חתם סופר/גיטין/מה/ב

חתם סופר גיטין מה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דילמא לגנוז. משמע אי אין קורין בו אסור אפי' לקטנים בבית הספר דאל"ה לא הוה צריך לומר לגנוז דאפי' תפילין ומזוזות משמרין לתינוק כמ"ש תוי"ט במס' שבת במשנה קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין שהיא שמע ישראל ע"ש וא"כ מדאמר לא לגנוז ש"מ אין קורין בו כלל. ועיין ש"ך וטו"ז בי"ד סי' רפ"א שנדחקו מ"ט לא יקראו בו תינוקות בבית הספר. ולדידי קשי' נמי מ"ט לא יקראו בו אפי' בציבור דודאי מ"ע של כתיבת ס"ת לכל אחד מישראל שהיא מ"ע גז"ה כמו הנחת תפלין וכדומה ואותו מ"ע ועתה כתבו ילפינן מתפלין ומזוזות מי שאינו בקשירה אינו בכתיבה או דבעי לשמה ואל"ה אין זה ס"ת שיצא בה י"ח מ"ע הנ"ל. ולמאן דלא בעי לשמה ולא ס"ל כל שישנו בקשירה יכול ליקח מגוי ומגיה בו אות אחת ויצא בו י"ח כאלו כתבו אבל לקרות בצבור מתקנת מרע"ה ועזרא הסופר היכי רמיזא דבעי כולי האי עיין מ"ש רז"ה ור"ן פ"ב דמס' מגילה. והנלע"ד לפמ"ש במקום אחר מש"ס פ"ב דמגילה היה כותבה דורשה דאמר דמנח מגילה קמי' ורוצה לסייעא מזה דאסור לכתוב אות א' שלא מן הכתב ודחי דילמא דאיתרמי. וקשה איך ס"ד לסייעא מזה דאכתי מי ניחא דהא לכתוב מתוך הכתב סגי אפי' במגלה פסולה היינו שלא לשמה או שארי פסולין וע"כ צ"ל דאיתרמי וא"כ איך ס"ד להסתיעא מזה. ומזה הוכחתי דכל שחסר אחת מתיקונים ה"ל בע"פ אע"ג שכתובה לפניו כהלכתו אי חסר תיקון כגון שלא לשמה או שלא נתפרה בגידין ה"ל בע"פ ואסור לכתוב אחרת מתוכה ושם בארתי. ולפ"ז אומר אני הואיל וקיי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאין לאומרן בע"פ וס"ת שלא נעשה כהלכתו ה"ל בע"פ א"כ אע"ג דכל קריאת התורה בציבור אינו אלא מדרבנן מ"מ הקורא בזה קורא בע"פ ועבר אדאורייתא. ולכמה פוסקים אין חילוק בין ציבור ליחיד לעולם אסור לומר בע"פ ויש מתירין ביחידים ובזה"ז לכ"ע מותר ליחידים משום עת לעשות לה' שאין הספרים מצויים לכל. עיין כל זה בתוס' ישנים יומא ע' ע"א ע"ש וטוש"ע א"ח סי' מ"ט ומעתה א"ש דאין קורין בו בספר שאינו כשר בצבור מדאורייתא לכולי עלמא וביחידים תלי' בהנ"ל. וי"ל ר' בודי' פשיטא לי' דבעי לשמה וכל שישנו בקשירה וכו' ופשיטא לי' שאין קורין בס"ת מן הגוי בצבור ואין מניחין התפלין ולא קובעין המזוזה אך אמר ש"מ קורין בו ביחיד ולא גזרינן אטו צבור ורב אשי דחי לגנוז דגם ביחיד אסור או מדינא או דגזרינן או כפירש"י שכתב לשם ע"ז:

ש"מ ס"ת שנמצא ביד נכרי קורין בו. פירש"י ולא חיישינן שמא הוא כותב לשם ע"ז. עיין לעיל כ"ג ע"א פירש"י ד"ה אדעתי' דנפשי' פירש"י והוא כתבו לשם אחר עכ"ל מ"מ לא הי' צריך לכתוב הכא לשם ע"ז אלא שמכוון להדי' שלא לשם קדושה וכעין שכתב תוס' מנחות מ"ב ע"א ד"ה ואל ימול וכו' דאיבעי למימר כתבתי שלא לשמן עכ"ל משמע גם בלא ע"ז יכול לכתוב בשלא לשמן ולא הוה צריך לפרש לשם ע"ז. אלא משום שיהיה אסור לקרות בו אפי' לקטנים בבית הספר דאע"ג דלא משום ע"ז נאסר דאין כאן קרבן ולא עבודה. אבל אית בי' משום ואבדתם את שמם מן המקום ההוא מחוייב למחוק השמות ההם. וראיתי בלקוטים שנדפסו בחי' רמב"ן בסוף המסכתא שהקשה אפירש"י מה בכך שמתכוון לשם ע"ז אי לאו משום דבעי' לשמה מה איכפת לן בכונתו לשם ע"ז הא אמרינן במס' ע"ז אי לא בעי' מילה לשמה ימול כותי אע"פ שמל לשם הר גריזים מל והולך עד שתצא נפשו וכעין זה הקשה פנ"י מסברא דנפשי' מה איכפת לן במחשבתו הא לא אתי מחשבה ומבטל מעשה ולא זכיתי להבין קושיתם דהכא אין המעשה מורה על שום דבר נגד מחשבתו כי שם אלהות יכול להיות קודש ויכול להיות חול וכדאמרי' ר"פ שבועת הדיינין ע"ז נמי איקרי אלקים והכל תלי' במחשבת הכותב ואם עבר וחישב לשם ע"ז הרי מצות עשה לאבד שמו מן המקום ההוא ואין ענין זה למילה דהתם לא בעי מחשבה ולא אתי מחשבתו ומבטל מעשה. תו הקשה בליקוטים הנ"ל מהיכי תיתי לחוש כלל בגוי לשם ע"ז הא אמרינן בחולין י"ג ע"ב אין רוב אומת מינין ומשו"ה שחיטת נכרי מותר בהנאה ולא חיישינן לע"ז ומ"ש הכא בס"ת דניחוש. ולפע"ד גם זה לק"מ בודאי כיון שרוב גוים אינם אדוקים בע"ז א"כ לא ישחוט בהמתו לתקרובת ע"ז אבל כל שם אלהות שמזכיר אין מחשבתו אלא לאלהות שלו שרגיל בו ואדרבא איפכא קא קשי' לי מה יועיל אם כתבו למכור לישראל אכתי ניחוש שכתב האלהות לשם ע"ז שלא שרגיל בו. וצ"ל כיון שכתב למכור לישראל חזקה אינו רוצה שיהיה תרפות שלו ביד ישראל ואינו מהרהר לע"ז. וכי האי כתב רמב"ן במס' ע"ז משו"ה בסתם יינם של גוים שמוכר לישראל לא חיישינן שמא שכשך בו לע"ז משום דא"כ לא הי' מוכרו לישראל וה"נ דכוותי'. עיין מס' שבת קט"ז ע"א תוס' ד"ה ספרי מינים וכו':

אמרי לה יגנוז. כתב הר"ן דלהגורסים תחלה יגנוז פסקו כל"ק והקשה פר"ח בס' מים חיים הא לעיל מ"ד ע"א ישראל מומר אמרי לה כנכרי ופסקו דספיקא הוה. ולק"מ לעיל איבעי להו להש"ס ולא הו"מ למיפשט מסברא אלא מברייתא דתני גר תושב. ושוב נסתפקו בברייתא גופא אי הי' הנוסחא מומר כישראל או כנכרי א"כ ליכא למימר בעל מסדר הש"ס היה ניחא לו טפי כלישנא קמא ומשו"ה סידר כן ז"א דהרי הוא מסופק ולא בעי למיפשט מסברת עצמו אבל הכא ר"נ עצמו אמר נקטינן ובנמצא אמרי לה כך ואמרי לה כך ואותו שסידר תחלה היה נראה לו טפי ולק"מ:

ואמרי לה קורין בו. פירש"י דהוה ס"ס. וליכא למימר שם אונס חד הוא שמא נכתב לשמה או לא די"ל אי נכתב לשם ע"ז פסול אפי' לקטנים בבית הספר ואי נכתב רק שלא לשמה נהי דאין קורין בו בצבור מ"מ מותר ללמוד מתוכו. והש"ך ביו"ד סי' ק"י אות ט"ו בכלל ס"ס ד"ה שוב ראיתי בס' שארית יהודה שהקשה הא הוה ס"ס שאינו יכול להתהפך. ולפע"ד ליישב רק אציע נהי רש"י לא ס"ל כהתוס' דסתם ס"ת ישראל כותבו זה לא ס"ל לרש"י. אבל עכ"פ זה פשוט כל שנכתב למוכרו לשוק לא נכתב אלא ע"ד קונים ישראל דמשום קונים גוים לא יכתוב ס"ת לשוק והשתא שפיר יכול להתהפך דאנו דנין על כותב זה הספר ונימא זה הכותב שמא ישראל היה ואת"ל גוי שמא למכור לשוק כותבו וכן בהיפוך שמא למכור לשוק כותבו ואת"ל לעצמו דלמא ישראל היה הכותב וא"ש:

והא דתני יגנוז האי תנא הוא. כתב תוס' ה"ה הומ"ל תנא דבעי לשמה הוא. עיין מהרש"ל ומהרש"א ומהדורא בתרא ומג"א סי' ל"ט ועיין חמד משה שם. ונ"ל תוס' כתבו כן לשיטתיהו דמשום שלא לשמה פסול כמו בפסול דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. אבל לרש"י דמשום פסול דשלא לשמה כשר אי כתבו למכור לישראל א"כ ניחא לי' למימר האי תנא דלהאי תנא פסול טפי. מיהו לפמ"ש לעיל גם לרש"י אינו כשר אלא לקטנים. וכן פסול כל שאינו בקשירה יהי' כשר לקטנים ללמוד בתוכו. ועיין ש"ך וטו"ז ביו"ד סימן רפ"א. ומ"מ יש נפקותא בכותיים דגרי אריות הן ואינן בקשירה ומ"מ כותבין לשמה:

ומסור. בית יוסף נדחק בטעמא דמסור דנהי דהוה מומר לד"א לעבור על לא תעמוד על דם רעך מ"מ למה יפסול לס"ת תפלין ומזוזות ונדחק בלהכעיס קאמר. ולפע"ד לא משכחת לי' דלהכעיס חבירו אינו אלא לתאבון לתקן יצרו ולנקום נקמתו ולהכעיס הקב"ה לא שייך שיצער חברו להכעיס הקב"ה אי לא יש לו שום שנאה אחברו או תועלת ממון לעצמו. אבל נ"ל פשוט כיון שאפי' מחווי אתיבנא קיי"ל דהוה כמוסרו לתוא מכמר א"כ כי היכי דפשיטא לן דפרק ממנו אזהרת לא תעמוד על דם ריעך דאי לאו הכי לא הי' מוסרו לתוא ומשו"ה דנין לי' כרודף וקטלינן לי'. ה"נ אמרינן אי לאו דפריק ממנו כל התורה כולה לא הוה מוסרו דכשנפל חברו לתוא כי היכי דנמסר להריגה ה"נ נמסר להעבירו על כל התורה כולה וע"כ זה שמוסרו לא איכפת לי' בזה רק למלאות תאותו הרעה וא"כ הרי הוא מומר לכל התורה כולה לתיאבון ופסול לס"ת תו"מ:

וקשרתם וכתבתם. דעת ר"ת גם בציצית אמרינן כן שישנו בלבישה ישנו בתעשה לך. עיין תוס' מנחות מ"ב ע"א ותוס' דחו דלבישה אכלאים כתיב. צ"ל דלא הוה בעי למימר כל שישנו באשר תכסה בה ישנו בגדילים תעשה לך אע"ג דהוה מסיפא לרישא משא"כ דז"א דהרי כ' תוס' פסחים מ"ג ע"ב דסיפא לרישא מידרש טפי כל שישנו ע"ש. וצ"ל אשר תכסה בה אינו לשון ציווי כמו . אבל לבישה הוה ס"ל לר"ת דהכי מפרש לקרא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו אבל תלבש צמר ופשתים יחדיו. גדילים תעשה לך להתיר כלאים בציצית א"כ ה"ל כאלו כתיב תלבש כמו וקשרתם. ותוס' דחו דעכ"פ לא כתיב לבישה להדיא אלא מכללא דכלאים אבל בציצית גופא לא כתיב ומאי דקשי' אי ס"ד כל שאינו בלבישה וכו' א"כ למה לי מיעוט בגוי ישראל ולא גוי תיפוק ליה שאינו בלבישה י"ל דה"א מדכתיב ועשו להם יעשו להם אחרים מרבינן גוי ואז הוה מרבינן נמי נשים קמ"ל ישראל ולא גוי וכה"ג תי' שם במנחות ד"ה ואלימו וכו' ע"ש. ובהג"ה מיימ' פ"א מציצית אות ט' מייתי הא דר"ת ודמהר"מ מר"ב ס"ל כוותי' ומייתי לי' מבני ישראל ולא בנות ישראל וצריך ביאור. ונלע"ד הנה בס' קרבן אהרן פ' ויקרא כתב דוקא בני אהרן ולא בנות אהרן דרשינן אבל בכל התורה לא דרשינן בני ישראל ולא בנות ישראל דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל התורה לבר ממ"ע שהזמן גרמא ודכתיב בני ישראל משום דכל התורה בלשון זכר נאמר ע"ש ולא שת לבו לתרץ בני ישראל סומכות והגשות ותנופות וצ"ל וכ"כ הרא"מ התם הא באמת הו"א מ"ע שהז"ג ומשמעות דקרא אמת בני ולא בנות אלא הוה סד"א ניקש לשחיטה שכשרה בנשים כמ"ש תוס' פ"ק דקדושין ועיין תוי"ט שם א"כ לאפוקי מטעותא דהך הקישא סגי במשמעות בני ולא בנות כצ"ל. הנה כי כן הן הנה דברי ר"ת ודהר"מ מר"ב עולים בקנה אחד דה"נ כיון דבציצית דזמן גרמא נשים פטורות וממילא י"ל כל שישנו בלבישה ישנו בעשיה ולאפוקי נכרי ונשים אלא הוה סד"א ועשו להם יעשו להם אחרים לרבות אפי' אחרים שאינם בלבישה בין גוים בין נשים לכן אמרי' בני ישראל ולא בנות ישראל וישראל ולא גוים ומוקמינן אהלכתא כל שאינו בלבישה אינו בעשי'. ותוס' דחו מסוכת גנב"ך ולא נימא כל שישנו בסוכות תשבו ישנו בחג הסוכות תעשה לך וע"כ משום דלא כתיבא בהדדי לא דמי וצ"ל דכ"כ דאל"ה תיקשי נהי כל שישנו בלבישה לא דרשינן משום דלבישה בכלאים כתיב. עכ"פ נימא כל שאינו בראיתם אותו וזכרתם אינו בעשו להם ציצית ע"כ כתב משום דלא כתיבי סמוכין כמו כדמוכח הך טעמא מסוכת גנב"ך. ויש לעיין גבי מלה לא אמרינן כל שישנו בתשמרו ישנו בימול ולמה איצטריך קרא למעט גוי ולר' יוסי כשר ואמאי לא נימא כל שישנו באת בריתי תשמור ישנו בימול וצ"ל דלא אמרינן כן אלא מי שאינו במצוה עצמה אינו בהזמנת המצוה כגון לעשות ציצית ולכתוב תפלין אבל לא נימא מי שאינו במצוה אינה באותה מצוה כגון מי שאינו במילה לא ימול זה לא אמרינן. אך צ"ע פ"ק דקדושין כ"ט ע"א מ"ש הר"ן שם גבי תפדה תפדה ע"ש אלא שם לא נאמר שאינה מצווה לפדות אבל אי פדתה הבן מועיל:

לוקחין ספרים בכל מקום. פי' אפי' לא שכיחי ישראל ושכיחי מינים מ"מ לוקחים מנכרים שסתמא מישראל לוקחו או למוכרו לישראל כתבו במקום שהם ובלבד שיהי' כתובין כהלכתן דאל"ה חזותא מוכיח שלא כתבם לישראל וממילא חיישינן לע"ז ושלא לשמה:

ורשב"ג עיבוד לשמן בעי וכו'. הקשו תוס' דילמא כתיבה סתמא לשמה קיימא. ולפמ"ש לעיל סתם גוי כותב אזכרות לשם אלהות שהוא רגיל בו לק"מ קושי' תוס':

בגר שחזר לסורו וה"ה ישראל מומר מחמת יראה אלא דתני מעשה בנכרי ואלו הוה ישראל אונס לא הוה קרי לי' נכרי בברייתא ע"כ מוקי לי' בגר שחזר לסורו. והנה במרדכי ומביאו בש"ע י"ד סי' רפ"א דממזר לא יכתוב ס"ת משום כשיגיע ללא יבא ממזר בקהל ה' לא יכול לקדש השם. וכל שאינו מצווה אינו מוציא אחרים ידי חובתן ונדחק בש"ך. ולפע"ד הפי' כפשוטו לפי הוצעת של מרדכי שאינו בר קידוש אותו השם הוא א"כ ג"כ הוא אינו יכול לעשות שליח לזה דכל דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח. נמצא לפ"ז כיון שהוא אינו יכול לכתוב ס"ת שלם ולא שלוחו כמותו א"כ ממילא לא נצטוה במ"ע של ואתם כתבו לכם השירה הזאת כיון שאינו יכול לקיים המצוה ההיא ממילא הוא אינו נעשה לאחרים לכתוב כיון שאינו מצווה בדבר אינו מוציא י"ח אחרים לכתוב עבורם. ולפ"ז צ"ל גר שחזר לסורו מחמת אונס ועבר על מ"ע של בכל נפשך למסור נפשו על קדושת השם מ"מ יכול לכתוב ולקדש השם של ואהבת את ה' אלהיך דנהי דעבר עליו מ"מ בר הכי הוא אם ירצה משא"כ ממזר שאינו בר הכי כלל. ולפ"ז פשוט דגוי אינו יכול לקדש כמה שמות בתורה הנוגעת לו טפי מלאו דממזר ומיושב קושי' תוס' שהקשו דכתיבה לשמה קאי דז"א בגוי שאינו בר קידוש אותן השמות וגריע טפי הרבה מממזר:

מעלין בדמיהן וכו'. צ"ע כיון דאפילו מעלין איך אמר אביי לא בעי לזלזולי כולי האי דהא אפי' מעלין מכ"ש שאין מזלזלין ע"כ נ"ל לע"ל תוס' ד"ה ולא ליגרבי. וע"ש בר"ן דרי"ף ס"ל שהוא פלוגתא דתנאי ופסק כרשב"ג דלא ליגרבי. וא"כ י"ל הך ברייתא ס"ל כרבנן דמשום דוחקא דציבורא וקאמר עכ"פ מחויב להעלות עד כדי טרעפי"ק דבפורתא ליכא דוחקא. אבל אביי ס"ל כהילכתא דלא ליגרבי א"כ אדרבא אין מעלין כלל ודי דלא לזלזלו אבל מעלין כלל לא ומשו"ה השמיט הרמב"ם הך דמעלין:

בעזה"י מה שחנני השי"ת בסוגיא דהמוציא אשתו משום שם רע ומשום נדר

המוציא אשתו משום ש"ר לא יחזיר. הנה ד' המה אשר יאמר המגרש נואש מלהחזיר וסימנם נוא"ש "נדר. "וסת "נדה. "איילונית. "שם רע. הא דלא חשיב וסת בפירקן דהרי משנתינו ר"מ ור"מ ס"ל ספ"ק דנדה לא יחזיר י"ל כמ"ש הר"ן פ"ב דשבועות דשאני אין לה וסת מהנך דפירקן דהתם אפי' לא אמר מפני וסת אני מגרשך מ"מ איכא קלקולא דכיון דאסורה עליו חזקה אין אדם משהה אשה האסורה עליו ע"ש. פי' הנך דפרקי' לא מיירי ביצא ש"ר בב"ד שמוציאים בדיינים אלא הוא חייש לש"ר אבל אינה אסורה עליו ומכ"ש בנדר ואיילונית א"כ אין ברור לנו שמפני כך מגרשה אי לאו דפי' כן להדי' אבל באין לה וסת לר"מ וה"ה רואה מחמת תשמיש. לדינא דאסור לבוא עלי' אע"ג דאפשר דיקיימה וישרה ע"י שליש עיין טוש"ע לקמן רסי' קי"ז מ"מ סתמא דמילתא אין אדם משהה אשתו שאסורה לו ע"כ אם מגרשה סתם אפי' לא אמר מידי נמי אנן סהדי שמפני כך הוא מוציאה ואיכא קלקולא. ותו הקשה הר"ן איך אפשר לקלקלה לומר אלו הייתי יודע וכו' לא הייתי מגרשך הלא ע"כ כופין לגרש ותי' הר"ן דנהי דמצוה להוציאה אבל אין ב"ד כופין אותו ע"ש. ולפ"ז בשם רע שנתברר בב"ד וכופי' להוציא אפי' אמר משום ש"ר אני מוציאך לא יכול לקלקלה דהרי הכא כופין להוציאה אפי' למ"ד יכול להשרותה ע"י שליש לקמן בש"ע סי' קי"ז. מ"מ אין אדם משהה אשה האסורה לו. וב"ד כופי' להוציאה עכ"פ. א"כ אינו יכול לקלקל ומותר להחזירה אם נמצאו הדברים בדאין וכ"כ בס' בית מאיר סי' יו"ד דלא כנב"י קמא חא"ע סי' י"א בסופו שנעלמו ממנו דברי הר"ן הנ"ל. ועיין ס' אבני מילואים לא הבנתי דבריו ז"ל. יהי' איך שיהי' א"ש דלא תנן בפרקין הך דאשה שאין לה וסת או שרואה דם מחמת תשמיש:

איברא יש לעיין מ"ט לא נקיט איילונית עם מש"ר ונדרים בבבא א' כיון דסוף סוף דין א' יש להם בכפלי' לתנאי' איכא קלקולא ובלא כפלי' ליכא קלקולא. בשלמא ללישנא דפריצות א"ש דנשתנה דינם מהיפוך להיפוך בש"ר ונדר מלמדין אותו לומר משום ש"ר ונדר אני מוציאך ואסור להחזירה אפי' לא אמרו לו הוי יודע שאסור להחזירה ובאיילונית דליכא פריצות אלא קלקולא. אין מלמדין אותו לומר משום איילונית אני מוציאך ואז מותר להחזירה. ואי אירע שאמר כך מחוייבים אנו לומר לו הוי יודע שאסורה לך לעולם וא"ש. אך ללישנא דקלקולא קשי':

והנה הרי"ף השמיט הך אוקימתא דרבא דמוקי' בלא כפלי' לתנאי וכמה תירוצים שונים נאמרו בזה ואביאם א' לא' אי"ה וממילא רווחא שמעתא בעזה"י. הב"ח כתב הא דהשמיט הטור הך דמייתי הרי"ף ורמב"ם אם עבר והחזיר לא יוציא משום דס"ל סוגי' דיבמות כ"ה ס"ל דאפי' בלא כפלי' לתנאי' לא יחזיר והטור דס"ל דבעי' כפל מש"ה ס"ל אם החזיר יוציא ודבריו אין להם שחר כמ"ש חלקת מחוקק ונלע"ד לקיים כך דהרי כ' שם תוס' דהאיבעי' הי' משום שגרשה משום ש"ר ש"מ שנתחזק בעיני הבעל שזינתה וחיזק הקול דומיא דבועל דחיזק הקול וא"כ כי היכי דבבועל יוציא ה"ה בבעל. וע"ז מסיק דלא יוציא אדרבא כיון שמחזירה אמרינן קים לי' דהדברים בדאי' ע"ש בתוס'. ולפ"ז י"ל ע"כ לא מיבעי לי' אלא בלא כפלי' לתנאי' די"ל מדגרשה החזיק הדבר שזינתה. אבל אי כפל לתנאי ואמר ואם לא זינתה אינה מגרשה הרי קמן שהי' הדברים מסופקים בעיניו ולא החזיק הקול ע"י גירושיו ולא דמי לבועל ולא צריכה למימר ע"כ לא מייתי טור הך דינא דפשיטא ולא צריכא למימר. אמנם רי"ף סמיך אסתמא ש"ס דיבמות דע"כ מוקי למתני' בלא כפלי' ואפ"ה לא יחזיר ודלא כרבא:

אמנם הרמב"ן שם ביבמות וביאר יותר בריטב"א דלא ס"ל כהתוס' הנ"ל אלא משנתינו דלא יחזיר מיירי גם אם רוצה להחזירה טרם שמצא הדברים בדאין אע"ג דלא שייך לגזור אם כבר נישאית לאחר וכשלא נמצאו הדברים בדאין לא שייך אלו הייתי יודע. וא"כ כי האי גוני כשלא נישאית לאחר אם יחזירה ליכא משום קלקולא ומ"מ אסרו להחזירה מטעם שכבר אסרה על נפשו ובכי האי גוני מיבעי' לי' התם אי עבר וכנס אי יוציא דומי' דבועל או לא ע"ש. ולדבריהם יובן מ"ט חלק במתני' תרי בבי משום ש"ר לא יחזיר ומשום נדר לא יחזיר ולא קתני בבא א' משום ש"ר או נדר לא יחזיר. ולדבריהם ניחא מפני שאין דינם שוה דמשום ש"ר לא יחזיר אפי' לא מצאו דברים בדאי' וליכא קלקולא מ"מ לא יחזיר משום דשוי' אנפשי' איסורא. משא"כ במשום נדר אי לא מצאה היתר לנדרה ואפ"ה רוצה להחזירה מותרת לו ולא נאסרה אא"כ מצאה היתר לנדרה. דחיישי' אם יארע כן אחר שנישאית יאמר אלו הייתי יודע וכו' אבל אי לא מצאה פתח לנדרה ואפ"ה רוצה להחזירה שפיר דמי כן משמע מדבריהם ע"ש יהי' איך שיהי' לפי פירושו של הרמב"ן בסוגיא דיבמות כ"ה אין הכרח להרי"ף דמייתי סוגי' בלא כפלי':

והרב"י סי' י' כתב דמדלא חייש אביי לרומי' דרבנן אדרבנן ש"מ ס"ל רבנן אדרבנן לא קשי' די"ל משנה קמייתא באמר לה וה"ה באיילוני' כהאי גוני לא יחזיר ומתני' דאיילוני' בלא א"ל וה"ה בש"ר ונדר כה"ג יחזיר. ורבא נמי לרוחא דמילתא אמר דאפי' מוקמית תרוויי' מתני' באמר איכא למימר משנה דאיילוני' בלא כפלי' לתנאי. אבל מודה רבא דאיכא לאוקמי בדלא אמר. ויען כי יש קצת דוחק בדבריו אפרש דבריו בריוח בעזה"י:

הנה רש"י פי' באיילוני' דמסתמא בעיל לשם קידושין דחזקה אין אדם בעילתו בעילת זנות הנה מה שהקשו תוס' אפירש"י ממתני' קמיתא דיבמות עיין פ"י בשם מגיני שלמה תי' הגון ומוכרח אך לדידי קשי' לי הא לר' יהודה קיימי' ור' יהודה ס"ל במתני' יבמות ס"א ע"א ובגמ' שם כל בעילת איילונית בעילת זנות ואיך נימא מסתמא בעיל לשם קידושין אפי' תהי' איילוני' מ"מ תתקדש לו כדי שלא תהי' בעילתו בעילת זנות. והלא אם היא איילונית מ"מ אכתי בעילתו זנות וא"כ מה ירויח שתתקדש לו וצ"ע לכאורה. וצ"ל בעילת הפקר בלא קידושין כלל מגונה טפי מבעילה ע"י קידושין אלא שדינה כדין בעילת זנות כך צריך לדחוק:

אבל עכ"פ מבואר דלר' יהודה ביאת איילוני' זנות הוא נהי לישראל ליכא לאו בזונה כ"א בכהן מ"מ איסורא וכבר כתבתי לעיל בשם הר"ן פ"ב דשבועות באשה שאין לה וסת דאיכא בעילת איסור אין צריך שיאמר מפני וסת אני מוציאך דכ"ע יודעים דאין אדם משהה אשה שאסורה לשמש עמה וה"נ דכוותי'. וא"כ א"ש משנה קמיתא סתמא כפירושו באומר לה מפני כך וכך אני מגרשך אבל מתני' דאיילוני' דאיירי בי' ר' יהודה דה"ל בעילת זנות סתמא כפירושו דאיירי בלא א"ל ואפ"ה לא יחזיר. ועל זה קאמרי רבנן בלא א"ל יחזיר דלדידהו לא הוה בעילת זנות. ואתא רבא למימר אפי' אולי יאמר לה נמי יחזיר כל זמן שלא כפלי' לתנאי אבל לעולם העיקור הוא רישא באמר וסיפא בל"א וכמ"ש הרב"י:

ואומר עוד הנה הרי"ף הוסיף דאמרי' לה השתא דבריאת וצ"ע למה צריך להאי ועוד דליתי' דהרי איילוני' אין לה רפואה וכמ"ש הרז"ה ומ"ש בזה במלחמות ה' אבאר בעזה"י. ע"ש בפנים דס"ל אליבא דהרי"ף דאין הקלקול אלא לעז בעלמא וס"ל לרמב"ן דהי' ק' להרי"ף להפסיד לה כתובתה דמחייב מדינא משום לעז דילי' הלא תאמר האשה יוציא לעז ויוציא וכתובתי לא אפסיד. ע"כ ביאר הרי"ף דלענין ממונא מפסדא כתובתה מן הדין דאמרי' לה השתא דבריאת לא שנתרפאית מאילוני' דזה א"א אלא שנתברר עתה שאותן סי' אילוני' שנראה בה מעיקרא הי' מחמת איזה חולשא וחולי שנתרפא עתה. וכיון דעכ"פ היתה חולי אז יוצאת בלא כתובה מדינא. ואומרי' לה עצה טובה שלא תבוא לב"ד לטעון עליו כי לדינא לא תועיל כי אמרי' השתא הוא דבריאת ותעורר עליך מדנים. ולעז על מגן ע"כ שתקותיך יפה מדיבוריך זו הוא כוונת הרמב"ן בפי' דברי הרי"ף:

אמנם לפע"ד לפרש כפשוטו דס"ל להרי"ף אי כפלי' לתנאי אזי הוה הקלקול חשש גמור וגט בטל ממש וכסברת רש"י ולזה לא יועיל טענת השתא דבריאת דאין רפואה לאיילוני'. אך תרתי מתני' מיירי בלא כפלי' ואז אין קלקול מדינא אין הגט בטל אך במשנה קמייתא לא יחזיר משום לעז עכ"פ דשייך אפי' בלא כפלי' דאין בני העולם בקיאין בדין ומכלל הן נשמע להם לאו ע"כ במשנה קמיתא לא יחזור. אך באילוני' יחזיר דאותן שהן אין בקיאין בדין לא ילעיזו כי יאמרו השתא הא דבריאית:

וקצת הכרח לזה דאלת"ה תיקשי מ"ט בברייתא דמשום קילקול לא נימא לפיכך אומרי' לו אמור לה משום ש"ר ונדר אני מוציאך. נהי הך ברייתא ס"ל משום פריצות לא תיקנו דלא יחזור כשנמצא בדאין שהרי איגלאי מילתא דלאו פריצה היא. אבל מ"מ עכ"פ בשעת גירושין דעדיין לא איגלאי מילתא למה לא נימא לה משום ש"ר אני מוציאך וכמ"ש רמב"ם באמת. ואין לומר דלהך ברייתא דמשום קלקול לא יחזיר. לא נתקן שיאמר לה הוה יודע. דדי אם יאמר כן מאליו ומעצמו אז אנו צריכי' לומר לו לא תחזירנה לעולם משום קלקולא. אבל אין לעוררו לומר כן ונצטרך לאסור עליו החזרה זה לא נימא ומשו"ה לא תנן בברייתא קמייתא שצריך שיאמר לה משום ש"ר אני מוציאך דלכאורה ז"א הא ברייתא קמייתא ר"מ היא דבעי כפילות וא"כ לעולם אמר לה הוה יודע בלי כפילות ויהי' מוסר לפריצות וקלקולא ליכא כיון דלא כפל וצ"ע לכאורה. אבל לפמ"ש לעיל אפי' לר"מ נהי בלי כפילות קלקולא ממש ליכא לעז איכא. א"כ א"ש דלא אמרי' לי' אמור לה שלא לעורר הלעז וכנ"ל. ולכאורה י"ל דבר צחות במאי דאמר רבא ר"י אדר"י קשי' דרבנן אדרבנן לא קשי' ושוב לא חידש מידי בדר"י אלא מסיק כדשנינן. א"כ לא ה"ל להזכיר אלא שחידש היינו תי' ארומי' דרבנן. והנה י"ל דר"י אדר"י לק"מ די"ל גבי ש"ר ונדר יחזיר משום דאין הכרח דמשום תנאי וגילה דעת אמר כן. אלא משום ותוסרנה כל הנשים אפי' אם לא תקנוהו חכמים שמחויב לומר כן מ"מ מצוה ליסרה ואין הכרח שגילה דעתו דאי מצא בדאי לא היה מגרשה משא"כ באיילוני' דליכא מוסר פריצות שפיר איכא גילוי דעת ולא יחזיר ולק"מ דר"י אדר"י. אך כיון דבלא"ה קשי' דרבנן אדרבנן וצ"ל מתני' קמיתא בדכפלי' למילתא וא"כ א"א לומר דמשום מוסר פריצות אמר כן דלמה לי' למיכפל תנאי' ואפ"ה ס"ל לר"י התם יחזור א"כ קשי' דר"י אדר"י וצ"ל כדשנינן והיינו דקאמר רבא אי רבנן אדרבנן לא קשי' משום דתרצת כאן באמר כאן בלא אמר וכמ"ש הרב"י א"כ גם דר"י אדר"י לא קשי' די"ל אמר כן משום תוסרנה כל הנשים ובאיילוני' אפי' בלא אמר הוה כמו אמר לר' יהודה כמ"ש לעיל. אלא באמת דרבנן אדרבנן לא קשיא מטעם אחר דרישא בכפלי' והכא בלא כפלי' א"כ קשי' אדר"י וצ"ל כדשנין:

ועד"ז י"ל נמי בתוס' סוף ד"ה שלא יהי' בנות ישראל וכו'. שהרגיש מהרש"א במ"ש דהך סוגי' כל"ק משום קלקולא ע"ש וקשה דילמא רבנן פריצותא נמי אית להו וכמו שהרגישו תוס' בעצמם לר"מ ור"א. ולהנ"ל י"ל דלרבנן ע"כ לית להוא טעמא דפריצות דאינהו מיירי אפי' בלא כפלי' ואי ס"ד צריך הי' לומר כן משום פריצות א"כ תו ליכא קלקולא דליכא גילוי דעת דצריך הי' לומר כן משום מוסר פריצות. אבל ר"מ וגם ר"א דקאי עליו מיירי בדכפלי' ושפיר י"ל אית להו נמי פריצות ואפ"ה שייך קלקולא משום דמשום פריצות לא הי' צריך לכפול וק"ל. ויש פוסקים משום פריצות סגי באומר קודם גירושין ומשום צריך לומר בשעת גירושין א"כ יש לפקפק על כל:

ועיין רמב"ם פ"י מגירושין הל' י"ב י"ג ויפה כתב לח"מ בישובו ודלא כפנ"י. ומה שנשאר לדקדק הוא זה לפמ"ש ה"ה דברייתא דפריצות ס"ל נמי טעמא דקלקולא. ולכאורה משמע כן קצת דהרי לא יחלוק אמשנה דאיילוני' ומשום קלקולא אע"כ לאוסופי קאי ולומר בשם רע ונדר איכא נמי משום פריצות ואומרי' לו אמור וכו'. והרי חזינן דברייתא דפריצות אע"ג דאית לה נמי טעמא דקלקולה מ"מ היכא דשייך פריצות לא בעי קלקולא וא"כ הרמב"ם דכ' טעמא דפריצות מה צורך לו לומר דלא יחזיר משום קלקולא תיפוק לי' משום פריצות. והנה עוד יש לדקדק מ"ט שינה לשון הברייתא דתני נמצאו הדברים בדאין והוא כ' שעשתה תשובה ועוד מנ"ל לרמב"ם דלמא דוקא דברים בדאין מעיקרא הא דגט בטל אבל אי הי' אמת רק השתא עשתה תשובה והשתא עשתה מנ"ל דגט בטל וכה"ג איתא בירושלמי וכ' תוס' פרק המדיר ע"ד ע"ב לחלק בין נדר דהותר מעיקרא או אי מיגז גייז ועד השתא הוה הנדר. וכן הלכה אצל הרופא ונתרפאה ע"ש וא"כ הנ"ל מנ"ל לרמב"ם. וי"ל ק' מתורצת בחברתה. דמדקיי"ל כרבנן דר"מ דבין נדר שצריך חקירת חכם ובין נדר שאין צריך ח"ח לא יחזיר אע"ג דבעל רק מיגז גייז ועד השתא הוה נדר מ"מ יכול לומר אלו הייתי יודע וכו' ה"ה בשם רע ועשתה תשובה. וברייתא דתני בה דברים בדאין הא ר"מ קתני לה ור"מ ס"ל נדר שא"צ ח"ח יחזיר אלא שצריך ח"ח דעוקר מעיקרא א"כ ה"ה בש"ר נמי משום חשש דברי' בדאי' חיישי' אבל לא משום תשובה:

והנה לכאורה י"ל למ"ד משום פריצות לא תיקנו לא יחזור אלא בנמצא דברים בדאין דעכ"פ קצת מוסר פריצות איכא אע"ג דהדברים בדאין מעיקרא. מ"מ ע"כ קצת הביאה עצמה לידי חשד ואיכא קצת מוסר וקנס ולא יחזיר אבל לנעול דלת בפני השבים אינו נכון וא"כ למ"ד משום פריצות י"ל אי עשתה תשובה יחזור לולי טעמא דקלקולא. ומעתה י"ל ברייתא דפריצת נמי ס"ל בהא כר"מ היכי דמיגז גייז ליכא קלקולא וה"ה בעשתה תשובה נמי ליכא קלקולא. אלא בנמצא דברי' בדאי' ולזה סגי בטעמא דפריצות דלא יחזור אבל רמב"ם דסבירא לי' אפי' בנדר דמיגז גייז נמי לא יחזור וה"ה בעשתה תשובה. ובהא לא סגי טעמא דפריצות לנעול דלת בפני בע"ת ע"כ הוצרך לטעמא דקלקולא:

ואגב נפרש דברי תוי"ט שנדפסו בגמגום והמה נכונים מאוד לפע"ד והוא דר"מ אמר נדר שא"צ ח"ח יחזור ר"מ לטעמי' במשנה ז' פי"א דנדרים. והוא אם אמר הבעל ידעתי שיש מפירים אבל לא ידעתי שיש נדר פי' הר"ן שם לא ידעתי שזה הנדר הוא מנדרי עינוי נפש או בינו לבינה ועכשיו נודע לו פליגי רבנן ס"ל כיון נודע לו שיכול להפר ה"ל זה יום שמעו ומפיר ור"מ ס"ל שעכ"פ ידע שיש מפירים בעולם אעפ"י שלא ידע שזה הנדר הוא ברשותו להפר. א"כ כבר עבר יום שמעו ואינו יכול להפר ע"ש. והשתא לרבנן דר"מ אפי' שא"צ ח"ח אכתי יכול לקלקל ולומר אלו הייתי יודע שנדר זה ברשותי להפר לא הייתי מגרשה ונמצא הגט בטל ועדיין היא אשתי ואפר לה היום שהוא יום שמעו לרבנן. בשלמא הא לא ניחוש שלא ידעתי שיש מפירים בעולם כלל. דודאי אותן עדים שגירש בפניהם ואמר משום נדר אני מוציאך הודיעוהו שיש מפירים דרובא דרובא יודעים כן אבל לידע שזה הנדר מנדרי עינוי נפש לזה צריך ת"ח גדולים ואפשר שלא ידעו ועכשיו אחר שנישאית לאחר נודע לו ואיכא קלקולא. אך ר"מ לטעמי' דס"ל לא יפר וליכא קלקולא בנדר שלא צריך ח"ח וא"ש. ועיין ס' משנת חכמים על משניות שלא ראה דברי תר"ן הנ"ל וכ' מ"ש. ועיין יו"ד סי' רל"ד סכ"ג אי חכם יכול להתיר מה שקיים הבעל:

הרמב"ם בפי' המשנה פי' נדר שידעו בו רבים לא משום חומר הנדר אלא משום פרסומו ברבים ונראה הכרח גדול דאי משום חומר שאין לו היתר א"כ מ"ט אמר ידעו בו רבי' ולא אמר נמי ע"ד רבים אפי' לא ידעו בו רבים או ידעו בו רבים אפילו לא על דעתם. ועיין מ"ש תוס' לעיל ל"ה ע"ב סוף ד"ה אבל וכו' שכ' לרבנן איכא קלקולא אם יתיר לדבר מצוה. וזה תי' לא יספיק לר' יהודה עכ"פ איכא פריצות כיון דאין לו היתר אלא לדבר מצוה אע"כ טעמא דרבים משום פרסום ולא משום חומר וריב"ל דשמעתין דאמר משום שאין לו היתר ס"ל ע"ד רבים יש לו התרה אבל למאי דקיי"ל אין לו התרה מוכח כרמב"ם. ועי' תשו' מהרמ"ל סי' קכ"ב מייתי מאריכות לשון רש"י במתני' דאיילוני' דמשמע דגירש עתה לחלוטין על תנאי שתחזור ותתקדש לו ואם לא תתקדש לו עוד הגט בטל אבל אם תינשאי לו הרי הגט הראשון גט וחוזר ומקדשה ונושאה. וכ' שכן דעת רש"י בבריתא דקלקולא שכ' ג"כ לשון וכשגרשתיך היה דעתי להחזירך משמע לחזור ולנושאה כבתחלה והגט הראשון הי' ואפ"ה אם לא תחזיר ותינשא לו בטל למפרע ע"ש. מיהו טעמא בעי מ"ט פירש"י כן ומי הכריחו לזו. ועוד ביבמות כ"ה ובהמדיר ע"ד ע"ב לא פי' כן. וי"ל עפ"י מ"ש בתשו' מהריא"ן בן לב ח"ג סי' צ"א בעובדא א' גירש ואמר משום שאי אתה רוצה ליתן לי בית אביך במתנה אני מגרשך. ואם אתה נותנו לי במתנה איני מגרשך. שוב אחר הגירושי' נתרצית ליתן לו במתנה כ' דלרש"י הוה תנאי גמור אי משום דס"ל אע"ג דאמר משום ולא אם. אפ"ה הוה תנאי או משום גילוי דעת אבל להתוס' לא הוה גילוי דעת. ותנאי נמי לא הוה משום דאמר משום ולא אם לא תתן לי בית אביך. ואולי לא פליגי תוס' אלא בלשעבר כגון משום שזנית משום שנדרת. אבל בלהבא משום שאין אתה רוצה ליתן לי מודה תוס' דהוה לשון תנאי ע"ש. ולפ"ז י"ל רש"י נמי לא ס"ל דהוה תנאי אלא בלהבא. והנה הלח"מ כ' דלר"מ אפי' מעכשיו בעי תנאי כפול לדידי' לא מהני גילוי דעת כזה ע"ש. משו"ה בבריתא דקלקולא דאיירי בי' ר"מ וכן מתני' דאיילוני' אע"ג דר"י אמר לא יחזור מ"מ ר"מ הוא בעל פלוגתי' וע"כ לאו מטעם גילוי דעת אתאינן אלא מטעם תנאי. ולשון משום לא מהני בלשעבר אפי' כפלי' ואע"כ התנאי בלהבא אם תרצי לחזור ולהתקדש לי יהיה גט ואם לא יהי' גט. אבל ביבמות ופ' המדיר לא איכפת לי' לרש"י לפ' כן משום דנהי דמשום תנאי לא הוה. ליהוי משום גילוי דעת. והדברים נכונים. מיהו מה דיליף מיני' מהרמ"ל בעובדא דידי' בגט שכ"מ שנוהגים ליתן בלי שום תנאי רק שחוזרים ועושים התקשרות וכתיבת תנאים שאם יעמוד מחליו יחזרו וישאו זא"ז. ולמד מהרמ"ל מהנ"ל שאם יתבטלו השידוכים בטל הגט למפרע. זהו ליתא שהרי אומרים לו בפירוש שיגרש בלי שום תנאי ואי תימא כל זה לא מהני כיון שדעתו שיחזרו וישאו זא"ז איך הי' בת שבע מותרת לדוד והנראה שם בסי' קכ"ה דמהרש"א היה חולק אז על מהרמ"ל מטעם זה ועל זה סובב הולך דבריו בחי' הלכות סוף מס' גיטין שכ' למען ידעו הדורות וכו' ע"ש. ושם בסי' קכ"ה כ' תשובת הלבוש ז"ל שהמציא מן התורה לא מצינו שיהיה הגט כורת אלא הניתן מחמת שנאת הלבבות. אבל מחמת אהבה לפוטרה מיבום אינינו כורת אלא שנתגרשה מבעלה שאינה זקוקה לאחיו אבל לעלמא אסורה ע"ש וישתקע הדבר ולא יאמר ולא יעלה על לב. ולרווחא דמילתא מצאתי לו מקרא מן התורה. עפ"י מ"ש רמב"ן פ' תצא בטעם לא יכול בעלה הראשון לשוב לקחתה דאל"כ מלאה הארץ כעין זימה שיחלפו נשותיהם כל א' יכתוב בכתב ידו גט לאשתו וישלחה לחברו. ויקדש אותה ויבעלנה וכן זה באשתו בערב היא באה ובבוקר היא שבה ע"כ אסרה תורה לא יכול ע"ש. ונ"ל טעם זה אינינו כשארי טעמא דקרא דפליגי בי' ר"י ור"ש בעלמא. דהכי מפורש בקרא דכתיב אחרי אשר הוטמאה איך מניח הטעם שלא יכול לחזור וליקח אותה כיון שכבר נטמאת ובאיזה טומאה ובעילת איסור נטמאת דאעפ"י דילפי' מיני' דטומאה כתי' בי' כסוטה זה יוצדק אחר שכבר אסרתה תורה עליו הרי היא עליו כסוטה. אבל בלשון הקרא היא כמערכה על הדרוש שלא יכול לחזור לקחתה הואיל ונטמאת אע"כ משום דמיחזי כמיחלף נשותיהם מרצונם והוה טומאה. נמצא מבואר עכ"פ בקרא דגם שלא מחמת שנאה וערות רק להחליפה עם חבירו נמי מועיל אלא שהחליפי' אסורי' אבל הגט כורת. יהיו דברי אלו נכונים או לא. מ"מ דברי לבוש אין להם שחר וחלילה לצרפם לשום קולא בעולם. ותל"מ:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף