אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/מג

יום רביעי י"ג כסלו תשפ"ג - מסכת נדרים דף מג

חזרה מהפקר תוך ג' ימים

תקנת חכמים שאין הפקר חל אלא אחר ג' ימים משום תקנת הרמאים

במשנה בנדרים (מג.) שנינו: היו מהלכין בדרך [- המדיר והמודר] ואין לו מה יאכל, נותן לאחד לשום מתנה, והלה מותר בה. אם אין עמהם אחר, מניח על הסלע או על הגדר, ואומר: הרי הן מפוקרים לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל, ורבי יוסי אוסר.

והגמרא (מג:) מביאה ברייתא בה נאמר: המפקיר את שדהו, כל שלשה ימים - יכול לחזור בו, מכאן ואילך - אין יכול לחזור בו. אמר: תהא שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחד, עד שלא זכה בה, בין הוא בין אחר – יכול לחזור בו. משזכה בה, בין הוא בין אחר – אין יכול לחזור בו.

והר"ן (ד"ה תניא) כתב בביאור הדין המבואר ברישא, שכל ג' ימים יכול לחזור בו, דהוא הדין שאם יזכה בו אחר לא יקנה ויוכל המפקיר לחזור בו בתוך ג'. וטעם הדבר ביאר הר"ן, ע"פ המבואר בגמרא (מד.) שיש לגזור "מפני הרמאין דמפקירין ומהדרין בהון", דהיינו שמשום שהפקר פטור מן המעשר, היו הרמאים מפקירים את שדותיהם כדי להיפטר מחובת מעשר. ואמנם מאחר וכל טעמם היה כדי להיפטר מן המעשר, לכן היה דעתם כבר בשעת הפקרם לחזור ולזכות בשדה, באופן שלא היה הפקרם אלא להערמה בלבד. ולכך תקנו חכמים שאם יחזרו ויזכו בהם לא יהיו כזוכים מן ההפקר.

וכדי לקיים תקנתם זו, הוצרכו להוסיף שאפילו אם יזכה בו אחר לא יקנה, ויוכל המפקיר לחזור בו בתוך ג' ימים. ואף שלגבי אחר ליכא למיחש לרמאין, מכל מקום אי לא הא לא קיימא הא. שכן אם יראו הרמאים שכשאחר זוכה בו – קונה, לא ישמעו לדברי חכמים שאמרו שאם חזר הבעלים והחזיק בשדה אין נחשב הדבר לזוכה מהפקר, אלא יאמרו כי מאחר וכשאחר זוכה בו קונה מהפקר, אף אנו לכשנחזיק בו הרי אנו זוכים מהפקר ופטורים מן המעשר.

ועוד ביאר שכיון שבכל ג' ימים נהגו הרמאים ברמאותם זו, ומכח זה הוצרכו לתקן שאינו הפקר עד ג' ימים. אם כן באמת כל אותם ג' ימים לא התברר הדבר שהוא הפקר, שכן אפשר שלא הפקירוהו אלא להערמה בלבד. ולכן אף אם זכה בו אחר, יכול המפקיר לחזור בו כיון שעדיין לא נגמר ההפקר עד אחר ג' ימים. [וכתב הרא"ש: ואע"ג דתקנת הרמאים מפרש לקמן אליבא דרבי יוסי, גם רבנן נמי אית להו הך תקנתא].

נידון המחנה אפרים בדין מפקיר אם יכול לחזור בו ותליית בנו במחלוקת הר"ן והרא"ש

ובמחנה אפרים (הל' זכיה מהפקר סימן ח) דן בדבר השאלה "אם אחר שהפקיר יכול לחזור בו". וכתב לפשוט נידונו מכח דברי הר"ן. שכן מבואר בר"ן שכל דין הברייתא שעד ג' ימים יכול לחזור בו, הוא דוקא לענין מעשר, שמחמת חשש רמאים תקנו חכמים שלא יהיה הפקרו הפקר. משא"כ בכל הפקר משעה שהפקירו אינו יכול עוד לחזור בו, ולכן לדעת חכמים מותר למדיר להניח מאכל על גבי הסלע והמודר יזכה בו.

על דברי המחנה אפרים הוסיף בנו רבי יהודה נבון זצ"ל כי מדברי הרא"ש בסוגיא יש ללמוד שלא כן דעתו. וזה לשון הרא"ש: והא דאמרינן ברישא דתוך שלשה ימים יכול לחזור בו מפני תקנת הרמאין שרגילין להפקיר פירותיהן ולחזור ולזכות בהם כדי לפוטרן מן המעשר, לכך תקנו חכמים דלא הוי הפקר עד אחר שלשה לפטרו מן המעשר, אגב זה תקנו בכל הפקר שיוכל לחזור תוך שלשה כל זמן שלא זכה בו אחר, ע"כ. הרי מפורש להדיא בדברי הרא"ש שאף שעיקר התקנה באה כתקנת הרמאין במעשר, אך כדי לקיימה ולחזקה תקנו כן בכל הפקר שלעולם יכול לחזור בו תוך שלשה, אם לא זכה בו אחר.

והרמב"ם (נדרים פ"ב הי"ד) פסק דיני הפקר בדיני נדרים וכתב: ההפקר אע"פ שאינו נדר, הרי הוא כמו נדר שאסור לו לחזור בו. ועל זה הוסיף (הי"ז) המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם, כל שלשה ימים יכול לחזור בו, אחר שלשה ימים אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן קדם וזכה בה, הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר.

וממה שנקט הרמב"ם הלכה זו במפקיר 'שדהו' דוקא, דקדק המחנה אפרים שאף הרמב"ם ס"ל שכל דין זה אינו אלא לענין מעשר, משא"כ לשאר מילי, כל שהפקיר אינו יכול עוד לשוב ולחזור בו אפילו מיד.

ביאור המחנה אפרים שרבי ישמעאל ברבי יוסי קאי בשיטת רבי יוסי ותמיהת הקהלת יעקב

ובגמרא במסכת בבא מציעא (ל:) מובא מעשה ברבי ישמעאל ברבי יוסי שהיה הולך בדרך, ופגע בו אדם אחד שהיה נושא משא של עצים, והורידו מעל גביו למנוחה, ועתה חפץ היה להמשיך בדרכו וביקש מרבי ישמעאל שיסייע לו בטעינה. אמנם ריב"י זקן היה ואינה לפי כבודו, ולכך נתן לו חצי זוז, כשוויה של כל חבילת העצים. לאחר מכן, הפקיר ריב"י את החבילה, כדי שלא יכשלו בה אנשים אחר שילך באיסור גזל. אלא שמיד כשראה זאת אותו אדם שב וזכה בהם וביקש שוב מריב"י שיטעיננו. וכך עשה פעם ושוב פעם וכשראה שרוצה לשוב ולזכות בפעם השלישית, אמר לו ריב"י: לכולי עלמא אפקרנהו ולך לא אפקרנהו.

והנה בפשטות משמע בגמרא שאף בפעם השלישית הפקיר ריב"י תחילה את חבילת העצים בסתמא, ורק אחר שראה שאותו אדם חפץ לזכות בה בשלישית, אז אמר שאינו מפקירו לו אלא לכל העולם – הרי מבואר מסוגיית הגמרא שאף אחר שהפקיר יכול לחזור בו. ושם עוסקת הגמרא בהפקר סתם ולא לענין מעשר.

וכתב המחנה אפרים שאפשר שרבי ישמעאל ברבי יוסי, הלך בזה בשיטת אביו, שאין ההפקר חל עד דאתי לרשות זוכה, ולכן כל זמן שלא בא ליד הזוכה יכול היה המפקיר לחזור בו ולהגביל את הפקרו לכל העולם ולא לאותו האדם. [והגרי"ש אלישיב בהערותיו שם העיר כיצד חזר בו, והביא שי"א דאזיל בשיטת אביו, וכוונתו לדברי המחנה אפרים].

רבי ישראל יעקב אלגאזי זצ"ל בספרו קהלת יעקב (אות הה"א סימן קיד) תמה על יישוב המחנה אפרים, שכן ביאור זה בדעת רבי יוסי, הוא ביאורו של רבי יוחנן, ביאור שנדחה בגמרא, והגמרא מסיקה שרבי יוסי מודה שההפקר חל מיד עוד קודם שבא לידי הזוכה, וכל טעמו של רבי יוסי הוא משום גזירה השייכת בנדרים דוקא. ואם כן כיצד יתכן שרבי ישמעאל סובר כדעת אביו, כשהוא מבאר את דעתו של אביו כמו ההו"א בגמרא, בעוד למסקנא רבי יוסי עצמו לא סבירא ליה כדעה זו.

