אילת השחר/נדרים/טו/א
כי לא מזדהיר בתנאה אבל באיסורא מזדהר. היינו אע"ג דכל נודר נקרא רשע, וזה משום שמא יכשל ויעבור עליו כדאיתא לעיל דף ט', וא"כ כאן כשהתנה דאם יישן היום יהי' אסור לישן למחר, דנמצא דבזה שישן היום עושה נדר, א"כ נאסור עליו כדי שלא יהי' נדר, מ"מ מחמת איסור זה דלעשות נדר, לא החמירו עליו בזה שיהי' מחויב להצטער שלא לישן כדי שלא יחול הנדר, וצע"ק.
ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן לי' עד דעבר איסור בל יחל. בתוס' הוכיחו מכאן דהנודר מכל הפירות לא חל משום דא"א לקיימו, ולכאורה מאי מקשה משבועות אנדרים, דשבועה דזה איסור אגברא וכיון דאינו יכול לקיימו לכן לא חל ומכין אותו משום שבועת שוא וישן לאלתר, אבל בנדרים דהוא איסור אחפצא, והחפצא הא יכולה להתקיים, לכן יחול שפיר הקונם, אלא דעל הגמ' לא קשה כיון דגם בקונם עיני בשינה אין יכולים העיניים לקיים האיסור הזה דזה דבר שא"א, אבל בקונם פירות העולם דבהפירות שפיר יכול להתקיים הדין דיהיו אסורין עליו, א"כ למה לא יחול הנדר עליהם, וע"כ משום דבאמת גם איסור חפצא הא בעיקר זה איסור אגברא, ומה דאמרינן דחל גבי לבטל מצוה הוא משום דדרשינן לה' כמבואר לקמן (ט"ז ב'), אלא אמרינן דבנדר מסתבר למידרש לה' דחל אפילו לבטל מצוה כיון דאוסר חפצא משא"כ שבועה, אבל בלי פסוק גם נדר לא הי' חל דמ"מ הא עיקר דינו לאסור אגברא, וא"כ לגבי דבר שא"א לקיימו דזה ידעינן מסברא ולא מדרשא, שפיר אמרינן דגם נדר לא חל, כיון דבזה לא יוכל הגברא לקיים את הנדר.
שם. ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן לי' וכו' מלקין אותו וישן לאלתר. ובמחנ"א (הל' נדרים סי' כ"ט) כתב להקשות על הסמ"ג והמרדכי דס"ל דתולה נדרו בתנאי חל אפי' על דבר שא"א לקיימו א"כ נוקי כה"ג דתלה בתנאי, והנה בר"ן כתב דבתולה בתנאי כגון אם תלכי למקום פלוני צריך שתזכור בשעה שהולכת שבזה חל הנדר [ועי' לקמן בע"ב בר"ן ד"ה ואכל, דהבאנו מקשין מלקמן דף פ"ט ע"ב בההוא דנדר דיאסר עליו כל הנאות העולם אם ישא אשה לפני שילמוד כל התורה, ורב אחא שבשי' שיטעה דאין נאסר בזה שישא אשה כמבואר שם בר"ן, והא כיון דאז חשב דאינו תלוי בזה האיסור א"כ לא יחול באמת האיסור]. עכ"פ להר"ן נמצא דההליכה שיודעים שבזה חל האיסור הוא דנאסר, וא"כ יש לעיין דכמו דא"א לעשות נדר שא"א לקיימו, למה יועיל עשיית ההליכה שזהו תנאי ועי"ז יחול דבר שא"א לקיימו, ובשלמא אם יחלקו על הר"ן ויסברו שאם רק תלך אפילו בלי שתזכור שבזה תלוי ליאסר בהנאות ג"כ תיאסר, נמצא דשעת הנדר יכול לחול כיון דבידה לא לילך, ובשעת ההליכה כיון שאז אין היא בכונתה גורמת האיסור, לכן חל שפיר איסור דבר שא"א לקיים, אבל אם יסברו כהר"ן צ"ע.
שבועה שלא אישן ג' ימים וכו'. היינו משום דשבועה שא"א לקיים לא חל. והנה חזינן דאע"ג דמה דלא יקיים הוא מחמת אונס ואינו עובר אז על השבועה, מ"מ צריך שיוכל לקיים את השבועה, וזה לא נקרא קיום השבועה, אע"פ שמה שלא יקיים הוא באונס.
והנה לר"ל דס"ל בירושלמי דאונס כמאן דעביד כמובא בקצוה"ח (סי' כ"א), אם כן כשנשבע שלא יישן ג' ימים יחול הנדר, ואע"פ שיישן כשיהי' אנוס מ"מ הא מקרי דיקויים השבועה, מ"מ מסתבר דגם ר"ל מודה דצריך שתוכל להתקיים ממש השבועה. ויש לעיין אם א' נדר שלא יאכל דבר זה אלף שנה, והיות שודאי לא יחי' כ"כ שנים נמצא דא"א לקיימו, ואע"ג דלא יעבור אז, מ"מ הא גם כשיישן בתוך ג' לא יעבור ומ"מ מקרי א"א לקיימו, וה"נ באופן זה או דהיכא דנתקיים בשב ואל תעשה מקרי קיום התנאי, ועיין בגיטין (דף ע"ו ע"ב) בהתנה אם לא יבוא עד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש דמשמע מתוס' דכבר מקרי נתקיים התנאי כיון דלא יבוא, ולהרמב"ם כתבו דצריך קיום התנאי בפועל, אמנם אחרי שעבר י"ב חודש גם להרמב"ם מקרי שנתקיים התנאי בפועל.
וצ"ע לפי"מ שכתב הגר"ח ז"ל (בסטנציל ריש כתובות) ליישב דלא תקשה על האגודה דס"ל דאונס ביום האחרון לא מקרי אונס, מהא דאם לא באתי ל' יום, דכל הל' יום מהוים קיום התנאי, וכיון דנאנס אין בזה קיום התנאי, ואיך יש בזה שעבר י"ב חודש קיום התנאי כיון דנאנס, אמנם אפשר לומר בגט דעל אונס כזה לא איכפת לו, דניחא לו דלא תפול קמי יבם, ולכן אין זה מקרי אונס כלל, וצ"ע דהא כתבו התוס' בכתובות (דף ב' ע"ב) דבאכלו ארי אינו גט דלא אסיק אדעתי' על אכילת ארי, ואם אין דינו כאונס מאי איכפת לן וצע"ק.
שם. שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר. וה"נ בקונם לא חל. ובר"ן שבועות (דף כ"ה) הביא מה שפסק הרמב"ם (בפ"א מהל' שבועות) דגם באומר שלא אוכל ז' ימים הוי שבועת שוא, והשיג עליו דהא יכול שלא לאכול ואם יסתכן תידחה שבועתו מפני פיקו"נ, מ"מ לא יאכל עד שיעור שיוכל לעמוד עליה, וכתב מטעם אחר דהוי נשבע לבטל את המצוה דמצווה שלא ימית עצמו, וזה נלמד מקרא מפורש ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, א"נ מהשמר לך ושמור נפשך מאד בפ' שבועת העדות (דף ל"ו), הלכך מלקין אותו ואוכל לאלתר.
ולכאורה יש לעיין דהא לדברי הר"ן דזה רק משום נשבע לבטל את המצוה, הא הדין הוא דאם נשבע וכולל דברים המותרים והאסורים חלה השבועה, א"כ כשנשבע שלא יאכל ז' ימים, הא יש ימים שחל עליהם השבועה ממילא יחול גם על יום הז' בכולל, משא"כ להרמב"ם דדבר שא"א לקיימו לא חל אפילו ע"י כולל.
אלא דלא שייך כולל אלא כגון שלא אוכל מצה, דמה שיאכל ביום חול אינו נשבע לבטל את המצוה רק בליל פסח, אבל כאן הא כל יום מהימים הוא חלק מהביטול מצוה, דהא אם הי' אוכל ביום א' מהם לא ימות, ומי יימר לן דיום השביעי הוא זה שמסכן אותו דילמא יום הראשון הוא שסיכן אותו, כיון דרק ע"י הצטרפות של כל הזמן הוא דמבטל המצוה הוי על כל חלק מבטל מצוה ולא חל כלל, אלא דלהר"ן אם ישבע שלא יאכל מאכל פלוני וגם לא יאכל ז' ימים יחול בכולל, דכמו שחל על מאכל ההוא יחול בכולל על כל דבר ז' ימים.
