אילת השחר/נדרים/ו/ב
יש יד לקידושין. וכתב הר"ן לקמן (דף ז') דספק לחומרא, ובשלמי נדרים הביא בשם ס' הפלאת נדרים דהק' דכיון דנתן לאשה א' שתי פרוטות ואמר לה את מקודשת ולהשני' אמר ואת, א"כ כיון דהוי ספק אם יש יד לקידושין נמצא דזאת שקיבלה השתי פרוטות לא תצטרך לתת להשני' הפרוטה השני', דהא יתכן דאת חזאי קאמר ונמצא דלא קיבלה השני' כסף ואין במה שתתקדש, ולפי"ז צריך להיות דודאי אינה מקודשת.
והנה הגרעק"א (בשו"ת תנינא סי' נ"ה) הקשה על כל ספק קידושין היכא שהקידושין הי' בכסף למה הוי ספק דהא המקדש יוכל לתבוע בחזרה את כספו וא"כ לא קיבלה כסף, ותירץ דהוי תפיסה ברשות דהא נתן לה מדעתו הכסף לכן הכסף ישאר אצלה ושייך שיהי' ספק קידושין. אבל כאן זה לא יתרץ כיון דיש דין ודברים בין האשה שקיבלה הכסף ובין האשה השני', ומהאשה הראשונה הא לא הי' נתינה ברשות להשני', והאשה השני' לא יכולה להוציא מזו שקיבלה, וא"כ איך יהי' כלל קידושין.
והנה לכאורה קשה לא רק על מה דפסק דאחרי דלא נפשטה הבעיא לכן תהי' מקודשת מספק, אלא עצם הבעיא אם יש יד לקידושין צ"ע לפי מש"כ המאירי דבמכירה אין דין יד, א"כ מסתמא גם במתנה כן, נמצא דלגבי זכיית הכסף לא תזכה השני', א"כ אפי' אם יש יד לקידושין, הא קודם צריך שיהי' זיכוי הכסף אליה, וזה הא לא הי' כיון דאין יד במכירה ומתנה. וצ"ל דאם יש יד לקידושין קנתה אע"ג דלמתנה גרידא אין דין יד, כיון דכ"א יודע דבדיבור לבד לא מקדשין בלי נתינת כסף, הרי בהכרח כיון דמהני יד לקידושין ע"כ רוצה ליתן לה הפרוטה השני'. ובפרט דגם להראשונה אין דיבור ממש שנותן לה הפרוטה השני', וכשיש ספק למי נתן, אז אם יש יד לקידושין גם הכסף יהי' נגרר שנותן להשני'.
והנה בזה מתורץ מה דהסתפקו בגמ' אי יועיל יד, אבל עדיין צ"ע מה דאחרי דלא נפשטה הבעיא אמרינן ספק לחומרא וצריך גט, ולמה, כיון דלא תזכה השני' בהכסף א"כ תהי' ודאי לא מקודשת.
[והנה הא דצריך לדין יד בקידושין נתקשו הא אין דין דיבור דוקא, דהא בעסוקין באותו ענין ונתן לה כסף קידושין מהני אפילו בלי דיבור. ויש לבאר דענין דיבור שנתחדש הוא דמהני בכל הדברים אע"ג דיתכן דאומר ואין כן בלבו, מ"מ הוי דברים שבלב שזה הוא דין מיוחד דבכל דיני התורה צריך להתחשב עם הדיבור, ויש גם דמהני בלי דיבור היכא דיש אומדנא, אבל אז צריך להיות אומדנא ודאית דלזה מתכוין, ובמקדש האשה ואומר לה הרי את מקודשת, ולחברתה ואת, יש צד רחוק לומר דאין מכוין לקידושין, אז אם באנו מחמת אומדנא זה לא יועיל, אבל אם יש לזה דין דיבור, לא איכפת לן אם יש צד רחוק להתפרש שאינו מתכוין לקידושין, וע"ע ביתר ביאור בהרחבת הדברים בקהלו"י קידושין סי' ו' בענין יד לקידושין].
ולפי"ז יש לבאר דלהסוברין דתפיסה לא מהני לאחר שנולד הספק רק בתפיסה ברשות, יש לומר דכאן הא אינו ודאי שנתן הפרוטה השני' שיהי' שייך להראשונה, וא"כ כשיהי' דין תורה בין המקדש והאשה הראשונה הוא יוציא ממנה, דהיא תופסת לאחר שנולד הספק, דהא לא התפיס לה ברשות, כיון דזה גופא ספק אם בכלל נתן לה הכסף לעצמה, וכה"ג הוא יוציא ממנה, ובפרט דאפי' לא מהני יד, מ"מ הרי יותר משמע דואת מקודשת קאמר, נמצא שלא התפיס לה ברשות, משא"כ לגבי השני' דאפי' לא מהני יד לקידושין משום דחסר בדין לשון קידושין, מ"מ הא אנו מבינים שנותן להשניה, והבעיא היא רק אם התחדש דין יד שיועיל אע"פ שאנו מבינים שדעתו לקדש השני' ומשום דחסר בלשון, ולגבי דין תפיסה ברשות דלא מצינו דצריך בזה דין לשון, בודאי התפיסה היא להשני', דהראשונה היא שליחה של השני' להחזיק בשבילה הכסף, וא"כ אם לא סגי שתקנה השניה הכסף, מ"מ להשני' יש דין תופסת ברשות, וע"ז לא צריך דין לשון כלל רק דיש דין יד בודאי דהיא תהי' המוחזקת, וכה"ג ישאר אצלה הפרוטה השני' מספק, וכיון דהיא באה מכח זה שנתן לה הכסף דינה וכחה שישאר אצלה, לכן להשני' ספק קידושין שמא מהני יד והוי גם דין דיבור לקידושין.