ביאור רבי יהודה נבון זצ"ל בטעם שמדיר מניח על הסלע ומפקיר ומודר זוכה ונהנה

ובעיקר הערת המחנ"א מדברי הגמרא בב"מ, ציין בן המחנה אפרים בהגהתו לדברי השיטה מקובצת בב"מ שם שהעתיק דברי הריטב"א בשם התוספות שעמדו על הערה זו: ואע"פ שלא התנה כן בשעת ההפקר, יכול הוא להתנות עכשיו כיון שעדיין לא זכה בו, דהא עד שלשה ימים יכול לחזור בו המפקיר כל זמן שלא זכו בו אחרים כדאיתא במסכת נדרים. הרי שגם התוספות נקטו כדעת הרא"ש שדין ג' ימים אף שתקנתו היתה מחמת הרמאין במעשר, מכל מקום תיקנו מחמת זה שכל הפקר יכול המפקיר לחזור בו ג' ימים כל שלא זכה בו המקבל.

ואמנם לדעת הרא"ש והתוספות יקשה מאד כיצד התירו למדיר להניח עבור המודר דבר מאכל על הסלע ולהפקירו, הלא סו"ס ג' ימים יכו לחזור בו ובא מיד המדיר ליד המודר. ויישב, דעל כרחך צריך לומר שבכהאי גוונא שאין לו מה לאכול, העמידו חכמים את דבריהם על דין תורה. ועוד שהיא מילתא דלא שכיחא, ובכמה מקומות מצאנו שלא גזרו חכמים במילתא דלא שכיחא.

קושיית התוספות שאנץ מדוע לא חזר בו רבי ישמעאל מההפקר הראשון כשזכה אותו אדם בעצים

גם הקהלת יעקב דן בארוכה בנדון זה. תחילה מציג הקהלת יעקב את שיטות הראשונים, כפי שעולה מתוך דברי המחנה אפרים ובנו. שכן בדברי הר"ן משמע שכל הדין שיכול לחזור בו עד ג' ימים, היינו דוקא לענין המפקיר לפטור מן המעשרות, שבזה אמרו חכמים שלא יהיה הפקרו הפקר, אבל בשאר הפקר שאינו לענין פטור מעשר – לאלתר הוי הפקר. מאידך הרא"ש בפירושו כתב בכל הפקר דעלמא נמי תקנו שיוכל לחזור בו תוך ג' ימים. וכך נראה שדעת התוספות והריטב"א שהביא השיטה מקובצת.

ובשיטה מקובצת שם הקשה עוד בשם התוספות שאנץ, מדוע הוצרך רבי ישמעאל ברבי יוסי בפעם הראשונה שהפקיר את העצים וזכה בהם אותו אדם, לשוב ולתת לו דמיו, הלא יכול היה לחזור בו מההפקר ויחזור ויזכה ריב"י בעצים ונמצא שכלל אינם של אותו אדם. ויישב, שכל הדין שיכול לחזור בו תוך ג' ימים היינו רק באופן שעדיין לא זכה בו אבל אם זכה בו המקבל אין יכול עוד המפקיר לחזור מהפקרו. הרי שגם התוספות שאנץ למד סוגיית הגמרא שם ע"פ דין זה שיכול לחזור בו ג' ימים – ומוכח כדעת הרא"ש והתוספות שדין זה אינו רק לגבי מעשר אלא דין כללי הוא בכל הפקר.

והביא הקהלת יעקב את דברי המחנה אפרים בדעת הר"ן, וכתב שאין הדבר מפורש בדברי הר"ן ואפשר שגם הר"ן יפרש שתקנה זו אף שעיקרה מחמת תקנת הרמאין, מכל מקום תקנו כן בכל הפקר וכדברי הרא"ש. אלא שמכל מקום מוכרח בדעת הר"ן שהוא סובר שאין דין זה דין אמת בכל הפקר, אלא רק לענין מעשר.

כי אם אכן יכול לחזור בו מכל הפקר עד ג' ימים, אם כן תחזור קושיית התוספות שאנץ למקומה – מדוע לא חזר בו ריב"י אחרי שהפקיר את העצים שקנה, וכך היו חוזרים העצים לרשותו בלי שישלם דבר לאותו אדם – שכן לדעת הר"ן אי אפשר ליישב הקושיא בדרכו של התוספות שאנץ, שכן דעת הר"ן שבמקום שיכול לחזור בו בתוך ג' ימים, גם אם זכה בו אחר עדיין יכול לחזור בו. ועל כרחך צריך לומר לדעת הר"ן שבאמת לא יכול היה לחזור בו, כי חזרה זו אינה שייכת אלא לענין מעשר ולא בשאר הפקר.

דעת התוספות שהרמאים מתכוונים להפקר גמור אלא שהרואים יטעו בדבר

והנה לעיל הבאנו דברי בן המחנה אפרים בביאור דברי המשנה בנדרים, שהמדיר מניח למודר על הסלע, ואף שאין ההפקר חל עד ג' ימים, ומדוע לא נדונו כמתנה שכיון שאינו נקנה לו עד דאתי לידי זוכה – אסור. וביאר רבי יהודה נבון שבמלתא דלא שכיחא לא גזרו או דבמקום שאין לו מה יאכל העמידו דבריהם על דין תורה.

והקהלת יעקב מביא שבהערה זו כבר הרגישו התוספות עצמם בנדרים (מג: ד"ה תניא), שכתבו וזה לשונם: ועד שלשה ימים יש לחוש שמא יאמרו העולם, הוא אוכל פירותיו שאינן מתוקנים, אבל לאחר שלשה לא גזרו – דמכאן ואילך ידוע ההפקר ומועיל ההפקר אפילו לא זכה בו אדם ואין חייב במעשר. אבל במתני' המודר מותר מיד כשהפקיר, דהתם כמו שאינו ידוע ההפקר כן אינו ידוע שהדירו חבירו, דכוותיה דהכא אנו מתירין משום דידוע ההפקר לאחר שלשה ימים כו' ע"כ לשונם.

דהיינו, שהתוספות מבארים שעיקר החשש בגמרא אשר מחמתו קבעו חז"ל שיאן הפקר חל אלא אחר ג' ימים, הוא משום הרואים, שיראו זה אוכל פירותיו ויסברו שאוכל הוא פירות שאינם מתוקנים כי לא ידעו שהפקירם וזכה בהם מן ההפקר. אמנם במקום שאין חשש זה לא גזרו, ולכן אחר ג' ימים שיודעים הכל שהפקירם כבר אין לחוש. ועפ"ז מבארים התוספות שבמודר הנאה אין ידוע כלל האיסור וממילא אף שאין ידוע ההפקר, אך הרואה לא יסבור שאוכל פירות האסורים לו, ולכן לא גזרו.

ומבאר הקהלת יעקב שלפי זה נמצא שהתוספות לא פירשו את גזירת הרמאים כפי שפירשו שאר הראשונים, שהרמאים אינם גומרים דעתם להפקיר וכל הפקרם אינו אלא הערמה בעלמא והם חוזרים בהם מהפקרם ואינם זוכים מן ההפקר. והטעם שלא פירשו כן, משום שאף שהרמאים אין כוונתם בהפקרם אלא לפטור מן המעשר, אך לא שביק איניש היתרא ואכיל איסורא, וכיון שיכולים להפקירם באמת ולחזור ולזכות בהם מן ההפקר, מדוע נאמר שחזרו בהם מההפקר.

ולכן ביארו התוספות שבאמת הם מפקירים כראוי, ורק סבורים שיקדימו קודם כל אדם לזכות מן ההפקר. וחז"ל תקנו ג' ימים מפני בני אדם הרואים את הרמאי כשהוא מחזיק בפירותיו, וכיון שלא חלפו ג' ימים סבורים שלא היה מעולם הפקר, ויסברו שאוכל פירותיו שאינם מתוקנים. ועפ"ז ביארו התוספות את הטעם שבדין המשנה אין שייכת גזירה זו, כיון שאין העולם יודע מהנדר.