אילת השחר/זבחים/טז/א

אילת השחר זבחים טז א

דף ט"ז ע"א

מה לטמא שכן מטמא. יל"ע מאי פירכא היא שלא נלמוד לזר, הא זר ג"כ עושה את בניו לזרים. והי' אפשר לומר דמ"מ חלוקין הן, דזרות אי"ז דין שצריך להעביר לבניו רק שאין לו כהונה וממילא אין לבניו ממי לקבל כהונה, משא"כ טומאה הוא מעביר את הטומאה שבו לנוגע בו, ולפי"ז צריך לפרש שזה כונת הגמ' במאי דקאמר שכן מטמא, דהיינו שטומאה זה דבר חיובי שמעביר טומאה, משא"כ זרות אינה אלא העדר כהונה.

אך א"צ לזה משום דעיקר הפירכא היא דטמא מטמא את מי שהי' טהור, משא"כ זר אינו הופך את מי שאינו זר להיות זר.

מה לטמא שכן מטמא. לכאו' אכתי מצינן למילף מטמא כזה שאינו מטמא דהיינו טבול יום, וצ"ל דמ"מ מצינן למיפרך מה לשם טמא שכן מטמא. אלא דלכאו' זה כמו שם יושב שיש בהמשך הגמ' נידון אי פרכינן פירכא כזו.

אך יש לומר דלא דמי להא דאמרי' דשם יושב לא פריך, דהנה בהא דיושב פסול להעיד יש לפרש בתרי אנפי או משום דכשעומד הוא יותר בכובד ראש, וזה שייך שפיר גם בקרבנות, או שפסול משום שאינו דרך ארץ כלפי הדיינים, וע"ז אמרי' דכיון דת"ח כשר להעיד בישיבה, ע"כ דמה שצריך לעמוד בשעה שמעיד אינו משום שצריך להיות בכובד ראש, דא"כ גם ת"ח הי' צריך לעמוד, דכבוד התורה אי"ז סיבה שלא יהא צריך לעמוד בכובד ראש, וע"כ אי"ז אלא משום כבוד הדיין, וממילא אי אפשר לדמות את זה לענין עבודת הקרבנות, וזה כונת הגמ' לומר דשם יושב לא פריך.

וא"כ אי"ז נוגע לטבול יום, דמה שהוא פסול הרי זה בודאי משום שנשאר בו עדיין קצת ענין טומאה, ולכן שייך בזה שפיר הסברא דשם טומאה, דכיון דבשם טומאה יש ג"כ טומאה שמטמא, תישאר תמיד הפירכא מה לשם טמא שכן מטמא.

מנלן דמוזהר וכו' אלא מוזר לא יקרב אליכם. יש להעיר לפי מש"כ רש"י בחומש (במדבר פרק י"ח פסוק ד') דאזהרה זו היא על הכהנים, א"כ היכן היא האזהרה לזר עצמו.

ויושב דכשר בבמה מנא לן. משמע דכל הדינים שאמרה תורה בקרבנות קאי גם על במה, כל זמן שאין מיעוט להדיא, ולכאו' כל דיני קרבנות הם חידוש התורה, וא"כ הי' צריך להיות להיפך דכל שלא נאמר להדיא גם על במה, לא היינו יודעים לחדש שכך הוא גם בבמה.

והנה בן נח כשר להקריב קרבנו בבמה, ויל"ע אם גם בו הוי ממעטינן יושב ושאר פסולין כגון בעל מום. וממש"כ רש"י בפר' תולדות עה"פ הנה אנכי הולך למות , דכמה אזהרות ועונשין תלויין בעבודה כגון שתויי יין ופרועי ראש, משמע דגם בן נח נצטווה בזה, דבודאי אין כונתו על לאחר מתן תורה.

רש"י ד"ה טמא יוכיח. שלא עשה בו קרב כמקריב שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים כשם שהכהן טמא מחיים. ומה דבהמה מטמאה מחיים טומאת גולל, מובא בשם הגר"ח זצ"ל דאי"ז קבלת טומאה בעצם רק שיש בו דין דמטמא אחרים, ועי' קובץ שיעורים כתובות (דף ד' ע"ב).

והנה בשפת אמת הק' דכיון שמקבלת טומאה לאחר שחיטה שייך קצת קרב כמקריב, והוי עכ"פ פירכא כל דהו [וכן העיר בטהרת הקדש על תוד"ה מה לטמא].

ויש להוסיף דבאמת קשה מאי יוכיח יש ממה שאינה מקב"ט מחיים, הא כיון שאם היתה מקב"ט היה בה פסול טמא, א"כ יש גם בה פסול טומאה כמקריב רק שלא יתכן במציאות, אלא דע"ז י"ל דמ"מ שייך יוכיח דלא מצינו שאינו קרב משום טומאה, אך כל זה היה שייך אם לא היה שום אופן שאינו קרב מחמת טומאה, אבל אחרי שיש אופן שאינו קרב מחמת טומאה דהיינו לאחר שחיטה, מאי פירכא היא.

אמנם הכא מיירי מצד לעשות קרבן, וזה הא לא שייך לעשות קרבן לאחר שחיטה רק מחיים, וכיון דאינה מקבלת טומאה, נמצא דלא יצוייר פסול להביא קרבן מחמת שהבהמה נטמאה.

רש"י ד"ה ה"ג מה להצד וכו'. תאמר בזר שכשר בבמה כדתנן וכו' וקראי נמי מוכחי בגדעון ומנוח וכו'. מה שהוסיף רש"י מהפסוקים דגדעון ומנוח אחרי שהביא כבר ממתני' דקתני להדיא דזר כשר, אפשר דממתני' לא שמענו אלא דכשר בזר, אבל אין ראי' שכשר אף לכתחילה, לכן הביא רש"י מהפסוקים דחזינן שהקריבו כן לכתחילה.

והנה הקרן אורה לקמן דף ק"כ א' ובדבר אברהם (ח"ג סי' א' ענף ב' בהג"ה) הק' דגדעון ומנוח הקריבו בשעת איסור הבמות עפ"י הוראת שעה כמבואר לקמן קי"ט ב' ובתמורה כ"ח ב', ומה ראי' יש מזה להכשיר זר בבמה.

וצ"ל דכל מה שאפשר לומר שנעשה ע"פ דין בלי היתר מיוחד של הוראת שעה, אין דוחקים לומר שזה הי' דוקא משום הוראת שעה, לכן על עצם הדבר שהקריבו בחוץ בשעת איסור הבמות, בהכרח צריך לומר שהי' עפ"י הוראת שעה, אבל על מה שלא מצינו איסור, אין לנו לתלות שהי' הוראת שעה, אלא נקטינן דמסתמא הי' מותר.

ובעצם דברי הגמ' בתמורה שם דקאמר שמונה דברים התירו באותו לילה, אין הכרח לפרש דכולם הם היתר עפ"י הוראת שעה, אלא שעשה קרבן עם שמונה דברים שכרגיל לא היו עושין כן [ובקרן אורה לקמן ק"כ א' העיר דבקראי משמע דמשום שפחד גדעון לעשות ביום עשה בלילה, ולא משום הוראת שעה. ולכאורה לא קשה דמשום שפחד לעשות ביום היתה הוראת שעה דמותר לעשות בלילה].

תוד"ה מה לטמא שכן מטמא. לא מצי למיפרך שכן עשה בו קריבים כמקריבים. יש לתמוה למה לא העמידו דבריהם על מה דאמרינן טמא יוכיח, וכבר עמד בזה בטהרת הקדש ועיין שם.

ואולי י"ל על דרך משנ"ת בגמ' דבאמת אין לנו מיעוט דאין פסול טומאה בקריבים, רק שלא יצוייר, ומ"ט אמרי' דלא עשה בו קריבים כמקריבים, אלא דמ"מ יוכיח שייך לומר כמשנ"ת, אבל עדיין י"ל דכיון דמ"מ אם הי' שייך טומאה בבהמה לא הי' יכולין להקריב נעשה מזה פירכא, ועל זה כתבו דגם פירכא כזאת אין עושין כיון דבמציאות לא יצויר שיהי' בקריבים מניעה להביא מפני טומאה.

והיינו דהנה בהא דאמרינן ב"ק דף פ"ח א' מה לאשה שכן אינה במילה כתבו התוס' דאע"ג דלא שייכא במילה פירכא היא, אמנם בשטמ"ק שם כתב דהפירכא היא משום דגם בהטפת דם ברית פטורה, ולכאורה מאי נפק"מ הא שניהם לא שייכים באשה.

ומובא בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל לפרש עפ"י המבואר בע"ז דף כ"ז דאיכא שתי ילפותות על גוי דפסול למול, א' מהמל ימול, דדרשינן מי שהוא מהול ימול, או מואתה את בריתי תשמור, ואמרינן איכא בינייהו אשה דלמ"ד משום דהמל ימול אשה כמאן דמהילא דמיא, אבל למ"ד מואתה את בריתי תשמור אשה נתמעטה, והיינו דאשה כמאן דמהילא, אבל מואתה את בריתי תשמור נתמעטה אשה מדין הטפת דם ברית, לא רק משום שאין לה במציאות אפשרות לקיים, וכיון דנתמעטה מדינא לא רק מחמת שאינה במציאות לכן שייך פירכא.

וא"כ ה"נ כאן כיון דרק במציאות לא מצינו שתהא מניעה בקרבן מלהקריבו מחמת טומאה, אז יש לומר דהוי כאילו יש דין דלא קרב בטומאה, וחשיב דעשה קריבים כמקריבים, כיון דמצד הדין הי' נתמעט מלהקריב טמא, ועל זה הוצרכו לומר דמ"מ אין לקרוא לזה שיש דין של מניעה מלהיקרב מחמת טומאה.

ולא דמי למילה, דאפשר דמה שחסר לאשה דין הטפת דם ברית אע"ג שבין כך לא שייך בה דם ברית, חשיב פירכא, אבל לפרוך ולומר שלטמא יש דין איסור לקרב כמו למקריבין אי אפשר, כיון שבמציאות נקריב כל בהמה, ולא יצוייר בה מניעה מלהיקרב מחמת טומאה.

תוד"ה ומה יושב שאוכל. כגון במורם מקדשים ובכור. מדוייק מתוס' דמיירי דוקא בקדשים שאינם נאכלין לישראל, וכמבואר ברש"י לעיל ט"ו ב' ד"ה בעל מום, והטעם משום דאכילת קדשים קלים שהכל אוכלים, אין מעלה במה שפסול אוכל, כדי שנוכל לעשות מזה קל וחומר.

בא"ד. הנה ביומא (דף כ"ה א') כת' תוס' בד"ה אין ישיבה בעזרה, תימה אהא דאמרינן בזבחים ומה יושב שאוכל והיכי אכיל והא אין ישיבה בעזרה. והק' באבי עזרי (תנינא הל' בית הבחירה) מאי קשיא להו לתוס' הלא אף אי נימא שהישיבה בעזרה הוא איסור תורה, מ"מ האיסור הוא זה שיושב ולא מה שאוכל בדרך ישיבה, ואין נוסף איסור על האכילה בישיבה יותר ממה שיושב לבד, ולכן שייך שפיר ק"ו ע"ש.

ואפשר דתוס' ס"ל שיש איסור יותר במה שאוכל בישיבה, דמאחר שאסור לישב בעזרה, ממילא כשאוכל זה עושה את הישיבה יותר לקביעות, וחמיר איסורי' מישיבה לחוד, וכמו שמצינו לענין ישיבה בסוכה שאמרה תורה בסוכות תשבו ופי' חז"ל דאכילה נקרא ישיבה שצריך לזה סוכה, ולכן הק' תוס' יושב היכי אכיל, משום דאפילו אם נאנס לישב כגון שהוא חולה ברגליו, מ"מ אסור לו לאכול באופן זה משום האיסור דאין ישיבה בעזרה, דבמה שאוכל הוא מוסיף באיסור הישיבה.

וע"פ פשוטו י"ל דאע"ג דאין טעם האיסור תלוי באכילה, מ"מ קשה להו על לשון הגמ' דמשמע שמותר לישב מדקאמר מה יושב שאוכל, ועל זה הקשו דהא אסור לישב בעזרה.

בא"ד. הנה בשטמ"ק אות כ' כתב ליישב דמותר לישב בעזרה משום דצורך קרבן הוא דכתיב למשחה [וכעי"ז כ' התוס' ביומא דף כ"ה בתי' א']. והנה בדין למשחה יל"ע אם זה דין בקרבן או בכהנים, ואם זה דין במצות הכהנים שיאכלו באופן של למשחה, ק"ק סברת השיטה מקובצת דמחמת מצות האוכלים יהא מותר לישב בעזרה, דבשלמא לצורך הקרבן יש סברא שהותר, אבל אם בדין הקרבן אין חסר כלל אלא דהכהנים צריכים לאוכלו כן, א"כ כשאין יכולים לקיים המצוה לא יקיימו, ומ"ט נימא דהותר בשביל זה הישיבה בעזרה.

בא"ד. הנה בתוס' לקמן דף י"ט ב' ד"ה וליתב, מבואר דסמיכה בעזרה שרי, וא"כ יש ליישב קושית תוס' דפירכת הגמ' מיושב היינו מסומך, דלגבי עבודה פסול דבעינן לעמוד לפני ה' לשרתו, ולא סגי בסמיכה כמבואר בגמ' לקמן י"ט ב', ומ"מ לאכול קדשי קדשים בעזרה סגי בסמיכה וא"צ ישיבה ממש.

ובאורים ותומים (סי' י"ז) הקשה לפי מה שפסק הרמ"א דעדות בסמיכה כשר, א"כ מצי למילף הכא זר בק"ו מסמיכה, וליכא למיפרך ע"ז מה ליושב שכן פסול לעדות, כיון דסמיכה כשר בעדות.

תוד"ה מה ליושב. ובגט אשה צריך ליזהר יותר. היינו לקבל עדות על אשה שנתגרשה, ולא על עצם הגירושין, דהא כתבו שצריך ליזהר שלא "לדון" ע"פ עדות דמיושב, הרי דמיירי לענין דין.

בא"ד. ושמא דיעבד אין לחוש. נסתפקו אי מהני בדיעבד, ולכאורה אם זה פסול בדיעבד למה מהני בתלמיד חכם, הא בפרשת עדות לא כתוב נפק"מ, ובשלמא אם אינו אלא מצוה יש לנו סברא דכבוד התורה עדיף, אבל אם זה מעכב, נהי דכבוד התורה עדיף מ"מ אין יתכשר, אלא היה צריך שלא יעיד מפני כבוד התורה [שו"ר בקהלות יעקב סי' מ"ה ג' שכ"כ בשם הריב"ש סי' רס"ו].

יש לעיין בהא דיושב אינו כשר להעיד, אם זה מחמת כבוד הדיינין, למה לא מהני מחילת הדיינין, ואף דהוא משום כבודם, הא בכיבוד אב מהני מחילה, הרי דכל שהוא לכבודו מהני מחילה, ורק במלך דרשינן שתהא אימתו עליך, ועוד אם זה משום כבוד הדיינין למה מלך צריך לעמוד, הא מבואר בתוס' סוטה מ"א ע"ב דכל מצוה שהיא לכבד בני אדם כבודו עדיף ואסור למחול.

והי' אפשר לומר שזה דין על הדיינין לקבל עדות מעומד, ולכן בת"ח שיש עליהם דין לכבד ת"ח יכול לישב, אבל אם נימא כן צ"ע מהא דמבואר בתוס' ד"ה מיושב, דלגבי מצוה כיון שמלך יכול למחול הרי הוא מחויב לעמוד, ואם אינו מצוה על הבעל דין אלא על הדיינים, למה יהא מחוייב למחול.

בא"ד. ושמא בדיעבד אין לחוש. יל"ע למה לא תועיל העדות בדיעבד לגבי ממון אפילו אם יושב פסול להעיד, דאחרי שהעיד הרי יודעים ב"ד שראובן לוה משמעון, ולמה לא יוכלו להוציא ממון משמעון על ידי ידיעתם, דאף שהגדת העדות פסולה, אבל כיון שהוא בעצמו כשר להעיד רק שאופן הגדתו היתה בפסול, א"כ הרי למעשה ב"ד יודעים מפי עדים כשרים שהוא חייב ממון, ולמה א"א לחייב על פי ידיעתם זו.

יל"ע אם העידו מיושב אם שייך שיחזרו ויעידו מעומד, [והאחרונים דנו לענין עדים שאמרו עדותם חוץ לבית דין אם יכולים לחזור ולהעיד בבית דין].

בא"ד. הקשה ה"ר אפרים כהן גזלן יהא פסול לעבודה וכו'. באחיעזר (ח"ג סי' נ') הקשה איך נוכל לפסול גזלן לעבודה הא מקרא דמעם מזבחי תקחנו למות, דרשינן ולא מעל מזבחי [ללמד דרוצח גומר עבודתו], הרי להדיא דרוצח עבודתו כשרה, ואף אם נימא דמיירי בעשה תשובה, הא בעדות כהאי גוונא לא מהני עדותו על מה שראה מקודם, דהוי תחלתו בפסול.

ואפשר דהנה בודאי שלא הי' קשה לה"ר אפרים דכל מי שפסול להעיד יהי' פסול לעבודה, דהא כהן מקריב קרבן עצמו כמפורש בפסוקים, ואיך הוא מקריב הרי הוא קרוב לעצמו [ובין אם בעל דין פסול קרוב עליו או שאינו בגדר עד בכלל, עכ"פ אין עדותו כשרה], וע"כ שלא הוקשה לו שכל פסולי עדות יחללו את הקדשים, וא"כ מה שיש ללמוד דעבודתו כשרה מהא דגלי קרא דרוצח כשר אף שתחלתו בפסלות גלי, אבל גזלן שעדיין ברשעו דלא גלי קרא שכשר, יפסל מק"ו.

ואע"פ שיש לדחות את הדמיון לקרוב, דלא שייך פסול קורבה בעבודת הקרבן כיון שאינו קרוב לקרבן אלא לבעל הקרבן וזה לא סיבה לפסול את הקרבן, משא"כ פסול רשע דאינו צריך להתיחס לאיזה דבר, מ"מ הסברא יש לומר שפיר, דאין ראי' מדגלי רחמנא דלא פסול מי שאין תחלתו בכשרות, שזה רק פרט בדיני פסול עדות, דה"נ לא יפסול את העבודה מי שהוא כעת ברשעו, כיון דלזה אין גילוי ונוכל ללמוד מק"ו שיפסול. אלא דיתכן שיקשה קושיתו דנימא תחלתו בפסלות יוכיח, שאע"פ שפסול לעדות מ"מ אינו מחלל עבודה.

בא"ד. ולאו קושיא היא דגזלן אינו מוזהר לא אתי מינייהו כדפרישית לעיל. הק' המפרשים דהא לעיל בד"ה אף אני אביא, כתבו תוס' דמה שצריך לטעם דאזהרה, משום דלולא זאת יש לומר טמא בקרבן צבור וכהן גדול אונן יוכיח, וטעם זה הא לא שייך בהא דגזלן שאנו באין ללמוד מפסול עדות.

ואולי אפשר לומר דלכאורה מה ענין פסול דגזלן דגילתה תורה דא"א להאמינו על מה שאומר, לא מיבעיא למאן דס"ל דרק לתיאבון פסול, הרי דפסולו מחמת דחשוד מחמת תאותו לשקר ובודאי אין לזה שייכות לפסול עבודה, אלא אפילו למאן דס"ל דגם להכעיס פסול, מ"מ בודאי ענין נאמנות לעדות אין כלל דמיון לענין עבודה דקדשים, וכמו שכבר תמה הקרן אורה.

אלא יש לומר דאם הי' כתוב אזהרה לגזלן לעבוד בקדשים, הי' מוכח דגם בענין קדשים יש חסרון בגזלן, והי' שייך כבר ללמוד ק"ו ג"כ שיחלל את העבודה, אבל כיון שלא הוזהר גזלן שלא לעבוד, שוב אין לנו גילוי שיהא חסרון בגזלן לגבי עבודה דקדשים, וממילא לא שייך כלל לעשות ק"ו שיחלל, וזהו שכת' תוס' דלאו קושיא היא.

ולפי"ז מש"כ כדפרישית, אין כונתם לטעם שכת' שם, אלא דכמו שפי' שם דבכדי ללמוד ק"ו לפסול צריך שיהא מוזהר, גם כאן אין ללמוד ק"ו בלי שיהא אזהרה, ולאו מחד טעמא.

תוד"ה מיושב ת"ח. וי"ל דלא דמי דטעמא דמחיל ת"ח משום דתורה דידי' היא וכו'. ובשבועות דף ל' ע"ב הוסיפו דבמקום שאין חכם מוחל חמיר כבוד תורה מכבוד מלך, אלא דת"ח יכול למחול משום דתורה דילי' היא. והערנו שם באילה"ש מלישנא דמתני' בברכות ר"פ אין עומדין , דתנן אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ומ"ט נקט התנא אפי' מלך, הא עדיפא הוי לי' למימר אפי' ת"ח.

בא"ד. ולגבי מצות יכול למחול דאם מוחל על כבודו בשביל כך לא יניח שלא תהא אימתו עליך. יל"ע למה נקטו דלגבי מצות יכול למחול, הרי לכאו' אי"ז משום שמוחל, רק דכשעומד משום מצוה אין זה סתירה לדין שתהא אימתו עליך.

עוד יש לתמוה במה שכתב דיכול למחול בשביל מצות, הא לכאורה לא שייך אצלו מחילה כלל, כיון שאין זה כבודו אלא זה דין על כלל ישראל לכבדו, כדי שתהא אימתו עלי.

ומשמע דסברי תוס' דיש במלך ב' דינים של כבוד, א' משום שתהא אימתו עליך, ועוד יש בו דין לכבדו מחמת שהוא נשיא, דהא גם נשיא יש חיוב לכבד, אלא דבכל מקום אין יכול למחול על כבודו משום דבעינן שתהא אימתו עליך, אבל אצל מצות דאין בזה משום שתהא אימתו עליך, בזה על החלק של כבוד מדין נשיא יכול למחול.

אמנם קשה היכן מחל, הרי אמרו לו שיעמוד ולא בקשו ממנו רשות שימחול, ולכאורה הי' נראה דחלוק דין תלמיד חכם ממלך, דתלמיד חכם עיקר דינו הוא זה דהת"ח יש לו רשות למחול, אבל אה"נ אינו מחויב למחול, משא"כ מלך כיון שאין בידו למחול דאינו כלל דין כבוד אליו אלא מחמת שתהא אימתו עליך, לכן במצוה שהוא מחויב ויכול למחול, אפילו אם לא מחל אין כלל חיוב לכבדו, דמה לי אם מחל או לא מחל, הרי כיון שמחויב אין בזה כלל מצות כבוד.

אבל צ"ע בכתובות דף י"ז א' ובסוטה דף מ"א ב' שכ' שם תוס' דלכן עמד אגריפס בשעה שקרא בתורה כדאיתא בסוטה שם, משום שיש למלך לחלוק כבוד לתורה החשובה ממנו, וא"כ למה אם רצה יש לו רשות לישב, וכן בתוס' בסוטה בי' דלכן מותר לו לחלוץ וליבם, דכיון שהיא מצוה שאינה לכבד בני אדם יכול למחול, ולכאו' למה רק אם רצה לחלוץ חולץ, הא מחויב הוא לחלוץ.

ויותר נראה דמש"כ תוס' דיכול למחול לאו דוקא הוא, והעיקר הוא דאין חסר בזה באימתו עליך, ובשבועות באמת לא הזכירו את זה כלל, ועי' שפת אמת.

בא"ד. ועי"ל דעובדא דינאי דיני נפשות הוה ובדיני נפשות אפי' ת"ח עומד. צ"ב מ"ש דיני נפשות, הא מ"מ עשה דכבוד התורה עדיף, ועי' במפרשים.

בא"ד. ומיהו איצטריך קרא לעובד בהשתחואה. יל"ע אם השתחואה היינו רק פעולת ההשתחואה, ומה שנשאר אח"כ מושכב על הארץ אי"ז נחשב השתחואה, דא"כ ק"ק האיך שייך עבודה בשעת שמתכופף, אבל אם נאמר דכל זמן שהוא מושכב על הקרקע מקרי השתחואה א"ש.

ונפק"מ לדינא אם א' מתכופף במחשבה לע"ז, ולפני שהגיע להקרקע התרומם, דאז אולי לא יתחייב כיון שלא הגיע לקרקע, או דלמא זה שהתכופף מקרי כבר השתחואה, וכמו שמצינו שאסור להתכופף להרים דבר שלפני ע"ז מפני שנראה כמשתחוה לע"ז [ואולי זה אסור רק מפני שנראה שכונתו להשתחוות].

עוד יש להסתפק אם גם כשמונח כבר על הקרקע נקרא המשך ההשתחואה, וגם אז אם יחשוב לע"ז נקרא עובד ע"ז, או כששוכב אינו נקרא כבר השתחואה.

גמ'. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל. ומ"מ אם לא עבד אין עליו איסור בעצם מה שלא יצא מן המקדש, והילפותא היא רק שלא יעבוד, ולפי דרשה זו משמע דולא יחלל אינו לאו, אלא הוא פירוש דכשלא יצא לא תתחלל העבודה. והרמב"ן עה"ת פי' דהוא לאו גמור וקאי על כהן גדול שלא יניח העבודה ויצא, ואם הניח העבודה הרי הוא מחלל ומבזה את מקדש אלוקיו.

ועי' ברמב"ם (פ"ב מביאת מקדש ה"ה) שכתב דכל כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה חייב מיתה, ובכסף משנה שם פירש דאע"פ שהוא אונן ואסור לו להמשיך את העבודה, מ"מ אסור לו לצאת קודם שתגמר העבודה ע"י אחר, משום דנראה כמזלזל בעבודה, ועוד שאם יצא איכא למיחש שמא כשיפסיק העבודה ויצא בבהלה, תהי' העבודה בטלה מאין מתעסק בה עד שיתעוררו שאר הכהנים לבוא ולגמור, ואין לך זלזול גדול מזה, ולפיכך אסרה לו התורה לצאת עד שתגמר העבודה ע"י אחר ע"ש, [ובמנחת חינוך מצוה קנ"א הסתפק בקבל כדי זריקה או בזרק מתנה אחת אם עדיין הוא באיסור זה].

והנה מה שהוסיף שע"י שיצא יגרום שתיפסק העבודה ומוטל עליו למנוע את זה, הוא חידוש, דהא גם מה שעבד הוא בעצמו לא היה מחוייב, ולמה עכשיו הוא מחוייב לדאוג לכך שתגמר העבודה.

והנה משמע מזה דלא חל עליו הדין אונן רק ברגע ששמע שמת לו מת, ולא משעת מיתה, דאם מיד כשמת אביו נעשה כבר אונן, א"כ לעולם בשעה שנודע לו שמת אביו, הרי באמת כבר היה אונן מקודם לכן משעת מיתה, ונפסלה העבודה שעבד משעת מיתה עד ששמע מהמיתה, ולא יצוייר שיוכל אחר לגמור את העבודה [וכן נקט בפשיטות בלקוטי הלכות ר"פ טבול יום ד"ה רבא].

רש"י ד"ה הן הקריבו. וכי הן הקריבו והלא הדיוטות הן ופסולין לעבודה אני הקרבתי שאמרת לי ועשה את קרבן העם וגו'. הנה בטהרת הקדש לקמן ק"א א' [על רש"י ד"ה אמר לו] משמע שפירש בדברי רש"י שם דכיון שנאמר לאהרן לעבוד היו בניו פסולים לעבודה זו, וע"ש מה שהק' מכח זה.

אמנם ממה שכתב רש"י כאן דבניו היו פסולין מפני שהם הדיוטות, מבואר דדוקא מפני שהם הדיוטות היו פסולין ולא מפני שנאמר דוקא לאהרן שיקריב, דאם הציווי הי' דוקא לאהרן, למה הוסיף רש"י דהדיוטות הן, הרי גם אם הי' דינם ככהנים גדולים לא הי' מועיל, אלא משמע דכל פסולן מפני שהיו אוננין, וכהן הדיוט אונן פסול לעבוד, ועיין מה שנתבאר לקמן ק"א א' בגמ' ד"ה וכי הם הקריבו.

ומה שאמר אהרן אני כה"ג ומקריב אונן, משמע שכבר קיבל הלכה זו ממשה מקודם לכן דכה"ג מקריב אונן, דאל"כ מנין היה יודע דבר זה.

רש"י ד"ה מי כתיב. דלא תימא מתוך חישובו וקדושתו יתירא הוא פסול אונן. קצת תמוה מהיכי תיתי דמתוך חשיבותו אסרה לו תורה לעבוד בשעה שהוא אונן, כיון שעדיין לא ידענו מכזה איסור, וכי מתוך חשיבותו נימא שאסרה לו תורה דברים שכל אדם מותר בהם.

רש"י ד"ה קסבר. בסוה"ד. ולפי שלא היו לה אוכלין נשרפה וכדר' יוחנן בן ברוקה וכו' גבי נטמאו בעלים של פסח אף זה ישרף מיד. יל"ע אם מה שסובר ר"י בן ברוקה בפסחים (פ"ב ב') דפסולו בבעלים ישרף מיד, היינו דמצוה לשורפו מיד, או רק בא לומר דמותר לשרוף מיד וא"צ עיבור צורה.

עוד יש לעיין אם שייך איסור הפסד קדשים בבשר קדשים קלים, להראשונים שסוברין דאין באכילת זר מצות אכילת קדשים, דא"כ איזה הפסד יש לקדשים אם יאבדו וישרפו אותם, וכי הקדש מעונין שסתם יאכלו אותם כדי שאנשים ישבעו מהדבר, אם אין בזה שום דין ומצוה להקדש.

וכן אם אין מצוה לזר לאכול קדשים קלים, למה יש על זה דין נותר.

ויש לעיין בקרבן שיודעים שלא יהיו יכולים לאכלו מפני שכולם אוננין, אם שוחטין וזורקין את הדם אע"פ שגורמים בכך פסול לבשר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א