אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/טו

יום רביעי ט"ו חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף טו

שבועה שלא אוכל שלושים יום

ספק הר"ן באומר שבועה שלא אטעום שלושים יום

הגמרא במסכת שבועות (כה.) מביאה את הוראתו של רבי יוחנן: שבועה שלא אישן שלשה ימים - מלקין אותו וישן לאלתר. ופירש רש"י (ד"ה שבועה): מלקין אותו משום שבועת שוא, דדבר שאי אפשר הוא, ומשנשבע יצתה לשקר. ובמסכת סוכה (נג. ד"ה מלקין) ביאר גם כן בדרך זו והוסיף עוד דהוי כנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב, שאף זה נשבע על דבר שאי אפשר.

גם בגמרא בנדרים (טו.) מובאים דברי של רבי יוחנן, ופירש הר"ן: מלקין אותו, משום שבועת שוא. וישן לאלתר, אם ירצה, שאין שבועה חלה לאסרו כלל.

ובשבועות (כה.) הסתפק הר"ן [ונביא את דבריו כלשונם לצורך המשך הדברים, כפי שיתבאר]: מיבעיא לי, האומר 'שבועה שלא אטעום כלום חודש ימים' מהו דינו, האם נדמהו ל'שבועה שלא אישן שלשה ימים', ונימא שיאכל לאלתר, שזה גם כן אי אפשר לו לעמוד בשבועתו. או לא, אלא יעמוד בשבועתו עד שיסתכן ואחר יאכל. ומכריע הר"ן: ונראה לי דלא דמי ל'שלא אישן לשלשה ימים', דהתם היינו טעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר, דבעל כרחו ישן בתוך שלשה, והלכך לא חיילא שבועה עליה כלל. אבל זה, יכול לעמוד בשבועתו. מאי אמרת שימות, לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות, ומכל מקום לא יאכל אלא שיעור שיהא יכול לעמוד עליו, ע"כ לשונו של הר"ן, ובהמשך הדברים נעמוד ונבאר את סברת יישובו, ואת כל חלקי דבריו, אמנם זאת מבואר עכ"פ מדברי הר"ן שיש לחלק בין האומר 'שבועה שלא אישן שלשה ימים', לאומר 'שבועה שלא אטעום כלום חודש ימים', ובעוד שהאומר שבועה שלא אישן שלשה ימים שבועתו שבועת שוא ולוקה לאלתר ואין שבועתו חלה - כיון שאינו יכול להימנע משינה ועל כרחו ירדם, הרי שהאומר שבועה שלא אטעום כלום חודש ימים, חלה שבועתו והוא אסור באכילה אלא כדי פיקוח נפשא, ואינו לוקה משום שבועת שוא.

דעת הרמב"ם שדין שלא אוכל שווה לשלא אישן וחילוק הר"ן

לעומת זאת, מביא הר"ן את דברי הרמב"ם (שבועות פ"א ה"ז) שכתב ש'שבועת שוא' נחלקת לארבע מחלקות, ובביאור המחלקה הרביעית כתב הרמב"ם: "שנשבע על דבר שאין כח בו לעשותו, כיצד, כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים - לילה ויום - רצופין, או שלא יטעום כלום שבעת ימים רצופין, וכן כל כיוצא בזה. כל הנשבע שבועת שוא... עובר בלא תעשה שנאמר "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא", ואם היה מזיד - לוקה...". הרי מפורש בדברי הרמב"ם שהשווה דין נשבע שלא יטעום שבעת ימים, לנשבע שלא ישן שלשה ימים. והר"ן משיג על דעת הרמב"ם ומסיים: וזה מן התימה, שאין לדמותם כמו שכתבתי.

ואמנם הר"ן מעיר שאף שלדעתו אין לדמות דין נשבע שלא יטעום לנשבע שלא ישן, הרי שאף הוא מסכים לעיקר דינו של הרמב"ם שהנשבע שלא יאכל שבעת ימים - אין שבועתו חלה, אלא שבועת שוא היא, ולוקה. ואמנם אין טעם הדין כסברת הרמב"ם, אלא מטעם אחר. וזאת משום שמי שאינו אוכל שבעת ימים, על כרחך מת, נמצא שהנשבע שלא לאכול שבעת ימים הרי הוא כנשבע להמית את עצמו - ושבועה זו נכנסת בכלל המחלקה השלישית שמנה הרמב"ם "שנשבע לבטל את המצוה" - כיון שהוא נשבע לעבור על דברי תורה, שמקרא מלא דיבר הכתוב (בראשית ט ה) "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", ועוד נאמר (דברים ד ט) "השמר לך ושמור נפשך מאד" - וכיון שנשבע לעבור על דברי תורה, לא חלה שבועתו, ומלקין אותו ואוכל לאלתר.

פסקו של הרמב"ם נשנה שוב בספרו (שבועות פ"ה ה"כ): נשבע שלא יישן שלשה ימים או שלא יאכל כלום שבעת ימים וכיוצא בזה שהיא שבועת שוא, אין אומרים יעור זה עד שיצטער ויצום עד שיצטער ולא יהיה בו כח לסבול, ואחר כך יאכל או יישן, אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא, ויישן ויאכל בכל עת שירצה.

הכסף משנה על אתר מיישב את דעת הרמב"ם ופותר את תמיהת הר"ן על דימויו של הרמב"ם בין נשבע שלא יישן לנשבע שלא יאכל: ולי נראה, שדעת רבינו שאע"פ שהוא יכול להעמיד עצמו מלאכול עד קרוב שיסתכן, מכל מקום כשאוכל אז הרי עבר על שבועתו, ונמצא שנשבע על דבר שאי אפשר לו לקיימו, והוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו, עכ"ד. ויש להבין במה נחלקו הר"ן והרמב"ם, וכיצד יישב הכסף משנה את קושיית הר"ן.

ביאור הגליון מהרש"א שנחלקו בשאינו יכול לקיים דברו מחמת הדין ולא מחמת המציאות

והנה בשו"ע (יו"ד סימן רלו ס"ד) כתב: נשבע... על דבר שאי אפשר לעשותו, כגון שלא אישן שלשה ימים, או שנשבע שלא יאכל שבעה ימים... הוי שבועת שוא, ומלקין אותו וישן לאלתר ואוכל לאלתר.

ובגליון מהרש"א הביא שסברת דין זה תלויה במחלוקת הרמב"ם והר"ן, שלדעת הרמב"ם הרי הוא כמי שנשבע שלא יישן שלשה ימים, ולדעת הר"ן טעם הדין לפי שנשבע לבטל את המצוה, כיון שהוא מוזהר שלא להמית את עצמו. ובביאור סברת הר"ן כתב: שאני הכי דאפשר לו דלא יאכל וימות, וראוי שלא לאכול עד יסתכן ותדחה שבועתו, ע"כ. דהיינו שדוקא בנשבע שלא אישן ג' ימים, אין הדבר תלוי בו ובעל כרחו יישן, ולכן הוי שבועת שוא, משא"כ בנשבע שלא אוכל ז' ימים, הרי הדבר תלוי בו ויכול שלא לאכול עד שימות, ולכן חלה שבועותו ולא יאכל עד שיסתכן ותדחה שבועתו.

וכתב האפיקי ים (ח"א סימן כח אות ג) שלפי ביאורו צריך לומר בדעת הרמב"ם שאף שמצד המציאות בידו לקיים את שבועתו ולא לאכול עד שימות, אך כיון שעל כרחך שיסתכן ויבוא עד שערי מות, ואז מצד הדין יהיה מחוייב לאכול מפני פיקוח נפש ובזה יעבור על שבועתו, לכן כבר עתה חשובה שבועתו כדבר שאי אפשר לקיימו - כיון שאף שמצד המציאות יכול לקיימו, אך מצד הדין אינו יכול לקיימו, וקביעת הדבר כ'דבר שאי אפשר לקיימו' היא אף מצד ההלכה ולא רק מצד המציאות. משא"כ הר"ן סובר שרק דבר שבמציאות אי אפשר לעשותו, הוא נכלל בכלל 'דבר שאי אפשר לקיימו'.

ולפי זה מעיר האפיקי ים בביאור דברי הר"ן, שכתב וז"ל: אבל זה, יכול לעמוד בשבועתו. מאי אמרת שימות, לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות, ומכל מקום לא יאכל אלא שיעור שיהא יכול לעמוד עליו. ולכאורה די היה לו בתחילת דבריו שנשבע שלא לאכול שאני כיון שיכול לעמוד בשבועתו עד שימות, ומה הוסיף הר"ן 'מאי אמרת שימות', הלא זה גופא מה שיישב הר"ן שכיון שיכול למות לכן חשובה השבועה 'דבר שיכול לקיימו'.

וביאר האפיקי ים שאכן כוונת האפיקי ים רק לבאר הדין, מה שייך לומר ששבועתו חלה, כיצד אפשר לחייבו בשבועתו אם על ידי כך יבוא לידי סכנה, ועל זה הוסיף הר"ן שאה"נ כשיבוא לידי סכנה בודאי יהיה מותר לו לאכול, אלא שמכל מקום יש נפקא מינה במה שחלה שבועתו - שיכול לאכול רק כדי קיומו אבל עדיין מחוייב שלא לאכול יתר על כן [וגם לא ילקה משום שבועת שוא].

הכרחי האפיקי ים בדעת הרמב"ם ש'אי אפשר לקיימו' נגזר מהמציאות בלבד

אמנם תמה האפיקי ים על מהלך זה, וזאת מסברא ומהלכה. מסברא - שכן הסברא הפשוטה מחייבת שמה שעל פי דין אינו יכול לקיים שבועתו, אין די בכך כדי להגדיר הדבר כ'אי אפשר לקיימו', ודעת הר"ן בזה מובנת יותר מדעת הרמב"ם. ומהלכה - שכן מדברי הרמב"ם עצמו מוכח שמה שאינו יכול לעשות איזה דבר מחמת דין אינו מגדירו כ'דבר שאי אפשר לקיימו'. וזאת ממה שכתב הרמב"ם (שבועות פ"ה ה"ח) וכ"ה בטור (יו"ד סימן רלח) ושו"ע (ס"ד) שהנשבע לאכול פחות מכזית נבילה וטריפה חלה שבועתו. וכתב הש"ך (יו"ד סימן רלט סק"כ) שאף שחלה שבועתו מכל מקום ודאי שלא נאמר לו לעבור על איסור חצי שיעור, או אפילו על איסור דרבנן, כדי שיקיים את שבועתו, אלא יכפוהו להשאל על שבועתו. וכ"כ המשנה למלך (מלוה ולוה פ"ד) שודאי אין אומרים לאדם לעבור אפילו על איסור דרבנן בידיים כדי לקיים שבועתו. ונמצא אם כן שהנשבע לאכול פחות מכזית נבילה, מן הדין אינו יכול לקיים את שבועתו, ואעפ"כ כתב הרמב"ם ששבועתו חלה - הרי מוכח מכאן שאף לדעת הרמב"ם אין לקבוע שבועה כ'אי אפשר לקיימה' רק מכח המציאות ולא מכח הדין. וא"כ חזרה קושיית הר"ן למקומה, מה מדמה הרמב"ם שינה לאכילה, הלא במציאות אינו יכול שלא לישן ג' ימים אך יכול שלא לאכול ז' ימים.

הראשונים נחלקו כשעובר על שבועתו מכח פיקוח נפש אם עדיין נחשב כדבר שאפשר לקיימו

כדי לבאר את מחלוקת הר"ן והרמב"ם באופן אחר, באופן שיסורו כל הקושיות הנזכרות, מקדים האפיקי ים ונוטה מסברת הגליון מהרש"א הנזכר בביאור דעת הר"ן, שהאומר שבועה שלא אוכל ז' ימים יכול לקיים את שבועתו כיון שיכול שלא לאכול ולמות, וכיון שבמציאות יכול לקיים את השבועה לכן אי אפשר לקבוע את שבועתו כ'דבר שאי אפשר לקיימו'. מסברא זו נוטה האפיקי ים, כי אדרבה אם אכן לא יאכל וימות הרי שוב לא קיים את שבועתו, שכן לא שייך 'קיום השבועה' אלא באופן שהנשבע חי ומקיים שבועתו, אבל באופן שקיום השבועה על כרחך יביא למותו של הנשבע קודם גמר זמן השבועה - זה אינו נחשב 'קיום השבועה'.

ומעתה יש לומר שזה גופא כוונת הר"ן, כשאמר "אבל זה, יכול לעמוד בשבועתו. מאי אמרת שימות, לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות, ומכל מקום לא יאכל אלא שיעור שיהא יכול לעמוד עליו", דהיינו שאחר שביאר הר"ן שהנשבע שלא לאכול ז' ימים יכול לעמוד בשבועתו, תמה הר"ן 'מאי אמרת שימות' דהיינו וכיון שימות הרי ע"כ שאינו יכול לקיים שבועתו, וכמו שנתבאר שקיום השבועה אינו שייך אלא כשהנשבע חי ומקיים שבועתו. ועל זה משיב הר"ן ומבאר ש"לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות" - דהיינו שלעולם יש להגדיר את שבועתו כ'דבר שיכול לקיימו' שהרי יכול שלא לעבור על שבועתו ולא לאכול ז' ימים, ומה שעל כרחו יאכל כשיסתכן, אין זה נחשב לעבור על השבועה כיון שבאותה שעה יהיה מותר לו לאכול מן הדין משום פיקוח נפש.

ועל פי זה יבואר היטב סברת הכסף משנה בדעת הרמב"ם, "שאע"פ שהוא יכול להעמיד עצמו מלאכול עד קרוב שיסתכן, מכל מקום כשאוכל אז הרי עבר על שבועתו, ונמצא שנשבע על דבר שאי אפשר לו לקיימו, והוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו" - דהיינו שהכס"מ מבאר שהרמב"ם חולק בסברא זו על הר"ן וסובר שמה שיהיה מותר לנשבע לאכול משום פיקוח נפש, עדיין נחשב הדבר שעובר על שבועתו, אלא שעובר על שבועתו בהיתר, אך סוף סוף אי אפשר להגדיר את שבועתו כ'דבר שיכול לקיימו' שהרי אינו יכול שלא לאכול ז' ימים כשבועתו.