ר"ן ד"ה הלכה אסורה בהנאתו ולוקה. מבואר דלהר"ן הלא יחל קאי על מי שאסרוהו עליו הנדר. וצע"ק דדרשינן דחכם יכול להתיר את הנדר מדכתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו והיינו חכם, ובשלמא אי קאי לא יחל על מי שעשה הנדר ילפינן שפיר דרק אחר יכול להתיר, אבל אי לא יחל לא קאי אנודר, א"כ המדיר חבירו ליהנות למה לא יוכל המדיר להתיר כיון דעליו לא קאי קרא דלא יחל, ולהרמב"ם ג"כ צ"ע דהמודר יוכל להתיר כיון דעליו לא קאי לא יחל דברו [שו"ר בקהלות יעקב סי' י"ג דלהר"ן קאי גם על הנודר וגם על המודר דאינו יכול להתיר, ולהרמב"ם קאי רק על הנודר].
והנה הר"ן הביא ממס' נדה (דף מ"ו) דמבואר דבהקדיש אז אם יאכלו יעברו בל יחל, ומ"מ פשוט דכל חכם יכול להתיר ולא הנודר, הרי ע"כ דלגבי זה אזלינן דהנודר הוא שאינו יכול להחל דיבורו, ושאר כל האנשים יכולים להתיר אע"ג דאיסור דלא יחל קאי על כל א' וא', וצריך טעם איך מתחלק דרשת הלא יחל דקאי על כל אדם שאסורין ע"י הנדר, והדרשה דאחרים מתירין היינו אלה שנאסרו, אם הוא חכם יכול להתיר ולא מקרי דמתיר נדר עצמו.
בא"ד. הר"ן הקשה על הרמב"ם דס"ל דבמדיר חבירו המדיר שההנה את המודר עובר בלא יחל דברו דא"כ למה אמרינן לקמן (דף ל"ה) דהמדיר אינו מועל דאינה אסורה עליו, ובמחנ"א (הל' נדרים סי' ל"ה, הביאו בשלמי נדרים) כתב דאע"ג דהמדיר עובר מ"מ כיון דאין הדבר אסור עליו לא מצינו בזה שימעול. והנה לקמן (דף ט"ז ע"ב) כתב הר"ן בשם התוס' דגם בקונם צרור לזרוק אסור אע"ג דאין לו הנאה וקרבן אינו אסור אלא בהנאה. וע"כ צ"ל כן להרמב"ם כיון דאין הנאה להמדיר מ"מ אינו אסור להמדיר ליהנות, ואיך יעבור בלא יחל, וע"כ דשייך להיות אסור אפילו במידי דאין לו הנאה, אלא דיש לדחות דהאיסור הוא להמדיר לעשות הנאה להמודר אע"ג דהמדיר אינו נהנה. והנה הסתפקו אם כה"ג ימעל בזה שיזרוק, ואם נימא דס"ל להר"ן דשייך מעילה ע"י זריקת צרור אע"פ שאינו נהנה, א"כ שפיר מקשה על הרמב"ם דלמה לא ימעול הנותן, כיון דאסור להנותן פעולה הזאת ליתן להמודר ולמה לא ימעול, אבל אי הוי ס"ל דענין מעילה הוא רק כשנהנה, א"כ מאי מקשה, דהא אע"ג דאסור ליתן להמודר, מ"מ הא אפי' אם נהנה בנתינה, אין האיסור אצלו מה דהוא נהנה אלא דמיחל דיבורו, וע"ז הא אין מעילה, משמע דלהר"ן כל שעובר על הנדר יש מעילה, אלא דא"א לומר כן דהא צריך שו"פ, ואם האיסור בלי הנאה איך יצוייר מעילה כיון דאינו שו"פ, וע"כ צ"ל דהוי ס"ל להר"ן דכיון דלהרמב"ם יש איסור להמדיר על הנאת המודר שייך מעילה, דמעילה היינו על עבירה של הנאה או מעשה הוצאה ולא רק אם הוא עצמו נהנה.
תוד"ה ואחרים. הקשו מה ענין זה למנהג. ולכאורה הא ודאי שייך נדר שאסור רק מדרבנן כדמצינו כמה נדרים שאסור מדרבנן, וכל קושית הגמ' היתה רק אם שייך לשון בל יחל, וע"ז מביא ראי' דשייך, ומאי קשיא להו להתוס', ועי' ברש"ש דכתב דהא דבמקום שנהגו איסור אסור ילפינן אסמכתא משום לא יחל דברו משום דדברו מפרשינן הנהגתו, ולפי"ז הוקשה להתוס' דלא מצינו אלא לשון לא יחל על הנהגתו, אבל לא מצינו על איסור נדר דרבנן לשון לא יחל, ותירצו דג"ז כמבטל הנהגתו דמי.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |