תפארת יעקב/גיטין/מה/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תפארת יעקב TriangleArrow-Left.png גיטין TriangleArrow-Left.png מה TriangleArrow-Left.png ב

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהמידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' שיעורים על עמוד זה באתר "קול הלשון"
לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
חתם סופר
רש"ש
תפארת יעקב
גליוני הש"ס
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת


דף מ"ה ע"ב

בגמרא ש"מ ס"ת שנמצא כו' קורין בו דלמא לגנוז וכו'. קשי' לי היכי מייתי ממתניתין דקורין בו דהא תנא דמתניתין לאו דינא דלוקחין קתני רק אין לוקחין וקמש"ל אפי' ידוע לנו שהוא כתב ישראל שאנו מכירין הכתב של הסופר ישראל שכתבה מ"מ אין נותנין עבורה יתר על כדי דמי':

ונראה לי דכולה סוגי' דהכא להך טעמא דלא ליגרבו ולייתו כמו שפסקו כל הפוסקים וכן פירש"י כאן, והשתא אי ס"ד דהכא בספר תורה שידוע שכתבה ישראל א"כ היה מותר ליתן עבורה ביתר מכדי דמי' דלא שייך לא ליגרבו ולייתו כיון דכל ס"ת אין קורין בה ואין נותנין עבורה אפי' בכדי דמיהן מנין ידע זה שיכיר ס"ת זו שיגנב ויגזל וניתן לו יותר מכדי דמי' ומילתא דלא שכיח הוא כלל ולא יסמוך על זה, ועוד דלא גזרו בהא כלל, והיינו דמשני דודאי מיירי בסתם ס"ת ומ"מ פודין אותה בכדי דמי' לגנוז אותה, ועלה אמרינן דיתר על כדי דמי' אין פודין וממילא אין חילוק כלל דאפי' מכירין אותה שכתבה ישראל אין פודין ביתר מכדי דמיה, ומ"מ בפי' גניזה זו כתב הרא"ש דצריך ליתן עבורה כפי שווי' של ס"ת כשירה, ואנו עתידין לברר דבר זה לקמן בברייתא דמעלין בכדי טרפיעק, ע"ש:

שם אמר ר"נ נקטינן וכו' כתבו ע"ג יגנז נמצא ביד עו"ג אמרי לה יגנז כו' האי תנא הוא וכו'. ראיתי לבאר סוגי' זו ומתוך הביאור יתבאר לך פירש"י אשר לכאורה דבריו תמוהין מלבד מה שהקשו עליו בתוס' כמו שאבאר והוא שיש לתמוה במה שפירש"י ז"ל יגנז כדלקמן וכוונתו לפי שאינו בקשירה ובד"ה ואמרי לה כתב דס"ס הוא ואי אינו בקשירה אין כאן רק ספק אחד, שנית יש לתמוה במה שפי' דס"ס הוא ש"מ דבספק אחד הוי חיישינן לשם ע"ג כתבו, והוא תמוה שהרי ע"כ כ"ע דלא כר"א דלר"א בכתבו ע"ג ישרף וכיון שכן פשיטא דאפי' ספק דלשם ע"ג לא הוי דהא קי"ל שחיטת ע"ג אפילו ספק איסור הנאה לא הוי, ועוד אי ס"ד דלרבנן ספיקא הוי למה לי' לאוקמא בסמוך מ"ד יגנז כמ"ד כל שאינו בקשירה הא בלא"ה כיון דלא ס"ל כר"א יגנז מספק וע"כ דבלי ר"א אפי' ספק לא הוי א"כ היכי קאמר דהוי ס"ס, ואי משום שאינו בקשירה לא הוי רק ספק אחד:

אמנם כדי לברר דברי הרב ז"ל אומר עוד דבלא"ה יש לתמוה מה טיבו של גניזה זו בס"ת שכתבה ע"ג כל דלא חיישינן לשם ע"ג ומה בכך שאינו בקשירה וס"ת פסולה היא למה נצריך לגניזה והיינו לקוברה אצל ת"ח וכי אסור ללמוד בס"ת פסולה והרי אפי' לברך על ס"ת פסולה דעת הרמב"ם בתשובה והגאונים דמותר דעיקר הברכה על הקריאה וראייתם ברורה שהרי בחומש לא אסרו לקרות בציבור רק מפני כבוד ציבור ואין לך פסול יותר מחומש ולא אמרו במגילה רק ס"ת שבלה צריכה גניזה דאינה ראוי' כלל לשום דבר אבל מאיזה צד נצריך גניזה לס"ת פסולה, ואפי' תימא דס"ת שהיה בה קדושה ונפסלה טעינה גניזה לפי שבזיון הוא לס"ת שירדה מקדושתה, אבל ס"ת שהיתה פסולה מעיקרא מאיזה צד נצריך אותה גניזה, ולא עוד אלא דמ"ד יגנז סובר דמספק גונזין אותה וכיון דליכא איסורא רק משום כבוד ציבור מאיזה צד נחמיר בספק וכ"ש לגונזה הא ראוי' ללמוד ומשום חשש שמא יקראו בה בציבור נצריך אותה גניזה מספק דבר זה תמוה מאוד הן אמת דהרמב"ם ז"ל כתב כך בהדי' דס"ת פסולה טעינה גניזה והרב בכ"מ כתב מקומו במגילה ובאמת מהתם לא מוכח מידי רק מכאן הוציא הרב ז"ל דבר זה אבל הוא תמוה לפע"ד כמו שבארנו:

אשר על כן אומר אני דכולה סוגי' דהכא דאמרינן יגנז מצד איסור ע"ג נגעו בה דלא נחלקו ר"א ורבנן בסתם מחשבת ע"ג רק בשחט בהמה בין ששחטה לישראל בין לעצמו לר"א כל מחשבותיו לע"ג ולת"ק לא חיישינן לע"ג אבל בכתיבת ס"ת דוקא בכותבה לישראל ס"ל לר"א דמ"מ סתם מחשבת ע"ג לע"ג ורבנן ס"ל כיון דלישראל כתבה סתמא אינה מכוין לע"ג אבל בכתבה לעצמו בודאי ראוי לחוש לע"ג כיון דעובדה וכתב לו ס"ת בודאי מכוון בכל השמות לע"ג, ודבר זה מבואר להדיא בפירש"י בד"ה ואמרי לה קורין שכתב וז"ל ואת"ל הוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם ע"ג עכ"ל, מבואר דדוקא אם כתבו למכור לישראל לא חיישינן לע"ג לת"ק דר"א אבל אי הוי ידעינן דכתבו לעצמו לא הוי מספקא לן דודאי לשם ע"ג כתבו, וכן מוכח להדיא בתוס' בד"ה אמרי לה קורין ע"ש היטב, ומעתה כל הדברים כפשטן דמ"ד בכתבו ע"ג יגנז ס"ל דכל שאינו בקשירה פסול לכתיבת ס"ת הילכך ממילא יש לחוש דכתבו לעצמו ולא למכור לישראל כיון דכתיבתו פסול לישראל מצד שאינו בקשירה רק מ"מ לא ישרף דחוששין להחמיר שמא טעה וכתבו לישראל, ומ"ד נמצא יגנז ס"ל דליכא רק ספק אחד שמא כתבו ישראל אבל כל שכתבו ע"ג אפילו ספק לא הוי דודאי כתבו לעצמו ולשם ע"ג כיון שכתיבתו לישראל בפירוש ג"כ פסול בודאי לא כתבה למכור לישראל ומ"ד קורין בו ס"ל דהוי לי' ס"ס ספק כתבו ישראל ספק עו"ג ואת"ל העו"ג כתבו שמא למכור לישראל כתבו ואין סברא זו לפי שאינו בקשירה מוציא אותה מידי ספק עכ"פ דשמא טעה וכתבה לישראל, והנך דנחלקו בכתבו עו"ג דמ"ד ישרף ס"ל סתם מחשבת עו"ג לע"ג ואפי' כתבה לישראל ישרף ומ"ד יגנז ס"ל כרבנן דלא חיישינן לע"ג רק לפי דסובר דכל שאינו בקשירה פסול לכתיבת ס"ת ממילא יש לחוש דלא כתבו לישראל רק לעצמו ואז ודאי לע"ג כתבו ומספק יגנז, ומ"ד קורין בו סובר דאפי' אינו בקשירה כשר א"כ ליכא למיחש לע"ג מספק כמו דלא חייש ת"ק דר"א בשחיטת כותי אבל ספר שלא כתבו עו"ג רק אשה ועבד דליכא רק משום שאינו בקשירה בהא לא שייך לומר יגנז רק שהוא פסולה ואין קורין בה בציבור וכל היכי דאיכא ספיקא אין לחוש כלל דלא הוי רק ספק דרבנן בעלמא כיון דאפי' בחומש ליכא רק משום כבוד ציבור, וזה שכתב רש"י דהוי ס"ס היינו להוציא מחשש ע"ג אבל מחשש שאינו בקשירה אפי' ספק אחד סגי כנ"ל, ומיושב קושית התוס' בד"ה אמרי לה כמו שאבאר בתוס':

שם והא דתניא קורין בו האי תנא הוא וכו' אמר רבה בר שמואל וכו'. בסוגיא זו גם כן יש לתמוה הרבה, דודאי ת"ק דקאמר לוקחין ספרים ובפרט מן העו"ג בכל מקום פשיטא דאין הכוונה כאוקימתא דרבה בר שמואל, וכמו כן הך ברייתא דלעיל דתנו קורין בו בודאי לאו בהא דוקא מיירי, וא"כ היאך קאמר האי תנא הוא הא לדידי' אין קורין משום לשמה וברייתא קתני בעו"ג גמור קורין וראיתי למהרש"א שפי' הך ברייתא דקורין בכתבה לשמה בהדי' דידעינן בי' דכתבה לשמה, ואינו נכון, דא"כ למה לי' לאוקמא בריית' דרשב"ג כדרבה בר שמואל לוקמא בידעינן בי' דכתבה לשמה כהך בריית' דקורין בו:

ובודאי נראה לכאורה דעיקר הכוונה הכא דודאי הך ברייתא דקורין ות"ק דרשב"ג פליגי עלי' דרשב"ג בהא דמצריך לשמה ולא מכשיר רק כדרבה בר שמואל מיהו בהא ס"ל כוותי' דלא בעינן ישנו בקשירה דהתם נמי לא מיקרי ישנו בקשירה כנ"ל, אבל תימה הוא לפע"ד דמנא לי' באמת דבישנו בקשירה פליגי דילמא בלשמה פליגי דמ"ד יגנז דבעי לשמה ומ"ד קורין לא בעי לשמה וישנו בקשירה כ"ע לא ס"ל, ועוד קשי' לי דהא ודאי דבעי לאשכוחי תנא בשמו דאתיא ברייתא כוותי' דאל"כ מאי אולמא הך ברייתא מהך דקתני בהדי' קורין בו והשתא כיון דרשב"ג לא שנאה רק ת"ק דרשב"ג, א"כ אכתי לא נודע מי הוא והיאך שייך לומר האי תנא הוא כיון דשניהם ברייתות הן:

לכן נראה לי דעיקר הכוונה הכא למידק דהנך תנאי פליגי בישנו בקשירה ולא בלשמה דבלא"ה הקשו התוס' אהא דפריך עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי דכתיבה עדיף דסתמא לשמה משא"כ סתם עיבוד עורות לאו לשמה והניחו בקושיא ומעתה אני אומר דזהו באמת כוונת הש"ס דמ"ד יגנז ומ"ד קורין פליגי בהני תנאי אי בעינן ישנו בקשירה ומייתי הני תרתי תנאי וקשה לרשב"ג עיבוד בעי וכתיבה לא בעי וא"כ דברי רשב"ג סותרין זה את זה וע"כ דכתיבת ס"ת סתמא לשמה כמ"ש התוס' א"כ ע"כ דלאו בלשמה פליגי דכיון דלא אמרינן סתם מחשבת עו"ג לע"ג סתמא לשמה הוא ולמה יגנז וע"כ משום שאינו בקשירה וליכא למימר משום עיבוד העור דסתמא לאו לשמה דא"כ לא הוי להו לחלוק בכתבה עו"ג רק עיבד העור ואפי' כתבה ישראל וע"כ דבכתיבה נחלקו ומשום ישנו בקשירה וקושית הש"ס הוא סיום בעל המאמר דפליגי בישנו בקשירה, ודחינן לה דלעולם בלשמה פליגי וסתמא לאו לשמה ורשב"ג כדרבה בר שמואל דעושה לשמה, ולפי זה אין הכרח כלל דפליגי בישנו בקשירה דשפיר יש לומר דפליגי בלשמה ומיושב קושית התוס' בד"ה הא דתניא ובד"ה עיבוד לשמה וע"ש מ"ש בתוס' הנ"ל:

שם מעלין בדמיהן עד כדי טרפעיק פירש"י דזה יכול להוסיף יתר על כדי דמיהן ומלבד מה שהקשו עליו התוס' אני תמה מאד על שהשמיט הרמב"ם ז"ל הך ברייתא לגמרי ופסק בפשיטות דיתר על כדי דמיהן אין לוקחין והיאך לא זכר ברייתא מפורשת בלי חולק כלל, לכן ברור דס"ל להרמב"ם דהך ברייתא כמ"ד יגנז ס"ל ובאה לומר דיכול להעלות בדמיהן ליתן עבורם עד כדי טרפעיק אם לא ירצה בפחות מזה אף שאינן שוין כלום כיון שפסולין וטעון קבורה אצל ת"ח אבל למ"ד דקורין בהם וכשרים נותן עבורם כדי שוויים ולכך הרמב"ם דפסק כמ"ד קורין בהם השמיט הך ברייתא לגמרי, והשתא ממילא אין הפרש בין ס"ת לתפילין ומזוזות כיון שאינן שווים כלום רק לגונזם:

איברא בדברי הרי"ף קשיא דפסק כמ"ד יגנז ומ"מ השמיט הך ברייתא לגמרי, ונראה לי לדעתו דמפרש כפי' רש"י וס"ל דדוקא בס"ת כשרה יכול להעלות יתר על כדי דמי' ולא בס"ת פסולה, תדע דלעיל הוי ס"ד דבפסולה אפי' עד כדי דמיה אינו נותן, ונהי דמשני דילמא לגנוז אבל עכ"פ אין צריך להעלות יותר וברייתא כמ"ד קורין ס"ל והרי"ף דפסק יגנז השמיטה אבל מ"מ דברי הרמב"ם עיקר דכן משמע מעובדא דאביי דמייתי עלה דלדידי' ודאי יגנז ס"ל דנהי דנימא דאין דרכן לכתוב ס"ת אבל לעיבוד העור חיישינן דלדידי' בעי עיבוד לשמה כיון דהזמנה מילתא הוא ולכך רצה להתחיל בדבר מועט כיון דבאמת אינן שוין כלום ואם לא תרצה יעלה עד כדי טרפעיק רק כיון שהשליכה לנהר אמר שלא הי' להתחיל בדבר מועט כזה כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה מעלין:

בתוס' בד"ה אמרי לה קורין בה, פי' בקונט' וכו' דר"נ וכו' דלקמן מפרש טעמא וכו'. דבריהם צ"ע לכאורה, דאי לא סגי להו מהך דלקמן דשמא הך אמרי לה לית להו כל שישנו בקשירה א"כ מדר"נ נמי לא מוכח מידי וראיתי למהרש"א בזה דברים שאינם נכונים כלל דמה ענין לשמה לכאן דאפי' תימא טעמא דר"נ משום לשמה אכתי דברי רש"י לא נתיישבו כלל דמפרש מכח ע"ג, גם בלא"ה כתבו התוס' בסמוך דהוי מצי למימר באמת דפליגי בלשמה רק מייתי תנא דאיירי בה בהדי', ועוד דאפי' כתבו למכור לישראל יש לומר אדעתי' דנפשי' עביד כדלעיל ספ"ב:

והי' נראה לכאורה לפרש כוונת התוס' בפשיטות לפי שרש"י ז"ל פי' בעצמו טעמו של ר"נ בכתבו עו"ג יגנז כדלקמן, ועל זה כתבו דר"נ אפי' כתבו למכור לישראל דלקמן מפרש טעמא משום קשירה ורש"י גופא פירש טעמו של ר"נ כדלקמן:

איברא בלא"ה דברי התוס' קשין להולמן דלמה לא הקשו בפשיטות לפירש"י דאי ס"ד דאפי' למאן דלית לי' סתם מחשבת עו"ג לע"ג מ"מ יש ספק חשש לע"ג א"כ למה טרחו ליתן טעם למ"ד יגנז כיון דלית לי' דר"א ממילא יגנז מספק ע"ג וע"כ דאפי' ספק ליכא דמהאי טעמא שחיטת עו"ג אפי' ספק איסור הנאה לא הוי א"כ הכא כיון דלית לי' סתם מחשבת עו"ג לע"ג דאל"כ לא הוי ס"ס א"כ אפי' כתבו עו"ג קורין בו וע"כ משום כל שאינו בקשירה א"כ לא הוי רק ספק אחד ואמת דיש לומר דזהו באמת כוונת התוס' דכיון דלא נקט לקמן חשש ספק ע"ג ש"מ דלא חיישינן לה א"כ ר"נ נמי דקאמר יגנז ע"כ לאו משום ע"ג דאי כר"א ישרף ואי דלא כר"א קורין בו אבל אין זה במשמע בתוס' דהוי להו לומר דר"נ קאמר יגנז ע"כ לאו משום ע"ג דאי יש בה ספק ע"ג הוי לי' לומר לקמן האי טעמא, ומדכתבו אפי' כתבו למכור לישראל ש"מ דס"ל דיש חשש ע"ג רק דמיירי אפי' כתבו לישראל, וזה תמוה דהא לא מוכח מלקמן כלל ואי משום דלא מוקי לה בהכי השתא נמי תיקשי לוקמא בלא כתבה למכור לישראל ומשום ע"ג יגנז, ואפי' אי בעי לאוקמא ברייתא בכתבה לישראל אכתי לא מוכח דר"נ בהכי מיירי:

לכן נראה לי דכוונת התוס' כך דודאי לת"ק דר"א לא חיישינן לע"ג כלל ואפי' ספק לא הוי רק ה"מ בכתבה לישראל אבל ע"ג שכתב ס"ת לעצמו פשיטא כיון דעובד גלולים בודאי כתב אותה לע"ג, ואי הי' ידוע שכתבה לעצמו הי' בידן ישרף אפילו לת"ק דר"א רק בהא תליא דאי עו"ג כשר לכתוב ס"ת לישראל ממילא לא חיישינן כלל לע"ג ואמרינן מסתמא כתבה שלא לשם ע"ג, רק אי בעינן ישנו בקשירה וכתיבתו פסול לישראל, בודאי כתבה לעצמו ולשם ע"ג, וזה שהוכיחו מהך דלקמן דלא מוקי לה משום חשש ע"ג ש"מ דאי הוי מוקמינן כך היה בהכרח לומר דסובר דלא איכפת לן ישנו בקשירה לכך לא הוי רק ספק שמא לישראל שמא לעצמו דאי בעינן ישנו בקשירה ראוי שישרף דודאי לעצמו כתבו דאין דרך לכתוב לישראל, ולא ניחא לי' לאוקמא דהנך תרתי תנאי דיגנז וקורין בו לית להו כל שישנו בקשירה א"כ ממילא ר"נ נמי דקאמר כתבה עו"ג יגנז אליבא דכ"ע, א"כ אי משום ספק ע"ג נגע בה א"כ ע"כ הנך תרתי אמרי לא יסברו דלא איכפת לן ישנו בקשירה דאל"כ הי' בדין ישרף בכתבו עו"ג דע"כ לעצמו כתבו א"כ למה באמת בנמצא יגנז הא הוי ס"ס גמור ובמאי פליגי, ועוד כמו דלא ניחא לן לאוקמא הני תרתי ברייתות דלא כר' המנונא כמו כן בודאי אין סברא דר"נ והני תרתי אמרי לה דלא כר' המנונא, ואי מ"ד בנמצא יגנוז יסבור כר' המנונא ולא הוי רק חד ספק א"כ הי' בדין לדידי' בכתבו ישרף והרי בהא כ"ע מודו דלא ישרף רק יגנז, והשתא בלי ר"נ הוי מצי לומר דהני תרתי אמרי לה פליגי בהא דמ"ד יגנז סובר כר' המנונא והוי חד ספק, ומ"ד קורין דלא כר' המנונא והוי ספק ספיקא אבל השתא כיון דכ"ע בכתבו יגנז ליכא למימר הכי דאי כר' המנונא בכתבו ישרף דמהאי טעמא לא מוקי לקמן מחשש ע"ג, ודוק היטב, אמנם כבר כתבתי בש"ס ליישב פירש"י על דרך הנ"ל:

בד"ה והא דתני' יגנז הוי מצי למימר כו' דאיירי בה בהדי'. כוונתם דלוקמא תנא דיגנז כרשב"ג דבעי לשמה ותנא דקורין כאידך תנא דציפן זהב דלא בעי לשמה או כהך תנא דלוקחין ספרים דודאי לא מיירי כאוקימתא דרבה בר שמואל דוקא וע"כ לא בעי לשמה ואין צורך לדברי מהר"מ בזה, ומה שפי' הוא תמוה דהיאך שייך הוי מצי למימר מה דצריך לאוקמא באוקימתא דרבה בר"ש דוקא, ועוד במה נפשך אי הכוונה לקמן דמוקי בהא דלא פליגי ויגנוז בעו"ג גמור והתם מיקרי ישנו בקשירה א"כ היינו הך אוקימתא דגמרא ממש במסקנא, ואי הכוונה דהתם לא מיקרי ישנו בקשירה א"כ מנא לן באמת דמ"ד יגנז חולק דלמא בעו"ג גמור ומשום לשמה, ועוד לדבריו היאך שייך לומר דמייתי תנא דאיירי בהדיא כיון דאי נימא כך לא פליגי והשתא פליגי פשיטא דלא הוי לי' לאוקמא בפלוגתא, לכן ברור דכוונת התוס' כמ"ש, אך יש לדקדק קצת דהשתא מ"ד קורין לא אתי' כתנא מפורש בשמו א"כ מאי אולמא הך ברייתא מהך עד שנאמר זו כזו, וצריך לומר דמשמע להו דהשתא נמי ע"כ לאו כרשב"ג אתי' דמ"מ אין קורין משום לשמה רק כת"ק דידי' דלוקחין ספרים ולא מיירי כדרבה בר שמואל א"כ לא אתיא נמי כתנא מפורש בשמו אבל מ"מ קשה דכתבו דמייתי תנא דמפורש בהדיא דמ"מ תיקשי מנא לן דכהאי תנא אתיא דלמא כהך תנא משום לשמה ולפי מה שכתבתי בש"ס דזהו עיקר הוכחה דרק בקשירה פליגי ולא בלשמה דע"כ סתמא לשמה דאל"כ תיקשי דרשב"ג אדרשב"ג א"כ ממילא לק"מ, ודע דלפי מה שכתבתי לעיל דיגנז רק מחשש ע"ג ומחמת דכתיבת ס"ת בעו"ג פסול לפי שאינו בקשירה א"כ יש לומר בפשיטות דלא מוקי משום לשמה דלמה יגנז דמשום ע"ג ליכא כיון דכתיבתו כשר לא חיישינן דהוא כתבו לעצמו ולע"ג, ודוק:

בד"ה כל שישנו בקשירה מכאן אומר ר"ת דאין אשה אוגדת לולב כיון דלא מיפקדא ואין נראה כו'. ולפעד"נ דכוונת ר"ת דע"כ לא בעי קרא רק בדבר שאין עשייתו עיקר מצותו כגון תפילין ומזוזות דהנחה המצוה והקבעה בשער היא עיקר המצוה לכך בעי קרא כל שישנו בקשירה וכן ציצית לטוות הציצית דאין זה מצותו אבל להטיל ציצית בכנף כשלבוש בו דעשייה זו היא גמר מצותו בהא לא בעי קרא כלל דכללא הוא כל שאינו בתורת מצוה זו אינו יכול לעשותה כמו עבד דפסול לפי שאינן בני כריתא ובתורת גיטין וקדושין, רק ראיית ר"ת הוא דס"ד דאשה חשיב בתורת מצוה כיון שיכולה להכניס עצמה במצוה זו ולברך קמש"ל כיון דלא מיפקדא לא חשיבה בתורת מצוה זו דאל"כ אף לכתיבת תפילין תהא כשרה דהא ישנה במצוה כשתרצה וע"כ דהא לא חשיב בתורת מצוה כיון דלא מיפקדא, כנ"ל:

בא"ד מכלל דאשה כשרה. ואף דבמנחות דף ס"א דרשינן בני ישראל למעט נשים מסמיכה התם כיון דישנן בקרבן ונקט בני ישראל ש"מ למעט סמיכה אבל הכא אין לדייק למעט מעשי' דנקט בני ישראל שאין נשים במצות ציצית כלל, ודוק:

בד"ה עד שיעבדם לשמן, כרשב"ג קי"ל וכו' לא כמו שפירש שם בקונטרס כו' אלא מפרש ר"ת וכו'. ולדעתי לק"מ דהתם שאני שאינו רק חיפוי התפילין לא עור הפרשיות דעור הפרשיות והס"ת לא הוי הזמנה כיון דבעינן עיבוד דוקא ממילא בעינן לשמה אבל חיפוי העור מיקרי הזמנה, ומה שכתבו התוס' בסנהדרין שם דשי"ן של תפילין הל"מ אבל לא מיקרי כתיבה רק שעושה הקמטין שיהא כשי"ן אבל אין צריך לזה עיבוד דוקא דדוקא לכותבה בדיו בעינן עיבוד הלכך הך עיבוד אינו רק הזמנה, ואדרבא יש להוכיח כפירש"י דלר"ת קשה דילמא הזמנה לאו מילתא, והא דלא בעי עיבוד לאו משום הזמנה שקדם לה רק דלא בעי עיכוב מצד עצמותו, תדע דלמ"ד בכתבו עו"ג כשרים לא בעי שום הזמנה ג"כ רק דס"ל מעיקרא דמילתא לא בעי לשמה, אבל לרש"י ניחא דעיבוד זה אינו רק הזמנה ושפיר בהא נחלקו, וכן דעת הרמב"ם להדיא דהפרשיות בעי עיבוד לשמה וחיפוי שעליהם לא בעי לשמה והיינו כרבא וכת"ק דרשב"ג, וז"ב:

עיין בר"ן מה שדחה דברי הרמב"ן בזה, ולא נתבררו לי דבריו, דמה שתירץ הוא ז"ל תמוה דמ"מ כיון דבסוכה ס"ל דלכ"ע טווי' בכלל עשי', א"כ נהי דלרב הוי ס"ד בהתכלת דטווי' אינה בכלל עשי' דס"ל שם לרב דטווי' לא בעי לשמה ועשי' בעי. אבל מנין להו שם דלשמואל טווי' אינה בכלל עשי' ולמה להו למיתלי בפלוגתא דרשב"ג דילמא שאני עיבוד שאינו בכלל עשי' אבל טווי' ס"ל לשמואל דהוי בכלל עשי' כמו דמחלקינן לפום סוגיא דסוכה ואדרבא הוי להו לומר דבהא פליגי רב ושמואל, לרב טווי' אינה בכלל עשי' והוי כעיבוד, ולשמואל טווי' בכלל עשי' ולא דמי לעיבוד וכ"ע כרבנן דרשב"ג, גם מה שהקשה על הרמב"ן מעשאה כותי אינה קושיא כלל, שהרי כתבו התוס' להדיא לעיל ספ"ב דטעמא דכותי פסול לכתיבת גט דגט סתמא פסול וכותי הוי כמו סתמא והוכיחו זה דאל"כ למה מילה כשירה בכותי לולא קרא א"כ סוכה נמי דסתמא לשמה כשירה בכותי גם מה שהקשה לב"ש לא תכשר רק בעי"ט אינה קושיא דלב"ש נמי כל שעשאה בפי' לשם חג כשרה ודוקא בסתמא פליגי, גם עיקר הקושיא שהקשה על הרמב"ן דלוקמא בהתכלת בפלוגתא דב"ש וב"ה אינה קושי' כלל דהא התם ס"ד דבהזמנה פליגי רב ושמואל דהא תלי לה בפלוגתא דרשב"ג ורבנן א"כ לא תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה דטעמא דב"ש דיליף מקרא דבעי סוכה לשם חג כדמוכח בסוכה להדי' דאפי' לס"ד לא פליגי כלל רק בקרא לא בהזמנה, ובסוכה דפריך מהך דשמואל לאו דפליגי ב"ש וב"ה בדשמואל רק דאקשינן מדב"ה לשמואל דנהי דלא ס"ל כב"ש מקרא מ"מ מכח הזמנה ליבעי לשמה כמו בדשמואל דס"ד דליכא קרא ולא ניחא להו התם לומר דשמואל ס"ל כרשב"ג וב"ש וב"ה כרבנן דכיון דרבא ס"ל כרבנן ואנן קי"ל כרבא א"כ ליתא לדשמואל, לזה טרחו להביא הך דשמואל מקרא ולא פליגי בדרשב"ג כלל ואי נימא דעיקר מה שהוקשה לו להר"ן הוא דאף דליכא למיתלי פלוגתייהו לדב"ש וב"ה מ"מ הוי להו להקשות אדשמואל מב"ה דמוכח דס"ל הזמנה לאו מילתא היא, מלבד מה דלא קשי' כלל כיון דאיכא רשב"ג דסבר כוותי' וכמו דלא ס"ל כרבנן דרשב"ג כמו כן לא ס"ל כב"ה דב"ש וב"ה תרווייהו כרבנן ושמואל כרשב"ג, אבל בלא"ה אינה קושי' דיש לומר כל שעשאה לסוכה חשיב הזמנה מעליא כיון שנעשית עכ"פ לצל סוכה לישב בה ולא בעינן דוקא לשם מצות סוכה משא"כ ציצית לא נעשה לציצית כלל לא הוי הזמנה מעלי' ובסוכה נמי הוי מצי ליישב כך אלא משום דלא ניחא להו ליפרושי מילתא דשמואל מכח הזמנה דא"כ הוי לי' דלא כרבנן דרשב"ג ואנן כרבנן וכרבא קי"ל וע"כ דקרא דגדילים תעשה לך משמע לי' דבעי טווי' לשמה א"כ סוכות תעשה נמי נימא הכי, והיינו דמשני דבציצית ילפינן מלך לשם חובך ובסוכה לא ילפינן דאיצטריך למעוטי גזולה ע"ש, ודע שיש ט"ס בקצת מקומות בר"ן ורי"ף שנדפס כותי וצ"ל עו"ג וההפרש ביניהם כי כותי דרכו לכתוב ס"ת ועו"ג אין דרכו לכתוב, ומזה תוכל לידע בקל באיזה מקום צ"ל עו"ג ובאיזה מקום כותי:

בד"ה מעלין בדמיהן, מתוך פי' הקונטרס וכו' וקצת תימה וכו'. ולדעתי יש ליישב פירש"י דודאי יש להבין במתניתין כיון שמתירין ליתן בעד דבר השוה הרבה כפי שווי' ולא חיישינן שירבה להביא ספרים יקרים א"כ למה לא נכשיר ליתן בעד ספר שאינו שוה כ"כ כמו בעד ספר יקר וע"כ דעיקר הכוונה שכל שיראה שנותנין לו יותר משווי' ממילא יחשוב שאין קצבה לדבר וכמה שירצה יתנו לו ואז יטריח להשיג ספרים, ולפי זה גם כאן הכוונה דכדי טרפעיק יותר לא יחשוב שנותנין לו יותר משווי' רק דטרפעיק אינו חשוב אבל דבר חשוב לא יתנו לו, ולפי זה אין חילוק בין ספרים לתפילין ומזוזות ועמ"ש בש"ס בענין אחר לשיטת הרמב"ם:

בד"ה עיבוד לשמן בעי, קשה וכו' לשיטתם לעיל ספ"ב דכותי פסול בגט דבעינן מפורש לשמה וסתמא לאו לשמה אבל היכי דסתמא לשמה כותי כשר אבל כבר כתבתי שם לדחות ראייתם ממילה בכותי ויש לומר דלעולם כותי אדעתי' דנפשי' עביד ואפי' אי סתמא לשמה לא מהני בכותי ע"ש, וכבר כתבתי בגמרא לפרש הסוגי' דבלאו הכי לא קשי' מידי:

במשנה לא אסרו זה אלא מפני זה. פירש"י דבנדר שאינו צריך ראוי לאסור שיכול לומר אילו הייתי יודע שיכולני להפר לא הייתי מגרשך אבל בצריך אין לאסור מצד עצמו דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, ויש להקשות לפירושו דבגמרא מפרש דפליגי אי אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, והשתא לפירש"י אכתי בהא לא סגי דהא פליגי נמי חוץ מזה באינו צריך לר"מ אינו יכול לקלקל כיון שיכול להפר ולר"י יכול לקלקל ובמאי פליגי בהא, ואדרבא הא עיקר פלוגתייהו דבצריך לא פליגי כלל דלתרווייהו לא יחזיר עכ"פ רק באינו צריך פליגי ולמה יפרש הש"ס פלוגתייהו דצריך דלא פליגי רק בטעמא ולא בדינא ושביק פלוגתייהו דאינו צריך דפליגי בדינא במאי פליגי, ועמ"ש לקמן בביאור פסקי הרמב"ם ז"ל ישוב נכון לזה:

אמנם נראה לי לומר עוד דודאי מה דס"ל לר"מ יחזיר באין צריך היינו כשגירש ביום שמעו דיכול להפר אבל אי גירש אח"כ או שקיים לה ביום שמעו וגירשה אח"כ בהא ודאי הוי כמו נדר הצריך חקירת חכם דהא ס"ס אינו יכול להפר רק או שתלך לחכם או שישאל הוא על הקמתו א"כ אכתי יכול לומר אי הייתי יודע דחכם יתיר לא הייתי מגרש, ובודאי ליכא למימר דס"ס כיון שהי' בידו להפר ביום שמעו קודם הקמה ולא הפר וכ"ש כשקיים לה שוב אינו יכול לקלקל, הא ודאי ליתא, דא"כ כל מוציא אשתו משום נדר כל ששהה עמה יום או יומים קודם שגירשה יהא הדין יחזיר דהא חזינן דלא איכפת לי' הנדר דהא לא גירשה תיכף וע"כ דהא ליתא דמעיקרא חשב שיוכל לסבול ואח"כ רצה לגרשה מחמת נדרה א"כ ה"ה אפי' קיים לה ביום שמעו ואח"כ גירשה יכול לקלקלה דמעיקרא רצה לסבול ואח"כ לא רצה וגירשה מחמת נדרה וכיון שקיים לה ממילא אינו יכול להפר רק שישאל על ההיקם והוי לי' צריך חקירת חכם או שגירשה אחר יום שמעו פשיטא דצריך חקירת חכם שתתיר נדרה רק מיירי שגירשה ביום שמעו ולא הקים לה דבעת גירושין היה יכול להפר שוב אינו יכול לקלקלה:

ומעתה אפי' לר"א דס"ל אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אבל בכה"ג שקיים לה וצריך לשאול על הקמתו לכ"ע מדינא לא יחזיר דיכול לומר אי הייתי יודע דחכם מבטל הקמה לא הייתי מגרש והיא לא תתבזה בב"ד כלל רק הבעל ישאל על הקמתו ויפר לה, והיינו דפליג עלי' דר"מ דבנדר הצריך חקירת חכם שגוף הנדר צריך לחכם להתירו לא הי' מהראוי לאסור דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולא אסרו רק מפני נדר שאינו צריך לחכם רק הבעל מיפר ומ"מ הבעל צריך לחכם להתיר הקמתו וממילא באמת אפי' אין הבעל צריך ג"כ לחכם ג"כ אסרו דכיון שאסרו נדר הצריך לחכם מפני שאינו צריך כ"ש שיש לגזור באינו צריך גופא נדר שאין הבעל צריך לחכם להתיר הקמתו אטו נדר שהבעל צריך לחכם, כנ"ל:

אלא שיש לדקדק קצת בהא דבעי רבה בנדרים דף ס"ט אי יש שאלה בהקמה ופשיט מר"י תפשוט ממתני' דיש שאלה בהיקם דאי אין שאלה בהיקם למה באינו צריך לר"א לא יחזיר אי משום שאלה דידי' הא אין שאלה בהיקם ואי משום התרה דידה הא אינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד:

הן אמת דבלא"ה יש להבין דהא ריש פרק נערה דייקינן בהא דקאמר ואצ"ל שקיים אחד מהן דקמש"ל היכי דשאל על ההיקם א"כ תפשוט מינה דיש שאלה בהיקם, אבל באמת הא ליתא דהתם ליכא למיפשט מידי דאי אין שאלה בהיקם אתי שפיר מתניתין טפי דס"ד כמו דהפרה דחד מנייהו לא מהני רק בשותפות כמו כן הקמה דחד מנייהו לא הוי הקמה ואכתי יכול להפר, קמש"ל דהקמה דחד מנייהו הוי הקמה מעלי' רק דקושטא דמילתא מפרש לה כיון דבאמת נשאלין על ההיקם אבל מהך דהכא לכאורה יש לפשוט אבעי' הנ"ל, ומ"מ נראה לי דלק"מ דודאי במתניתין איכא למימר דלא נחלק ר"א על ר"מ בבזיון ב"ד רק מה דס"ל לר"מ דבאינו צריך יחזיר פליג עלי' ר"א דאף דמן הדין לא יחזיר מ"מ גזרו משום צריך שהרי לא נקט במתניתין רק לא אסרו זה אלא מפני זה רק בגמרא מייתי ברייתא דתניא בהדי' בדברי ר"א לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך בהא קשי' להו במאי קא מפלגי והוצרכו לומר בבזיון בב"ד פליגי הלכך ניחא לי' טפי למיפשט מר"י דקאמר בהדי' נשאלין על ההיקם מלמיפשט מבריית' דלא מיירי בהא כלל רק מכח הוכחה, כנ"ל:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף