נזר הקודש/זבחים/טז/א

נזר הקודש זבחים טז א

גמרא. מה לבעל מום שכן עשה בו קרב כמקריב, טמא יוכיח. מזה יש להוכיח דבעל מום כשר לשחיטה כמו זר, דאל"כ הרי יש כאן פירכא אחריתי מה לבעל מום שכן פסול לשחיטה, והנה זה מכבר ראיתי בספר בנין שלמה (נדפס בעצי ברושים ריש הספר במכתב לרמ"מ עפשטיין) שנשאר בספק אם בעל מום כשר לשחיטה, ולדעתינו מבואר זה להדיא הכא בסוגיא, וכן יש להוכיח גם מירושלמי דפסחים (פ"ז ה"ה) דאיתא שם בא בטומאה איך עבידא, שחטו אותו בעלי מומין וזרקו אותו טמאים, אמר ר' הילא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, הרי לא נגע בהן טמא וכו' [וע"כ שם הפירוש דשאל אם בא בטומאת המקריבין שהיו הכהנים טמאין, איך יעשה אם שחטו אותו בעלי מומין טהורין ונזרק ע"י טמאין, לענין אכילת הבשר הרי נשאר בטהרה שהרי אין בהן טומאת עצמן, יעוי"ש], אבל עכ"פ מבואר דשחיטת בעלי מומין כשרה בקדשים.

* * *

גמרא. מה ליושב שכן פסול לעדות. וקשה לשיטת הרמ"א (חו"מ סי' יז ס"א) שפסק דלענין עדות עמידה ע"י סמיכה שמה עמידה, יעוי"ש. א"כ מאי פריך מה ליושב שכן פסול לעדות, הלא קיי"ל כת"ק דרבי יוסי ברבי יהודה לקמן י"ט ע"ב דעמידה מן הצד לא שמה עמידה, וא"כ שפיר אפשר למילף ק"ו מיושב כזו שאם עבד חילל, והשתא ליכא למיפרך מה ליושב שכן פסול לעדות דהא יושב כזה כשר לעדות לפי פסק הרמ"א הנ"ל, וצ"ע.

* * *

תוס' ד"ה מה ליושב. הקשה הר' אפרים כהן גזלן יהא פסול לעבודה ק"ו מבעל מום וכו'. והנה ע"כ צ"ל דפסול אינו אלא מטעם גזירת הכתוב, דאי משום טעם דחיישינן למשקר א"כ אין זה כלל ענין לימוד מבעל מום. ויש לעיין לפי שיטת התוס' שהוא מטעם דחיישינן למשקר עי' בקצוה"ח סי' מ"ו סקי"ז.

* * *

תוס' ד"ה מיושב. הגה"ה וא"ת מה ליושב שכן אסור בעזרה. והנה לפי המבואר בתוס' לקמן (דף יט: ד"ה וליתב) דעמידה ע"י סמיכה בעזרה שמה עמידה ועמידה כזה מותר שם [ועיין במ"א סימן קמ"א סק"ב], א"כ שפיר אפשר למילף הק"ו מיושב כזה למאי דקיי"ל כת"ק לענין עמידה מן הצד, והשתא ליכא למיפרך מה ליושב שכן אסור בעזרה אפילו אם איסור ישיבה בעזרה דאורייתא, דהא ישיבה כזו שעושין ממנה הק"ו מותר בעזרה. ומיהו י"ל דאפילו השתא שייך למיפרך מה ליושב שכן אסור בעזרה, ור"ל שכן מצינו בה צד חומרא בענין איסור עזרה, דהא עמידה מן הצד שהוא פסול נמי מדין יושב הוא, ועיקר הק"ו אנו למדין מדין יושב ולא מאופן הישיבה, ובדין יושב שפיר מצינו צד חומרא, ולפי זה מיושב נמי קושיא השניה שהקשינו לעיל בסמוך לשיטת הרמ"א.

* * *

בא"ד. הגה"ה וא"ת מה ליושב שכן אסור בעזרה כדאמר (יומא כה.) אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכו'. יעוי"ש. והנה רש"י ביומא שם פירש שנאמר לעמוד לשרת וכו', וקשה הא האי קרא בעבודה מיירי, ומזה ילפינן לקמן (דף כג:) דעבודה נפסלת במיושב, משא"כ ישיבה גרידא בלא עבודה לא שמענו. ועי' בגבורת ארי שם ביומא. ונראה דכוונת רש"י דע"כ ישיבה גרידא בלא עבודה גם כן אסור, דלא גרע ישיבה גרידא מישיבה דעבודה, ואם זה אסור גם זה אסור, דאין סברא לומר דבעבודה ישיבה חמירא יותר, דהרי מצינו דאדרבה אם הישיבה נחוצה לעבודה דמותר ישיבה, כמבואר לקמן (דף יט:) דפריך וליתב מיתב, נמצא דכשאסרה תורה ישיבה בעבודה הרי זה דין כולל בדין עזרה ולא בדין עבודה, ומטעם זה הצריכה התורה עוד קרא לפסול בעבודה כשעובד בישיבה לומר שגם דין הוא בעבודה, ואע"ג דהתוס' לקמן (שם ד"ה וליתיב) פירשו דהא דפריך בגמ' וליתיב מיתב הכוונה רק סמיכה, אבל עכ"פ אנו רואים כי מה שנדרש לענין עבודה מותר לשנות מעמידה לסמיכה וסברי התוס' שדי בסמיכה, אבל ע"כ דעת רש"י דמותר בישיבה ממש, וכן הוא דעת הריב"א הובא בתוס' ביומא (שם ד"ה אין) דלצורך עבודה מותר ישיבה בעזרה.

והנה ביומא שם הקשו בתוס' (ד"ה אין ישיבה) והלא הא מבואר בזבחים יושב שאוכל אם עבד חילל, והיאך אוכל בישיבה, יעוי"ש. ויש להבין הלא גם אם איכא איסור ישיבה אבל אין זה מעכב האכילה, ואטו מפני שאכל בישיבה אינו מקרי אכילה, ומנין לומר דכוונת הש"ס שמותר לישב בשביל אכילה, אלא כוונת הש"ס שאין הישיבה מעכבת מצות אכילה משא"כ עבודה שהישיבה מעכבת העבודה, וצ"ע.

* * *

א] גמרא. אונן, מנלן וכו'. הנה בכדי לבאר סוגיא זו, נקדים חקירה מה שהסתפקנו בדין אנינות לענין הקרבה והקרבן, והיינו בדין אונן שאין מקריבין קרבנו היאך הדין בשנעשה אונן באמצע עבודה, אם גומרין ההקרבה או לאו.

ב] גרסינן ביומא (דף יג:) ת"ר כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, רבי יהודה אומר כל היום, מאי כל היום אמר רבא לא נצרכא אלא להביאו מתוך ביתו, א"ל אביי השתא לר"י אפוקי מפקינן ליה דתניא היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר יגמור וכו', אלא אמר רבא מאי כל היום לומר שאינו עובד כל היום גזירה שמא יאכל וכו'. והנה בפלוגתא זו דר' יהודה ור' יוסי דסבר ר' יוסי יגמור פירש"י דמיירי בכהן הדיוט, והיינו דסבר רש"י דבכהן גדול לכו"ע יגמור מטעם כי זהו מה שנאמר ומן המקדש לא יצא, ובזה גם ר' יהודה מודה דגומר עבודתו, ולהכי פירש"י דמיירי בכהן הדיוט, ובזה סבר ר' יהודה דמניח עבודתו ויוצא, ור' יוסי סבר דגם כהן הדיוט יגמור עבודתו שהתחיל. אמנם התוס' (ד"ה היה עומד) מיאנו בפירש"י ופירשו דמיירי בכהן גדול, וסברת ר' יהודה דסבר מניח עבודתו הוא מדרבנן, וכמבואר שם. והנה ע"כ סברת רש"י הוא משום דדוחק לפרש דרבנן יאסרו על כה"ג גם לגמור עבודתו שהתחיל בה, כיון דכתיב בהדיא ומן המקדש לא יצא, ואעפ"י שאסרוהו חכמים לעבוד משום גזירה שמא יאכל, הנה זהו לכל הפחות לענין ההתחלה, אבל אין לומר שיאסרוהו חכמים גם לגמור שיש בזה גם בזיון העבודה. עוד יש בזה דאם באמת אסור לכה"ג לגמור את העבודה שהתחיל בה א"כ פשיטא שאסור להתחיל בעבודה, וא"כ תקשה כיון שכבר אמר ר' יהודה דגם מניח עבודתו ויוצא א"כ פשיטא וכל שכן שלא יתחיל, וא"כ למה א"ר יהודה עוד בברייתא השניה שלא יתחיל כל היום בעבודה מטעם גזירה שמא יאכל, כיון שבלא"ה אסור בהקרבה מדרבנן וגם אסור לגמור. וכל זה הוקשה לרש"י, ופירש דברייתא זו מיירי בכהן הדיוט, ור' יוסי סבר דכהן הדיוט אינו מפסיק מעבודתו אלא גומרה . אמנם תקשה לרש"י הא דהקשו התוס' שם, אשר באמת מצוה ליישב דברי רש"י, וכאשר יבואר.

ג] הקשו התוס' דהלא כהן הדיוט אונן מחלל עבודה, וכתבו התוס' דמשמע דמיירי שעדיין לא התחיל בעבודה. וכוונת דבריהם, משום דלכאורה יש מקום לומר דאין חילול עבודה בגמר עבודה באופן שהתחיל בהיתר, ולזה כתבו דמשמע דמיירי טרם התחיל בעבודה מדתניא היה עומד ומקריב, דמשמע שעבודה בידו טרם התחיל לעבוד, ויש בזה חילול עבודה כיון שגם ההתחלה באיסור, וכן איתא בתוספתא דזבחים (פי"א ה"ג) דתניא שם אבל כהן הדיוט שהיה מקריב ומת לו מת מניח עבודה ויוצא, וליכא מאן דפליג וכו', יעוי"ש. ונראה דהנה בתוספתא איתא כהן גדול מקריב אונן וכו', ר' שמעון אומר גומר את העבודה שבידו ובא לו, אבל כהן הדיוט שעמד ומקריב ומת לו מת מניח את העבודה שבידו ויוצא וכו'. והנה יש לדייק בלשון זה דתניא בברייתא בכה"ג ובא לו, והנה מזה למד רש"י שדברי התוספתא אינו הברייתא המובא בש"ס דילן, ועוד דשם הוא דברי ר"ש והכא הוי דברי ר' יוסי, ומפרש רש"י דהתם בתוספתא מיירי שהעבודה בידו היינו שעדיין יש לו לילך ולעבוד, כגון מי שבידו המזרק וצריך להוליך ע"ג המזבח, ובזה אמר ר"ש גומר את העבודה שבידו ובא לו, היינו שיבוא להמזבח, ובאופן זה מניח בכהן הדיוט את העבודה ויוצא, והיינו שאין זה באמצע העבודה כיון שעדיין צריך להוליך, אעפ"י שההולכה מצד עצמה עבודה היא אמנם לגבי עיקר ההקרבה הרי זה התחלה, ובזה יובדל כהן גדול מכהן הדיוט. אמנם באמצע עבודה ממש דהיינו שהיה עומד ע"ג המזבח, וזהו הברייתא שהובאה בסוגיא דידן, בזה גם כהן הדיוט לא מעברינן ליה מעל המזבח, וכמו שדרשינן מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, וכאשר יבואר להלן בס"ד. וסברת רש"י שברייתא זו היא ברייתא אחריתי ואינה התוספתא, ושונה היא לגמרי מדין התוספתא, מטעם דבתוספתא מיירי טרם עלה על המזבח והכא מיירי בשעלה ע"ג המזבח, וזהו דין חדש לר' יוסי דיגמור כהן הדיוט העבודה מטעם דכיון דעומד ע"ג המזבח שוב לא נחתינן ליה עד שיגמור.

ד] והא דבאמת אינו מחלל עבודה באופן שעומד ע"ג המזבח, נראה דהנה יש לחקור בעיקר הדין הא דאונן פסול להקריב אם הוא מצד עצמו דלא חזי לעבודה באנינות, או דלמא שדין הוא בקרבן שלא יוקרב ע"י כהן אונן, ונפק"מ לענין זה בשעלה ע"ג המזבח בהיתר, דאם פסול אנינות הוא מצד עצמו והוא גברא דלא חזי לעבודה, א"כ מה מועיל לן הא דעלה ע"ג המזבח, אמנם אם אין הפסול בגברא רק דין הוא בהקרבת הקרבן שלא יוקרב באנינות, הנה באופן זה שעלה ע"ג המזבח אין זה המקום של חלות האנינות, ואעפ"י שהכהן ע"כ אונן הוא גם בשעומד ע"ג המזבח ואסור גם שם באכילת קדשים, אמנם כיון שאין שם החלות דאנינות להכי אין פסול אנינות בהקרבן, וע"כ הא דמחלל עבודה באופן שנעשה אונן טרם עלה על עקבי המזבח, זהו מטעם אחר משום דעבר אמימרא דרחמנא וכאשר יבואר.

ה] הנה יש להבין לפירש"י באיזו סברא פליגי ר' יהודה ורבנן דר' יהודה סבר לא יגמור ור' יוסי סבר יגמור, ומאי טעמייהו בזה. ונראה דפליגי בהא דמצינו הכא בזבחים בסוגיא אונן מנא לן דמחלל עבודה דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל, א"ל מי כתיב הא אחר שלא יצא חילל, עי' בפירש"י, ואידך מ"ט לא אמר מהן הקריבו, קסבר מפני טומאה נשרפה, דבי ר' ישמעאל תנא אתיא בק"ו מבעל מום, ומה בעל מום שאוכל אם עבד חילל אונן שאין אוכל אינו דין שאם עבד חילל, יעו"ש. והנה לכאורה קשה הא מצינו לכה"ג שאינו אוכל ומכל זה עובד עבודה, וע"כ צ"ל כמו שכתבו התוס' (ד"ה זר שאינו אוכל) דאין להוכיח מכה"ג משום שאינו מוזהר, תאמר בזה שמוזהר. ולכאורה יש להעיר היכן מצינו אזהרה זו לכהן הדיוט, דע"כ גם תנא דבי רבי ישמעאל לא סבר דרשה זו דומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל, והיינו דע"כ מדיליף מק"ו א"כ סבר דאין לדייק הא אחר שלא יצא חילל, ואפשר שגם אחר אינו מחלל, וא"כ אין מקום גם לאזהרה, דהרי עיקר האיסור מזה נלמד כמבואר בסנהדרין (דף פד.), וע"כ צריך לומר דרק על חילול עבודה לא נלמד אבל האיסור שפיר דמי ונלמד דרק הכה"ג מוזהר שלא יצא ויקריב באנינות הא אחר יצא ומוזהר לצאת מן העבודה, ולהכי שפיר יליף תנא דבי רבי ישמעאל חילול עבודה לאונן מק"ו מבעל מום.

ו] והנה לשיטת רש"י דבכה"ג לכו"ע רשאי להתחיל בעבודה, והיינו מדאורייתא כמו שיבואר להלן, הנה לפי זה ע"כ דרשה דומן המקדש לא יצא האמור בכה"ג היינו שלא יצא מקדושתו ויתחיל בעבודה, וממילא המיעוט לענין אחר היינו ג"כ שאינו רשאי להתחיל, נמצא לפי זה דלענין אמצע עבודה אין כאן אזהרה לכהן הדיוט, וממילא בין אם נלמד חילול עבודה לכהן הדיוט מן ומן המקדש לא יצא, ובין אם נלמד חילול עבודה מק"ו מבעל מום, אין לנו ללמוד על אמצע עבודה, וזהו סברת ר' יוסי דסבר דכהן הדיוט שנעשה אונן בעמדו ע"ג המזבח שאין זה מקום אנינות, וגם אין כאן אזהרה, ולהכי סבר יגמור מפני שאין כאן חילול עבודה, ואין כאן לימוד מהק"ו ג"כ משום דיש לפרוך כה"ג יוכיח שאינו עובד ואוכל ועבודתו כשרה. ור' יהודה דסבר לא יגמור היינו משום דע"כ סבר כר"א דמפני אנינות נשרפה, וכמו שסבר כן לקמן (דף קא.), והוי ר' יהודה לשיטתו. זהו מה שנראה סברת ר' יהודה ור' יוסי אליבא דפירש"י.

ז] ובזה יש ליישב עוד מה שקשה לכאורה לפירש"י דאם סבר ר' יוסי דהפסול לעבודה יש הבדל בין אם היה פסול טרם שהתחיל בעבודה לבין אם נעשה פסול באמצע עבודה, ור' יוסי סבר דבאופן שנעשה הפסול אחרי שהתחיל בהיתר יגמור, א"כ לפי זה תקשה מסוגיא ערוכה לעיל (דף טו.) בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא היה מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח מהו וכו', יעו"ש. ולכאורה אמאי לא קאמרה הסוגיא דזה תליא בפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי דפליגי לענין אנינות. ומצאתי בגבורת ארי ליומא (שם) שעמד בזה. ועוד הקשה לתנא דבי רבי ישמעאל דיליף חילול עבודה לאונן מק"ו מבעל מום, ובעל מום אפילו התחיל בהיתר גם כן חילו ל, וא"כ איכא למיפרך מה לבעל מום דלא מהני התחיל בהיתר, עכת"ד. ובדברינו יבואר לנכון דאין זה ענין לבעל מום כלל, דשאני בעל מום דמצד עצמו אינו ראוי לעבודה, משא"כ אונן דהוי גברא דחזי לעבודה ורק העבודה דורשת אי אנינות, ואין אנינות ע"ג המזבח, ואיסור ג"כ ליכא באופן שנעשה אונן בעמדו ע"ג המזבח ועבודה בידו, וע"כ עיקר הטעם של ר' יוסי דסבר יגמור הוא מפני שסבר שאין כאן איסור אנינות וממילא כדליתא דמיא עד גמר העבודה.

ח] אמנם דעת הרמב"ם דלא כדעת רש"י בזה, והוא, בהא דכתב הרמב"ם בהל' ביאת מקדש (פ"ב ה"ו) דעיקר האיסור להדיוט נלמד מן הדרשה דומן המקדש לא יצא, ומפרש שזה נאמר על אמצע עבודה לומר שמחויב להפסיק עבודתו. וכתב מרן שדעת רבינו כשיטת התוס'. ומשמע מדברי רבינו אשר כהן גדול לא יתחיל שום עבודה בשעה שהוא אונן. ומסתפק שם במשנה למלך אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. ובאמת מלשון הרמב"ם משמע דמדאורייתא מותר, ויש להאריך בזה. וכן מורה דברי הרמב"ם בהל' כלי המקדש (פ"ד ה"י) שכתב בהדיא כיון שכהן גדול האונן ראוי לעבודה, וע"כ הכוונה ראוי גם להתחיל. וע"כ דברי הרמב"ם מתפרשין היטב כמו שפירש המשנה למלך בשלהי דבריו שם. עכ"פ מבואר דשיטת הרמב"ם והתוס' לענין זה בחדא שיטה קיימו [ומחולקים רק בלהתחיל, דשיטת התוס' לענין להתחיל מן התורה, אבל הרמב"ם ס"ל דמדרבנן ג"כ מותר]. ודברי רש"י ושיטתו בזה כאשר ביארנו.

ט] אמנם בעיקר הדין דכה"ג אונן משלח קרבנותיו לכאורה תמוה טובא, הלא זה ודאי דחל אנינות על כה"ג מדחזינן דאסור באכילת קדשים, ורק לענין הקרבה חידשה תורה שמקריב אונן, אמנם לענין שילוח קרבן תמוה לן טובא היאך יכול לשלוח הקרבן באנינות, הלא נלמד משלמים דבעינן בזמן שהוא שלם, והכא עכ"פ חסר לכה"ג מעלה זו דשלם, וגם הרמב"ם סובר להלכה דאין אונן משלח קרבנו כמבואר בפ"ב מהל' ביאת מקדש הי"א, וא"כ תמוה מדוע זכה הכה"ג לבטל דין אנינות בדבר שילוח הקרבן, וצ"ע.

י] והנה לכאורה אפשר לומר דכל עיקר האי דינא הוא לענין שילוח הקרבן, דהיינו בשעת הפרשה בעינן שיהא הבעלים שלמים, ויש סמך לזה מדברי רש"י בפסחים (דף צח. ד"ה אלא דמת אחר חצות) דכיון דחיילא עליה דין פסח ברישא שוחט לעצמו ולא חיישינן וכו', אבל כי חיילא אנינות ברישא לא זהיר וכו'. וקשה מדוע לא פירש"י דבאופן שחל אנינות אינו משלח פסחו מטעם דבעינן שיהיה שלם, וכן פירשו התוס' שם. ובאמת תמוה מדוע לא נחית רש"י לזה, וביותר שמבואר לקמן (דף צט:) שדין זה דר"ש גם בפסח נאמר. והיה נראה לומר דסברת רש"י דכיון דמיירי הכא לאחר ההפרשה והיינו דהמשנה מיירי כן, להכי פירש"י מטעם שפירש. ולפי זה אפשר לומר דגם קרבנו של כה"ג מיירי באופן זה, וקצת משמע כן לשון הרמב"ם שכתב היה הקרבן של כה"ג, דמשמע שהיה מופרש מעיקרא. אמנם מלבד הדוחק שמצד עצמו, הנה לא כן משמע בסוגיא דב"ק (דף קי.) דמשמע דכה"ג אונן יכול להקדיש ג"כ את הקרבן.

יא] ונראה בסברת רש"י דכיון דפסול אנינות הוא מצד עצם הקרבן, והיינו דהשתלמות הקרבן לא יהיה באנינות, א"כ גם ההקדש שהוא ההפרשה ג"כ בעינן שלא תבוא באנינות, שזהו ג"כ ענין קרבן, וזהו עיקר סיבתו, ולכן שיטת רש"י דלאחר הפרשה שוב לא איכפת לן על התנאי דשלם, ומטעם זה בכה"ג שמקריב אונן ואין זה חסרון להשלמת הקרבן להכי יכול הכה"ג להקדיש גם כן ולהפריש הקרבן.

יב] ובזה יש ליישב הא דקשה לכאורה סוגיא זו דפריך ומאן לימא לן דאונן אסור בבמה וכו', וקשה הא אונן לאו בר הבאת קרבן הוא מטעם דבעינן שיהיה שלם, וממילא פסול לעבודה גם לאחרים מטעם חסרון שליחות. ויש לחלק דבשלמא במזבח לא קשה למה לי קרא דאונן פסול לעבודה, מטעם דהרי נפק"מ לקרבן דאחרים, ואין בזה חסרון שליחות מטעם דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו, משא"כ בבמה דזר כשר בה א"כ פשיטא דאונן פסול. ובמה שכתבתי אתי שפיר, משום דאם אין לנו לימוד לפסול אונן לעבודה והוי אמרינן דכשר אונן בבמה, אז יהיה הדין דאונן משלח קרבנותיו ג"כ מטעם דזה בזה תליא.

יג] אמנם העיקר נראה בזה דע"כ כהן גדול משלח קרבנו, דכיון דאמרה תורה לכה"ג שלא יצא מן המקדש והכוונה שלא יניח שום עבודה מלעסוק בה בשביל האנינות, ונכלל בזה ג"כ שיקריב כל הקרבנות שמחויב, א"כ פשיטא שיש בזה גם קרבן של עצמו שמחויב להקדישו ולהפרישו לקרבן, וזהו כוונת הרמב"ם היה הקרבן של כה"ג והיה אונן נותנו לכל כהן שירצה וכו' כיון שכה"ג ראוי לעבודה, יעו"ש. והיינו מהטעם שכתבנו.

יד] והנה כמו כן יש לחקור בעיקר הדין דאין אונן מביא קרבנותיו אם הוא מצד עצמו מטעם דגברא לא חזי לקרבן ולא הוי בר קרבן בשעה זו, או דלמא דהחסרון בזה מצד הקרבן, והיינו דבעינן שלא יהיה הכשר הקרבן בא ע"י איש אונן, והבעלים המה ג"כ בהכשר הקרבן לפי שאין קרבן בלא בעלים. ונפק"מ לענין דיעבד, דאם אמרינן דגברא לאו בר ריצוי הוא באנינותו א"כ גם בדיעבד לא הורצה, אבל אם אינו אלא מצד הקרבן אינו מעכב בדיעבד כיון שאין לזה לימוד לענין דיעבד. ואם נכשיר דיעבד א"כ שפיר יש להכשיר גם אחרי הקבלה בכוס, או במנחה אחרי קמיצה, שזה ג"כ כדיעבד מטעם הפסד קדשים כמבואר. והנה לפי מה שביארנו שיטת רש"י דע"כ עיקר פסול אנינות לא הוי חסרון אלא מצד הקרבן ולא מטעם גברא לא חזי, ואם אמרינן כן בכהן העובד כל שכן דאמרינן כן בבעלים, ואם ס"ל לרש"י כן בכהן העובד וכמו שכתבנו שזהו סברת ר' יהודה דסבר יגמור, א"כ כל שכן בבעלים, וא"כ אתי שפיר פירש"י דסוטה (דף ו: ד"ה שמת הוא) דפירש דאינה שותה מטעם דאמאן בעינן למשרייא. והעיר בזה ידידי הרב הגאון ר' נחום ברוך גינצבורג (שליט"א) [זצ"ל] גאב"ד קיבארט מדוע לא פירש רש"י מטעם אנינות שהיא אוננת על בעלה ואינה בהקרבת הקרבן. אמנם לפי מה שכתבנו אתי שפיר, והיינו דלא מיבעיא אם סבר רש"י דכל עיקר הדין דפסול אנינות בבעלים הוא רק בשעת ההפרשה וכמו שמוכח מרש"י פסחים, דפשיטא דלאחר קמיצה שוב אין לנו לחוש על אנינות דבעלים, אלא אף אם אמרינן דיש להקפיד על מעשה ההקרבה ג"כ אמנם לאחר קמיצה שוב אין קפידא, וכמוש"נ.

טו] איברא דלענין הספק שכתבנו ע"כ דדעת הרמב"ם דאונן הוא משום דהוי גברא דלא חזי וגם בדיעבד לא הורצה, והוא מדכתב בפ"ב מהל' ביאת מקדש הי"א וז"ל, האבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה וכו', אבל המנודה יש בו ספק אם משלח אם אינו משלח לפיכך אם הקריבו עליו נרצה, יעו"ש. משמע מזה דאילו באונן כל שבעה גם בדיעבד לא הורצה, וע"כ דסבר דהוי גברא דלא חזי, ופשיטא דגם בשנעשה אונן אחרי קמיצה אינו בהקטרה. אמנם שיטת רש"י ע"כ כמו שכתבנו, ומטעם זה פירש"י שם בסוטה הטעם דאינו בהקטרה מטעם דאמאן בעינן למשרייא, והוא משום דחסרון אונן אינו מעכב באופן דלאחר קמיצה, וכמוש"נ. ובזה יש להטעים שיטות הראשונים הובא בהרא"ש פ"ג דברכות (סי' ב) דפליגי שם לענין דחוי אם שייך דיחוי מטעם שנדחה בשעת אנינותו.

טז] והנה בהא דכתב הרמב"ם דאבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה ומשמע שלא הורצה ג"כ כל שבעה, וקשה הא אבילות כל שבעה אינו אלא מדרבנן, וכמ"ש הרמב"ם בהל' אבל (פ"א ה"א) דמשה תיקן להם לישראל, ומדרבנן הוא, וא"כ אמאי לא הורצה. וכבר העיר בזה בספר קרן אורה למוע"ק (דף יד: ד"ה שיהיה שפתותיו). אמנם לפי מה שכתבנו דלשיטת הרמב"ם הוי גברא דלא חזי, להכי כל שבעת ימי אבלות שאינו ראוי לקרבן מדרבנן ג"כ נקרא גברא דלא חזי, מטעם דכלל הוא דכל שאינו ראוי מדרבנן נקרא אינו ראוי לדאורייתא ג"כ. וזהו שיטת ר' יהודה בסוכה (דף כג.), וכן פסק הרמב"ם (הל' סוכה פ"ד) לענין הדין דבעינן סוכה הראויה לשבעה. ועכ"פ בעיקר הדין הוי ספיקא דדינא וכמוש"נ.

---

---

שולי הגליון

---

---

ספרי נזר הקודש מונגשים לציבור באדיבות נכד המחבר המו"ל רבי נתן גינזבורג (הזכויות שמורות)

מעבר לתחילת הדף