שלמי נדרים/נדרים/מג/א
שלמי נדרים 
נדרים מג א
ד' מג במשנה היתה ביתו לבנות גדרו לגדור שדהו לקצור כו' והן עושין עמו ובאין ונוטלין שכר מזה פי' שמותרין ליטול שכר אם ירצה ליתן אבל אינו מחוייב מצד הדין דאם הי' מחוייב לשלם אז הוי אסור דשליחותי' קא עביד כמ"ש הר"ן ע' בט"ז סי' רכ"א ס"ק ל"ו במה שחלק על הפרישה. וע' בתויו"ט שכ' בשם הרמב"ם הטעם שהחנוני והפועלים הם בעלי חובות והוא שנתן להם שכרם פרע להם חובו וכבר בארנו שמותר לפרוע לו חובו ובס' יד שאול שם כתב שזה דוקא לשיטתו של הרמב"ם דכל פורע חוב מותר אבל לשיטת ר"ת דס"ל דוקא בפורע עבורו מזונות אשתו הוא דשרי לפרוע עבורו שלא מדעתו משום דאין החוב ברור [דאפשר שתתפרנס ממעשה ידיה ע"ל ל"ג: בתו' ד"ה חנן אומר כו'] אבל בחוב ברור לא א"כ כאן אפשר דמקרי חוב ברור וע' בח"מ סי' רמ"ו ובסי' שס"ג כו' עכ"ל אמנם חידוש הוא שלא זכר דברי התוס' בב"ק (דף ק"ט.) ד"ה בע"ח באין ונפרעין שהביאו שם דעת ר"ת דדוקא במזונות אשתו אבל שאר חובות אסור לפרוע דמשתרשי לי' כו' וכתבו אח"כ וההיא דהולך אצל חנוני לא תקשה דהתם דרך מתנה מיירי שהחנוני נותן לזה פירות במתנה וחוזר ומקבל מעות מזה דרך מתנה והתוי"ט הביא ג"כ כאן דברי התוס' הנ"ל:
תו' ד"ה ביתו לבנות שאע"פ שאין צורך לו מזון כ"כ צ"ל שאין צורך לו כ"כ כמזון:
בר"נ ד"ה אביי אמר גזרה לשאול משום להשאיל כו' ואע"ג דתנן לעיל כו' דהתם כיון דמכולהו ישראל נדר ומצריכנא לי' לקנות מאומות טריחא לי' מלתא עכ"ל בש"ך סי' רכ"ז סק"ו כתב דל"ד נדר מישראל לא גזרינן אלא ה"ה בשאר אומה שלמה לא גזרינן שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד אבל לא מאומה שלמה כולה וע' בלקוטים שבסוף ספר חדושי הגרע"א ח"ב מ"ש בזה:
בא"ד וא"ת והא אפי' במודר הנאה מחברו בלבד תנן לקמן הריני עליך ח' המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי ה"ל למיתני ושניהם אסורין משום גזרה וי"ל דלאו קושיא הוא כו' ה"מ בהני לחוד דלא משמע להו לאינשי כו' עכ"ל בלחם משנה כתב ע"ז וז"ל וקשה לי על דבריו והרי דריסת הרגל שהיא פחותה שבהנאות דלא הוי הנאה אלא לר"א דאית לי' וויתור אסור ומ"מ אמרינן במתניתין בהריני עליך ח' דאם אחד הדיר על חברו דחברו אסור לכנוס והוא מותר וטפי טעו אינשי בהנאה פורתא כי האי מהנאה דהלואה דהוי הנאה טפי כו' וי"ל דאין וויתור אסור מה"ת אלא דרך חומרא ודי לנו שנאסור ויתור לו לבדו ולא שנאסור לחברו משום גזרה לו עכ"ל וצ"ל דמ"ש הר"ן מקודם ד"ה א"ר יוסי בר' חנינא בסוף הדבור דכל הני לא גריעי מוויתור ואסור לר"א דלא גריעי קאמר אבל באמת עדיפי מוויתור ולהכי אסרינן בהו גם לחברו משום גזרה או דשם לא כ"כ רק אליבא דריב"ח דמוקי כגון שנדרו הנאה זה מזה אבל לתירוצא דאביי כל אלו הנאות גמורות הן רק דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה להכי גזרינן בהו:
בפי' הרא"ש. ד"ה נותן לאחר משום מתנה כו' ודוקא באין לו מה יאכל התירו זה עכ"ל בס' ידות נדרים ביד יוסף ס"ק כ"ז כתב אבל צ"ע דמאי פריך הש"ס (בדף מ"ח.)}} מעשה לסתור הא שם במעשה דבית חורון הי' לו לאב מה לאכול ולכן אסור ולפי מ"ש שם הר"ן יש ליישב קצת אבל הרא"ש לא פירש כן וגם פשטות הדברים אינם מורים כן עכ"ל הנה התוס' בכתובות (דף ע':) ד"ה טפי לא עביד שליחותי' הוכיחו באמת כן מהך סוגי' דבית חורון הנ"ל דאין לומר בדוקא שאין לו מה יאכל התירו דהא גבי מעשה דבית חורון משמע דאי הוה יהיב לי' מתנה גמורה הוי שרי אבוה למיכל ודוקא במניח על הסלע ומפקירה דלא נכנס לרשות אחרת משיצא מיד המדיר דנראה כמו שהוא עדיין ברשות בעינן דאין לו מה יאכל וע' בתוס' הגרע"א על המשניות וע' בתוס' ב"ק שם כתבו כמסתפקים בזה דז"ל שם בד"ה בע"ח באים ונפרעים כו' ושמא דוקא באין לו מה יאכל שרי כדקתני גבי המודר הנאה מחברו וע' בקרבן נתנאל כאן ס"ק כ"א וע' בש"ע סי' רכ"א ס"ח שפסק ג"כ בדינא דרישא כשאמר לחנוני איש פלוני מודר ממני הנאה שהוא נותן לו כו' דשרי אפי' כשיש לו הרבה לאכול כמ"ש הט"ז שם ס"ק ל"ה. ובסעיף ט' גבי היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל דנותן לאחר משום מתנה והלה מותר בו כתב הש"ך שם ס"ק נ"ב דדוקא באין לו מה יאכל שרי והטעם לחלק ביניהם לא ביארו ומצאתי בשיטה מקובצת הטעם בזה דברישא אינו נהנה מדבר של המדיר גופה אלא משל החנוני ואף שאח"כ משלם המדיר להחנוני מ"מ כשנהנה אינו נהנה משל המדיר מה שאין כן בסיפא שמאותו הדבר בעצמו שהוא נותן להאחר. מאותו הדבר בעצמו נהנה המודר להכי בעינן דוקא שאין לו מה יאכל ומדברי הש"מ שם משמע דבגוף הדין אין לחלק ביניהם מצד אותו הסברא שבדרך רבותא נקיט בלשון לא זו אף זו עיי"ש:
ועל מה שאמרו במשנה ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ כתב הרב בעל מח"א הל' זכי' מהפקר וז"ל אע"ג דתקנו רבנן דכל שלשה ימים יכול לחזור בהן ולשיטת הרא"ש לקמן ע"ב}} דבכל הפקר דעלמא תקנו כן אפ"ה הלה נוטל ואוכל משום דהכא העמידו על ד"ת או משום דבמלתא דל"ש לא תקנו ובכמה דוכתי אמרינן דבמלתא דל"ש לא תקינו רבנן וקצת חדוש שלא זכר שר שהתוס' כאן התעוררו מזה בד"ה תניא בסה"ד וכתבו הטעם דעד ג' ימים יוכל לחזור בו והפקרו אינו הפקר והאוכל ממנו חייב במעשר משום דאיסור טבל ידוע לכל וזה ההפקר אינו מפורסם ויש לחוש שמא יאמרו העולם שהוא אוכל פירותיו שאינם מתוקנים אבל לאחר ג"י ידוע ההפקר אבל במתניתין המודר מותר מיד כשהפקירם דהתם כמו שאינו ידוע ההפקר כן אינו ידוע שהדיר חברו יעויי"ש: שם ד"ה מה מתנה כו' כדאמרינן בכריתות הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה הדרא למרה דברשות נותן הוא עד שתבוא ליד המקבל עכ"ל לכאורה קשה אמאי לא מפרש כפשוטו דכ"ז שלא בא ליד המקבל יכול הנותן לחזור בו וכן הוא בפי' הר"ן שאם אמר הריני נותן מתנה זו לפלוני יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ואמאי הוצרך הרא"ש לפרש. דהמקבל אינו רוצה בהמתנה ואמר אי אפשי בה וי"ל דלא ניחא לי' להרא"ש לפרש כן משום דקשיא לי' מאי מדמה הפקר למתנה אם המתנה לא הוי רק דברים בעלמא שאמר הריני נותן מתנה לפלוני ולא זיכה לו בקנין ע"י אחר מדינא יוכל לחזור בו ואין בו אלא משום מחוסרי אמנה (ב"מ דף מ"ט ובשו"ע ח"מ סי' ר"ד סעי' ז' וח') ואלו בהפקר כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים והובא בש"ע חו"מ סי' רע"ג סעי' ב' וז"ל ההפקר אע"פ שאינו
נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור בו וע' בסמ"ע שם ובס' מח"א הל' זכי' מהפקר סי' ח' וע' קצוה"ח שם חקר אם הפקר עושה קנין או לא לכן פי' הרא"ש דהגמ' מדמה הפקר למתנה אף למתנה בקנין הגם דהנותן אינו יכול לחזור בו מ"מ עדיין לא יצא מרשות הנותן לגמרי עד שיגיע ליד המקבל ולא מצד הנותן אלא מצד המקבל דאם המקבל יאמר אי אפשי בה הדרא למרה וברשות נותן היא עד שתגיע ליד המקבל וע' חולין (דף לט:) בפלוגתא דרשב"ג ורבנן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |