אילת השחר/קידושין/נא/ב

אילת השחר קידושין נא ב

דף נ"א ע"ב

אלא לאו דאמר להו אחת מכם וקתני אין אחיות מקודשות. הנה להמבואר בשו"ת רעק"א (תנינא סי' נ"ה) דהקשה בכל ספק קידושין כיון דעפ"י דין יוכל להוציא ממנה הכסף א"כ לא יהי' אפי' ספק קידושין, ותירץ דלהפוסקים דבספיקא דדינא מהני שיוכל לומר קים לי וא"א להוציא ממנה ל"ק, ולהחולקים וס"ל דלא מהני י"ל דהוי כהתפיס לה ברשות דלכן הוי שלה. ולכאורה כאן בשלמא כשנותן לאב כסף קידושין בעד א' מבנותיו שייך שיהי' קידושין דממ"נ הא קיבל כסף קידושין, אבל כאן דהכסף אינו שייך להאב הא לא תזכה אף אחת מהאחיות כיון דהוי ספק, וא"כ צריך להיות שלא יהי' קידושין כלל אפי' אם נסבור קידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין.

ואפילו לפמש"כ החזו"א (אהע"ז סי' ל"ט) דגם בספק אע"ג דהדין ביד המוחזק, מ"מ להאינו מוחזק אם אליבא דאמת קמי שמיא גליא דהוי שלו מקרי שפיר דקיבל כסף, וצ"ע לפי מה דנקטו [עי' באבנ"מ סי' כ"א ס"ק ט"ז] דצריך כסף שיהא לה הנאה, אם זה מקרי כסף שתוכל ליהנות כיון שצריכה להחזיר, דמ"מ זה שייך בספק דדינא או איזהו ספק ששייך להכריע ולברר אע"פ שכעת א"א להכריע ולברר מ"מ יש בו צד של ודאי, אבל כאן דענין הקידושין הוא על ספק, כמו שביאר בתוס' רי"ד דהי' שייך ענין ברירה, לא שייך כלל שיהי' איזה צד זכי' בממון, וא"כ אפילו ספק לא יהי'. אמנם כבר נתבאר במקו"א דכל קושיתו היא רק אם המקדש יכול להוציא, אבל מה שאשה אחרת מוחזקת הו"ל כקיבלה האשה שצריכה להתקדש כסף, אלא שאח"כ זה נגזל ממנה, לכן שפיר הוי ספק קידושין.

שם. אלא לאו דאמר להו אחת מכם וקתני אין אחיות מקודשות. באבני מלואים (סי' מ"א סק"ב) כתב לתרץ קושית הריטב"א דלמ"ד יש ברירה למה לא יחול דהא מסורין לביאה דהיינו שיבחר אחת מהן, ותירץ דמ"מ לא יחולו הקידושין כיון דבשעת קידושין לא אמר איזה שארצה ואז לא הי' מסורין לביאה ולא חל. וצ"ב דהא הביאור דאין מסורין לביאה היינו דיהי' אסור לבוא עליה אם הקידושין יחולו, וכאן הא לא יהי' אסור דהא יוכל לבחור איזה שירצה, וכי מה שעדיין חסר שיברור זה יגרום להיות לזה דין אין מסורין לביאה. אמנם כדבריו כ' הריטב"א בעצמו במס' יבמות (דף כ"ג ע"ב בתירוץ האחרון שם) וז"ל א"נ והוא עיקר דמאן דס"ל בהא דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין ונסיב לה מקרא מסורין מתחלתה ממש בעינן משעת קיחה. וצ"ל דבזה שיבחר מתחדש היתר, ואם יבוא על א' מהן לפני שיבחר נמצא דעבר איסור, והיינו דאע"ג דיש ברירה וזה עושה למפרע, מ"מ היכא דבעינן שיהא כעת מבורר לא מהני מה שאח"כ יבורר למפרע, וכמו דס"ל לתוס' בגיטין דף כ"ד ע"ב דאפי' למ"ד בעלמא יש ברירה, מ"מ בגט דכתיב וכתב לה, גזה"כ הוא דבשעת הכתיבה כבר יהי' מבורר למי הוא כותב.

הכא במאי עסקינן דשויתיה שליח. משמע דאז הי' שייך שיועיל קידושין עבורה אע"ג דאז יהי' קידושין שאין מסורין לביאה, וכבר הביא מכאן במשנה למלך (פ"ז מהל' אישות הל' כ') דגם בכה"ג לא אמרינן דלא רוצה שיהי' שלוחה על קידושין כאלה, ותמה על זה.

שם. הכא במאי עסקינן דשויתיה שליח. בר"ן כתב דאם שלח לקנות קרקע מסוימת אינו נאמן לומר דלעצמו קנה מטעם שארית ישראל לא יעשו עולה. וצ"ע דא"כ למה כעת אומר שקר ורוצה לגזול, משמע דיותר יש להניח דאז עדיין לא עשה עבירה אע"פ שלפי"ז כעת רוצה לגזול, וצע"ק.

ועיין בסוף דבריו שהביא מרש"י דאם עשתה הבוגרת שליח לאביה לקדשה לפלוני בפירוש חיישינן. משמע דמכלל ספיקא לא נפקא, וא"כ בקרקע תהי' נמי ספיקא וכיון שאין שניהם מוחזקין צריך להיות כל דאלים גבר, ולא משמע כן מתחילת דבריו דמשמע דיהי' שייך להשולח באמר לו קרקע מיוחד, וא"כ ה"נ צ"ל דתהי' מקודשת רק הבוגרת. ומצאתי בב"ש (סי' ל"ז ס"ק ל"ט) שכתב דכאן מחמת מצוה דרמיא עליה הוי ספק, וג"ז צע"ק דנמצא דמחמת מצוה יש לחשוש יותר דעבור על שארית ישראל לא יעשו עולה.

מי לא עסקינן דאמרה לי' קידושי לדידך. יש לעיין דהא בזה עדיין לא יהי' שייך הכסף קידושין לאביה, דע"כ המקדש צריך להקנות הכסף להבוגרת כדי שיועיל הקידושין ובמה יזכה האב, דהא אפי' אם הי' שייך להקנות זה במעשה קנין ג"כ לא הי' מהני דהוי דבר שלא בא לעולם דהיינו מה שתקבל מהמקדש היא מקנה להאב, וכ"ש דלא שייך לעשות מעשה קנין, דהא לקנות במעות את הקידושין אם זה יהי' חפץ הא מעות אינן קונות, וחליפין לא מהני לאחר זמן דכלתה קנינו כמבואר לקמן דף ס"ג א' בתוס', וגם לא שייך שיועיל מדין ערב, דזה הי' מהני אם אומרת להמקדש תן כסף לאבי ואתקדש אני לך, אבל כאן דאמרה רק לאביה שהכסף שיקבל עבורה היא נותנת לאבא, באיזה קנין תקנה לו, וע"כ צ"ל דכיון דאומרת שנותנת לו, אז אח"כ כשמקבל הכסף מהמקדש ועדיין לא התחרטה עד אז לומר שרוצה שלא יזכה בהכסף קידושין לכן הוא זוכה תיכף בכסף שבידו, כהא דאמרינן בב"מ דף ס"ו דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, וה"נ אז כשהוא תפוס בידו זוכה תיכף.

אלא דיש לעיין אם בענינינו הוא כמו דדנו בב"מ דף ס"ו ע"ב שלא יועיל במוכר פירות דקל ושמיט הלוקח ואכיל הפירות מחמת מחילה בטעות, או דהתם דמכר בקנין הפירות שאני דרגיל שמתחרט על מה שמכר, דמה שמוכר הוא מחמת דהוצרך למעות ורגיל לחזור בו, ולכן אין ראי' שמה שנותן לקחת הפירות דעדיין מסכים, ולכן הוצרכו לחלק כמש"כ התוס' שם דניחא לי' דליקו בהימנותי', אבל כאן לא יהי' כלל ס"ד לחוש שמא היתה חוזרת כיון שנתנה לאביה ברצון בלי שהי' סיבה שהכריח אותה לתת לו.

דלא מחית אינש נפשי' לספיקא. פרש"י להזכיר שם גדולה אם לא גדולה שבכולן שאם ישתכח הדבר לא יהא בספק. צע"ק דאם אדם חושב שמא ישתכח א"כ אינו יכול לעשות כמעט שום דבר שנוגע לו כי שמא ישתכח, ואיך אדם ירא שמא ישכח איזה בת אירס, והעירוני לעיין במקנה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א