תפארת יעקב/גיטין/לז/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תפארת יעקב TriangleArrow-Left.png גיטין TriangleArrow-Left.png לז TriangleArrow-Left.png א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהמידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' שיעורים על עמוד זה באתר "קול הלשון"
לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
חתם סופר
רש"ש
תפארת יעקב
גליוני הש"ס
אילת השחר

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


דף ל"ז ע"א

בגמרא יתומים אין צריכין פרוזבל פירש"י שאין שביעית משמטת חוב של אביהם המת ע"כ, ומדקתני עלה טעמא דר"ג ובית דינו אביהם של יתומים ש"מ דוקא ביתומים קטנים אבל גדולים צריכין פרוזבול וזהו דלא כמו שאמרו בספרי שמוט כל בעל משה ידו ולא היורש משמע בהדיא דכל יורש חוב מאביו אינו צריך פרוזבול והר"ן הביא בשם הרא"ה דהכא בהלואה שהלוו הם ע"י אפוטרופס ומ"מ אין צריכין פרוזבול דר"ג ובית דינו וכו' ונראה לי דנחלקו בתרתי דלרש"י יורש גדול מאביו וקטן שהלוה הוא משמט ולהרא"ה תרווייהו אינן משמיטין, ונראה טעמו של רש"י דדוקא בהלואה של מת הוי ב"ד אביהן תיכף כשמת והאפטרופס הוי מיד ב"ד אבל במה שהלוה האפוטרופס צריך פרוזבול דלא הוי כנמכר לב"ד, גם בהך דרשה דספרי סובר רש"י דאין סברא כלל לומר דממעט יורש גדול בחוב של אביו דהא חזינן כל דבר דבהתחלתו אינו משמט אבל כשנזקף למלוה משמט א"כ מה בכך דהוא לא הלוה כשמת אביו נזקף עליו במלוה ונשתעבד ליורש גוף ונכסים וע"כ דעל יורש של לוה קאי דכיון דנפקע שיעבוד נכסים של אביו כשמת הלוה אין שביעית משמטת כן נראה לי:

שם אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. פירש"י שלא תקנו אלא בזמן כשהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע, והתוס' בארו ביותר דשכיח הוא שמלוה למי שיש לו קרקע לפי שאינו יכול לכלותו ועציץ נקוב לא פלוג רבנן אבל הוא תמוה דלמה תלינן הקרקע בעת כתיבת פרוזבול כיון דעיקר דלא שכיח הלואה בלית לי' קרקע א"כ עיקר תלוי אי הי' לו קרקע בעת הלואה, גם למה מהני זיכוי עכשיו וכי בשביל זה שכיח וכמו כן כל שהוא למה מהני ומשום מעשה דקטינא דאביי לא ילוה מעותיו שמא לא יפדה ויחזור ויפדה וכ"ש כשאין לו כלל רק הוא מזכהו כל שהוא, וביותר אני תמה על פירש הר"ש דהטעם דהוי כגבוי ובתר הכי בכל שהוא פי' דגבי והדר גבי וזה תימא דגבי' שני' תליא אם יפדה והיאך הוא עכשיו כפדוי וכ"ש במזכה לו כל שהוא:

לכן נראה לי דטעמא דבעינן קרקע דלא תקנו חכמים להושיב ב"ד רק באופן שע"י הפרוזבול יציל קרקע כל החוב או מקצתו אבל חוב שאינו להציל קרקע לא חששו חכמים לתקן פרוזבול ולהושיב ב"ד דאם לא ירצה לומר אעפ"י כך מה שאין רוח חכמים נוחה הימנו יכול להשמט ממנו במטלטלין בלא"ה רק כל שיש לו קרקע חסו חכמים על שיעבוד הקרקע שלא יפסיד והיינו דמהני זיכוי אף דהוי חוב דאי לא יתקנו פרוזבול ממילא הוי זכות ויזכה בקרקע ג"כ ועכ"פ הוצרכו לתקן פרוזבול להציל אותו קרקע וזה נכון מאוד בקושיא זו כי דברי הר"ן דחוקין מאוד בזה ע"ש כנ"ל:

