אילת השחר/נדרים/מג/א
רא"ש ד"ה אלא לא ילוה. יש כאן ערבוב פירושים, דלפירוש א' היתה הקושיא גם על לא ילוה וגם על לא ישאל, דבשניהם לא קא מהני לי', ופירוש לא ילוה ולא ישאל היינו המדיר לא ילוה ולא ישאל, ובפירוש השני כבר מפרש דהקושיא רק על לא ישאל.
ומש"כ הרא"ש דלא ילוה איכא לשנויי בדוחק דשמא יפרע טבי ותקילי יותר מאותן שהלוה לו ונמצא נהנה מודר, צע"ק דהא למה אינו אסור מצד ריבית, וע"כ דזה אינו נהנה כלל, לא מיבעיא דאין כאן ריבית גמור דלא נתוסף נכסיו כיון דזה שוה אותו דבר, אלא אף ריבית דברים אין כאן, וא"כ למה יהא אסור במודר הנאה, וצ"ל דלגבי ריבית דברים דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן שמא יפרע טבי, משא"כ לענין מודר הנאה דכיון דהוי איזה שהוא הנאה אסור מה"ת, אבל מ"מ לכאורה הא לא מצינו איסור להנות הנאה כגון לשבחו מכיון דאינה הנאת ממון ממש.
ר"ן ד"ה אביי אמר גזירה. דכי גזרינן הכא ה"מ בהני לחוד דתנינן במתני' דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה. אינו מבואר למה לשאול או ללוות האנשים חושבים שזה לא אסור במודר הנאה דהא זה הנאה גדולה ממש.
אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין. הנה ע"כ צ"ל דמצד שלא אחרוש מתפרש שפיר שלא אהנה מחרישה אף על חרישה שע"י אחרים, דאי מצד הלשון לא משמע כן, איך יאסר הא צריך ביטוי שפתים, וכיון דמשמעות לשונו היא כן, בוודאי אם יחשוב לאסור רק חרישתו מ"מ יאסר עליו חרישת אחרים ג"כ, וכיון שכן למה אם דרכו לחרוש לבד אסור הוא לבד, דאטו מיירי דווקא דכל העולם יודעים שהוא לבד חורש בה, וכיון דלא ידעי הרי משמעות לשונו שכולם יאסרו, ולמה אינו אסור חרישת כולם, ומה שבלבו דווקא לאסור חרישת עצמו לא יועיל, דדוקא בנדרי אונסין מהני שבלבו רק היום אע"פ שסתם נדר הוא על תמיד. וע"כ צ"ל דגם בנדרי אונסין א"צ שכולם ידעו שאנסו אותו, אלא דסגי מה דאם היו יודעים שנאנס היו מבינים דכוונתו לא לאסור תמיד, ה"נ כאן סגי מה דאם היו יודעין שהוא חורש בה לבדו, היה מתפרש דכוונתו רק לאסור שהוא לא יהנה ע"י חרישתו ולא על חרישת אחרים.
והוא נותן לו ובא ונוטל מזה. והיינו כיון דאינו מחוייב לשלם להחנוני מה שנתן לו לא אמרינן שליחותיה קעביד. ועיין תוס' קידושין (דף ו' ע"ב ד"ה דארווח לה זימנא) דמה שמותר לומר הילך ד' זוזי ואוזפן לפלוני, הוא רק אם אח"כ אינו משלם לההוא שנתן להמלוה, דאם נותן לו אח"כ מיחזי כשלוחו ואסור אע"ג דהוא אינו מחוייב כלל לשלם לו, מ"מ אם משלם לו אח"כ נראה כשלוחו ואסור, ולמה כאן מותר, וכאן הא מותר לאו דווקא אם אין לו מה יאכל, דהא בבית לבנות מותר בכה"ג, וכן מבואר ברא"ש דלא דווקא אין לו מה יאכל, ורק במניח על הסלע כתוב בתוס' והרא"ש דזה מותר רק באין לו מה יאכל.
ר"ן ד"ה ובא ונוטל מזה וכו'. דאע"ג דלבסוף נוטל מזה ודעתייהו בהכי לאו שליחותיה קעביד דלא הוי שליח וכו'. אבל ליכא למימר דכי קתני ובא ונוטל מזה מדינא קאמר דכי מחייב לשלומי אלמא שליחותיה קעביד ומהני ליה ואסור. הנה לכאורה אם זה מחייבו הרי נמצא דנהנה ממנו המודר אפילו אם לא היה בזה משום דעושה שליחותו, משמע דלולא דאז עושה שליחותו היה מקרי דנכסיו רק גורמין לו הנאה וצע"ק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |