תומים/חושן משפט/יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט יז

(א) שניהם בעמידה לכתחילה. אבל בדיעבד הדין דין ואף ע"פ דכתיב ועמדו וילפינן מיני' דצריכים בעלי דינים לעמוד היינו רק אסמכתא בעלמא והע"ש נתן טעם משום דעכשיו ליכא מומחים ומשמע בזמן דאיכא מומחי' אף בדיעבד מעכב וכבר השיגו הסמ"ע. אבל הב"ח הסכים להע"ש וכתב ודלא כמ"ש מהרו"ך. ואולם הש"ך בס"ק ד' כתב דאין דבריו מוכרחים. ואני אומר דדבריו של הב"ח מופרכי' דאם כן מה זה שטרחו הרא"ש ורשב"א לומר דהא דאמרינן בזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות מלת פסול לאו דוקא דלשון פסול היינו דיעבד ולדעתו מה קושיא הא שם איירי בקרא דנילף בקל וחומר מיושב מחלל עבודה לזר ע"ש ודבר תורה דאיירי בסמוכים דוקא דקי"ל עירוב פרשיות כתיב פשיטא דפסול דיעבד ועוד כל הראיה דאינו מעכב בדיעבד מדחזינן דהכשירו ת"ח לכתחילה ואם כן לשיטת הב"ח צ"ל בב"ד מומחים אף תלמיד חכם צריך לעמוד דאל"כ עדיין הוכחתם שפיר דבדיעבד אינו מעכב אפילו במומחים ואם כן הא דאמרינן בזבחים מיושב ת"ח עדיין מצי למפרך מה ליושב שכן פסול לעדות בב"ד מומחים דגבי' אפילו ת"ח צריך לעמוד וכן התו' בפ"ב דסנהדרין ופ"ד דשבועות מבואר דאפילו בב"ד של סמוכים ת"ח פטור לעמוד דהקשו מת"ח על ינאי מלכ' דהוצרך לעמוד בבית דין של כ"ג ע"ש. וראב"ש במרדכי דעתו דבאינם סמוכים אף מתחלה א"צ לעמוד כלל אבל בדיעבד כולי עלמא מודים אף בסמוכים א"צ לעמוד וכנר' למעיין במרדכי ודברי סמ"ע פשוטים וברורים. אבל מכל מקום נר' טעמו של הסמ"ע דהוא רק אסמכתא ולדבריו מתורה א"צ עמידה וזה אינו דא"כ הא דילפינן מהתורה דזר מחלל עבודה מקל וחומר דיושב איך פריך מה ליושב דפסול לעדות הא ד"ת כשר ובאמת בר"ן ורשב"א לא נזכר אסמכתא רק למצוה נאמר בתורה ועמדו ולא לעיכובא אבל ודאי דאורייתא היא ופשוט:

(ב) ועמידה על ידי סמיכה מיקרי שפיר עמידה. הרב המ"א בא"ח סימן קמ"א וכ"כ בהלכות ר"ח תמה על רמ"א דהוציא דינו מן ריב"ש סימן רס"ו וריב"ש לא אמר אלא לגבי דיינים דצריכין לישב ועל זה קאמר דסמיכה הוי כישיבה אבל בע"ד דצריכים לעמוד וכן העדים דיהיה סמיכה כמו עמידה זהו לא שמענו מדברי ריב"ש כלל. ואדרבה מתו' זבחים דף י"ט ד"ה עמידה מהצד כו' דכתבו דהקורא בתורה יש לו לעמוד ולא לסמוך מוכח דלאו קרוי' עמידה והא דלענין ישיבה בעזרה סמיכה מותר משום דלא כתיב ביה עמידה והוא רק מכבוד השכינה וכתב דכן מוכח מסוטה דף מ' ע"ש. ומ"ש מריב"ש אין ראיה יפה כתב אבל מכל מקום אין לדחות דברי הרמ"א כלאחר יד חדא דאף לפי טעמו של המ"א דהואיל ואין ישיבה בעזרה אינו אלא מפני כבוד השכינה מותר בסמיכה דאין זה נגד הכבוד. ואם כן אף הא דצריכים לעמוד בב"ד מבואר בגמרא דסנהדרין דלכך צריך לעמוד דלא לפני ב"ד הוא עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם דכתיב ועמדו כו' לפני ה'. ואם כן אם במקדש ה' מקום שריית שכינה בי פומבי אשר ממש עין בעין נראה כבוד ה' התירו לסמוך מכ"ש בבית דין אף דכתיב אלהים נצב בעדת אל מכל מקום אין כל כך חיוב מורא שכינה כמו במקדש כנודע ופשיטא דסמיכה מות' ובפרט לפי מ"ש הסמ"ע דהך ועמדו אינו אלא אסמכתא כמו שכתבתי ועיקר הטעם משום כבוד שכינה