אילת השחר/קידושין/מג/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רמב"ן
רשב"א
תוספות הרא"ש
ריטב"א
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
ספר המקנה
בית מאיר
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png קידושין TriangleArrow-Left.png מג TriangleArrow-Left.png ב

דף מ"ג ע"ב

תוד"ה וכן בדיני ממונות. הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא. וברשב"א מבואר דבשטר היינו כשאינו שו"פ אבל כשיש בו שו"פ הו"ל שוב נוגעין. והעירוני דהא נמצא דלכל א' יש רק חצי פרוטה ולמה זה הוו נוגעין, אמנם הא שנים שלוו מא' או שקיבלו לשמור, כ"א חייב הכל, והיינו חצי מצד עצמו וחצי מדין ערבות, כמש"כ הראשונים בריש המפקיד מהירושלמי, עי"ש ברא"ש ובנמוק"י, נמצא דכ"א הוי נוגע על פרוטה, אלא דיש לעיין אם שייך ערבות על פחות מפרוטה, דהא כל ענין ערבות הוא מחמת שהוציא זה ממון על פיו, וחצי פרוטה לא מקרי שהוציא ממון על פיו, וא"כ כל א' חייב רק חצי שחייב מצד עצמו ואין זה נגיעה, אמנם יש לומר דבעצם כל א' ערב על כל הפרוטה, אלא דעל חצי פרוטה הי' חייב גם בלי שיקבל הערבות, אבל גם מצד הערבות יש חיוב לכל א' על כל הסכום, ונמצא דעל חצי פרוטה חייב מדין עצמי ומדין ערבות, ועל חצי השני חייב רק מדין ערבות, עכ"פ שפיר שייך ערבות והוי כל א' נוגע על פרוטה.


ומגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה. בריטב"א הקשה לפי"מ דקי"ל בגיטין דף י"ד דבשולח לשלם חובו זוכה בזה כבר המלוה דהולך כזכי, איך היו יכולין להחזיר ללוה, ותירץ דיכולין לומר דלקחו להיות שלוחים על דעת שיוכלו לחזור וליתן ללוה.

וצ"ע דהא אח"כ הביא איכא דקשיא להו על מה דאמרינן דאחרי דתיקנו רבנן שבועת היסת הו"ל נוגעין בעדותן משום דאי אמרו החזרנו ללוה צריך לישבע דהא יכול הלוה למיפטרינהו משבועת היסת ושוב יהיו העדים כשרים דכבר נסתלק נגיעתם, וכהא דאמרינן בב"ב דף מ"ג גבי בני העיר שנגנב ס"ת שלהן דיכולין תרי מינייהו להסתלק ויהיו כשרים להעיד, ותירץ דכאן לא יועיל מה שיפטרם הלוה כיון דהיו פסולים לפני שפטרם, דהא לא היו בעלי דברים רק נוגעים וזה רק פסולי עדות, ולא דמי להתם דהם היו בעלי דברים כיון דבאים להעיד על שגנב ס"ת שהם שותפין בה, וכיון דבעצם גם המלוה תובעם מטעם הולך כזכי ובזה שאומרים שכבר נתנו לו הרי הם ממש בעלי דברים, ונהי דיש להם מיגו דיכולין לומר דהחזירו ללוה וכשנתן להם המעות התנו דיכולין להחזיר, מ"מ יש להמלוה תביעה עליהם ובעדותם אומרים לפטור עצמם ממנו, ואיך יש להם תורת עדות לומר שהחזירו להמלוה.

עוד יש לעיין דהמלוה הא יכול לתבוע את השלוחין מדינא דר' נתן, כיון דהלוה חייב להמלוה והם חייבין להלוה הכסף שלקחו ממנו, ולגבי תביעת המלוה אותם מדינא דר' נתן לא יועיל מה שהלוה יפטרם משבועת היסת.


משתבעי הני עדים. מבואר ברשב"א ובריטב"א ובר"ן דהא דיכול הלוה להשביע את העדים אע"ג דאין משביעין אלא בטענת ודאי, והלוה אינו יודע ודאי לתובעם כי אולי נתן להמלוה, מ"מ מצטרף טענת הלוה והמלוה שביחד הם טוענים להעדים טענת ברי שלא נתנו הכסף להם לא להלוה ולא להמלוה. ויש לעיין אם רק לגבי דרבנן לחייבו היסת סגי בטענת ברי כזה אבל לגבי שבועת מודה במקצת לחייבו מן התורה אולי לא סגי בברי כזה.

ועי' תוס' ב"מ {{ממ|דף כ"ו ע"ב ד"ה שנפל} דכתבו דבזה שהי' אתו רק הוא, בשעה שנפל ובקשוהו יחד יכול לחייבו שבועת היסת כתביעת ברי, וגם שם יש להסתפק אם ברי כזה סגי לחייבו שבועת מודה במקצת.


והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו'. עיין בר"ן ובריטב"א דהקשו שיפטרם הלוה ולא יהיו כבר נוגעים. ותירץ הר"ן דבשביל זה יעידו שקר, וזה אינו אלא פסול דרבנן כמש"כ האבנ"מ (סי' ל"ה סק"ו) דשוכר עדים להעיד אין פסולם אלא מדרבנן.

ולתירוץ הראשון של הריטב"א דלגבי עדותם לגבי המלוה הוי עדים פסולים לא בעלי דבר ולכן לא מהני מה שיפטרם הלוה דהוי תחילתו בפסלות, ושאני בהא דב"ב דהוי בעלי דבר ובזה אין דין תחלתו בפסלות, א"כ מה שהביא הרא"ש בשם ר' יונתן הכהן דאם האשה טוענת לפקדון מסרו לה נאמנין על הקידושין, ולפי הריטב"א זה אינו, כיון דבשעה שמסרו לה היתה יכולה האשה להכחישן שלא קיבלה כלל והי' להם פסול נוגע דהוי פסול עדות לגבי העדות קידושין, נהי דאח"כ טוענת לפקדון מסרו לה שמודה שקיבלה הכסף, מ"מ הוי לי' תחילתו בפסלות [משא"כ לתירוץ דהוי כאילו שוכרו, כאן שהיא מכחישתם לא שייך שיעידו לחוב לה בשביל שהיא פוטרתם, ואם היא מודה שלשם קידושין, יש לעיין אם שייך לומר שבשביל זה שהיא פוטרתם יעידו זה].

ויש לחלק דכאן בשליח לשלם חובו כבר יש לו תביעה על השלוחים, כיון דע"כ המלוה מכחישם והיו פסולין, ואפילו פטרם הלוה אח"כ כשבאים להעיד כבר הוי תחילתו בפסלות, אבל בקידושין תביעת הבעל עליהם מתחיל משעה שהאשה מכחישה קבלת הכסף, ולכן באם אומרת לשם פקדון נתנו לי לא הי' כלל זמן שהי' תביעה עליהם שיהיו נוגעים בדבר.

יש לעיין בעצם דין דר' יונתן הכהן, דנהי דהיא טוענת דמסרו לה לשם פקדון, מ"מ הא הבעל עדיין יכול לתובעם, דהא כ"ז שהיא לא מחזירה הכסף יש להבעל תביעה עליהם והוי נוגעים לומר שקידשוה בכסף כדי שיפטרו לגמרי.


שם. עיין באבני מלואים {{ממ|סי' ל"ה סק"ו אם עד המסייע עושה דתו לא הוי עד הצריך שבועה וכשר להעיד, דהמהרי"ק ס"ל דאז כשר להעיד, והב"ש ס"ל דכיון דלא נאמן בעדותו גרידא הו"ל עד הצריך עד המסייע ואינו נאמן. ויש לעיין דהא כאן לפני שתיקנו היסת דהיו נאמנין מחמת דכופר הכל פטור הא זהו ג"כ מדין טענתם, דמלבד דין עדות הי' להם דין נאמנות לגבי לפטור עצמן מחמת טענת הבעל דבר, דהא לא דמי לשאר עדות דאין צריכין לשום נאמנות חוץ מהדין עדות שכלול בדבריהם, אבל כאן יש דין עדות ובזה לבד לא סגי אלא מחמת דין טענה לדחות תביעת הלוה, ולו יצוייר שקיבלו עליהם שלא להיות נאמנים בטענתם, או למ"ד דצריך לפורעו בעדים, הא לא הי' מהני להפטר מן הלוה, וכל כחם ע"י דיש להם נאמנות טענה וזה אינו מחמת עדותם, א"כ נימא דעד הצריך לעדותו עוד דין טענה כדי שעדותו תתכשר לא הוי עד.

כן יש לעיין למה לא נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דהא מעורב בזה עדות וטענה, ועל החלק של טענה היינו לפטור עצמן אין להם נאמנות עדים אלא מחמת טענת בעל דבר, א"כ הו"ל עדות שבטלה מקצתה, דמה לי אם בטלה או דאינו נאמן עליה מדין עדות, סוף סוף עדותו אינה מועילה ע"ז אע"פ שמעיד ע"ז, וע"כ צ"ל כמש"כ הראב"ד דבפסול בע"ד לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

והנה הריטב"א כתב דבפסול נוגע היכא שאינם בעלי דברים הוי פסול ששייך ע"ז תחילתו בפסלות. וא"כ ה"נ הי' צריך להיות שייך ע"ז פסול דעדות שבטלה, דהא הרשב"א בב"ב דף מ"ג משוי דכמו דין עדות שבטלה אינו בבעל דבר ה"נ דין פסול דתחילתו בפסלות, א"כ להני דמתרצים דהתם לא הוי חסרון מחמת תחילתו בפסלות, הא מדמים להתם דאין עדות שבטלה, א"כ בפסול נגיעה להריטב"א דיש דין תחילתו בפסלות צריך להיות גם פסול דעדות שבטלה.

ואפשר לומר דהא אם היו אומרים קודם טענתם באופן שנפטרים הי' שייך לקבל עדותם כיון דכבר נפטרו בטענתם, ולא איכפת לן מה שעדותן לא מהני על החלק שנוגע להם דהא כבר לא דנין ע"ז ולא נוגע כבר, א"כ ה"נ במעידים אז לגבי החלק שנוגע להם הו"ל כדיברו טענתם כבר קודם וכעת עדותם לא צריך אלא מה שנוגע בין המשלח והשליח, נמצא דלגבי מה שנוגע לקבל עדותם לא דנין כלל על הענין שנוגע להם, אמנם כ"ז שייך כאן דלגבי לפטור עצמן לא צריך לגדר עדות כלל, אבל היכא שגם לזה צריך דין עדות דבלי דין עדות לא הי' נפטר, כגון בההיא דב"ב דף כ"ט דמעידין שדרו ג' שנים, דבלי שיש על דבריהם דין עדות לא היו נאמנין, וכיון שנוגע להם בודאי פסול עדותן.


שם. הבעל המאור ז"ל הביא מה שהסיק הרי"ף ז"ל דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי עדים שבועת היסת, והוא השיג דמשתבעי שבועה חמורה כעין דאורייתא דזה שבועת המשנה כמו חנוני על פנקסו, ובמלחמות הקשה עליו דנאמינו במגו דאי בעי אמרי החזרנו לך דאז מפטרי בשבועת היסת, וסברת בעל המאור נראה דהא בעצם עונש השבועה אין חילוק, דכל שבועה שהיא שקר יש בה אותה חומר ליענש מן השמים, אלא דאנן בשבועת המשנה עושים יותר דברים לאיים כגון נקיטת חפצא או נרות דולקות, אבל לגבי עונש הבא משמים אין שום חילוק לאמיתו של דבר, וא"כ אין מיגו, דאולי הם יודעים שאין חילוק בחומר העונש, ומי שאינו חושש להעונש של שבועת שקר אין לו שום נפק"מ אם ישבע היסת או שבועת המשנה, לכן אינם טוענים החזרנו כיון דגם אז יצטרכו לישבע, ואם זה שקר יענשו מן השמים באותו עונש החמור, ומה נפק"מ להם לטעון דוקא החזרנו ללוה.

וראיתי בכת"י תשו' הגרעק"א ז"ל שהוא חילק דלגבי החזרתי הוי העזה יותר מלטעון פרענו למלוה, ולאפטורי משבועה, דהיינו משבועת המשנה לא מהני מיגו דהעזה, והקשה דכמו דלאחר שתיקנו שבועת היסת אינם נאמנים, ה"נ קודם שתיקנו שבועת היסת אם היו פסולים לעדות הא לא היו נפטרין משבועת המשנה, א"כ כל מה שרוצים להפטר מחמת עדותם נמצא דממש מעידים לעצמם, וזה הא לא מהני אפי' אם יש מיגו, וכמו דמבואר בפוסקים בהא דכתובות דף פ"ה דאם השליח חייב לולא שיש לו דין עד מקרי בע"ד ואינו כשר להיות עד.

אבל לפמש"כ נמצא דלבעל המאור לפני שתיקנו שבועת היסת היו נאמנים אפי' קרובים להפטר מהלוה בטענת דפרעו למלוה, כיון דיש להם מיגו החזרנו לך, ורק אחרי דתיקנו שבועת היסת אין מיגו דאולי יודעים הם דאין עונש יותר חמור אם ישבעו פרענו למלוה מאם ישבעו החזרנו ללוה.


רש"י ד"ה והשתא. ונוח הוא להם להפסיד הממון למלוה מלהשבע לשקר דאע"ג דחשידי אממונא לא חשידי אשבועתא. וצע"ק לפי"מ שכתב הרמב"ן בב"ב (דף מ"ה) דהמוכר שדה שלא באחריות אין מעיד דנגיעתו הוא שיטרפוה אח"כ מלוה דידי' כדי שלא יהי' לוה רשע ולא ישלם, והקשה דאיך משום זה יעיד שקר, ותירץ בשם הר"י מיגש שלא יהא לוה רשע בעיני הבריות, ובקצוה"ח (סי' ל"ז סק"א) הביא מהר"י מיגש עוד תירוץ דהו"ל כקרוב ופסול להעיד, ולכאורה למה הוא קרוב דהא אינו נוגע לו כלל דמאי נפק"מ לי' שלא יהא לוה רשע ולא ישלם או שיעיד שקר, וצ"ל דכונתו דהיכא שיש לו רצון שלא יהא לוה רשע הו"ל נגיעה, אע"ג דבכ"מ מה שרוצה לא עושה אותו בעל דבר כאן שאני, ואע"פ שעי"ז יצטרך לעבור עבירה אחרת, ולכן חיישינן דאולי רצונו שלא יהא לוה רשע ולא ישלם, ולא דמי להא דכאן דנאמנים במיגו דאהדרינהו ללוה, דאז אותו הכסף שרוצה להרויח יוכל להרויח בלי שיעיד כן, וא"כ אם רש"י הוי ס"ל כתירוץ דהו"ל כקרוב, מה קשה לרש"י, הא כיון דרוצה שלא להשבע הו"ל נוגע, ואע"פ דמה שיצטרך כעת להפסיד למלוה זה עבירה דומה לשבועת שקר, מ"מ הוי כקרוב ואינו יכול להעיד, ומשמע מרש"י דס"ל דפסול נגיעה משום משקר.


בא"ד. דהוא האמינן בשבועה. וכ"כ הריטב"א דמהימני בשבועה עליה דלוה דהא הימנינהו. ולכאורה זה מיותר דאף אם לא האמינו בשבועה א"א לחייבן לשלם, דהם טוענים שפרעו למלוה כמו שביקש מהן, ורק לגבי מה שהמלוה יכול לגבות מהלוה צריך לומר משום דטוען אינהו לא מהימני לי' בשבועה דאל"כ לא הי' יכול לתבוע מהלוה.

ועיין בב"מ דף ג' דאמרינן אנת האמנתי', ומבואר ברש"י שם דלכן אין לי להפסיד בקלקולך שיהיו מעותי מונחין עד שיבוא אלי', ולכאורה זה שם, אבל כאן לגבי לפטור מן הלוה בין כך נפטרין כל שנשבעין מה יש לו תביעה יותר.

[ויש לעיין גם שם וגם כאן למה צריך לומר אני לא האמנתיו, דלכאורה שבועה מועילה שאיני יכול לתובעו, אבל שתועיל שבועה לברר על אמיתות הדבר מהיכי תיתי, וא"כ אף אם הי' יצוייר שהאמינו מ"מ שבועתו לא תועיל אלא שאיני יכול לתבוע לזה שנשבע, אבל למה זה יועיל לגבי לתבוע את הלוה, וכי שבועה דין עדות עליה שיאמינו דבריהם ע"י השבועה יותר מבלי זה], ואפי' אם השבועה יכול לפטור חיוב דחבירו, היינו דהשבועה פוטרת חיוב שבועה, אבל כאן דבלי השבועה הא יש לו תביעת ממון של הלוה שהלוה אינו יודע, ואיני יודע אם פרעתיך חייב לשלם, איזה סברא היא דשבועה דחבירו יפטרנו מחיוב תשלומין, ואם נימא דטענת השלוחים משוי לטענתו ברי דאז לא היו יכולים לגבות ממנו, אטו השבועה תועיל על טענתו של הלוה שיהי' לזה דין טענת ברי, ועי' בחידושי רבינו חיים הלוי בהל' שכירות.

וצ"ל דכיון דהמלוה גובה מהלוה יש מקום להלוה לטעון להעדים שיצטרכו לשלם ולא יועיל שבועתם, דכיון דכל מה דנתן להם הכסף כדי שיפטר מהמלוה כאילו הוברר עפ"י דין שאינו כן, וע"ז טוענין דכיון שמסרו להם הרי האמינם בשבועתם, ואינו יכול לטעון שכאילו הוברר שהם לא נתנו ומוכרח לקבל שבועתם, וצע"ק.


תוד"ה לעולם קסבר. ברעק"א החדש כתב על קושית המהרש"א דלמה לי מיגו דהחזרתי תיפו"ל במיגו דנאנסו, והוסיף דאף אם אין נאמן החזרתי במיגו דנאנסו משום דהוי כאנן סהדי דכיון דהפקיד בעדים אינו מחזיר לו שלא בעדים, מ"מ לטעון שהחזיר למלוה ודאי נאמן אפי' שלא בעדים ולמה הוצרכו לומר משום מיגו דהחזרתי. והנה נקט בפשיטות דאפי' אם המפקיד או המלוה בעדים צריך להחזיר בעדים, מ"מ לשלם להמלוה אינו צריך בפני עדים, וכן נקט גם בליקוטים שבדרוש וחידוש. ובמקנה כתב דאם צריך להחזיר בעדים ה"נ צריך ליתן למלוה בפני עדים, ולכאורה יש להוכיח כדברי המקנה, דאם כהגרעק"א נמצא דלטעון שילמתי למלוה נאמן השליח בלי שום שבועה, ובלי דין נאמנות עדים, היינו אפילו אם הם פסולים לעדות, וא"כ מה כתבו התוס' בתירוצם כיון דאי טען נאנסו בעי שבועה ועד הצריך שבועה אינו נאמן, דכ"ז שייך אם טענת שילמנו למלוה צריך שבועה מצד עצמו, כגון לאחר שתיקנו היסת דגם על טענת שילמנו למלוה בלי דין עדים כגון שהם פסולים לעדות בעי שבועת היסת, דהא שבועת היסת הוא על כל טענה שנפטר בה [וחיוב שבועת היסת הוא כמו שביאר הר"ן דטענת הלוה מקרי ברי ע"י הצטרפות טענת המלוה שלא קיבל], אלא דרצינו לומר דיאמינום בתור עדים וממילא לא יצטרכו לישבע, ע"ז אנו אומרים דא"כ הם נוגעים להרויח שבועה, וממילא לא יאמינום בתור עדים ושוב הם חייבים שבועת היסת ככל פסולים לעדות, דאם טוענים שילמנו למלוה חייבים היסת, אמנם אחרי שנשבעו היסת כבר לא הרויחו בטענה זאת, והי' קשה דיאמינום, והוצרכו לומר דעד הצריך שבועה אינו עד, אבל לפני שתיקנו היסת ובטענת שילמנו למלוה כיון דלדברי הגרעק"א אין ע"ז הדין דצריך ליתן בעדים, א"כ הם נאמנים אף אם הם פסולים לעדות, אלא דעדותם לפטור הלוה לא יכול להועיל משום דנוגעים לטעון כן כדי לפטור עצמן, ואין לומר דאין נוגעין משום דיכולים לטעון החזרתי או נאנסו משום דאז היו חייבים שבועה, וכעת הם טוענים טענה שאין עליה חיוב שבועה מצד עצם הטענה אף בלי שיהי' להם דין עדים, ומה צריך להוסיף משום דעד הצריך שבועה, דהא כאן כלל לא יתחייבו שבועה, דהא טענתם היא כזאת שאין חייבין שבועה, ולחייבם שבועה כדי שיאמינו עדותם הא ודאי לא ס"ד, דכי אפשר לחייב לאדם שבועה כדי שעדותו תתקבל, וא"כ מה הוסיפו דעד דבעי שבועה לא הוי עד, אלא ע"כ כהמקנה דגם בטענת שילמנו אין להם נאמנות בלי דין עדות כמו בטענת החזרתי, ונמצא דאם הם נוגעים ואין להם דין עדות יתחייבו שבועה מצד הדין כדי להפטר, וממילא אחרי שנשבעו ובטל נגיעתם הי' מקום לקבל עדותם, וע"ז הוסיפו דעד דבעי שבועה אינו עד.

אמנם לשיטת המקנה דגם למלוה הם צריכים לשלם בעדים, יקשה דהנה לכאורה צריך להבין נהי דאי"צ לפורעו בעדים, מ"מ איך נפטרים השלוחים מלשלם לשולחם בעד פשיעתם שעשו באופן שהמלוה יתבע עוד פעם כסף, וכמו דאמרינן בכתובות דף פ"ה דאם שילם השליח ולא לקח את השטר מהמלוה והמלוה טוען סיטראי נינהו צריך הלוה לשלם, דאף דנאמן לגבי הלוה ששילם מ"מ גרם להלוה הפסד, דהלוה הא הוצרך לשלם בעדים, וצריך לומר דכיון דאין קפידא מצד הלוה ולא הזכיר שום רמז בדבריו לפרוע בעדים, דאע"ג דהלוה צריך לשלם להמלוה בעדים, מ"מ כל שלא הזכיר לא רמיא עלייהו לשלם בעדים, לכן אין לחייבם כמש"כ התוס' בב"מ דף ג' דרק היכא שהזכיר לקיחת השטר אז הוי פשיעה באם שילם ולא לקח את השטר, אבל אם לא הזכיר כלל אין להשליח לדייק לעשות באופן שלא יוכל מלוה לתבוע, אבל לסברת המקנה דלמ"ד צריך לפרוע בעדים צריכים השליחים לשלם להמלוה בעדים דהו"ל כהתנה שישלם בין להלוה בין למלוה בעדים, א"כ בלא שילם בעדים אע"פ שהלוה לא יוכל לתבוע את השליח משום דנאמן במיגו דנאנסו, מ"מ הא יתחייב השליח לשלם בעד פשיעתו שגרם הפסד להלוה ולתקוני שדרתיך, ונמצא דרק אם עדותו תתכשר שהמלוה לא יוכל לתבוע אז יפטרו והו"ל נוגעים ממש, ומה הקשו בתוס' דאף למ"ד צריך לפורעו בעדים יש להם מיגו, עי' בקהלות יעקב (בבבא בתרא סי' ל"ג) דבאופן כזה יש סברא דלא מהני אע"פ שיש מיגו, ומשמע כהגרעק"א דלהמלוה לכו"ע אי"צ לפורעו בעדים.

ואפשר לדחות דרק בהזכיר לקיחת שטר כמש"כ התוס' בב"מ דף ג' אז הוא דיכול לומר לתקוני שדרתיך וחייב דזה פשיעה, דלקיחת השטר הוא משום שהמלוה לא יתבענו, אבל כאן אע"ג דהוי כא"ל אל תפרע למלוה אלא בעדים, מ"מ אין זה כדי שהמלוה לא יתבענו אלא דאינו מאמין הלוה לשליח שישלם באמת, אבל אין זה משום דרוצה שהמלוה לא יתבענו, וצע"ק.


בא"ד. וכל עד שאינו נאמן בלא שבועה אין ממש בעדותו. והיינו דכ"ז שלא נשבע הרי הוא נוגע. ויש לעיין דהנה בב"ב דף מ"ג מבואר דעד שנוגע בדבר וסילק עצמו מהממון באופן דכעת כבר אינו נוגע הוא כשר להעיד, והראשונים דנו רק למה אין בזה משום תחילתו בפסלות, עכ"פ הרי מהני כיון דכעת אינו נוגע ולא אמרינן דעד שצריך סילוק אינו עד, דמ"מ אחרי שנסתלק הוא עד כשר, וא"כ מאי נפק"מ אם ע"י סילוק מהממון או דסילק נגיעתו ע"י שנשבע, ולמה אינו נאמן בתור עד אחרי שנשבע.

ויש לומר דהנה יש להסתפק בנשבע, מה דכעת יוכל להעיד אם משום דכבר עשה מה שסילק נגיעה, דהנגיעה היתה להפטר מלהשבע וכעת דנשבע אין לו כבר נגיעה, אבל אי"צ שנאמנות השבועה היא תגרום לו אפשרות להעיד, או דרק מחמת דהשבועה נתנה לו נאמנות מה שנוגע לתביעה שיש עליו זהו הנותן לו אפשרות להעיד, ופשוט דודאי רק מחמת דע"י השבועה הוא נאמן לפטור עצמו, נמצא דגם כעת כשמעיד, מה נותן לו כח הנאמנות עדות, רק ע"י נאמנות שבועתו, וא"כ הוא עד כזה דכדי שיהא נאמן בעדותו צריך גם כעת את נאמנות השבועה שנשבע, משא"כ שם אחרי שנסתלק הוא עד כשר ואין כעת משהו מיוחד דנותן לו כח הנאמנות, ומה שהי' צריך לפני זה להסתלק משייכותו אל הדבר יכול להיות רק גורם לפוסלו משום תחילתו בפסלות, וע"ז הא הראשונים תירצו למה אינו פסול משום תחילתו בפסלות.


תוד"ה תנן התם. ואע"ג דמוקי כשאין לה אב היינו משום דקשיא לי' דיוקא דהא נערה ה"ז גט אבל מ"מ מתחלה הוה ס"ד דמיירי בשיש לה אב ואפ"ה משמע כשיגיע גט לידה מגורשת ש"מ קטנה יש לה יד לקבל גיטה. והרמב"ן במלחמות בגיטין (דף ס"ד ע"ב) כתב לתרץ (והובא בר"ן כאן) דלמ"ד דנערה עושה שליח א"כ יש לה כח עצמי לקבל ויד אביה יד יתירא דזכי לה רחמנא לכן גם קטנה מקבלת, אבל למאי דדחי ומסיק דאינה עושה שליח, אין הנערה במקום שיש אב אלא כשליח שמינתה תורה דירדה תורה, לסוף דעתו של אב שאינו מקפיד בגירושין שישנם בע"כ, ומעתה קטנה שאינה בתורת שליחות ואין לה יד בשל אחרים כלל רק אביה ולא היא. וצ"ע דבשלמא אם יש לה יד אפשר להבין דמצד הסברא תוכל להתגרש בידה, ואע"ג דרבי תורה ע"י אביה מ"מ לא נתחדש להפקיע אותה מדין ידה, אבל אם גילתה תורה שאביה הוא המקבל מנ"ל שחידשה תורה ומינתה את הבת כשליח לגבי גירושין, הא אין אנו אומרים דחכמים אמדו כן אלא דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב ומנ"ל זה, דהא אין שום לימוד דמהני קבלתה וא"כ שמא באמת לא מהני כלל ידה.


והרי מאמר דמפקעת עצמה מרשות אביה. והק' הרשב"א והריטב"א דאיזה הפקעה יש דלגבי נדרים גם אחרי המאמר הוא כמו קודם, ותירצו דקודם הי' יכול לקבל כסף למוסרה לאיזה מהאחין שהוא רוצה, וע"כ אין כונתם דדוקא מאמר דידה מקרי הפקעה, אלא דמאמר הוא ענין הפקעה כיון שבל"ז הי' יכול לקבל כסף, וצ"ל דאע"ג דיכול לבוא עליה בעל כרחה ול"צ הסכמת האב ולא הסכמתה, מ"מ אין רגילין לעשות בע"כ, והאב מוסרה, ובשיטה לא נודע למי כתב קצת אחרת דאורחא דמילתא שהאב נותנה למי שירצה מן האחין, והי' יכול לקבל ממון, ובזה שכעת לא יוכל לקבל הממון מקרי הפקעה. ועי' ברכת שמואל (סי' ג') דביאר דברי הריטב"א שם דזכאי בבתו בקידושי ביאה שהיו נותנין לו כסף לקדשה בביאה, דאילו לא זיכתה לו תורה זכות מיוחד גם על ריוח שיוצא מהקידושין, אז אם הי' מתנה על כסף שיתנו לו, היו יכולין לומר משטה אני בך, ורק ע"י שיש לו זכות מיוחד שזיכתה לו תורה אפי' לקבל כסף בעד מה שמסכים לקדשה בביאה לכן התנאתו קיימת. ולכאורה לפי"ז כאן מה שהי' מקבל הכסף בעד למוסרה זה הי' מכריח את היבם ליתן לו מה שאין מגיע לו, ומה שייך לומר בזה הפקעה במה שעושין מאמר ולא יוכל כבר להוציא כסף שלא מגיע לו, משמע דמ"מ כיון שהוא רוצה הסכמתו שייך לבקש עבור זה כסף, וכשעושין מאמר ועי"ז לא יוכל לקבל הכסף מקרי הפקעה, וצ"ע אם אין זה סותר למש"כ הברכת שמואל בשיטת הריטב"א.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א