ועדיין יקשה לשיטת הרמב"ם דפוסק דתפיסה לאחר שנולד הספק מהני, א"כ אם יבואו לדין המקדש והאשה הראשונה, אז לא יוכל להוציא ממנה, כיון דהוי ספק והיא תופסת, וא"כ אין נתינת כסף להשני', וצריך להיות דודאי לא תהי' מקודשת השניה.
אמנם על הרמב"ם לא קשה כלל, דהא הוא מפרש (בפ"ד מאישות הל' ב') דבעית הגמ' שנתן לרחל שתי פרוטות ואמר שמקדש ללאה והוסיף ואת הכונה על רחל שבידה כסף, וכיון שכן הרי רחל שהיא ספק מקודשת אוחזת הכסף והיא מוחזקת, וכיון דמספק לא יוציא ממנה הבעל, לשיטת הרמב"ם דתפיסה לאחר שנולד הספק מהני, לכן שייך שפיר שתהי' ספק מקודשת.
יש יד לקידושין. הרא"ש פירש דצד הספק דיועיל יד הוא מחמת דבקידושין אסר לה אכו"ע כהקדש לכן מהני בהו יד כנדרים, או דלמא קידושין ונדרים תרי מילי נינהו דהא לא הוי ילפינן נזירות מיני' לולא ההיקש, וכן הוא גם בתוס'.
ובקרן אורה כתב דלפי"ז כל הספק הוא רק באמר לה הרי את מקודשת, ולא בהרי את מאורסת וכל אינך לישני, אבל אפשר כיון דלא חילקו בזה, משמע דאם יש יד לקידושין יועיל גם בלשון מאורסת כיון דענין קידושין הוא דבר האוסר אותה כהקדש.
ואע"ג דבקידושין (דף ז') במקדש אותה בלשון חצייך מקודשת פריך ונפשטו קידושין בכולה, וביארו בתוס' דקושית הגמ' היא רק באומר לשון קידושין ולא בהרי את מאורסת, יש לחלק דס"ל להתוס' והרא"ש דענין יד שנתחדש הוא דבענין שיש בו קדושה יש יד, ולא דבלשון קדושה יש דין יד, וכיון שכן, אם ענין אישות אינו ענין קדושה לא שייך כלל שיהי' בזה חידוש דין יד, דחידוש דיד לא נאמר בדיבור של קדושה אלא בדבר של קדושה, וע"כ צ"ל דיש צד להגמ' דענין אישות הוא מחמת דנאסרת וזה כעין קדושה, דלכן יש ללמוד דיועיל יד באיזה לשון שמקדשה כיון דענין האישות הוא כהקדש [עי' ברכת שמואל קידושין סי' ז'], משא"כ לגבי פשטה קדושה לא סגי במה שזה ענין קדושה, דצריך גם לשון קדושה שיהי' ע"ז דין פשטה. דהא מבואר בקידושין (דף ז') דבהקדיש שותף א' חלקו ואח"כ קנה החצי השני, לא תחול ממילא קדושה על החצי שקנה אח"כ, הרי דלא פשטה הקדושה מעצמה בלי שהי' דיבור של קדושה דרק אז פשטה בכולה.
ולא קשה מהא דאם א' יאמר הרי את עלי כאשה מקודשת לגבי מי שאינו מקודשת אליו, לא תיאסר, דהוי מתפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור, ואם זה ענין קדושה שאסורה כנדר א"כ הוי כמתפיס בדבר הנדור, ואין לומר מחמת דאינה נאסרת בדיבור בעלמא בלי כסף או שטר או ביאה לכן לא הוי נדור, דהא במעשר בהמה מקרי נדור אע"ג דצריך שיעבור דוקא בעשירי ולא סגי בדיבור בעלמא, מ"מ קידושין דלא מהני בלי הסכמתה לא מקרי דבר הנדור, אבל לענין זה מהני מה דהוי כעין קדושה דשייך ללמוד בו דין יד.
והנה כתב הרא"ש דמה דיש לומר דלא יועיל משום דהוי תרי מילי, דהא נזירות לא הוי ילפינן מנדרים לולא ההיקש, וא"כ איזה צד יש ללמוד קידושין, דהא ודאי דבנזירות יש ג"כ ענין קדושה עליו, דאע"ג דהסתפקו האחרונים אם נזירות איסור גברא או איסור חפצא, הא מיהת ודאי דיש ענין קדושה עליו, ואי הוי מפרשינן שתלוי בלשון הקדש כמו שהבין בקרן אורה, יש לחלק דנזירות לא הוי ילפינן משום דלשון נזירות אינו לשון הקדש משא"כ הרי את מקודשת, ולדבריו לא קשה לאידך גיסא דמאי ראי' מנזירות, דהתם הא קיבל עליו בלשון נזירות ולא לשון הקדש, דאפשר דלשון נזירות הוי קצת ג"כ כעין הקדש, אבל לפי"מ שאנו רוצים לפרש דזה תלוי אם הענין הוא ענין קדושה, הא בודאי בענין נזירות יש ענין קדושה, צ"ל דלהצד דמ"מ יועיל יד לקידושין, דאז לכאורה נלמוד נזירות מקידושין בלי פסוק, יש לומר כמש"כ הר"ן לעיל (דף ד' ע"ב) דאי לאו היקש לא הוי ילפינן בנזירות ידות למלקות דאין עונשין מן הדין, נמצא דהספק הוא אם א"א בכלל ללמוד אע"פ שיש בו ענין קדושה, וכן בנזיר לא הוי ילפינן כלל, או דהוי ילפינן שפיר רק לא הוי לקי, נמצא דלגבי קידושין נוכל לילף דתהי' מקודשת.
והנה הר"ן לא פירש כהרא"ש והתוס', אלא דהספק אם ילפינן מנדרים, או דשאני נדרים דחמירי דחיילי בדיבור גרידא, משא"כ בקידושין דצריך כסף או שטר או ביאה, ובפשוטו אפשר דלא ניחא לי' דמה שבקידושין אסר אכולי עלמא כהקדש, דמי לענין זה כקדושה שיועיל יד, אך יש לבאר עוד בזה כיון דנתבאר דאין הנידון מחמת לשון קידושין, אלא מחמת שזה ענין קדושה דלכן יועיל יד כמו בנדרים, א"כ זה תלוי אם עיקר הנדר הוא כשתולה זה בהקדש אם אומר דזה אסור עלי אינו אלא מדין יד לקרבן, או דגם באומר דבר זה אסור עלי הוי מעיקר הנדר, דלפי הסברא דעיקר הנדר הוא רק כשתולה בדבר הקדש, הרי דמה דנתחדש בתורה בנדרים דמהני יד, היינו דבענין קדושה נתחדש גזה"כ דיד, דלכן יש מקום לומר דגם קידושי אשה דמשוינן לה כענין קדושה נמי נכלל בגזה"כ דידות, וכן בנזירות אפשר דהוי ידעינן דמהני וצריך היקש רק למלקות, אבל אי נדר אינו דוקא כשתולה בהקדש, הרי אין כלל לומר דקידושין דהוא מחמת דיש איסור לעלמא כהקדש יהי' טעם ללמוד מנדרים, דהא חידוש דיד לא נתחדש בדין קדושה אלא בדין נדר, ואיזה שייכות הוא קידושין לנדר, לכן הר"ן לשיטתו אפי' אם יפרש כהרא"ש דענין קידושין יש לו איזה דמיון לקדושה דקרבן, מ"מ הא בתורה לא נתחדש הלכה דיד בדין קדושה אלא בדין נדר, ונהי דבנדר יש גם נדרי הקדש, מ"מ אין זה מצד ההקדש אלא מצד דין הנדר, דלכן גם יועיל יד לנדר של דבר זה אסור עלי, ולא שייך כלל לומר דתלוי חידוש דיד בדין קדושה.
והנה בתוס' רעק"א הקשה למה צריך היקש ללמוד נדרים מנזירות דמהני יד תיפוק לי' ממה מצינו, ובשלמא בקידושין כתב הר"ן דא"א ללמוד משום דשאני נדרים דחמירי דחיילי בדיבור בעלמא משא"כ קידושין, אבל נדרים מנזירות דתרוייהו חיילי בדיבור למה לא נילף. ובשלמי נדרים תמה דהא כבר הקשה זה הר"ן גופיה לעיל (דף ד' ע"ב) ותירץ דאי לאו היקש לא הוי לקי דאין עונשין מן הדין, ומאי קשיא לי' להגרעק"א.
ואפשר לומר דהנה בהא דריבתה תורה ידות יש לפרש בתרי אנפי, או דחידשה תורה דיש בכח היד לעשות אותו חלות כמו בדיבור השלם, או שנתחדש דיד הוי ממש כדיבור שלם, והנה ברשב"א (קידושין דף נ') הקשה איך מהני ידות הא הו"ל כדברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים, ותירץ דכיון דאין סותר מה שבלבו, דברים שבלב כאלה הוי דברים. וכבר תמהו על קושיתו דהא התורה ריבתה דהוי דיבור ואיזה דברים שבלב יש כאן. אבל להאמור יש לומר דהרשב"א מפרש דחידוש דידות הוא דיד מהני לעשות אותו חלות דין כמו שדיבור עושה, אבל לא נתחדש דהיד הוי דיבור, ולכן הוקשה לו דאיך מהני הא הוי דברים שבלב, ואם בכ"ז מהני, נלמוד מזה דבכל התורה יועיל דברים שבלב, וע"ז הוצרך לומר דאיה"נ דברים שבלב שאינם סותרים למה שבפיו הוי שפיר דברים.
והנה קושית הר"ן (בדף ד' ע"ב) ותירוצו הוא דנילף במה מצינו דכמו דמהני יד כמו דיבור לעשות נזירות ה"נ יועיל יד לעשות נדר, וקושיתו אזיל אפילו להצד דבקידושין לא יועיל יד כיון דבקידושין אין פועל העיקר הדיבור, ורק נזירות דתלוי כל החלות בדיבור הוא דקשה לי' דיועיל כמו דמהני דיבור שלם וכמו בנדרים, וע"ז תירץ שפיר דאז לא הי' לוקה דאין עונשין מן הדין וצריך היקש, אבל כיון דנתבאר בסוגיין דיש סברא דיועיל יד בקידושין, ולהרא"ש והתוס' דצדדי הספק הוא משום דג"ז ענין קדושה, ובקדושה נתחדש דחל ע"י דיבור דיד כמו בדיבור גמור, אפשר לומר דהצד דלא נלמוד הוא משום דנדרים וקידושין תרי מילי נינהו ואינם קדושות שוות, והא דלא ילפינן נזירות ונדרים מהדדי אע"ג דהם יותר שוים, מ"מ צריך לומר כמש"כ הר"ן לעיל דאז לא הוי ידעינן דלקי, אבל הר"ן דלא מפרש מחמת דבקידושין יש ענין קדושה, וכפי מה שנתבאר דענין נדר להר"ן אינו תלוי בענין קדושה, דהא גם באומר דבר זה אסור הוי עיקר הנדר אע"ג דאין שום שייכות לקדושה, וגם אין לדמות קידושין לנדרים, דבקידושין אין הדיבור עושה החלות אלא הכסף או השטר וביאה ואיך יש ללמוד מנדרים, וע"כ צ"ל לסברת הגמ' דכאן נתחדש ג"כ דשייך ללמוד דיד הוי דיבור דזה בלתי תלוי בקדושה, ואין אנו רוצים ללמוד שיחול כמו בדיבור, אלא דהוי ממש כדיבור, דממילא זה יכול להועיל בכל דוכתי גם בקידושין, ע"ז הוצרך הר"ן לומר דבכ"ז יש פירכא, דמה דנתרבה יד דהוי ממש כדיבור הוא רק היכא דזה דיבור חמור, אבל לא בקידושין דצריך כסף או שטר וביאה.
ולפי"ז שפיר הקשה הגרעק"א דלפי"מ דרצינו ללמוד קידושין ע"כ לא יכולנו ללמוד כלל דיד עושה חלות דין כמו דיבור, דהא בקידושין בכלל לא עושה הדיבור את החלות, גם כיון דחלות הנדר וחלות קידושין הם לגמרי דברים שונים, וע"כ דהלימוד הוא דיד הוא דיבור, וזה שייך ללמוד אלא דיש פירכא, וא"כ נדרים ונזירות דשניהם חמורים ופועלים ע"י דיבור למה לא נילף, ובזה לא שייך לומר דלא נדע שיש מלקות, דזה שייך רק אם הלימוד יהי' דיפעול חלות כמו דיבור, אבל אם יד הוי דיבור ודינו כדיבור, ממילא גם ילקה, כיון דאין אנו רוצים ללמוד שיועיל כמו דיבור, אלא דזה גילוי דהוי דיבור, ובדיבור הא הוא לוקה, וממילא גם כאן ילקה.
וכבר ביארנו דהרשב"א בקידושין (דף נ') דהקשה דאיך מהני יד הא הוי דברים שבלב משום דמפרש דאין כלל לימוד דיד הוי דיבור אלא דמהני כמו דמהני דיבור, ומה דרוצה ללמוד קידושין, צ"ל כמש"כ התוס' והרא"ש, דקידושין הוי ענין קדושה, אבל להר"ן ע"כ דיש שני סוגי לימודים, וכשהגמ' דנה ללמוד קידושין ע"כ הוא סוג לימוד אחר דיד הוי דיבור שלם, וע"ז לא יועיל מה דרוצים שיתחייב מלקות, דגם לענין מלקות יועיל כיון דנלמוד דיד הוי דין דיבור שלם.
ולהאמור יש לומר במה דהעיר בחידושי הגר"ש הכהן (סי' א' בהג"ה) דכיון דכתב הר"ן לעיל (דף ד' ע"ב) דלא נוכל למילף נזירות ונדרים מהדדי דאז לא ילקה כיון דאין עונשין מן הדין, ואיך נוכל למילף יד בקידושין דהא אז לא יתחייב עונש מיתה, ותירץ דבקידושין העיקר מה דנקנית וממילא נאסרת, ובזה יש מקום להעיר דאפשר לומר דעיקר הקנין הוא מה שאוסרה, ועמש"כ באילה"ש גיטין בר"פ המגרש בס"ד, ולא דמי להא דמהני קידושין דשו"כ ויהי' חייב מיתה, דהתם אין הלימוד דמהני קידושין דשו"כ, אלא דשו"כ הוא כסף לגבי קידושין. ויותר נראה מש"כ הפנ"י בריש מס' קידושין דמדרצינו שם ללמוד קידושי כסף שטר וביאה מקל וחומר הרי דהי' נענש, והיינו משום דקרא כתיב ואיש אשר ינאף את אשת איש מות יומת הנואף והנואפת, דבזה יש גזה"כ דכל שהיא אשת איש חייב, וכעין דילפינן בב"ק (דף כ"ה ע"ב) מקרא דוכבסתם בגדיכם ביום השביעי דכל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהי' פחות מז'.
אבל לפי משנ"ת בשיטת הר"ן דמש"כ דנזירות אם הוי ילפינן במה מצינו מנדרים לא הוי לקי, היינו אם היינו לומדים דמהני יד כמו דמהני דיבור, אבל כאן ע"כ יש להגמ' צד דבקידושין יועיל יד דנילף קידושין מנדרים, ע"כ אין הילפותא דמהני יד כמו דיבור, אלא דיד הוי דיבור, ואז ודאי יהי' קידושין גמורין לגמרי לכל דיניהם גם לענין עונשין, וא"ש בפשיטות.
ר"ן ד"ה בעי רב פפא יש יד לקידושין. גמרינן במה מצינו מנדרים. והיינו כמו שכתב לעיל (דף ד' ע"ב בד"ה מנא תיתי) דהא דלא יליף א' מהשני במה מצינו משום דאין עונשין מן הדין ולולא זאת הי' אפשר למילף א' מהשני גם בלי היקש. והנה ברא"ש כתב דכל השאלה משום דקידושין לשון הקדש דאסר אכו"ע כהקדש, וכן הוא בתוס'. ובקרן אורה הקשה דא"כ צ"ל דהבעיא היא רק באם אמר לשון הקדש, דאלו אם אמר הרי את מאורסת ואת, אין לה דין הקדש כמש"כ תוס' קידושין (דף ז'), וזה יש ליישב דס"ל דענין קידושין הוא התפסת איסור כהקדש, ואע"ג דבתוס' קידושין (דף ז') מבואר דענין פשטה קדושה בכולה הוא רק באומר לשון הקדש, מ"מ לענין יד אפשר דהגזה"כ הי' לא על לשון הקדש אלא על ענין קדושה דחל ע"י יד.
ובשיטת הר"ן דמיאן בזה אפשר דהנה הא בין אם הלימוד בידות מנזיר או מנדרים, הא מיהת דנדרים כיון דלא מיירי רק מהקדש אלא גם בנדר איסור, א"כ אין ענין הקדושה טעם לדין יד, דהא גם כל נדרים נתרבו ולא כל נדר יש בו ענין הקדש, וא"כ זה תלוי, אם כל עיקר הנדר ע"י התפסה נמצא דכל ענין נדר הוא מחמת דין קדושה, ולכן יש להסתפק גם בקידושין דהוא ג"כ ענין קדושה, אבל להר"ן דס"ל בריש הפרק דדבר זה אסור עלי הוא ג"כ עיקר הנדר, א"כ גם נדרים אין זה מחמת הקדש אלא מחמת נדר, דנמצא דגם בנדרי הקדש דחל מדין יד אין ראי' שזה מדין מיוחד דקדושה, אלא דלשון נדר נתרבה ולא ענין הקדושה, משא"כ הרא"ש והתוס' דכתבו בריש פירקין דעיקר הנדר ע"י התפסה, נמצא דבנדר נתרבה מחמת הקדושה לדין יד, לכן גם בקידושין שייך דבענין קדושה יש דין יד.
ר"ן ד"ה דאמר לה לאשה. וכי אמרה דניחא לה הויא מקודשת וכו'. יש לעיין דהא בכל קידושין אי"צ שתאמר בפה שמסכימה, וסגי במה שהוא אומר והיא שותקת, וגם כאן אם מהני יד לקידושין סגי בזה ששותקת, ומה הוצרך להוסיף דאמרה דניחא לה.
ועיין בקידושין (י"ג ע"ב) דשתיקה לאחר מתן מעות דלא מהני כיון דהי' בידה גם לפני שקידשה, ואולי גם כאן כיון דלא נותן בידה ממש אין ניכר הסכמתה לקידושין בשתיקה, ובחמש נשים שאחת קיבלה עבור כולם שאני שעשו אותה שליח לפני זה, אבל כאן דאנו רוצים לומר דרוצה להתקדש, וממילא הוי כאילו מינתה שליח לזו שיש לה השתי פרוטות לכן לא סגי בשתיקה, ומ"מ בשאר הראשונים לא נזכר שאמרה בפירוש דניחא לה.
ר"ן ד"ה מיגו מאי דס"ל. דהקשה למה מספקא לי' לרב פפא אי יש יד לקידושין דמ"ש מגיטין דלכו"ע מהני יד מוכיח ופלוגתא דר' יהודה ורבנן הוא רק ביד שאינו מוכיח, ותירץ דשאני היכא דאיכא מעשה דהיינו נתינת גט לידה הוי מיד ועיקר מוכיח מקרי משא"כ בבעיין דלחדא הוא דיהב שתי פרוטות אבל לחברתה לא יהיב מידי. והקשה בגליון הש"ס דא"כ מאי פריך הגמ' לר' פפא מהא דהקשה בפ"ק דקידושין לשמואל דס"ד דס"ל דמהני קידושין בלי שיאמר את מקודשת לי דהא הוי יד שאינו מוכיח, ובאומר אהא אינו נזיר אלא אם נזיר עובר לפניו דאז הוי יד מוכיח, הרי דאם זה מוכיח לא קשה ליה דשפיר הוי יד, ולמה כאן מסופק, ומאי קשה דהא התם דמיירי דנתן לה כסף הוי מעשה ומעשה מוכיח ודאי מהני, לכן הוקשה לו בלי אמירת לי דאז הוי אינו מוכיח, ושמואל הא ס"ל דבעי נזיר עובר לפניו ולא מהני יד שאינו מוכיח.
ואפשר לומר דהנה יש להסתפק בגט אם גם עצם נתינת הגט הי' ג"כ בגדר ספק אם הוא מגרשה או שמישהו אחר מגרשה, דלא סגי באמירת הא גיטך שנבין שהוא רוצה לגרש אותה שהיא אשתו, או דעל עצם מעשה הגירושין לא הי' כלל בגדר חשש ובודאי נותן לה גט לגרשה ממנו, אלא דכיון דיש דין שצריך להיות כתוב לשון בתוך הגט, וכדי שיהא נחשב לשון גירושין ממנו יש מקום לומר דלא הוי לשון ממש, וע"ז צריך לדין יד, ויש סברא דהוי יד שאינו מוכיח.
ואפשר לומר דודאי על הנתינה מצד עצמה אין זה גדר ספק לחוד אלא דאנו דנין על הלשון, ע"ז אמרינן דאין זה לשון מספיק, וכיון דצריך שיהי' לשון גירושין בגט וזה צריך לבוא לדין יד, והטעם נראה דודאי הסברא דאין אדם מגרש אשת חבירו סגי דלא ניחוש שמא לא נותן הבעל לאשתו הגט, אלא דמ"מ לגבי לשון הגט ס"ל לר' יהודה דמ"מ אין זה לשון מבורר וצריך לדין יד, ובתור יד הוי אינו מוכיח, ולרבנן הוי גם מוכיח, ואז זה מהני בצירוף הנתינה שלכן זה מקרי עיקר מוכיח, ובקידושין אם הי' נותן פרוטה גם להשני', אז ג"כ כיון דבלי מה שיש דין שצריך לשון קידושין שמקדשה לא הי' לחוש שמא מתכוין לתת סתם פרוטה, ע"ז מהני גם מה דהוי מוכיח שכונתו לקדשה, וע"ז מהני המעשה גירושין שהיד יועיל להיות לזה דין כעיקר מוכיח, אבל כשלא נתן לה פרוטה דאז לא רק דחסר מחמת דין לשון, אלא דגם אם לא הי' צריך דין לשון לא היתה הנתינה מורה שיש נתינת קידושין, נמצא דהלשון צריך לפעול על הנתינה שיהי' הוכחה לקדשה, וצריך להתחיל שיהי' דין יד כדי שיהי' דין לשון, ואז יהי' גם הנתינה מובנת שזה לקדשה, וע"ז צריך לחידוש דין יד דלא מתחיל להיות עיקר מוכיח כל זמן שלא נתחדש דין יד שיהי' לשון קידושין אליה, ובהא דאמר הרי את מקודשת בלי שאמר לי, אז גם אם לא הי' צריך שיהי' דין לשון על מה שאומר לה, ג"כ הנתינה אינו מוכיח שנותן לה לקדשה אליו, וכל מה ששייך שתתקדש הוא מחמת שהי' דין לשון על אמירתו לקדשה שאז ממילא תהי' גם הנתינה מובנת שהוא נותן לקדשה אליו, וא"כ לא שייך להתחיל שהנתינה עושה זה לעיקר מוכיח, דהא גם הנתינה לא תתחיל להיות מובנת שרוצה לקדשה לעצמו בלי מה שיהי' לשון שמקדשה אליו, וע"ז פריך שפיר דאם לא נתחדש דין יד בקידושין לא הי' צריך להועיל בלי שיאמר לי דהוי רק יד, ויד גרידא הא מספקא לי' אם מהני בקידושין.
בא"ד. מ"ש מגיטין. ובאבנ"מ (סי' כ"ז ס"ק י"א) כתב לתרץ לפי מש"כ הר"ן דהבעיא אם יש יד לקידושין הוא דאפשר דשאני נדרים דחמירי דאפי' בדיבורא בעלמא חיילי משא"כ קידושין שהן צריכים איזה מעשה כסף או שטר או ביאה, וביאר דכונתו דבנדרים דהדיבור הוי כמעשה לכן מהני גם יד, משא"כ בקידושין דהדיבור אינו כמעשה, וא"כ בגיטין כתיבת הגט שכותב, בלי ודין דיהוי ליכי מינאי יועיל בתורת יד, כיון דכתיבת הגט הוי מעשה, ובמעשה הרי מהני יד כמו בנדרים, דהנדר גופי' הוי מעשה, ואע"ג דצריך אח"כ נתינה להאשה, מ"מ כתיבת הגט הוי מעשה וסגי ביד, ועדיף אפילו מנדרים דמ"מ אינו אלא דיבור, משא"כ כתיבה דהוי מעשה דלכן כתבו דאינו יכול לבטל כתיבת הגט. וצ"ע דבריו דהא מה דהוי מעשה ע"י הכתיבה היינו דמקרי שכתב כבר וזה כמו בנדרים דמהני, היינו דבשעה שאומר דיבור שהוא רק יד הוי כמו שאמר דיבור שלם, ובנדרים זה סגי מה שבשעה שאמר הי' לשון מספיק דזהו עושה המעשה היינו חלות הנדר, וה"נ כאן בשעה שכותב חל דין שהי' מעשה כתיבה שלימה, אבל אחרי הכל הא לא סגי להתגרש במה שהי' מעשה כתיבה, כיון דלגבי להתגרש צריך לומר שיש בגט לשון המספיק לגירושין, וע"ז הא צריך לחידוש יד בדין לשון ואיך זה יועיל, לכן תירץ הר"ן דנתינת הגט הוי מעשה, דזה מעשה שנעשה בעת הגירושין, וע"ז ס"ל להר"ן דהוי כעיקר מוכיח.
מכלל דאי אמר שדה כולה תיהוי פיאה הויא פיאה. במל"מ (פ"א ממתנות עניים) הוכיח מהר"ן דאחרי שהפריש פיאה כשיעור יכול להפריש עוד פעם פיאה, דע"כ אוגיא הראשונה הי' בה כשיעור ומ"מ יכול להוסיף עוד, וכל הבעיא אם יועיל אם מהני יד, אבל בלשון גמור ודאי תהי' התוספת פיאה, ושוב דחה המשל"מ דאפשר דמיירי דאמר והדין בתוכ"ד לכן מהני. ובקרן אורה תמה דאם בתוכ"ד א"כ איך הגמ' מוכיחה ממה שיכול להוסיף על א' מס' שיכול ג"כ לעשות כל השדה פיאה. ומדברי כולם מבואר דאם יכול להפריש אחרי כדי דיבור של הפרשה ראשונה, הרי דיכול לעשות כל השדה פיאה, ולכאורה גם אז אין ראי' שיכול לעשות הכל. ובשלמי נדרים רוצה לפרש דיש לו רק עוד ערוגה וזה מפריש עם שני' הרי דיכול להפריש הכל. ולכאורה לא משמע מהר"ן דיש לו רק עוד ערוגה אחת.
ואפשר לומר דהנה צד הספק שלא יוכל לעשות הכל פיאה, הוא משום דיש להסתפק אם דין פיאה הוא שמהשדה ינתן לעניים בין מעט בין הרבה, לכן כשנתן מעט יצא חובתו, או משום דהקצת שנתן נותן דין פטור על מה שנשאר, וכמו בתרומה שבהפרשתו בא להתיר שאר הפירות ה"נ פיאה, אע"ג דלא אוסר כשלא נתן פיאה, מ"מ נתינת פיאה פוטר הנשאר מחיובה, וא"כ יש מקום לומר דלא מהני אם נותן הכל דהא אין את מי שפוטר, ולזה אמרינן דמדחזינן דגם כשמפריש אחרי שכבר הפריש כשיעור, דאז הא ההפרשה השניה אינה פוטרת, ומ"מ חל עליה דין פיאה ופטורה ממעשרות [וממה דיכול להוסיף אם בפעם הראשונה לא נתן כשיעור אע"ג דמה"ת כבר יצא חיובו, לא הי' ראי', דאפשר דרבנן תיקנו שיהי' פטור התוספת ממעשרות], הרי דשייך להפריש כשההפרשה אינה פוטרת כלום, כיון דבשעת קצירה נתקיים ובקוצרכם על כל השדה שייך להפריש גם אחרי שזה לא פוטר כלום, דדין פיאה אינה עושה חלות דין בהנשאר אלא דסגי בכמה שנותן, א"כ ממילא אין שום סברא שלא יועיל גם אם יתן כל השדה בתור פיאה.
מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פיאה. היינו אחרי שהתחיל לקצור. יש לעיין דהא מה"ת אין שיעור, ונהי שחכמים תיקנו שלכל הפחות א' משישים חייב, אבל איזה סברא יש לומר שלא יוכל לומר שרוצה ליתן יותר מא' משישים.
יש לעיין א' שהשאיר פיאה אם יכול לשאול ולהתיר, דיתכן דכבר חל דין פיאה ושייך כבר לעניים ועל ממון שזכו אחרים לא שייך שאלה, ואפילו אם לא זכו מ"מ כבר אינו ממון של זה שהפריש, וכיון דאין לו טובת הנאה אינו יכול לשאול.
הנה בנותן מתנה לחבירו לא מצינו דין יד, ואם כשהשאיר פיאה כבר זכו העניים, א"כ זה שאלה בממון של מי זה שייך ולא מצינו דין יד, אלא דיש לומר דעצם עשיית פיאה הוא רק דין עזיבה, אלא דממילא זיכתה לו תורה ממון, ואי"ז דין רק על חלות דין עזיבה אע"פ שעי"ז יתחדש אח"כ דין ממון.
והנה מופלא הסמוך לאיש אינו יכול להקנות מה"ת, ואם השאיר פיאה אז חל וממילא ענייים זכו, אבל אם בזה שמשאיר חל ישר קנין לעניים אז אינו יכול ולא חל כלל פיאה.
ר"ן ד"ה מכלל. אפי' את"ל אין יד לפיאה פיאה מעלייתא היא דודאי כיון שהתחיל לעשות פיאה כי אמר והדין לגמרה נתכוין. צ"ל דאע"ג דמהתורה אין שעור לפיאה, כיון דמדרבנן יש שיעור א' מששים, אז כונתו ודאי לגמרה להשלים השיעור דרבנן.
ויש לעיין מאי מהני מה שהתכוין, הא בכל יד מוכיח ידעינן שמתכוין לזה, ומ"מ אי לא הי' מתחדש דין יד לא הוי מהני מה שמתכוין, ומי עדיף מהא דאין אדם מגרש אשת חבירו ומ"מ לא עדיף מיד. יש לעיין לסברת הר"ן דאם לא נתן עדיין השיעור לגמרה נתכוין ומהני, אי זה דוקא דבזה נשלם כל השיעור, אבל אם גם בזה עדיין לא נשלם השיעור, או שזה הרבה יותר מדאי מהשיעור, אז כבר יהי' הבעיא, או דכל שבמה שנתן קודם לא הי' כשיעור, ודאי מהני אפי' אם גם בזה לא נשלם השיעור, או שעם זה יהי' כבר יותר מהשיעור.
ר"ן ד"ה יש יד לצדקה. דהקשה על רבותיו דכמו דיש חיוב פיאה ה"נ יש חיוב צדקה, ואפשר ליישב שיטתם דפיאה כשאין לו שדה הא לא שייך כלל קיום מצוה, אבל כשיש שדה באופן ששייך קיום המצוה אז הוא תמיד חייב משא"כ צדקה, דתמיד אפי' בעני שאין לו יותר מכדי צרכו מ"מ שייך בו קיום המצוה דאם יתן לעני יהי' בזה קיום מצוה ומ"מ אינו מחויב, אז לכן ס"ל דפיאה הוי יותר מצוה חיובית מאשר צדקה.
עוד יש לומר לכאורה דלא דמי, דפיאה אפי' כשלא באו עניים לתבוע מחויב להשאיר כל שאם ישאיר יבואו לקחת, משא"כ צדקה כשלא באו לבקש אינו מחויב לחזור אחריהם וליתן, אלא דזה אינו, דהא מבואר בכתובות (ס"ז ע"ב) דכשאין לו ואינו רוצה להתפרנס צריך אפילו לתת לו דרך הלואה ואח"כ לשם מתנה, הרי דמצות צדקה ליתן אפילו אינו מבקש.
ומדברי רבותיו של הר"ן ומהר"ן יש להוכיח דס"ל דאין חיוב להפריש מעשר לצדקה, דא"כ אדרבה צדקה חמור יותר, דפיאה מה"ת אין כלל שיעור ואפי' מדרבנן חייב רק א' מששים, משא"כ צדקה דמחויב ליתן מעשר, וע"כ דאין חיוב ליתן מעשר.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |