אילת השחר/נדרים/טו/ב
ר"ן ד"ה אכל. וזמנין דאע"ג דאכל בראשון מהלך בשני וכגון שאכל יום ראשון בשוגג כלומר שלא הי' זכור בשעה שאכל שאיסור ההליכה תלוי באכילתו ובכה"ג מהלך ביום שני. וכ"כ בדף כ"ה ע"ב, וכבר הקשו דבדף פ"ט ע"ב בהא דאסר על עצמו כל הנאות העולם אם ישא אשה לפני שילמוד הלכתא ואתא ר' אחא ושבשי', פירש הר"ן דהטעה אותו שיחשוב שאין נאסר ע"י הנישואין ואח"כ שרקי' בטינא שלא יהנה מן העולם, ולמה נאסר בהנאת העולם כיון דבזמן שנשא אשה לא ידע שהתנאי הזה יאסור אותו, ואין לחלק בין לא זכר כלל שתלוי האיסור בהתנאי ובין שזכר רק לא ידע שבזה יאסר. שו"ר במהרי"ט (סי' י"ט) שהקשה זה, ותירץ או דהטעהו שיאסר רק יום א', או שאמר לו שיוכל להתיר כי הוא חשב שאין לזה היתר, ועל תירוץ הראשון קשה דמה לי אם חשב דלגמרי אינו נאסר, או דחשב שיהי' אסור רק יום א', ותירוץ הב' ג"כ צ"ע דא"כ מה הטעהו הא זה נכון כי באמת יוכל להתירו.
בא"ד. סד"א כיון דבעידנא דאכיל לא עבר כי הלך נמי לא ליחול עליה בל יחל למפרע קמ"ל. אינו מבורר אם בכל איסור התלוי בתנאי ועבר על התנאי הי' סברא דלא יעבור אח"כ איסור למפרע, או דרק בבל יחל ס"ד דעובר רק אם אז ידוע שאסור.
תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו דשעבודי משעבדת לי'. וכ' הרשב"א דה"ה באומר לאשתו הנאת תשמישי עליך כופים אותו ומשמשה דשעבודי משעבד לה והרי זה כאוסר עליה מה שהוא שלה ומסתברא דלאו משום מצוה בלבד קאמר אלא משום דנשתעבדו זה לזה שע"י כך עמדו ונשאו כמבואר בדבריו דמחמת זה נשתעבדו. ולכאורה הא אין שייך ע"ז לעשות קניינים ושיעבודים, ואולי י"ל דבזה שכתוב ענין נישואין בתורה ולזה עיקר ענין נישואין, הרי דנתחדש ענין קנין שיעבוד כזה שכ"א משתעבד להשני, וה"ה בנישאת ע"י אביה קטנה או נערה יש בכח אביה לזכות עבורה השיעבוד של בעלה וגם לשעבד אותה אל בעלה. וצ"ל לפי"ז במה דקבעו חכמים למצות עונה שיעורים לת"ח ולפועל ולספן ולגמל, זה הכל גם לגבי השיעבודים שנשתעבד לה, ובמתנה ע"מ שלא יהי' עלי שאר כסות ועונה, דלרוב הראשונים לא מהני התנאי על עונה דזה אינו דבר שבממון, מ"מ זה רק מה שהתורה חייבתו מצד המצוה הוי מתנה עמש"כ בתורה, אבל מה שחידשה התורה שמשעבד עצמו ע"י הנישואין, ע"ז הא יכול לומר דאינו רוצה לשעבד עצמו, וכמש"כ התוס' כתובות (דף נ"ו) לענין שומרים, וכן היא תוכל להתנות שאינה רוצה להשתעבד לזה, ונפק"מ דיוכל אח"כ לאסור בקונם הנאת תשמישו עליה כיון דאינו משועבד לה דהא התנה שאינו משעבד עצמו אליה.
והנה הקשה הרשב"א דהא מצות לאו ליהנות ניתנו וכאן הא יש מצות עונה, ותירץ דזה מחמתה וכיון דמחמת דאוסר על עצמו פקע שיעבודו אין כאן מצוה, והיינו דיש להסתפק אם מחמת דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור אינו משועבד, או דבאמת משועבד אבל אינו יכול לקיים שיעבודו, דאם משועבד אבל אינו יכול לקיים שיעבודו תקשה הא סוף סוף יש מצוה, ובאמת בקרן אורה הקשה דסוף סוף איכא מצוה, וכנראה שנקט דיש שיעבוד אלא דאינו יכול לפרוע שיעבודו, אבל הרשב"א כנראה לומד דאין שיעבוד ע"ז שיש איסור וממילא אין כבר מצוה.
ולפי"ז צ"ע להרשב"א למה לא מהני ע"מ שאין לך עונה, דהא מה שנשתעבד מחמת עצמו הא שייך שיתנה דאינו רוצה להשתעבד, וכיון דאז אין כבר שיעבוד ומבואר ברשב"א דאם פקע השיעבוד אין גם מצוה, וא"כ למה לא יועיל תנאו.
שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. דאע"ג דמשועבדת לו ואינה יכולה להפקיע שיעבודה מ"מ כיון שבהכרח גם היא תיהנה ולה אסור ליהנות, לכן אין להכריחה שתעבור איסור, ויש לעיין מאיזה דין אין להכריחה אם בזה תעבור איסור, אם משום דאז עובר לפני עור או לא תאכילום, והנה אמרו גדול המחטיאו יותר מההורגו, ואיזה איסור הוא להחטיאו, והא לכן ענש הקב"ה את המדינים ואת המואבים לא ענש מחמת שתי פרידות שעתיד לצאת מהם כמבואר ברש"י פ' פנחס ופ' מטות, ואיזה איסור יש לבן נח להחטיא, עכ"פ משמע דגם הם אסורים להחטיא וכ"ש לישראל.
יש לעיין אם נשבע לא לתת איזה דבר לפלוני ואח"כ לוה ממנו כסף דודאי משתעבד גם הדבר הזה, דהא ע"י שנשבע לא נפקע זה ממנו ובודאי משתעבד הדבר להמלוה, וא"כ כשהמלוה יגבהו נמצא דהלוה יעבור איסור, א"כ נימא דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, אמנם לא דמי דבשבועה נמצא דלא יעבור אלא דנגרם שלא יוכל לקיים שבועתו, משא"כ כאן דאם תשמש עוברת בזה ממש.
שם. שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. יש לעיין אם זה מחמת איסור דאסור להאכיל למי שאסור לו הדבר לאכול, או משום דאין שיעבוד לאדם על דבר שיצטרך לעשות עבירה, ויהי' נפק"מ בעבד עברי הנמכר לעכו"ם אם הגוי יכריח את הישראל לעבוד בשבת, דאם אין שיעבוד על דבר שאסור לעשות, ע"כ כיון דהישראל הנמכר אסור לו לעבוד בשבת אז הגוי שמכריחו לעבוד הרי זה כלוקח סתם אדם ומכריחו לעבוד דיש בזה משום גזל, ובן נח מצווה על הגזל, אבל אי מצד דיני שיעבוד יש אלא דאסור להכריח לעבירה, הא בבן נח לא מצינו איסור כזה, נמצא דהגוי יוכל להכריחו לחלל שבת ואינו עובר כלום.
ר"ן ד"ה והא מן התורה משעבד לה. הקשה דהא קונמות מפקיע מידי שעבוד. יש לעיין קצת דבתוס' גיטין (דף מ' ע"ב) מבואר דזה רק בשיעבוד דיכול לסלקו בזוזי לכן חל ומפקיע מידי שיעבוד אבל היכא דלא מצי לסלקו בזוזי אין קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד, וא"כ כאן מאי קשה לי' דיפקיע הקונמות שיעבודו, ולא משמע שטעמו משום דיכול לגרשה ולהפקיע שיעבודה לכן הוי קשה לי' [וצריך לעיין בשלמי נדרים על המפרש ד"ה דאמר ר"כ אשה האומרת קונם], ולפי"מ שמשמע שם דכל הטעם הוא משום דאז למפרע הוא גובה, יש לומר דלא שייך הכא, ומ"מ הא לכאורה זה שיעבודה שמשועבדת לו לתשמישו ולא שייך בזה לומר מיחסרא גוביינא, אמנם יש לעיין בהא דאסור לבעול באונס כדאמרינן בסוף הפרק, אם זה מגרע גם בזכותו, או שזה איסור בעלמא דרמי עליה, אבל מצד השיעבוד גם באונס היא משועבדת, ואם נימא דזה מגרע שיעבודו, נמצא דרק מוטל עליה שהיא צריכה להסכים ולכן שייך שתפקיע שיעבודו, והוי כדבר שמחוסר גוביינא היינו דחסר הסכמתה אע"פ שהיא מחויבת להסכים.
בא"ד. מבואר דלכן לא הוי כאוסר דבר של חבירו על חבירו באוסר תשמישה עליו משום דיכול לאסור על עצמו וממילא פקע שיעבוד, ושוב הקשה כיון דהאי נדר אינו אלא מדרבנן איך חייל נדרא דרבנן לבטל מצות עונה ומצות פרי' ורבי' דהוי דאורייתא. והנה כבר לא הוקשה לו איך איסור דרבנן מפקיע שיעבודו דמשועבד לה מן התורה, משמע דכיון דיש איסור דרבנן אין כבר שיעבוד דאינו משועבד לעשות דבר שאסור לו לעשות, וא"כ מה קשה משום מצות עונה, דהא מצות עונה הוא רק מחמת שמחויב לה, וכיון דמחמת חיובו אליה אינו מחויב לעבור עבירה דרבנן ממילא אין חיוב עונה.
באומר הנאת תשמישך עלי וכו' שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. ובר"ן הקשה והא מצות לאו ליהנות ניתנו ותירץ דכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ה"מ לומר שאין קיום המצוה חשוב הנאה אבל מ"מ אי נהנה גופו בהדי דמקיים המצוה הנאה מקרי ומשו"ה אמרינן בפרק ראוהו ב"ד הנודר הנאה מן המעין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. אבל הרשב"א תירץ דכיון דמצוה זו אינה אלא מחמתה וכיון דפקע שעבודו מינה אין כבר מצוה המחייבתו, ועדיין קשיא לי' הא איכא מצות פו"ר דרמי עליה, ותירץ דאינו מחויב להקים זרע מזו האשה דאפשר לו מאשה אחרת, אלא שעדיין קשה לו לתירוץ זה דבאוסר תשמיש כל הנשים עליו וזרע אין לו לא חייל נדרא עליה דמצוה היא ומצות לאו ליהנות ניתנו יעויי"ש, וכבר תמהו האחרונים א' מה שמבואר בדבריו דמחמת מצות לאו ליהנות ניתנו מותר אפי' תשמיש המטה אע"ג דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה, וזה הא סותר למאי דאמרינן בר"ה (דף כ"ח) דהנודר מן המעין אסור בטבילת מצוה בימות החמה, הרי דהיכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה לא מהני הסברא דמצות לאו ליהנות ניתנו.
וכן הביא באבנ"מ (סי' כ"ח ס"ק ס') להקשות בשם שער המלך על מה דתירץ דלא מהני להתיר דלאו ליהנות ניתנו משום מצות פרי' ורבי' כיון דאינו מצווה דוקא באשה הזאת, דהא בנודר מחבירו דאמרינן בר"ה דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה לא אמרינן דישמע מאיש אחר, וע"כ דכיון דלא ליהנות ניתנו לא איכפת לן מה דאפשר באחר, א"כ ה"נ למה אסור, ובאבני מילואים (סי' כ"ח ס"ק ס') כתב לתרץ דהיכא דאין הנאת הגוף בהדי מצוה כמו בשופר אז מותר אע"ג דאפשר באחר, אבל היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אינו מותר רק כשאי אפשר באחר.
ולקמן (דף ל"ה ע"ב) מספקינן אי הני כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן ונפק"מ למודר הנאה דאי שלוחי דידן נינהו אסור, ולהרשב"א דגם הנאה צדדית שיש עם המצוה מותר מחמת דמצות לאו ליהנות ניתנו, א"כ אף אי שלוחי דידן נינהו, מ"מ יהי' מותר כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו והוא מקיים מצות הבאת הקרבן, ונצטרך לתרץ להרשב"א דמיירי דלא אסר עצמו הנאת כל הכהנים, לכן הנפק"מ אם הכהן הזה מותר להקריב עבורו הקרבן כיון דאפשר באחר, ויקשה גם התם להרשב"א דמ"ש מנודר מחבירו דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה אע"ג דאפשר באחר, ונצטרך ג"כ לתרץ תירוץ האבנ"מ.
אלא דעדיין אינו מוסבר, דממ"נ אם גם הנאה צדדית דינה כהנאת המצוה, מ"ש דבהנאת המצוה לא איכפת לן מה דאפשר ע"י אחר, משא"כ בהנאה המתלוה אל המצוה דמותר רק כשא"א לו באחרת.
ואפשר לומר בסברת הרשב"א, דדבר שזה מעצם המצוה דלא שייך קיום המצוה בלעדי זה, אז זה נחשב מהמצוה, ולכן כשמצווה במצות עונה, ומצות עונה לא יצוייר בלי הנאת הגוף האסור, אז גם ההנאת הגוף האסור הוא מהמצוה וגם ע"ז אמרינן דלאו ליהנות ניתנו ואין ההנאה הזאת אסורה, אבל הנודר מן המעין דהנאת הגוף של ימות החמה אינה שייכת כלל לגוף המצוה, דהא בימות הגשמים מתקיים המצוה בלי הנאת הגוף, וגם בימות החמה יצוייר טבילה במים שלא יהי' לו הנאת הגוף, נמצא דהנאה מהמים הצוננים אינה מגוף מצות טבילה וע"ז לא מהני מה דמצות לאו ליהנות ניתנו.
ובמצות פרי' ורבי' כשלא נאסר מכל הנשים אין הנאה האסורה מגוף המצוה, דהא אפשר באחרת, אז אין ע"ז הסברא דמצות לאו ליהנות ניתנו, אבל אין הכונה דהותר מחמת דא"א לקיים אחרת, דאז צריכים לבוא מדיני דחי' דהמצוה תדחה את האיסור, אלא דבכה"ג ההנאה הוא צורך המצוה, אז ההנאה הזאת נכללת בהמצות, וגם ע"ז אמרינן דלאו ליהנות ניתנו, ומ"מ לדברינו באם יאסור עצמו בכל הנשים חוץ מאשה א' והאשה ההיא אינה רוצה לינשא לו דנמצא דא"א רק בנשים שאסר אותם עליו, לא נימא כה"ג מצוות לאו ליהנות ניתנו, כיון דאין הנאת נשים האסורות לו מעצם המצוה, דהא מצד המצוה אפשר לקיים בלי הנאה האסורה ואין זה נכלל בהמצוה.
ולדברינו נמצא כמש"כ האבנ"מ דבתקיעת שופר דאין הנאה אחרת רק המצוה, וכיון דמצות לא ליהנות ניתנו ואין שום דבר האסור רק הנאת המצוה, והנאת המצוה מותרת, לא איכפת לן מה דאפשר לשמוע מאחר, כיון דאין הנאת המצוה אסורה, ורק בהנאת הגוף דבהדי המצוה דכדי שיהי' נחשב מגוף המצוה צריך שגם ההנאה ההיא תהי' מהמצוה, וזה רק בא"א להתקיים בלי זה דאז גם ההנאה היא מגוף המצוה.
ולפי"מ שהוספנו דאם המצוה אינה דוקא באופן דיעבור הנאה האסורה לו, אלא דאין לו אפשרות אחרת, כמו אם יש רק אשה א' המותרת לו והיא אינה רוצה להנשא לו, דמ"מ גם להרשב"א לא נימא כה"ג מצות לאו ליהנות ניתנו שיהי' מותר לו הנאה לא מגוף המצוה, א"ש מה דמקשים מהא דדף ל"ט א' דאסור לבקר החולה אפילו בעמידה כשאסור לו ליהנות מנכסי החולה משום דנהנה בדריסת הרגל, וכ"כ שם הרשב"א גופי', ולמה, הא הנאה צדדית בהדי המצוה מותר, וכאן הא א"א לקיים המצוה אלא ע"י דריסת הרגל, דזה אינו, דהמצוה דביקור חולים אינו תלוי דוקא במקום הזה שאסור עליו, ואף דכעת נהי' באופן זה, מ"מ אין ההנאה מגוף המצוה וכה"ג גם להרשב"א אסור.
ולכאורה סברא זאת דכל ששייך להמצוה שא"א להיות בלעדי זה הוי מגוף המצוה ואמרינן בזה מצות לאו ליהנות ניתנו, היא מוכרחת, דהנה איתא לקמן (דף ל"ה ע"ב) דמותר ללמד להמודר הנאה מדרש הלכות ואגדות, וכ' הר"ן משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, ובט"ז (יו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ג) העיר דהא תורה משמחת לב דלכן אסור ללמוד בת"ב וא"כ הא יש לו שמחה, והיינו דבשלמא בשאר המצות דיש לו שמחה היינו מקיום המצוה דלכן אין איסור לקיים מצוות בת"ב, אבל תורה הא סתם משמחת הלב לא מחמת הנאה מקיום המצוה, ותירץ דכיון דמחויב ללמד בחנם לכן שרי, ועדיין צריך טעם דמ"מ הא הוא נהנה שיש לו שמחה, וכן הקשה במשובב נתיבות (סי' ע"ב), וע"כ צ"ל דגם להר"ן ההנאה שקשורה ובלתי נפרדת מהמצוה הוי בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו, אלא דהר"ן אפשר שיחלק דגם מה דהתורה משמחת, דרצונו יתברך שמלבד המצוה ג"כ תשמח הלב לכן היא חלק מהמצוה, דהא משמע דתורה משמחת אינה מחמת שזה חכמה, דהא שאר חכמות לא נזכר שזה משמח, וע"כ זה ג"כ חלק מהמצוה, משא"כ הנאת הגוף דתשמיש שאינה חלק מהמצוה כלל, וכשעושה בלי מצוה ג"כ יש לו הנאה, והמצוה אינה צריכה את הנאת הגוף, דהי' מתקיים המצוה גם בלי ההנאה, אלא דזה א"א מחמת הטבע, ולכן הוי כהנאה אחרת דאסורה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |