היא מקודשת דחלו הקידושין כמו בעובר דהקדש ומה"ט אתי נמי שפיר דלהרמב"ם ז"ל מקודשת לאלתר במעי אמה כמו שנראה מלשון הנמוקי יוסף בשיטת הרמב"ם ז"ל בפרק קמא דיבמות בסוגיא דחמותו ממאנת וא"כ לענין קידושין לאוסרה לכ"ע לא מיקרי כלל דשלב"ל כנ"ל נכון יותר ודוק היטיב:

בא"ד ונראה דאע"ג דהלכה כראב"י בעלמא כו' הכא לית הלכתא כוותיה כו' והלכה כרב נחמן בדיני וא"כ אין הלכה כראב"י עכ"ל. ואע"ג דראב"י גופא לא קאמר אלא היכא דאמר לכשיתלשו ובהא לא איירי ר"נ בהדיא בההיא דפירות דקל אפ"ה פשיטא להו דאיירי ר"נ אף באומר לכשיבאו הפירות דאל"כ לא הוי פליג ר"ה דהא כל הני תנאי דס"ל אדם מקנה דשלב"ל היינו דוקא היכא דאמר לכשיהיה כדמשמע בשמעתין וכן בהא דאמר רבי חנינא במעוברת דמקודשת היינו משום שאמר אם ילדה אשתך ואם היינו לכשיהיה כדאיתא בגיטין ואע"ג דר"נ ס"ד במזכה לעובר דאם אמר לכשתלד קנה כבר כתבו התוס' בפ"ק דגיטין דף י"ג ע"ב דסברת ר"נ הוי איפכא מדר"ה דר"נ סובר דלמי שלא בא לעולם עדיף טפי מדבר שלב"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין. אמנם למאי דפרישית לעיל אין צורך לומר דפליגי בסברות הפוכות אלא דבמזכה לעובר פליגי בסברא בעלמא אי עובר מיקרי בא לעולם או לא כמ"ש הרשב"ם שם בפ' מי שמת וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דדוקא לענין זכיה לחוד פליגי אי תקנו חכמים זכייה לעובר לכשיולד או לא ולמאן דס"ל דשייך תקנת זכייה לכשתלד ודאי דהוי זכייה גמורה דכיון שהלה זיכה לו ע"י אחר ומסר מיד ליד מיד כשיולד זכה הלה בשבילו דזכין שלא בפניו כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל דשפיר פסק הלכה כראב"י אע"ג דהלכה כר"נ בדיני משום דעובר הוי מיהא כמו חנטה ור"נ בפירות דקל איירי דוקא כשמכר קודם חנטה כמו שכתבתי באריכות ודוק היטיב ותו לא מידי ומשמע מיהו מפרש"י ותוס' דהא דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי היינו אפילו בברייתא ומשמע נמי מדבריהם דהא דאמרינן בעלמא כל היכא דאוקמא בשיטה לית הלכתא כאותה שיטה היינו דוקא היכא שנזכר זה הלשון בגמ' ממש בשיטה א' עומדין או בפלוני ופלוני אמרז דבר א' משא"כ האי לישנא דאמרינן הכא כולהו ס"ל לא מיקרי שיטה דאלת"ה היאך פסק רש"י כראב"י והתוספות נמי מאי הוצרכו לאתויי דאין הלכה כראב"י מדקי"ל הלכה כר"נ בדיני דאכתי קשה אדר"נ גופא ותיפוק ליה דבלא"ה אין הלכה כשיטה אע"כ כדפרישית ודבר זה מחלוקת הקדמונים ואין להאריך:

(קונטרס אחרון) שם בתוס' ד"ה אר"ח כו' ונראה דאע"ג דהלכה כראב"י בעלמא כו'. וכתבתי דמוכח מפרש"י ותוס' דהא דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי היינו אף בברייתא ומוכח ג"כ מדבריהם דהא דקיי"ל אין הלכה כשיטה א' היינו דוקא היכא שנזכר בלשון הגמרא בפירוש בשיטה אמרו משא"כ היכא דאמרי' כולהו ס"ל לא מקרי שיטה ודבר זה מחלוקת הקדמונים הוא ע"ש בפנים:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.