אילת השחר/גיטין/לו/ב

אילת השחר גיטין לו ב

דף ל"ו ע"ב

שב ואל תעשה הוא. ברשב"א ביאר דשב ואל תעשה היינו דהמלוה אי"צ לעשות כלום רק שלא יגבה, ודייק מדלא קאמר שב ואל תעשה שאני אלא שב ואל תעשה הוא, היינו דלדבריו אי"צ להחידוש דיש כח ביד חכמים לעקור בשב ואל תעשה, דלגמ' הוקשה רק איך מחייבין אותו לומר משמט אני דזה מעשה נגד הדין, וע"ז תירץ דהעיקר לא לגבות דנמצא דאין מחייבין אותו כלום לעשות נגד הדין.

ועדיין צ"ע דמ"מ אם המלוה בא לגבות ועובר על הדין שאמרו לו לא לגבות, איך יפטר הלוה מלשלם בלי שנחדש דיש כח בידם לומר לו שלא ישלם.

מנין שהפקר ב"ד הי' הפקר. כ' הרשב"א כיון דגם לפי"מ דהוי ס"ל דשביעית נוהג מן התורה מ"מ מהני הפקר ב"ד לזכותו בהחוב. הרי דלא רק דמפקירין אלא דהלה זוכה מה שלא הגיע לידו עדיין, וצ"ל דאע"ג דמה שתיקנו שיהי' חייב אליו אינו קנין ממש בעצם נכסי הלוה, מ"מ אי לאו דיכולים להקנותו לא היו יכולים לחייב נכסי הלוה, ולכאורה מה מצא הרשב"א כאן יותר משאר דוכתי, כגון מה דמהני קנין אגב, ולהרבה פוסקים הוא רק מדרבנן, ומעמד ג' ואודיתא ומשיכה, ומה הוצרך להוכיח רק מהא דמהני שיהי' חייב הלוה לשלם למלוה, וע"כ דהיו יכולים לדחות כמש"כ האחרונים דרק נפקע הממון ועדיין אינו של הקונה אלא דאסור לכל אדם לזכות בו שכן אסרו רבנן ליקח כסף זה, ואם יקדש בזה הממון לא תהי' מקודשת, וא"כ גם כאן נימא כן.

ואפשר לומר דנהי דתיקנו שיכול לגבות ולא יהי' גזלן אם יגבה, מ"מ כיון דמן התורה נשמט החוב הא כשתובעו עובר על לא יגוש את רעהו כי קרא שמיטה לה', ומה יועיל ע"ז מה שהפקיעו ממון הלוה, אבל איך מותר ליגוש את גוף הלוה, ומזה הוכיח דרבנן עושים חיוב בגוף הלוה ושוב אינו עובר בלא יגוש, משום דיסבור הרשב"א שאיסור זה הוא היכא דמחמת דין שמיטה אין כבר חיוב, אבל כיון דאיכא חיוב מדרבנן אין כבר לא יגוש, ואף אם יסבור כמו שיתבאר בדברינו לקמן בשיטת רש"י והרא"ש דע"י שמיטה לא פקע עיקר החוב וכשפורע מקרי שפורע החוב, מ"מ על חוב כזה יש גזה"כ שאסור לתבוע, ולכן ע"כ ראי' מזה דיש חיוב חדש מדרבנן, ואף שיגבה מהמשועבדים של זמן ההלואה, מ"מ כך היתה התקנה שחייבו מחדש שיעבוד שזמנו לגבות משעת ההלואה ולכך אינו עובר בלא יגוש. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה ואמור רבנן דתשמט. ונמצא הלוה גזלן על פיהם. יש לעי' קצת דשיטת רש"י בב"מ כ"ו ע"ב דהיכא דבהיתירא אתי לידי' אינו עובר בלא תגזול, וכן הראוני מש"כ רש"י בריש סנהדרין דבאינו משלם חוב אינו גזלן.

לדרי' הוא דתקין וכו'. וכ' הר"ן דלא איפשיטא הבעיא ואעפ"כ א"א להושיב ב"ד ולבטל, דהא לפי הסברא דלדרי' הוא דתקון מ"מ אמר שמואל דהי' מבטל אם הי' יותר גדול, ואם שמואל לא סמך על עצמו להיות בר הכי, מי הוא זה שיחזיק עצמו מספיק לזה, ומשמע דלולא זה כיון דלא נפשטה הבעיא הי' אפשר לבטל מחמת דהוי ספק, ויש להסתפק אם זה משום דכיון דהוי ספק לא נוכל להוציא אע"ג דכתב פרוזבול, או משום דהוי ספיקא לגבי דין דרבנן, דהא הדין דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול בחכמה ובמנין ג"כ אינו אלא מדרבנן, לכן הספק אם בטל בזה התקנה הקודמת, והוי ספק בדרבנן וניזל לקולא דבטל, וצע"ק מהא דאמר ר' יוחנן בשטר שיש בו אחריות וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, הרי דאזלינן לחומרא ומשמט, ואפשר לחלק דאם הספק בדין שמיטה דעיקרו מן התורה אמרינן ספיקא לחומרא, משא"כ אם הספק בדין ביטול התקנה דהספק הוא רק מדרבנן אזלינן לקולא.

ועי' בב"י (חו"מ סי' ס"ז) דהביא דבמישרים כתב לגבי ב' הלשונות במס' מכות דף ג' ע"ב בלוה לי' שנים דכיון דהרי"ף לא הביא א' מהלשונות משמע דפוסק כלישנא קמא דאיסורא הוא, והב"י חולק דאדרבה לפי"ז אזלינן לקולא דהא שביעית בזמן הזה דרבנן וצריך לילך לקולא, אלא דס"ל להרי"ף דכיון דהוי ממונא אזלינן לקולא לנתבע, ובספר הזכות בסוגיין הוכיח דשביעית נוהג בזמן הזה גם אחרי שאין ב"ד מקדשין על פי הראייה, מהא דר' יוחנן אמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, והוסיף דמזה יש להוכיח שנוהג מן התורה דבדרבנן לא הי' מחמיר. ומשמע מדבריו שאין ע"ז דין כמו בס' ממון, דא"כ מאי ראי' דאפשר דמשמט מספק אע"ג דהוי דרבנן משום דאזלינן לקולא לנתבע הרי דמיחשב שאלה בהיתר ואיסור, [ועי' בבית הלוי ח"ג סי' ז' אות א' דכתב אמאי החמיר ר' יוחנן דשטר משמט אע"ג דהוא מדרבנן, משום דאם קדושה שניה לא בטלה אע"ג דאין יובל מ"מ רצון השם שיקיימו, וכשמקיים מקיים מצוה מן התורה עיי"ש].

אי אמרת לדריה הוא דתקין מבטלינן לי'. וביאר בר"ן דכ"ז שלא הושיבו ב"ד וקבעי דאכשר דרא נשארת התקנה של הלל. וצ"ע לפי"ז מה דפשיט מדאמר שמואל דלא כתבינן אלא או בבי דינא דסורא או דנהרדעא, ואי ס"ד לדריה עלמא תיקון בשאר בי דינא נמי ליכתבו, מבואר דאי לדריה תיקון א"ש, ואמאי, הא מ"מ כ"ז דלא קבעי ב"ד דאכשר דרא קיימת התקנה הקודמת, עוד יש לעיין מה דתירץ דתיקנו לדריה עלמא כגון ב"ד דר"א ור"א דאלימי לאפקועי ממונא, דא"כ מה צריך לתקן בשבילם, הרי הם עצמם יוכלו לתקן אם יראו צורך, עוד יש לעיין דכיון דב"ד דאלים יכול להפקיר ממון מאי שייך לומר אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול בחכמה ובמנין, הא כמו שיכולים להפקיר מה שמהתורה הוא שלו ה"נ יכולים להפקיר מה דמצד התקנה הוא שלו, וזה הקשה גם בפנ"י.

ועל כן נראה דנהי דב"ד דאלים יכול להפקיר, היינו באותם הגדרים שיש לו כח לתקן לפי ראות עיניו, וכיון דב"ד דהלל קבעו דהסייג וגדר הוא שיהי' שייך הממון להמלוה, נהי דיש כח לב"ד דאלים להפקיע מחמת עצם הממון, מ"מ כיון שזה נגד קביעת הגדר שקבע הלל אין לו כח לזה, שהרי אינו גדול ממנו בחכמה ובמנין, אבל אילו הי' גדול בחכמה אז אם כפי ראות עיניו יחליט שזה הסייג הי' יכול שפיר להפקיע הממון, אבל בלי זה א"א להפקיע הממון, ולפי"ז תקנת הלל הוצרכה ג"כ לר' אמי ור' אסי, דכ"ז שלא קבעו רב אמי ורב אסי שיש צורך לתקן משום סייג אין יכולים להפקיע סתם ממון, ועל דרך זה יש להבין גם מה שכ' הר"ן דאם לדריה תיקון א"א להתבטל הפרוזבול אלא ע"י שיושיבו ב"ד שיחליטו דאי"צ לתקנת הלל, והיינו משום דכ"ז שלא קבעו דאי"צ להתקנה נשארת קביעת הלל שיש צורך בתקנה, אלא דמ"מ אין עדיין מי שיפקיר, משום דההפקר עשה רק לזמנו, נמצא דלאחר זמן לא הי' הפקר מצידו, אלא דכ"ז שלא עקרו ולא ראו דאיכשר דרא שייכת התקנה מצד עצמה, אבל לא הפקיר הממון, ולכך רק ב"ד דרב אמי ורב אסי יוכלו להפקיע הממון כיון דקיימת עדיין התקנה של הלל ולא החליטו לעוקרה יש להם כח להפקיר הממון, משא"כ אי לדריה עלמא תיקון כבר הפקיר הלל שראה צורך לדורות, וע"ז דחו בגמ' דאפי' אם ראה צורך לתקן לכל הדורות, מ"מ ההפקר בפועל לא עשה אלא זה השאיר לב"ד שבכל דור [והטעם שלא הפקיר לכל הדורות שיוכלו כל ב"ד לסדר פרוזבול, מצינו כן בכמה מקומות לענין כמה תקנות, ואפשר דהטעם כאן הוא כדי שלא תישכח כ"כ ענין השביעית ולא יבטלו אותה בקל או מטעם אחר].

ולכך מתרצינן דגם בדורו אין יכולים לכתוב פרוזבול אלא חכמים היכולים להפקיר ממון, ותקנתו היתה רק הקביעה שזה סייג לתורה, ולפי"ז א"ש נמי מה שקטן ממנו אינו יכול לבטל, דהיינו שאינו יכול לבטל את קביעות הלל שיש בזה סייג וגדר לתורה, אף דמצד עצם עקירת הממון שייך גם בב"ד קטן כמו שיכולים להפקיר ממון שיש לו מן התורה, דהתם לא קבעה שיש צורך בדוקא שיהי' שייך לו הממון, אלא שהתורה כתבה דין ונתנה כח לחכמים שאם יראו צורך לתקן יתקנו, משא"כ אחר שכבר קבע הלל שזה הסייג, אם בא ב"ד לקבוע עתה שהסייג הוא להיפוך, זה א"א אלא לב"ד הגדול ממנו.

ועי' בר"ן דחולק עם הרמב"ן, וס"ל דאף אם לדורו תיקון, מ"מ אפשר דמועיל כל ב"ד ולא בעי ב"ד דרב אמי ורב אסי, ולפי"ז ביאור הגמ' הוא אי לדורו אפשר שבעי ב"ד אלים דוקא, אך אינו מוכרח, אבל אי לדרי עלמא תקון ס"ל שלא מסתבר שיצטרכו ב"ד דאלים, וע"ז תירץ דאפי' אי לדרי' עלמא תקון מ"מ אפשר דס"ל לשמואל דתיקון הלל דרק ב"ד דאלים לאפקועי ממונא יוכלו לכתוב פרוזבול. (מהדו"ק)

ואי סלקא דעתך לדרי עלמא נמי תקין בשאר בי דינא נמי ליכתבו. יש לעי' לפימש"כ הר"ן דאף אם לדרי' תקון מ"מ כל זמן שלא הוכיחו החכמים דאי"צ יותר לתקנה ומבטלין אותה, קיימת תקנת פרוזבול, וא"כ כי נמי לדרי' תיקון נמי יקשה אמאי אין כל ב"ד יכול לכתוב הא עדיין לא עמדו ב"ד וביטלוהו, ועי' בר"ן דמשיג על הרמב"ן שהוכיח מהא דרבנן דבי רב אשי מסרי מילי להדדי ואע"פ שלא מסרו לרב אשי הרי דלא בעינן דוקא ב"ד דאלים מאד, ומזה ראי' דלדרא עלמא תיקון, והר"ן דחה דאולי לדרי' תקון אלא שכ"ז שלא ביטלוהו יכול כל ב"ד לכתוב, וא"כ קשיא מהוכחת הגמ' כאן.

ואפשר כמו שמבואר במהר"ם שיף דבאמת בהו"א דלמ"ד לדרי' תיקון אז רק ב"ד אלים יכול לכתוב פרוזבול, וזה יהי' נפק"מ בין אם לדרי' תקון או לדרא עלמא, אלא דלאחר דדחינן דאולי תיקן רק לב"ד כדרב אמי ורב אסי לכך כבר בהאיבעיא נקט הנפקותא לענין אם אפשר לבטלו, ונמצא דסברת הפשטן הי' דלמ"ד לדרי' יכול רק ב"ד דאלים טובא לעשות פרוזבול בדורות הבאים, אלא דהגמ' משני דאף אי לדרא עלמא ג"כ אפשר דלא תיקן אלא ב"ד כדרב אמי ורב אסי, ואחר התירוץ נשאר בעיית הגמ' רק אם לדרי' ויכול לבטל אח"כ או לדרא עלמא ולא יוכלו לבטל.

כגון בי דינא דידי' וכרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא. ובתוס' משמע דלהלכה רק ב"ד חשוב שבדור, אמנם הסכימו הפוסקים דבכל ב"ד כותבין, ועי' ברשב"א שכתב ג"כ דלהלכה מהני כל ב"ד, וכמדומני שהעירוני למה לא יאמר הלוה קים לי כהפוסקים דלא מהני פרוזבול בכל ב"ד רק בב"ד דר' אמי ור' אסי דהיינו ב"ד חשוב שבדור. משמע מזה דקים לי הוא מדין טענת ממון, וזה שייך אם המיעוט שלדבריהם זוכה הוא שמצד דיני ממון מגיע לו, אבל היכא שהמחלוקת מצד דין איסור, אם בכה"ג מהני פרוזבול להוריד דין שמיטה, בזה לא מהני טענת קים לי, וצע"ק.

וכרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא. מדברי ר"ת המובא בתוד"ה דאלימי, חזינן דאי"צ תלמיד חכם גדול כר"א ור"א אלא רק גדולי הדור יכולים להפקיע, ונמצא דאפי' אם יהיו הרבה כמותם לא יוכלו אלא הגדולים שבדור ולכך בימי הלל הי' יכול הלל, ובימי רב אמי ורב אסי היו הם שיכלו, ובימי ר"ת רק ר"ת ובית דינו ולא משום שר"ת הי' במדריגת ר"א ור"א. והנה בתוד"ה אלא, כתבו דבתקנה שנתקנה על מקום אחד אין ב"ד קטן יכול לבטל אע"ג דלא פשט אלא במקום ההוא, ובמהרש"א העיר אמאי לא הוכיחו מהא דלהצד דתיקנו רק לדרא עלמא על ב"ד כר"א ור"א, ומ"מ אין יכולים לבטל אלא א"כ גדול בחכמה ובמנין, [ובקרני ראם דחה דצריך רק שיהיו ב"ד בקיאין כר"א ור"א, ולפי משנ"ת זה אינו], ויש לדחות דכל אחד כל מקום שהוא יועיל אם יעשה הפרוזבול אצל גדול הדור, משא"כ היכא דעשה תקנה על מקום אחד בלבד זה אולי לא נקרא פשט ויכול אפי' קטן להתיר, ולכך הביאו מהא דרב איקלע לטטלופוש ומהא דפ' תולין דגם אז אין יכולין להתיר אלא גדול.

אימא בי' מילתא דאע"ג דלא כתוב ככתוב דמי. ברש"י וכן בר"ן משמע דיבטל כל דיני שמיטה בשביעית, ולכאורה לא מצינו בשום מקום דרבנן ביטלו לגמרי דין תורה, דאם ביטלו תקיעת שופר בשבת אבל לגמרי מצות שופר לא ביטלו, וכאן הא תיבטל כל המצוה, ואפילו אם בזמן הזה אינו אלא מדרבנן שישמט, ג"כ צ"ע איך יבטל דהא אם יתקן שאף שלא כתב ככתוב דמי נמצא דביטל כל תקנת שמיטת כספים, ואין ב"ד יכול לבטל אלא א"כ גדול בחכמה ובמנין, ועי' ברא"ש דפירש דיתקן שיספיק מילי, ומהרא"ש משמע שהוא תיקן זה. ועיין פרישה סי' ס"ז ס"ק כ"ג.

תוד"ה אלא. מבואר דהעיקר תלוי אם לא פשט כגון גזירת שמן שגזר דניאל יכול אפי' ב"ד קטן לבטל, והאי לא פשט צ"ע, דאם לא רצו לקבל וכי מפני שלא צייתי לחכמים תיפקע התקנה ע"י ב"ד קטן, ואי דלא ידעו עדיין מהתקנה בכל ישראל, א"כ צ"ל דתיכף אחר התקנה יכול כל ב"ד קטן לבטל, דמ"ש תיכף או לאחר כמה שנים כל שלא נתפרסם התקנה וצע"ק. עי' רמב"ם פ"ב ממרים הל' ו' ז'. (מהדו"ק)

תוד"ה דאלימי. יל"ע בהא דפרוזבול מאוחר פסול, דמשמע דפסול גם הלואות הקודמות, וכן מבואר בתוי"ט פ"י משביעית, ולכאורה למה פסול, הא אם ירצה לשקר בין כך יוכל, למאי דמסקינן דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד, ומה צריך לתקן לפסול את המאוחר, וכבר נתקשה כן בתפארת יעקב, כן יל"ע כיון דקיי"ל דגם מסירת מילי מהני, למה יפסל הפרוזבול המאוחר, הא נהי דבטל ממנו דין השטר מ"מ יהני משום המילי שמסר בפניהם, ובודאי להפוסקים דנאמן לומר שטר הי' לי ואבד ה"נ נאמן לומר דמסר מילי, א"כ לדידן למה מאוחר פסול, ולא מסתבר לומר דע"י שכותבין שטר אז מהני רק בתורת שטר ולא יהני בזה מחמת המילי.

ובקצוה"ח (סי' ס"ז סק"ו) משמע דמסירת מילי היא תקנה מאוחרת שנתקנה בימי האמוראים, וכן משמע מהרא"ש [וגם מהקצוה"ח יש להוכיח דגם כשכותבין פרוזבול זה מהני גם מחמת המילי, ממש"כ טעם דלא הוי מפי כתבם, כיון דלפני תקנת האמוראים לא הי' מהני פרוזבול בלי חתימת העדים לא שייך לפוסלו מצד מפי כתבם משום דעצם החתימה עושה את הדין שלא ישמט, מבואר בדבריו דאחרי דמהני מילי אז אפילו אם חותמין בו אין החתימה מוסיפה בעצם חלות הפרוזבול, דאל"ה הא גם אחרי שמהני מילי הי' יכול לומר תירוצו דכשכותבין מועיל דוקא ע"י חתימתן], אמנם גם לפי"ז צ"ע דהרמ"א (בסי' ס"ז סעיף כ') פסק דמהני מסירת מילי בכל אדם, ולא השיג על מה שפסק המחבר בסעיף ל"ב דפרוזבול המאוחר פסול. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א