שם השאילו מקום לתנור וכו' נראה לי דהיינו דוקא כשהשאיל לו לזמן ועדיין לא כלה הזמן דאז כותב עליו פרוזבול שיוכל ליקח ממנו בתוך הזמן כשלא ישמט והוי להציל קרקע אבל כשהשאילו סתם או לזמן ויכלה הזמן קודם שביעית דבלא"ה יוכל ליקח ממנו אותו המקום לא מהני לכתוב עליו פרוזבול דמה בכך דהשאילו כיון דבידו ליקח ממנו כל אימת שירצה וצריך זיכוי שלא יוכל לקבלו ממנו בחזרה:

ודע דמשמע לי מדהביאו בש"ס דרבנן דבי' רב אשי מסרי מילייהו להדדי אהא מלתא דקרקע דאינהו לא הוי צריכין זיכוי קרקע כלל דדוקא בכתיבת פרוזבול הוצרכו קרקע שלא תקנו להושיב ב"ד לכתוב פרוזבול רק להציל חוב שעל הקרקע, אבל רבנן דבי' רב אשי שהיו מוסרין בעל פה כשם שהקילו בלי כתיבת פרוזבל כך הקילו גם בלי זיכוי קרקע כלל כנ"ל:

גם נראה לי דהוי מסרי חובתם שבעל פה דלשון מסרי מילייהו משמע הכי וגם לשון צריכים מידי אחרינא אמר לי' לא צריכא משמע כמו שכתבתי:

שם לו ולערב אין להם קרקע ולחייב לו יש לו קרקע וכו' משמע דקאי אחייב של לוה בלבד דאל"כ הוי לי' לומר ולחייב להם יש לו קרקע וכן פירש"י להדיא אבל ברא"ש ור"ן הגירסא ולחייב יש לו קרקע ונוכל לפרש דקאי גם אחייב של ערב ובאמת שיש לתמוה לפירש"י הך ערב מאי בעי הכא מעיקרא נקט לי' דבא לאשמועינן דיש לערב קרקע מהני, אבל השתא אי לא בא לומר דמהני חייב של ערב רק לחייב של לוה למה לי' למינקט מילתא ביש לו ערב בלוה בלבד סגי ועכ"פ כך הוי לי' לומר אין לו קרקע ולחייב לו או לערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול, וע"כ דהכוונה דמהני נמי לחייב של ערב:

אך באמת נראה לי דלאו ראיה היא, והא דנקט ערב דקמ"ל כל שיש לחייב של לוה קרקע גובה גם מן הערב אף שלערב אין לו קרקע דאף שאין לערב שום שייכות בקרקע זו מ"מ ערב גופא אינו בכלל שמיטה כלל רק בתר לוה גריר, שכל שנשמט אצל הלוה נשמט הערבות וכל שהלוה חייב הערב ג"כ חייב, הלכך כל דמהני קרקע אצל הלוה מהני ג"כ אצל הערב, ובטעמא דמילתא למה לא מהני קרקע לחייב של ערב דלוה של ערב לא נעשה בעל דבר של המלוה כלל כמו לוה של לוה כיון דהוא עצמו אינו בעל דבר רק ערב והוי רק כמו נכסי הלוה דערבין בי', כנ"ל:

שם שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט. פירש"י דכגבוי דמי וכמי שהקרקעות בחזקת המלוה הן וגבויות ממש ואין כאן חוב עכ"ל, ודבריו צ"ע דהא בתר הכי קאמר הא מני ב"ש הוא וכו' א"כ משמע בהדיא דטעמא דר"י לאו משום דהוי כגבוי, ודוחק לומר דדוקא לענין פרוזבל בשמיטה דרבנן הקילו דליהוי כגבוי ודחי ר"י דמברייתא אין ראי' דלמא בעלמא נמי ס"ל דהוי כגבוי לכן נראה לי דהטעם דלא קרינן בי' לא יגוש כיון שהחוב בטוח על נכסיו שוב אין צריך לנגוש אותו רק גובה מנכסים שיש לו או שמוכרם ולא קרינן לא יגוש רק באין בו אחריות דאז צריך לנגוש את הלוה לפרוע לו כי בלתי נגישת הלוה אין לו ממה לגבות והיינו דקאמר דמברייתא אין ראיה דלמא ב"ש הוא דהוי כגבוי אבל לבית הלל דאינו כגבוי לא מהני:

שם סיים לו שדה וכו' ולא עוד וכו'. הלשון קשה להולמו כי אם באחריות בלבד מהני למה לי סיים ונראה לי דהך סיים הכוונה שלא כתב לו בשטר רק בעל פה סיים לו שדה אחת אינו משמט, ולא עוד אלא אם כתב מהני בלא סיים ותרווייהו איצטריך:

והנה כל הפוסקים הסכימו דסיים ג"כ לא מהני לרב ושמואל וראייתם מהך משכנתא באתרא דמסלקי דמשמט, ולדעתי לק"מ דהתם מיירי בת"ז לכך לא הוי כגבוי עדיין, ואי קשי' הא בתוך זמן בלא"ה אינו משמט הא ליתא שאני התם דאכילת הפירות הוא הנגישה ומשמט אפי' בת"ז אבל הכא בת"ז אינו משמט ולאחר זמן הוי כגבוי כיון דסיים:

ונראה לי דבמשכנתא אחר זמנו ג"כ משמט דלא דמי כלל לסיים רק בתוך זמן דמי לסיים ועדיף מינה כיון דאוכל הפירות אבל גרע מינה בזה הצד דבתוך הזמן לא הוי כגבוי כלל ומ"מ משמט כיון דאכל הפירות לא יגוש קרינן בי' אפי' בתוך הזמן, ועמ"ש בספרי ת"י סי' ס"ז בזה:

שם וכי מפני שאנו מדמין. הרמב"ן הביא ראיה דשמיטת כספים בז"הז דאורייתא דלא כרבי דאי דרבנן לא היה אומר וכי מפני שאנו מדמין, ולדעתי הוא תמוה דא"כ למה לי' לאוקמא ברייתא כב"ש הוי לי' לאוקמא כרבי דשביעית בז"הז דרבנן כיון דבשמיטה דרבנן מודה כדאוקימנא לעיל עיקר תקנת הלל כרבי וצ"ע, ויש ליישב:

שם תנן התם, והמוסר שטרותיו לב"ד. כבר כתבתי בענין זה בדברי התוס' לעיל בד"ה מי איכא מידי, ואכתוב כעת מה שנתחדש לי בענין זה במה שהקשה הר"ן ז"ל למה לו להלל לתקנת פרוזבול כיון דמוסר שטרותיו מהני, והנה בזה היה נראה לי לומר דלא מהני מוסר שטרותיו לשות עצות להפקיע דין שמיטה רק אם לפי תומו מכר שטרותיו לב"ד שהי' אץ לדרכו וכדומה והגיע שמיטה ועדיין לא גבי ב"ד אז מהני אבל למסור לב"ד בשביל דבר זה בלבד כדי להפקיע דין שמיטה באמת לא מהני אבל הלל תיקן פרוזבול להפקיע דין שמיטה באמת, וזהו כוונת התוס' לעיל בד"ה מי איכא מידי דלא היה לו להלל ללמד דעת את העם להפקיע דין שמיטה, והיינו כמו שכתבתי שלא התירה תורה למסור לב"ד להפקיע דין שמיטה רק אם מסר לב"ד מצד עצמו ממילא אינו משמט, כנ"ל:

אמנם יען דבלא"ה הקשה הר"ן ז"ל דהא יכול להתנות שלא ישמטנו, וכן יש להקשות בקרא דכתיב קרבה שנת השבע והרי יכול להתנות שלא ישמט שביעית, לכן נראה לי דלא מהני תנאי רק שלא תשמיט סופה של שביעית אבל לנגוש בתוך שביעית לא מהני תנאי כי עיקר התנאי דמהני הוא לפי שמתחייב עצמו לשלם וחיוב זה לא מהני רק על אחר שביעית דבתוך שביעית לא עדיף מחיוב ממש דמשמט הלכך אי אפשר להתנות שיוכל לנגוש בשביעית, וכמו כן מסירת שטרות דילפינן מאת אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, לא מהני רק אחר שמיטה אבל בתוך שמיטה דכתיב לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה', אין נ"מ הוא או הב"ד, והשתא שפיר הכתוב אומר השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל דלפי שלא יוכל לנגוש אותו בשנת השמיטה לא ירצה להלות לו ובא הלל ותיקן פרוזבול שאגבנו כל זמן שארצה ואפי' בשמיטה עצמה, ובזה מדין תורה לא יוכל להנצל שלא תשמיט שביעית עצמה עכ"פ שיוכל לנגשו, כנ"ל:

שם דתפסי להו סנהדרין. פירש"י מטעם הפקר וגבי מלוה לא קרינן בי' לא יגוש ע"כ לשונו מגומגם כי אם נתכוון לומר דמהני מטעם הפקר סנהדרין כמו פרוזבול דלעיל א"כ מה צורך דגבי מלוה לא קרינן בי' לא יגוש, ועוד דלשון הש"ס דתפסי להו בי דינא משמע דקאי על השטרות שהם תופסין השטרות:

ואפשר לומר דכוונתו דכל שמסר שטרותיו לב"ד שוב נסתלק כח המלוה מאותן השטרות מטעם הנ"ל ולא קרינן בי' לא יגוש כנ"ל:

בתוס' בד"ה אלא על הקרקע משום דמילתא דשכיחא הוא וכו' דאין אונאה לקרקע. ולכלהו פירושי קשיא מה מועיל זיכוי קרקע וכי בשביל זה שכיח גם מחמת שאין לו אונאה ילוה על כל שהוא, וכבר כתבתי בש"ס מה שנראה לי בזה:

בד"ה מדר"נ, הלכה כר"נ דרבא בפרק כל שעה וכו'. מהך דהכא דקתני בפשיטות דכותבין פרוזבול מדר"נ וקי"ל הכא בלי חולק אין להוכיח דקי"ל כר"נ דאיכא למימר כמו שהקילו בפרוזבול לענין זיכוי קרקע אף דבעלמא לא מהני דהוי חוב כמו שכתב הר"ן כמו כן יש לומר דהקילו לסמוך על דר"נ אף דבעלמא לא מהני אבל מהך דפרק כל שעה שפיר מוכח אמנם מה דצריך בפרוזבול דר"נ דוקא הוא משום דנעשה בעל דבר של זה אבל מכח דיש לו לזה שיעבוד על הקרקע לא חשיב כיש לו קרקע ויש ראיה מזה למה שכתבתי דלחייב דערב לא מהני קרקע כיון דלא נעשה בעל דבר, כמו שכתבתי בגמרא:

בד"ה שטר שיש בו אחריות, הא דאמרינן וכו' אלים טפי מלבד שתירוצם דחוק לא ידעתי מה הועילו בכתובה דמפורש בה אחריות, וצ"ל דכוונתם דמשפגמה בטלה הכתובה ונעשית מלוה ואין בה אחריות רק מכח העמדה בדין, אבל לדעתי נראה ליישב בלא"ה, חדא דודאי כל שאין לו קרקע לא מהני אחריות רק שיש לו קרקע באמת, והנך דהתם י"ל דאין לו קרקע לכך משמט, ועי"ל שאין שיעבוד נכסים של חיוב ב"ד מצלת משמיטה דמעולם לא חייבו ב"ד לשלם בשמיטה שנאמר דהוי כגבוי דלענין שמיטה הוי כלא חייבו ב"ד כלל, כנ"ל בד"ה דתפיס לי', פי' בתורת משכון ודרשינן בספרי ולא של אחיך בידך. כוונתם דס"ד דהוי כגבוי ותפיס לי' בתורת גוביינא אבל אין יכול לתבוע החוב, וזה לא ניחא להו דמשמע דאין משמיטין ויכול לתבוע חובו ככל מלוה, ואהא קאמרי דתפיס לי' בתורת משכון כי דרשינן בספרי ולא של אחיך בידיך דכל שיש לו בידו כנגד החוב אף מה שיש ביד הלוה אינו נשמט:

בד"ה אלא מעתה הלוהו כו' אין לפרש וכו' ולדעתי דודאי לא הוי מצי לומר הלוהו ויש בידו משכון דבמה נפשך אי הלוהו על המשכון היינו הך דאמרן דאינו משמט ואי שהי' בידו פקדון בלא"ה א"כ לא מיקרי תפיס כלל דאם יתבענו פקדונו יצטרך לנגשו המעות כיון שלא ניתן מתחילה על החוב ופקדון הוא בידו וצריך לעשות תביעה מחדש שאינו רוצה להחזיר לו פקדונו רק רוצה להחזיקו למשכון ושפיר קרינן בי' לא יגוש משא"כ בחצירו ודר בחצירו בשכירות וכדומה שאינו יכול להוציאו כלל וממילא הוי תפוס בחובו ואפי' יש בידו משכון על חוב אחר מ"מ מלבד דזה קל המציאות טפי מיש בידו שני הלואות אבל בלא"ה גם בזה כיון שאם יפרע לו חוב שעל המשכון יצטרך לומר שמעכבו על חוב שאינו על המשכון לא קרינן בי' לא יגוש, רק בדר בחצירו בשכירות שפיר מקשה ומשני הואיל דלא ניתן למשכון לא קנאו, ומדברי רש"י שפי' מטלטלין משמע כדברי התוס' דמהלוהו על חצירו מקשה ומשני דמטלטלין שאני, ודוק אבל לשון הש"ס שאני משכון לא משמע הכי רק הא דמקשה מינה לאו משכון הוא כלל רק בלא"ה דר בו:

בד"ה שאני משכון וא"ת וכו'. ולדעתי לק"מ דמה שאמרו שם דלא אמר ר"י שלא בשעת הלואתו היינו שאז אינו ש"ש או שואל דלא קני משכון בשעת הלואתו אבל אם הגיע זמן פרעון ולא פרעו בודאי קני משכון דכי בשביל שישנו אצלו לא קנאו הא אז תפסו למשכון ולענין זה קיבלו למשכון שאם יגיע הזמן יתפסנו בחובו ולא יצטרך לנגשו על פי ב"ד רק יהא תפוס בו וממילא קנאו, והשתא הכא לענין שמיטה דת"ז אינו משמט רק כשהגיע הזמן ממילא קנה המשכון והתם בהאומנין קשיא להו שפיר דקתני דהוי ש"ש תיכף ואז לא קנה, וכמו כן לענין חמץ כמו דבאחריות דפשיטא שאינו שלו לקדש בו אשה מ"מ כיון שאפשר שיהא אח"כ לגמרי ברשותו כשיגנוב ויאבד אף עכשיו עובר, א"כ כמו כן כיון שכשיגיע הזמן יהא שלו ולא יצא כלל מרשותו אף עכשיו שאינו שלו אכתי לגמרי עובר עליו, כנ"ל:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף