אילת השחר/גיטין/מה/ב

אילת השחר גיטין מה ב

דף מ"ה ע"ב

דילמא לגנוז. וכתב רש"י דשמא כשר הוא. היינו דלכן יש מצוה להוציא מידו שמא ינהג בהם מנהג בזיון.

ישרף. בחתם סופר כתב דהוי כשם של עכו"ם ונכלל במצות ואבדתם את שמם, וצ"ע דלהרמב"ם {{ממ|ב[[רמב"ם/יסודי התורה/ו#ח|פ"ו מה' יסודי התורה הל' ח'}} דכתב דמעלה על דעתו כדבר אחר, היינו דלא נכתב בקדושה וחייב לשורפו שלא ישאר זכר ממעשיהם, וכן משמע בשבת דף קט"ז, והרמב"ן כאן כ' דאי לא בעי כתיבה לשמה בסת"ם גם אם חשבו לעבודה זרה כשר, ואי נימא דמ"מ הוי כשם ע"ז הא איכא ואבדתם ואיך יהי' כשר, וע"כ דאין בזה המצות עשה ואבדתם את שמם, ולכך אי לא בעי לשמה כלל הי' בזה קדושה והי' אסור לשרוף, אלא דצע"ק דלכאורה הא כיון דשם שנכתב שלא בקדושה אין בו קדושת השם, ומותר למחקו איך אפשר שתהי' ס"ת כשרה בלי שמות שיש בהם קדושה, וצ"ע אם שייך לדחוק דס"ל להרמב"ן דשייך ס"ת כשרה בלי שמות שיש בהם קדושה, והא דמשמע לקמן דף נ"ג ע"ב דבלי אזכרות לשמם פסול, היינו דס"ל להלכה שם דבעי לשמה, אבל לולא זאת הי' כשר אפילו שאין בו קדושה על השמות מצד עצמן, ואולי ס"ל דגם שם שנכתב שלא בקדושה יש בו קדושת השם, ואסור למוחקו. (מהדו"ק)

ואמרי לה קורין בו. וכ' רש"י משום ספק ספיקא שמא ישראל כתבו ואת"ל שגוי כתבו אולי לא לשם ע"ז, ולכאורה צ"ב אמאי זה ספק ספיקא הא גם בישראל מתכשר רק משום דודאי לא כתבו לשם ע"ז וא"כ חדא ספיקא הוא שמא לא נכתב לע"ז, [הראוני לעי' באחיעזר ח"א סי' ל"ד אות ד'], ואפשר לומר לפי מש"כ הרשב"א והריטב"א בקידושין דף ע"ג דהיכא דיש ספק אולי אזיל איהו לגבה ואז יש רובא כשרים אצלה והולד כשר, ואפילו אם היא אזלה אליו ג"כ הוי ספק שקול שמא נולד מכשר, הוי ספק ספיקא, הרי דכיון דלהצד דאזיל איהו אז מדינא אין לחשוש לפסולין, ולהצד דאיהי אזלה יש לחוש לפסולין אלא דיתכן דהבועל לא הי' פסול, מקרי שפיר ספק ספיקא, וה"נ כאן, וכאן עוד יותר טוב דהספק הוא אולי כתבו אדם שאין על פי דין שום חשש עליו שיכתוב לשם ע"ז, ואת"ל שכתבו אדם שיש להסתפק בו מ"מ הא רק ספק הוא דאולי לא כתבו לע"ז, נמצא דכאן זה ב' אנשים שונים, דהיינו איש שאין מצד הדין שום חשש בו ועוד איש שיש על פי דין חשש אבל ספק הוא ואולי לא כתבו לע"ז.

והטעם נראה דכיון דאם הי' ידוע שזה כתבו עכו"ם הי' אסור מספק, נמצא דיש כאן שפיר ספק ספיקא, א' אם ידוע שכתבו ישראל דאז מותר, והב' אם הי' ידוע שכתבו גוי דאז הי' אסור מחמת ספק, ומ"מ עכשיו יהא מותר כיון דגם אז הי' אסור רק מספק ושמא לא נתכוין לשם ע"ז, לכן זה ספק ספיקא, וכן התם דאי אזיל לגבה מותר ואי אזלא לגביה הי' אסור מספק ושפיר הוי ספק ספיקא, אלא דצ"ע לשיטת הרמב"ם דס"ל דכל הספיקות אינן אלא מדבריהם, דנמצא דמן התורה גם ספק אין לו דין אחר, א"כ לא הוי מן התורה ספק ספיקא, או דלמא דגם להרמב"ם דמ"מ בספק אין ההיתר בתור ודאי, ושאני מאם לא הי' לו דין ספק ושפיר הוי ספק ספיקא אפילו מן התורה.

ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מסור עכו"ם ועבד אשה וקטן וכו' פסולין. הנה בסוגיין מבואר דאין קורין בו, ועיקר הכונה קורין או אין קורין אינו מחמת קריאת התורה בציבור, דחיוב זה אינו אלא מדרבנן, אלא דאסור בכלל לקרות בו, וצריך טעם מאי איכפת לן אם לא נכתב ע"י בר קשירה דמ"מ למה אסור לקרות בו, משמע דכיון דתורה שבכתב אי אתה רשאי לאומרו על פה, אז כל שלא נכתב ע"י בר קשירה, וכן אם לא נכתב לשמה למ"ד דצריך כתיבה לשמה, אין לו דין ככתב לקרות בו, וכמו דאסור בעל פה ה"נ אסור לקרות בזה, וא"כ נמצא דבאופנים שמותר לקרות בעל פה מותר נמי לקרות בס"ת שנכתב ע"י מי שאינו בר קשירה וכן ע"י שלא כתב לשמה.

ואם צריך עיבוד לשמה אז כשלא נעבד לשמה ג"כ אין ראוי ליכתב ע"ז והוי כבעל פה, וא"כ בזמנינו דהותר לכתוב חמשה חומשי תורה אפילו על נייר ושלא בגליון ושלא לשמה וע"י מי שאינו בר קשירה, ה"נ יהא מותר לקרות בס"ת כזאת, ומה דאסור לקרות בזה בציבור משום דההיתר אינו עושהו לדין תורה שבכתב אלא דהותר בעל פה, אבל בקריאה בציבור היתה התקנה לקרוא בתורה שבכתב דוקא.

ויעוי' בחזו"א (ידים ס"ח אות י') דהסתפק דאולי איסור הקריאה בספר שלא נכתב כהלכתו אינו משום שהוי כבעל פה אלא משם דאינו כבוד התורה בכתיבה זו והקורא בו מחלל כבוד התורה שמחזיק כתיבה בזויה. וצ"ע אם זה שייך גם בנכתב ע"י מי שאינו בר קשירה או כשנכתב שלא לשמה.

ההיא טייעתא וכו'. מה דמייתי הגמ' האי מעשה, דלכאורה הא אין לוקחין יותר מכדי דמיהן הרי דכדי דמיהן נותנין, ואשמעינן מדאביי דמ"מ אף שמותר להציע בפחות מכדי דמיהן אך אין לזלזל כולי האי.

תוד"ה כל שישנו. ואין אשה אוגדת לולב. כבר הקשה במג"א (סי' תרמ"ט סק"ח) דהא פסקינן דלולב אי"צ אגד ואינו מגוף המצוה ותירץ דנוי המצוה הוי כהמצוה, ועיי"ש במחצית השקל, משמע דזה קלי ואנוהו אינו דין כללי אלא הוא משתייך על אותו המצוה, דאילו הי' דין כללי איך שייך למעט נשים מזה הא לא מכל המצוות נשים פטורות וע"כ דלגבי כל מצוה יש דין ואנוהו על אותה מצוה, וכמדומני שכן מטו משמיה דמרן הרי"ז ז"ל. ועדיין צ"ע דהא ודאי דואנוהו אינו דין דוקא בעשיית המצוה, דהא אמרינן בשבת (דף קל"ג ע"ב) לולב נאה שופר נאה ואין דין ואנוהו דוקא עשייה, א"כ כמו דלא איכפת לן אם הגוי תלש האתרוג מעץ משום דאין דין לתלוש הפרי מהעץ, וה"נ אין שום דין על עצם אגד הלולב, אלא דבשעת קיום המצוה יש דין שיהי' אז מהודר באגד, ולמה לא יהא טוב ע"י אשה, ובשלמא למ"ד לולב צריך אגד ואמרינן בסוכה דף ל"ג דילפינן מסוכה דיש דין עשייה, אבל למ"ד אינו צריך אלא משום נוי צ"ע, ואולי מ"מ יש דין כיון דא"א אלא ע"י עשייה יש ע"ז דין דבעי ע"י א' שהוא שייך בהמצוה, ומ"מ כשר שגוי יתלוש את האתרוג, דשם לא נעשה דבר ע"י הגוי, דהתלישה אינו דבר בעצם האתרוג ולא מקרי עשייה, אבל באגד כיון דהוא דבר ששייך בו עשייה אז אמרינן דגם עשייה כזאת תהי' רק ע"י בר חיובא.

ומ"מ עדיין צ"ב דנמצא דבגזה"כ של ואנוהו כלול ב' אופנים, א. דבר שלא שייך לעשות נאה אלא עצם הדבר צריך שיהי' נאה כגון שופר ולולב, ב. דבר שאינו נעשה מעצמו כתוב דין שצריך לעשותו נאה ע"י בר חיוב במצוה. אמנם פשיטא בדברים שעצם העשייה היא ואנוהו, כגון במצות מילה על הציצין שאינם מעכבים, דהתם הנוי הוא עצם העשייה דהיינו חיתוך הציצין, שם שייך יותר שיצטרך להיות ע"י בר חיובא, אבל כאן דאין באיגוד שום קיום מצוה אם לא יטול אח"כ את הלולב, מאי איכפת לן ע"י מי נעשה האגד.

תוד"ה עד שיעבדם. מבואר מדבריהם דכל ענין דבעי לשמה הוא משום דהזמנה לאו מילתא לכן צריך דוקא הזמנה גדולה, וצ"ע דא"כ צריך שיועיל ביטול הלשמה לרב ששת, ולשיטת כמה מהראשונים כמו הרמב"ם וסייעתו דגם לר"נ אם בטלו הגט מפורש בטל, וכן פסקו להלכה, דבתוס' (לעיל דף ל"ב ע"ב) הקשו מ"ש דבגט מהני ביטול ולא בס"ת, ותירצו דגט לא חשיב מעשה עד שיגיע ליד האשה, ובשלמא אם ענין הלשמה בס"ת הוא חלות דין בפני עצמו, אפשר לומר דגם עיבוד העור אף שזה בשביל ס"ת מ"מ הוי חלות דיש בו כבר קצת קדושת ס"ת, ולא דמי לגט דבלי מסירה לאשה אינו כלום, אבל אם אינו אלא הזמנה, לכאורה כל ענינו משום דיהי' בעתיד ס"ת ולמה הוי גמר מעשה, ולא מסתבר דבאמת אם יאמר בפירוש דמבטלו יועיל ביטול הלשמה דעיבוד העור.

וצריך לומר דמ"מ ענין הלשמה הוא חלות דין דקדושה ולא שייך לבטולי דהוי כגמר מעשה לענין זה, וזה א"ש לשיטת הרמ"א (באו"ח סי' מ"ב) בשם הר"ן דקלף המעובד לשם תפילין אסור לכתוב עליו דבר חול, דהזמנה כה"ג מילתא הוא, [ויל"ע להרמב"ן דחולק וס"ל דמותר דהזמנה לאו מילתא היא, ולכאורה יכול ג"כ לסבור דצריך עיבוד לשמה, א"כ וכי נימא לדידי' דיוכל לבטל את הלשמה שאח"כ כבר יפסל לתפילין]. (מהדו"ק)

בא"ד. דאביי דאמר מילתא היא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמן. משמע לפי"ז שלא נאמרה הלכה מיוחדת דצריך לשמה אלא דכיון דהזמנה מילתא היא ידעינן דבעי הזמנה, וצריך טעם דוכי משום דאם יזמין יחול עליה דין מוכרח לומר שצריך לעשות שיחול עליה דין, ולמה לא סגי אם אחרי העיבוד יחשוב שיהי' לשם סת"ם, וכן יל"ע לפי' ר"ת דאם הזמנה מילתא היא סגי בתיקון הקלף ואם לאו מילתא צריך עיבוד לשמה דהוי הזמנה יותר טובה, מ"מ מנ"ל דבעי בכלל שיחול איזה חלות ע"ז לפני זה.

תוד"ה עיבוד לשמן. הנה לפי מש"כ לעיל בתוד"ה עד שיעבדם בשם ר"ת, דכל מה דצריך עיבוד לשמן משום דהזמנה לאו מילתא, הרי דהעיבוד צריך להועיל שיהי' איזה חלות על הדבר שיוכשר לסת"ם, וא"כ בכתיבה הא ודאי לא שייך זה, ולמה צריכים לחלק דלכך ל"צ בכתיבה לשמה משום דסתמא לשמה קאי, הא אין דמיון כלל בין מה דבעי לשמה בעיבוד למה דבעי בכתיבה, דבכתיבה הא אם צריך לשמה ודאי דעצם הכתיבה מצד עצמה צריכה שתהא לשמה ולא משום שיהי' הזמנה, ואיך שייך ללמוד כתיבה מעיבוד.

בא"ד. שהקשו דאולי כתיבה סתמא לשמה קאי. ולכאורה יש קצת ראי' דלשמה דס"ת מהני לתפלין ומזוזות וכן לשמה דתפלין או דמזוזה מהני לשלשתן, דלכן מהני ע"ז סתמא לשמן קאי היינו לכל אלו, אבל אם לשמה דמזוזה או תפילין לא הוי לשמה לגבי השאר, א"כ בד' פרשיות שבתפילין לא נוכל לומר סתמא לשמה קאי, דלשם מה הם בסתמא הא לא נדע, וא"כ חסר בס"ת ד' פרשיות שאם נכתבו סתמא הא הם פסולין למ"ד אין ברירה, וא"כ מדהתיר לקנות מהגוי הרי דלא בעי כלל כתיבה לשמם, ומאי קשה להו, וצ"ע מה שהובא בשערי תשובה (סי' מ"ב סק"ד) יש מפקפקין בזה לענין עיבוד, ולכאורה גם לכתיבה דכוותיה, ואולי יש לומר דכשכותב מחובר לעוד פרשיות ודאי סתמא לשם ס"ת, אבל אם כתב שמע והי' אם שמוע ביחד לכאורה הא יכול להיות לשם מזוזה או תפילין. (מהדו"ק)

לא אסרו זה אלא מפני זה. והיינו דבאינו צריך חקירת חכם יוכל לומר לא ידעתי שיכולתי להפר אותו, וצ"ל לפי"ז דגירשה ביום שמעו דאז יכול לומר אילו ידעתי שאני יכול להפר לא הייתי מגרשה, דהא אם עבר יום שמעו הא כבר באמת אינו יכול להפר. והנה חזינן דמה דאינו רוצה בנדרנית לא איכפת לי' עצם מה שנודרת אלא מה שיש עליה בפועל איסורין מחמת נדר, דאי איכפת לי' מה שהיא עושה נדרים, מאי נפק"מ אם יכול להפר דהא מ"מ היא עושה נדרים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א