דנצב למעלה מהדיינים והרי זה כמו ישיבה בעזרה דמ"ש (ובדרך זה אמרתי בדרוש דחז"ל דגזרו שמלך לא דנין אותו משום מעשה דינאי המלך וכו' ולמה לא אמרו כן בדרד כלל כל מלכים ולמה מלכי בית דוד דנין אותן ומה בכך דהמעשה קרה למלך ישראל מכל מקום מה נשתנה זה מזה אבל לפי מה שכתבתי ניחא דכל הקלקול שהיה כי ראוי היה למלך לעמוד בדין והמה הבית דין נשאו פנים למלך מבלי אומר לו לעמוד ועי"כ נענשו וחששו חז"ל כי יקרה זה תמיד כשיבוא המלך לדון ולכך תקנו שלא ידונו אותו. אך זהו אם מלך צריך לעמוד אבל אם המלך באמת אין צריך לעמוד תו ליכא למיחש כלל. והטעם דצריך לעמוד הוא כמש"ל וכמאמר שמעון בן שטח כי אתה עומד לפני ה' ואם הותר למלכי בית דוד ישיבה בעזרה אף לפני ב"ד מותרים לישב כהנ"ל דיותר חמור ישיבה בעזרה מן מקום ב"ד ולכך במלכי בית דוד ליכא חששא הנ"ל דהם אין צריכין לעמוד ולכך לא תקנו בהם דבר ומותרים לדון ולדון אותם אבל מלכי ישראל דלא הותר להם ישיבה בעזרה אף בב"ד צריך לעמוד ואם כן חששו חז"ל שלא יקרה כעובדא דינאי מלכא ותקנו דלא דנין אותם ואתי שפיר) . שנית יש ראיה לרמ"א מתו' סוטה הנ"ל דעל זה דפרכינן קורא ויושב הא אין ישיבה בעזרה והק' התו' הא אמרינן בירושלמי דכהן גדול מותר לישב בעזרה ועוד קשיא מהך דפ"ב דזבחים דאמרינן התם כיצד קידש כו' עמידה מהצד איכא בנייהו כו' עכ"ל. ודברים אלו הם לכאורה מחוסר הבנה מה קשיא לזה מהך דירושלמי דכהן גדול מותר לישב בעזרה וכבר טרח בזה המהרש"א ליישבו וכל רואה בו יכיר הדוחק אבל מה שנראה לי בישובו הוא כך דס"ל לתו' דאף דכתיב לעמוד מכל מקום אף סמיכה בכלל עמידה כמו דחזינן בישיבה בעזרה דסמיכה קרוי' עמידה ואם כן הא דאמרינן עמידה מהצד איכא בנייהו ולת"ק עמידה גמורה בעינן בעבודה אבל אם נסמך לדבר אחר דהיינו סמיכה פוסל עבודה מנ"ל הא ועל כרחך צריך לומר משום דקשיא לי' ל"ל לעמוד ולשרת הא בלא"ה אין ישיבה בעזרה כמ"ש התו' בזבחים דף י"ט ד"ה וליתב ע"ש ולכך ס"ל דאי מהך דאין ישיבה בעזרה היה לסמוך מותר ומכשיר עבודה לכך נאמר לעמוד לשרת להורות דעמידה גמורה בעינן ולא סמיכה ולכך פוסל בעמידה מהצד. וזה ס"ל לתו' לסברא קיימת ולכך הקשה תו' שפיר דלפי ירושלמי דכהן גדול מותר לישב בעזרה עדיין קשה מנ"ל דעמידה מהצד פוסל והא דכתיב לעמוד ולשרת ולא שמעינן ממילא מכח דאין ישיבה בעזרה דבא הכתוב להורות דאפי' כהן גדול דמותר לישב בעזרה אם יעשה עבודה צריך לעמוד ולשרת אבל מכל מקום אין כאן הכרח לפסול סמיכה וא"ש. ומזה מוכח דסבירא להו לתו' דבכלל עמידה סמיכה בכלל לולי דיש הכרח כהנ"ל ואם כן אף לעדות וכהנה אף דכתיב ועמדו סמיכה בכלל עמידה. והנה עוד בה שלישית שנראה ראיה לרמ"א ממקום שבאו העוררים עליו בטענה ורמזו רמ"א כדרכו בקוצר לשונו והוא במה דילפינן בפ"ב דזבחים דזר מחלל עבודה מקל וחומר דיושב שאוכל ומ"מ מחלל זר שאינו אוכל אינו דין שיחלל ופריך מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב תלמיד חכם וקשה ל"ל יושב ת"ח נימא קל וחומר מסמיכה דאוכל ומכל מקום מחלל עבודה דהא לענין עמידה בקדשים בעינן עמידה גמורה ולא מהני סמיכה זר שאינו אוכל מכל שכן דמחלל ול"ל שכן פסול לעדות דהא סמיכה כשר בעדות לשיטת הרמ"א (ושמעתי שנדפס בספר קטן יכונה אסיפת חכמים תי' על זה בשם רבינו הגדול מהור"ר אברהם ברודא ז"ל ה"ה דהא דסמיכה פוסל בעבודה הוא דאם לא כן ל"ל לעמוד ולשרת תיפוק לי' דאין ישיבה בעזרה כמש"ל ואם כן להס"ד דזר אינו מחלל לא קשיא למה לי לעמוד דאצטריך למלכי בית דוד אם יעבדו עבודה דלא ישבו ובאמת אמרינן דאף בעבודה סמיכה מותר עכ"ל וברור דדברים אילו לא יצאו מפי גאון הנ"ל דהא בגמ' ילפינן תרי קראי על עמידה בעבודת קדשים לעמוד ולשרת והעומדים שם וכו' חד לכתחילה וחד לעכב דמחלל עבודה. והא דדייקי התו' למה לי קרא תיפוק ליה דאין ישיבה בעזרה הקושיא דלכתוב חד קרא ואנן ידעינן דהוא לעכב דלכתחילה בלאו הכי צריך לעמוד כי אין ישיבה בעזרה אבל על דמחלל עבודה ומעכב ודאי צריך קרא דמאין ישיבה בעזרה לא שמענו דאי עבר וישב ועבד דמחלל ופשוט והא דמפלפל הגמרא בזר ללמוד קל וחומר מיושב אין הכוונה אי זר מצי תחילה לעבוד דפשיטא דעובר בלאו כמבואר בגמרא וכל זר לא יקרב אליכם רק כל ק"ו אי עבר ועבד אי מחלל עבודה. ואם אף בס"ד דזר אין מחלל מכל מקום מוכח דסמיכה פוסל בעבודה דאם לא כן לכתוב חד קרא ואני אומר דאתיא לעכב דלכתחילה א"צ קרא כלל דאין ישיבה בעזרה ול"ל למלכי בית דוד דהא אנן איירי לכתחילה ולא לעכב וכי סלקא דעתך דבית דוד יעבדו לכתחילה עבודה ויעברו בלאו הא כתיב וכל זר וכו' ועל כרחך דסמיכה אינו בעבודת קדשים ונשתקעו הדברים ולא נאמרו) אך באמת אין כאן קושיא דהא דבעבודה לא מכשר סמיכה לאו דברי הכל היא רק נחלקו בו תנאים דהא אמרינן עמידה מהצד א"ב חד מכשיר וחד פוסל ועמידה מן הצד היינו סמיכה דחבירו מסייעו או דבר אחר שנסמך על הכלי או על הכותל לבל יפול ולולי זאת לא היה יכול לעמוד וזהו סמיכה וכ"כ להדיא הריב"ש בסימן רס"ו סמיכה אל העמוד לא מיקרי עמידה דהא קי"ל בפ"ב דזבחים דת"ק דר' יוסי בר"י סבירא ליה עמידה מהצד לא שמיה עמידה רצה לומר עמידה שאי אפשר בלי סמיכה וכו' עכ"ל ע"ש. ולפי זה אין כאן קושיא דה"ל למילף קל וחומר מסמיכה דהא הגמרא בעי למצוא לימוד דזר מחלל עבודה לכ"ע דהא לא מצינו שום תנא בעלמא דיחלוק ויאמר שזר שעבד שעבודתו אינו מחולל בדיעבד ואם כן איך ילמוד קל וחומר מסמיכה דמחלל בעבודה דהתינח לת"ק לרבי יוסי ב"י דסבירא ליה עמידה מן צד כשר והיינו סמיכה מאי איכא למימר וניחא לי' לגמ' למילף קל וחומר מיושב תלמיד חכם דהוא קל וחומר לכ"ע לכולי סברות ותנאי ולק"מ:
ומעתה. אחר שבררנו שאין מזה קושיא לרמ"א נהפוך הוא דיש לרמ"א ראיה. דהתו' בד"ה מה יושב שאוכל כו' פי' כגון שאוכל במורם מקדשים ובכור. וברור דכוונתם לפי מ"ש ביומא בפ"ב דהקשו איך אפשר לישב ולאכול הא אין ישיבה בעזרה ולכך פי' כאן דאיירי באותן קדשים קלים הנאכלים לכהנים דוקא ומ"מ נאכלים חוץ לקלעים ומותר לישב באכילתן וקשה מה דוחקיה דהתו' בכך דע"ז יש להקשות דאיך יליף מה יושב שאוכל ומ"מ אם עבד חלל דהאיך מותר לאכול ולישב חוץ לעזרה ואף עבודה דמכשר חוץ לעזרה וישב בה באמת כשר רק עבודה דהוא בעזרה וישב חילל דבעזרה לא הותרה לישב ולאכול ואיך נילף ק"ו ממקום למקום מן חוץ לעזרה לעזרה. ולא נימא כפשוטה דיושב לאו דוקא והק"ו מסמיכה דמותר לסמוך ולאכול אפי' בעזרה כמש"ל דסמיכה מותר בעזרה ומ"מ בעבודה מעכב דה"ל עמידה מהצד מכ"ש זר וכו' ול"ל תינח לת"ק לר' יוסי ב"י דמכשיר עמידה מהצד מא"ל. דמנלן לתו' דהך ק"ו אתיא לכ"ע דלמא באמת הוא רק לת"ק ור"י ב"י יליף ליה דזר מחלל עבודה כתנא דבי רבי ישמעאל דיליף ליה ק"ו מבעל מום ורבי משרשיא דיליף ליה ק"ו מיושב אמר למילתיה אליבא דת"ק דפוסל עמידה מצד דהכי קי"ל. וכן קשה על הגה"ת תו' שם דהקשו דה"ל למפרך מה ליושב שכן אסור בעזרה מה שאין כן זר וקשה דלמא הק"ו מסמיכה דמותר בעזרה ומ"מ אסור בעבודה כת"ק דריב"י ואליביה אתיא הך דרבי משרשי' ועכצ"ל דס"ל לתו' אי לא אמר רבי משרשי' הק"ו לכ"ע רק לת"ק קשה קושיא הנ"ל הא דיליף מיושב ת"ח ניליף מסמיכה וזהו כשר בעדות וע"כ דאמר למילתא ככ"ע אף לריב"י ול"ל מסמיכה דאף זהו כשר בעבודה ולכך איצטריך למילף מיושב ת"ח כהנ"ל וא"כ דברי התו' נכונים הן בתו' הן בהגה"ה דל"ל דנתכוון לסמיכה דלריב"י מה א"ל. וא"כ דברי רמ"א מוכרחים דסמיכה כשירה בעדות. ואין לדקדק לסברת הרמ"א דס"ל סמיכה מיקרי עמידה לגבי עדים ולגבי דיינים מיקרי ישיבה וצ"ל דסמיכה משמש ישיבה ומשמש עמידה א"כ הא דפרכינן במגילה פ' הקורא כתיב ואנכי עמדתי בהר וכתיב ואשב בהר ומשני שוחה ולא משני סמוך היה לדבר דנקרא עמידה לפעמים ולפעמים ישיבה. די"ל דטעמא בעי למה היה משה סמוך מ' יום ה"ל לעמוד או לישב אבל הא דמשני הגמ' שוחה לא קשיא דכבר כתב מהרש"א דשוחה היינו כעין השתחויה לכבוד המקום ושכינת עוזו ומ"מ צדקו על כל פנים דברי הסמ"ע דנהי דנימא דסמיכה הוי כעמידה מ"מ אם העדים והדיינים נסמכים ודאי דלא מהני מכח בממ"נ כמו שכתוב הסמ"ע ודי דנימא דסמיכה בעדים לחוד במקום דדיינים יושבים מהני ומה שהקשה ב"ח והביאו הש"ך מגמרא דשבועות דישב כמאן דשרי מסאני דהוי עמידה לגבי קימה בפני ת"ח וישיבה לענין דיינים שצריך להיות בישיבה לק"מ דשם שני ענינים הם דמה טיבו ישיבת הדיינים לענין קימה בפני ת"ח אבל כאן מחד קרא נפקי ועמדו שני אנשים וכו' משמע עדים ובע"ד בשעת ג"ד יעמדו ודיינים ישבו הרי דהקפיד הכתוב שהדיינים והעדים או בע"ד לא יהיו באופן ובתכונה אחת רק זה קם וזה יושב וא"כ איך יתכן ששניהם יסמכו והרי הם על אופן אחד והכתוב הקפיד להבדיל ביניהם בטיב ישיבתם ופשוט. אבל ישיבת הדיינים וקימה בפני ת"ח ענין נפרד הוא:

(ג) מושיבים הת"ח וכו'. והקשו התו' בסנהדרין איך אמר שב"ש לינאי מלכא עמוד הא כבוד המלך הוי כמו כבוד ת"ח ותי' דיני נפשות שאני וא"כ אף ת"ח צריך לעמוד ולפי זה בעדות נשים דדיני נפשות דיינינן ליה אף ת"ח צריך לעמוד מיהו צ"ל דזהו לאו מדינא רק חומר' בעלמא דמהכ"ת דלחלוק בין ד"מ לד"נ הא קרא ועמדו בד"מ כתיב רק דילפינן מיניה ד"נ מהקישא דמשפט א' יהיה לכם. דאל"כ קשה לתו' הא דפרכינן בזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות ואמרינן מיושב ת"ח עדיין לפרוך מהליושב שכן פסול לעדות בד"נ וכו' אפי' ת"ח צריך לעמוד א"ו מדינא אף ת"ח בד"נ מותר לישב דעשה דכבוד התורה אלים. מיהו לפימ"ש רש"י בברכות פרק ג"ש דינאי המלך שהיה בימי שב"ש היה זה ינאי מלכ' הנזכר בקידושין דהיה צדוקי וא"כ לא היה שייך כאן כבוד המלך דקי"ל נשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך וזהו צדוקי מ"ה אין כאן חלוקת כבוד ולק"מ.

(ד) ואומרין לע"ה שב. בפ"ד דשבועות הקשה תו' דהא דפריך באשת ר"ה הא בגמר דין לכ"ע דיינים בישיבה דמה קושיא דלמא היתה יושבת בג"ד דת"ח בישיבה ותי' דיש לחוש לסתום טענתו והקשה המהרש"א ה"ל להניח לישב שניהם אשת ר"ה וכשנגדו ותי' מהרש"א דזהו הכל מותר בתחילת דין אבל בג"ד אין לישיב' שניהם ע"ש וזהו אינו במשמע בדברי הש"ע דמשמע אף בגמר הדין יש להושיב שניהם וצ"ל דעיקר כתי' השני דאשת ת"ח אין להושיב כמ"ש הר"ן ורא"ש ולהך תי' אמרינן אף בג"ד יש להושיב שניהם. ויותר נראה דבאמת כוונת הש"ע רק קודם ג"ד אבל בג"ד דשורת הדין לעמוד רק עשה דכבוד תורה דוחה מהכ"ת לישב לע"ה ובפרט בג"ד דלא שייך כולי האי סתימת טענה דהא כבר טענו:

(ה) הדין עמו כו'. דעת הסמ"ע דאינו תלוי כלל בדעת התובע ונתבע רק יש לב"ד לכוף ע"ז ולא נראה כן במרדכי דכתב דהוי סתימת טענות וכתב ועוד שאומר בהדיא שמסתתמין טענותיו וכו' הרי דעתו דוקא כשאומר בהדיא אבל זולת זה לא ואעפ"י שמרדכי מדמהו לא' לבוש אצטלון בת ק' וכו' וא"כ שם אף דלא טען הבע"ד אומרים לו לבוש כמותו אין לדמות הדברים זה לזה דשם מה איכפת ליה אם זה ילבש כמותו אבל כאן כ"ז דלא מגלה טענתו דמקפיד י"ל דניחא ליה כדי שיפטור בפעם א' ולא יצטרך לדון זא"ז או שאחד יבוש מחבירו לטעון שקר כאמרם כי אין שניהם מתכוונים בקל לשקר אחד עד שבשביל כך אמרו מגו דבי תרי ל"א. וכן מה"ט אפשר דניחא לי' שישבו קרובים ואוהבים אצל נתבע כי הם ישרים ולא יסבלו שיטעון הנתבע טענת עול ומרמה. ומהר"ם כתב דאין להקשות מהא דאמרינן בריש שבועות עדות וכי שנים באים לדון ולא שלשה באין לדון דלא קשה כלל וק"ל עכ"ל. ולדברי הסמ"ע שהב"ד מוחים אין כאן קל להבין לדחות הקושיא דהא באמת אין ג' באין לדון והתו' כתבו כל בעלי דינים רגילים לבוא ואי כהסמ"ע הלא הב"ד מוחים על זה א"ו דכל זמן דלא טוען להדיא אין הב"ד מוחים ורגילים לבוא. וכן בענין ישיבת קרובים ואוהביו אצל הנתבע כ"ז שלא מיחה וכ"כ הב"ח וקצת ראיה יש מהא דריש פרק כ"ג דאמרינן מעיד בפני המלך והקשו התו' דע"כ פי' דמעיד לבן מלך איך האב ידון בנו ותי' התו' דיושב בבית דין ואינו דן ולפי הסמ"ע הא הב"ד מוחים על זה דלא ישב קרוביו לשם ומכ"ש מלך לבן מלך דגורם סתימת טענות לכנגדו ביותר. ואף שיש לדחות דהתם א"א בענין אחר דזולת זה לא יעיד הכה"ג. מ"מ האמת יורה דרכו כמ"ש וכ"כ הב"ח ונכון:

(ו) שומע מפי מתורגמין. דעת הב"ח דאם אי אפשר כגון שאין כאן ב"ד בעיר המכיר לשונם לעוזים יש לדון עפ"י מתורגמים וצ"ל הא דפריך בגמרא על רבא דאוקים מתורגמים להנך לועזי שלא תהא סנהדרין שומע מפי מתורגמים היינו כי בעירו היה ב"ד אחר דהבינו בטיב לשון לועזים ובזו נראה להבין דברי תשובת הגאונים סי' ק"ע בד"נ אין דנין ע"פ מתורגמים אבל בד"מ דנין עפ"י מתורגמים לחייב החייב ולזכות הזכאי ואם יצטרכו לעשות פס"ד על אותו דבר צריך להיות מורה עפ"י מתורגמי' שדנו אותו שאין הדיינים מכירין הלשון עכ"ל וכוונתם כשאין בעיר ב"ד אחר המבינים הלשון ולכך דנים בד"מ עפ"י מתורגמי' ולכך מסיימי' שאין הדיינים מכירין אותו הלשון הרצון שאין כאן דיינים אחרים המכירין הלשון שלהם. אבל בד"נ בכל זה פסול ואין אנו אחראין לדונם ואדרבה והצילו העדה כתיב. וא"ש הא דפריך על רבא מהנך לועזי אף דהיה בד"מ כי שם היה ב"ד אחר המכירין הלשון כמו שכתב' ואז אף בד"מ פסול כמש"ל. והכה"ג תמה על הגאונים והניח כמעט דבריהם בצ"ע ולפמ"ש ניחא ולק"מ מהך דרבא. וגם אין דברי הרמב"ם והטור סותר דברי גאונים ואין לזוז מדבריהם שכל דבריהם דברי קבלה:

(ז) לא יאמר לו אין מחייבים ממון כו'. הסמ"ע ובדרישה דעתו דהרא"ש דס"ל דטוענין לו זכותו כשהוא לא ידע חולק אהך דין ובזה מיושב הקושיא דבסי' מ"ב כתב הטור בנמצא ריעותא בשטר דטוענים אעפ"י דלא טען הוא והקשה הרש"ל מ"ש מטענת ע"א ולפ"ז באמת הרא"ש והטור חולקים על ע"א. ודבריו דחוקים דלא משמע בטור שיש בזה בע"א מחלוקת וגם קשה לומר דירושלמי יחלוק זה אזה ובפרט ששניהם נאמרו בשם ר"ה. ולכן ברור כמ"ש ג"כ מדברי הב"ח וש"ך דאם הביא התובע ע"א אם יאמר בפני נתבע תיכף ע"א אינו נאמן הלא נותן אצבע בין שינו להכחיש הע"א ומתוך דבריו ילמוד לשקר רק יאמר לו מה אתה אומר ראה הרי כאן עד שמעיד כן ואם יודה טוב ואם אומר שקר אתה אומר אעפ"י שלא ידע דע"א אינו נאמן מ"מ יכול הדיין אח"כ לפסוק כפי הדין דע"א א"נ כ' מה בכך שלא ידע הדין סוף כל סוף מכחיש לע"א אבל לפתוח לו ולשים אצבע בין שינו להכחיש ע"א אסור. וכן לקמן בסי' מ"ב דיש ריעותא בשטר דכתב שלשי' וניכר שגרר ועשה מן שלשה שלשים אם הנתבע טוען אינו חייב לו כ"כ אף שהוא אינו מרגיש הזיוף אנו טוענים לו כי מה יעשה שהוא אינו בקי בזיוף ותחבולת רמיה אבל אם הנתבע אינו טוען מעין אותו טענה כלל רק טוען שטר אמנה הוא זה וכדומה אין אנו טוענין שחייב רק שלשה כיון דהוא לא טען כלל וא"ש וכן הנכון ולק"מ:

(ח) בע"ד שתבע חבירו כו'. הרמ"א עשה סמוכים לדין זה מהך דפ"ק דב"ב דאקיף רבינא לרוניא מד' רוחתא ואתא קמיה דרבא ואמר זיל פייסי' במה דאיפייס ואי לא דנינא לך כר"ה אליבא דר"י ודייק רמ"א למה באמת לא דן כן כיון שהדין כך כמ"ש התו' ש"מ דאין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע רבינא. ופי' הסמ"ע ודאי אי ידע רבינא דהלכה כר"י ומכל מקום לא תבע רק דמי אגר נטירא פשיטא דאין לדיין לתבוע יותר דאין לך מחילה יותר מזו. אבל אי לא תבע יותר מחמת שלא ידע הדין בזו נראה ג"כ דעת הסמ"ע דאין לדיין לפסוק יותר וכ"כ הב"ח דרבינא לא היה יודע הדין לפי מחשבת רבא ומ"מ לא חייבהו לרוניא ביותר מכדי קני' בזול. והש"ך השיג על זה דהא לא ידע דלמחול ולמה לא דן רבא כפי הדין וכן לדידן למה לא ידון הדיין כפי זכותו באמת ומה יעשה התובע הזה שלא ידע הדין על בוריו. ויפה הקשה דאף דנימא דדעתם כמ"ש בכה"ג בשם תומת ישרים בשם הרב ר' יהונתן דהא דאמרינן פתח פיך לאלם היינו לנתבע ולא לתובע. חדא דלשון הרמב"ם וש"ע בסעיף ט' משמע דלא כר' יהונתן. ועוד בשלמא בטענה שהיה לו לטעון ולא טען בזו שייך אי י"ל פתח פיך או לא אבל במה שלא ידע הדין ולכך א"א לו לטעון פשיטא דיש לדיין לטעון ולכן נראה כדברי הש"ך והעיר שושן דטען סתם ולא נודע לדיין אי הוא מחמת טעות אי מכח מחילה. או וויתר שיש לו מלוה ישינה עליו כמ"ש הע"ש ולכך אין לדיין לדון ולחייבו לנתבע מספק והממע"ה דאולי מחל וידע הדין ועכשיו דחזר. וכן היה בעובד' דרבינא דלא חקר רבא לדעת אי ידע או לא ידע ומספק לא היה מחייב אותו לרוניא ביותר דלמא מחל. וצ"ל הא דכתבו התו' בסוכה פרק לולב הגזול גבי אשוו וזבינו ואי לא דרשינא כר"ט דרבינא פייס ומחל דכוונתם אולי מחל:
אך. יש לספק בעם הארץ אי אמרינן כן דבת"ח שפיר יש לספק כמו רבינא דיותר חזקה דאין הדין ממנו בהעלם דבר משנימא דטועה אבל בע"ה יותר מסתבר לומר שטעה מנימא דנתפייס ומחל וצ"ע. אבל עם כל זה יהיה הפי' איך שיהיה הקשה הסמ"ע הא רבא אמר אי לא תפייס אדון לך כר"ה אליבא דר"י ואמאי הא אסור לדיין לדון ביותר מכדי תביעתו ול"ל להפחידו אמר כן דהא התו' העלו דלא אמר להפחידו רק דינא קאמר. ותי' הסמ"ע בתורת קנס הואיל ולא ציית דינא ודוחק זה מבואר לכל ואין לו שחר ואף דגם בב"ח בתי' א' נראה כן מ"מ מהכ"ת לומר קנסא ואי לא ציית הלא יש לו כפי' הרבה כקושית התו'. ותי' שני תי' הסמ"ע מצד הדין א"ל כיון דאינו רוצה ליתן הפחות ה"ל כאילו לא תבעו בפחות אלא בא לפני דיינים ופסקו לו כדיניה עכ"ל ודברים אלו בלתי מובנים דלמה נימא סוף כל סוף הוי מחילה. ואי נאמר דכוונתו דלא על כך מחל לו שיהיה צריך לכוף אותו בב"ד וכ"נ דעת הש"ך מלבד דזה דחוק אף גם א"כ ה"ל להש"ע לבאר דאם אינו משלם בטוב רק ע"י כפי' דיכול לתבע ביותר ויכול הדיין לפסוק לו ביותר בתורת א"פ כעובדא דרבינא ורוניא דאם יסרב דיצטרך לשלם הכל. והנה הב"ח והש"ך תי' דלהפחידו אמר כן ואף דכתבו התו' דמסתבר דלא להפחידו אמר כן היינו בגוף הדין אי הלכה כר"ה אבל מ"מ יש לומר להפחידו דהא רבינא נתפייס בפחות. וגם זה דחוק דמ"ש דלא אמרינן דנתכוון להפחידו בדבר שאין הלכה כך משום דמהיכי תיתי ישקר והקצרה ידו לכופו בשמתא וכדומה לקיים פסק בית דין אף בזה הקושיא למה יפחידו בשקר דסוף כל סוף ישקר כו דהא באמת אי אפשר לדונו בכך ואם כן למה יפחידו בשקר. ואם אמרו בסעיף הקודם אי הבע"ד מתפאר ואומר יש ביכולת לתובעך יותר אלא שאיני רוצה לא יהיה הדיין שותק לבל יטעו ויחשבו שהדין עם הבע"ד מכ"ש דאין לדיין בעצמו לומר דבר שאינו עפ"י שורת הדין וליתן מכשול לשומעים דיקבעו הלכה דאף דתבעו בפחות רשות ביד הדיין לפסוק יותר. וצריך לומר לדבריהם בשלמא אי אין הלכה כר"י יש לומר שפיר איך אמר להפחידו ויתן מכשול להשומע דיחשוב הלכה כר"ה וכמ"ש בסעיף שלפני זה ול"ל דהא ירגיש השומע דהוא רק לפחד בעלמא דאי באמת הלכה כר"ה למה לא פסק באמת כר"ה. הא לא קשיא דיחשוב הואיל ומחל רבינא בפחות כמו שכתבו התו' אבל אם באמת הלכה כר"ה שפיר אמרינן להפחידו אמר ואין כאן חשש מכשול להשומע דיבין דהוא להפחידו דאי באמת הדין כן שיכול הדיין לדון ביותר ממה שתובע התובע. אם כן למה באמת לא דן רבא לרבינא ביותר הלא חיוב עליו להפך בזכותא דצורבא מדרבנן אלא דא"כ גם לדבריהם קשה איך היה פחד זה לרוניא הלא רוניא ירגיש דהוא רק לפחד דאי באמת הדין כך למה מחניף ליה רבא ואדרבה יש חלול השם בדבר דיחשוד לרבא דנושא לו פנים ומעביר על רבינא הדין. ולכן מה שנר' הוא משני אופנים דבאמת קושיא זו קשיא בממ"נ אם שורת הדין כן למה באמת לא פסק רבא כר"ה ולמה נשא פני רוניא ואם אסור לדיין לדון יותר מכפי תביעת התובע איך אמר רבא שיפסוק כר"ה ושיקר במאמרו ולכן צ"ל דבגמרא נאמר אתא לקמיה דרבא ולא נאמר אתו לקמיה דרבא דמשמע דשניהם באו אלא דרוניא לבדו בא לרבא ושאלו הדין עם מי כי אין בדין זה כפירה והכחשה רק בירור הדין ולכך שאל לרבא שאלת חכם חיובא דהניקף כמה כי אמר לו כי רבינא רוצה אגר נטירא וא"ל לך ותן לו במה דנתפייס כי אולי בבוא לדין לא יתרצה בכך רק יטעון עליך סתם. וא"כ אדון לך שאתה חייב לשלם לו הכל. ולכך זיל ופייסיה וא"ש ומזה למד הרמ"א דאם תבעו בפחות דאמרינן דהוה מחילה וא"י הדיין לפסוק ביותר דאי אמרינן דיש רשות לפסוק יותר ממה שתבע משום דלא הוה מחילה דהוא מחילה בטעות דלא ידע הדין ואלו ידע הדין לא הוה מחיל א"כ אף דרבינא היה תובע רק דמי נטירא גזל ביד רוניא אם לא ישלם לו המותר כפי שורת הדין כל דמי מחיצה כר"ה ומה בכך דרבינא אינו תובע יותר הוא מחמת חסרון ידיעה ובין כך אין כאן מחילה ואם כן איך אמר רבא לרוניא לשלם רק דמי נטירא כתביעת רבינא ולא הצילו לרוניא מגזל לומר אינך יוצא ידי גזל עד שתשלם לו הכל ומה בכך שנתפייס בפחות הא הוא מפאת חסרון ידיעה. ועכצ"ל דהוי מחילה גמורה ולא אמרינן דהוה בטעות ולכך הורה לו אי יתפייס רבינא בדמי נטירה שיתן לו כי אם יחזור ויתבענו בבית דין ביותר יתחייב וא"ש: ועי"ל דלפי מ"ש הש"ך דהואיל ותובע בספק ואינו ברור שטועה בדין מספיקא לא מפקינן ממונא דאולי מחל או מוותר כנגדו מאיזה טעם וקשה הא החיוב ודאי והמחילה ספק וה"ל כא"י אם פרעתיך דחייב אם יטעון ליה הלה ברי שטעיתי ולכך מחלתי ואם כן קי"ל ברי ושמא ברי עדיף וצריך לומר דבכהאי גוני דלא ה"ל למידע לנתבע לא אמרינן אפילו בפרעון ברי עדיף ועיין מש"ל בסימן ע"ה שהארכתי בכלל זה. והנה רבא דאמר בבבא בתרא דף קל"ה גבי זה אחי זאת אומרת האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע דפטור והקשו התו' בכתובות פ"ק ובכמה דוכתי הא שם לא ה"ל למידע וכתבו דבאמת הל"ל ולטעמך אבל רבא צ"ל דסבירא ליה דאין לחלק בין הל"ל או לה"ל למידע וכחדא חשיב ליה אי ברי ושמא ברי עדיף או לא ולא ס"ל לחלק בהך דה"ל למידע. ע"ש בתו' רפ"ק דכתובות ובבא בתרא ובפ' הפרה בתו'. ולפ"ז רבא לשיטתו וא"ל לרוניא זיל פייסיה אי לא יחזור בפיוסו ואי לא שיחזור בו ויאמר שלא ידע כדינו ולכך מחל והוי מחילה בטעות דנינא לך כר"ה ואי קשה וכי דינא הכי דיהיה נאמן לומר מחילה בטעות ז"א דרבא לטעמיה דרבא לא סבירא ליה לחלק בין הל"ל למידע או לא הל"ל ואם כן הוי א"י אם פרעתיך וחייב רוניא לשלם. ושפיר אמר דנינא לך כר"ה אבל עכ"פ נשמע דכ"כ דלא חזר אמרינן דמחילה הוי ולא תלינן בטעות אם כן ה"ה לדידן אף דחוזר בו דלאו כל כמיני' ואמרינן דמחיל מתחילה ועכשיו דחוזר ואי דהוה ברי ושמא בפרעון הא לא ה"ל למידע ועל כל פנים נלמוד מהך דרוניא דסתמא אמרינן דדעתו למחילה ולא תלינן בטעות. ואם כן אף בחזרה אינו נאמן וא"ש. ובתי' השני הזה יישב למה דקשה מנלן לומר דבסתם אמרינן ידע ומחיל דלמא לא בסתם תלינן בחסרון ידיעה ואם כן הוי מחילה בטעות והא דרבא לא פסק לרוניא ליתן כר"ה משום דרבא לטעמיה דסבירא ליה מחילה בטעות הוי מחילה כמבואר בפ' א"נ דף ס"ז ואודיק חזיתן איילנות ופי' התו' בד"ה התם זביני כו' דרבא סבור במלתא דר"נ דמחילה בטעות הוי מחילה. ולכך מייתי ראי' מאיילנות ע"ש. אבל לדידן דאסקינן התם דאין ראיה מאיילנות ואף ר"ן ס"ל מחילה בטעות לא הוי מחילה אף בזה לא הוי טענתו טענה. אבל לפי מ"ש דלכך אמר ואי לא פי' דיטעון דהוי בטעות וכו' כנ"ל ש"מ דסבירא ליה לרבא דלא הוי מחילה (וצ"ל דבתר דשמעיה רבא שם בב"מ הדר בי' וכנ"ל דלא הוי מחילה) ומכל מקום כל כמה דלא טען פסק דיתן לו רק כדי תביעתו דמי קני' ודמי נטירות ש"מ דמסתם אמרינן ידע ומחיל לא דמחיל מחמת חסרון ידיעה וא"ש ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.