אילת השחר/גיטין/לג/ב
עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כתב הרמב"ן דאינו כבכל דוכתי אלא משום דכוונתו לבטל כולה, ויש לעיין במה זה עדיף לגבי השאר מגילוי דעתא בגיטא דקיי"ל דלא מהני, ואמאי יתבטלו השאר דלא ביטלם בפירוש, ואפשר דהנה לעיל בריש פרקין כתב הרמב"ן דס"ד דבאומר פסול הוא יתבטל הגט משום דגילוי דעת כזה ס"ד דהוי מילתא, הרי דיש גילוי דעת כזה דלכו"ע מהני, וא"כ אפשר לומר דגם זה הוי גילוי דעתא כזה דלכו"ע מועיל.
והני כיון דאמר להו כולכם לא מצו כתבי ויהבי. יל"ע לפי"מ שכ' התוס' דאפי' לרבי דביטלו מבוטל הוא רק באופן דכשישמע השליח או האשה לא יצא מכשול אבל כאן אפי' אם ישמעו לא ידעו שכולם בטלים עיי"ש. וא"כ גם כאן אדרבה ניחוש שיחשבו שהם לא נתבטלו ואלה שביטל הא לא צריכים לחתום, ונמצא דרק הם יחתמו ובאמת גם הם בטלים.
צריך עשרה למישלפה. והק' הגרעק"א דא"כ מה הוצרכה תקנת רבן גמליאל, דאיך יוכל לבטל שלא בפני השליח דכמו שצריך את אותם העשרה כמו כן צריך את אותו השליח, וחידש דלא בעי נוכחות השליח אלא אלו שהיו נוכחים בשעה שמינה השליח. וצ"ע דא"כ יכול לבטל בפני ט' את העשירי אפי' שאינו בפניהם, וע"כ צ"ל דאז באנו לדין ביטלו בב"ד, ומן התורה יהי' באמת ביטול דנתקיים כאן ביטול בפני כל אלו שמינוהו לפניהם למישלפיה, אלא יש כאן רק תקנת ר"ג, וא"כ גם לטעם דמישלפיה איך אפשר שיסבור כרבי דביטלו מבוטל ומ"מ יסבור כרשב"ג, הא לגמרי כרשב"ג אינו יכול לפסוק, דאילו הוא קאמר דאפילו ביטל תשעה שלא בפני העשירי לא יועיל מחמת דהוי כביטלו בב"ד שלא בפניו, ולרבי צריך להועיל דביטלו מבוטל, ונצטרך לומר דהברייתא לא מיירי דביטל אחד שלא בפניו אלא להיפוך דביטל השליח שלא בפני כולם, וזה לא מהני מחמת דבעי עשרה למישלפיה, והנה לפי סברת הגרעק"א הנ"ל מבואר דכל הקפידא לבטלו בפני השאר שמינהו בפניהם, ולפי"ז אין צריך דוקא לבטל כולם דיכול לבטל אחד בפני כולם, וצע"ק דהא הרמב"ן הוכיח דצריך דוקא את אותם העשרה, דאל"כ הו"ל למימר הנפ"מ אם ביטל קצתם בפני עשרה אחרים, דלטעם דמישלפיה מהני, ולטעם דבטלה מקצתה בטלה כולה לא מהני, ולדבריו גם עכשיו אפשר לומר נפק"מ דביטל בפני כולם שנים מהם, דלטעם דמישלפיה מהני הביטול רק על אלו השנים, ולטעם דבטלה מקצתה בטלה כולה כולן נתבטלו, ואולי יש לדחות דהגמ' רוצה למצוא נפק"מ לענין אי מהני שלא בפניהם, אבל מה שנפ"מ בפניהם זה פשוט ואינו צריך לפנים.
והנה יש מקום לומר דהא דבעי עשרה למישלפיה הוא דוקא בשליחות לגרש, דאותו הדבר שמינה לזה מינה להשני דכל אחד שליח ליתן אותו הגט של הבעל והוי שליחות חדא, ושייך לומר דצריך עשרה למישלפיה, אבל בממנה עדים דכל עד הא חתימתו היא לחוד ולכל אחד יש דין עד בפני עצמו, והו"ל כהרבה שליחויות דלא שייך ע"ז דליבעי אותם עשרה למישלפיה, אבל מדמיירי בגמ' דאמר להם לכתוב גט ובכ"ז א"א לבטלו משום דבעי עשרה למישלפיה, הרי דמ"מ הוי כשליחות אחד לעשות גט, וכן חזינן למ"ד דבעי שראו שניהם כאחד, כאן הי' צריך לומר להם בפני שניהם אע"ג דכל עד חתימתו היא לחוד, ולולי זאת אין כאן עדות שהבעל רצה לעשות גט.
והנה מה דהשליחות צריך ביטול, היינו משום דבלי ביטול כדין יש להם כחו לעשות גירושין, אבל בחתימה אפשר דחתימתן לא סגי מה דיש להם כחו להעיד, דנהי דבלי רצון הבעל אין שייך לחתום, מ"מ הא מלבד רצונו צריך שיהי' גם על מה להעיד, וכשאינו רוצה הא אין כאן עדות על מה להעיד, וא"כ מעיקר הדין ל"צ דוקא ביטול, ואף לר"ל דס"ל בקידושין דף נ"ט ע"ב לחד לישנא דא"א לבטל שליח, מ"מ אם אינו רוצה שיחתמו ודאי יועיל הביטול משום דבלי דין ביטול מיוחד אין כבר על מה להעיד, ומ"מ תקנת ר"ג דלא יועיל בפני השליח או התקנה שהיתה לפני ר"ג שלא יועיל ביטול בשלא בפני ב"ד שייך גם כאן, ועי' בקהלו"י (סי' כ"ה) דרוצה ליישב בדרך זו שיטת הרמב"ם דהביא הר"ן דס"ל דבעדי כתיבה לא בטלו כולן ובעדי הולכה בטלו מקצתם בטלו כולם, דהיכא דאתי דיבור ומבטל דיבור נתבטל כל הדיבור, אבל לבטל הכתיבה ל"צ להטעם דאתי דיבור ומבטל דיבור, אלא דכיון דאינו רוצה יותר אין כבר דעת, לכן תלינן דאין דעתו לבטל מדין אתי דיבור ומבטל דיבור, וצ"ע דסוף סוף אתי דיבור ומבטל דיבור, ומאי איכפת לן במאי דהוא לא חושב דאתי דיבור ומבטל דיבור, ולפי דרכנו אפשר לחלק דחתימה הו"ל כהרבה שליחויות שונות דאין שייך בזה בטלה מקצתה בטלה כולה, משא"כ בנתינה דהוי דבר אחד ממש, אלא דעדיין קשה דהא על הנתינה הם שליחות אחת א"כ כבר צריך להתבטל כל השליחות.
ובתו"ג כתב דמיירי דביטל רק החתימה, וכיון דפסקינן דעדי מסירה כרתי לא יצא חשש פסול דאורייתא אף אם יחתום מי שבטל דהא יהי' עדי מסירה כרתי, ורשב"ג ס"ל עדי חתימה כרתי ויהי' פסול מן התורה, וצ"ע דהא הרמב"ם ס"ל דבמסר בעדי חתימה נמי כשר, ושוב יתכן דימסרנו בלא עדים כלל ויש חשש ממזרות, ולהנ"ל דיש פלוגתא בין הרמב"ן ותוס', דמה דבטלה כולה להרמב"ן הוא משום דדעתו לבטל הכל, ומתוס' משמע דכיון שנעשו ביחד הוי דבר א', ולכן אפשר דזה רק בחתימה ואנן פסקינן דלא הוי כדבר א', אבל בשליחות דמשמע מרש"י דכי היכי דבטליה להאי בטליה להאי רק דבשליחות גירושין דצריך כחו וזה הוא מבטל, משא"כ בחתימה דאפילו אם בעי שליחות היינו צריך שיהא בר שליחות אבל לא שייך דהעד חותם הוי כאילו הבעל חותם, ואז כל דאמרינן דבטלה כולה משום דכיון דנצטרפו להיות דין עד עליהם אז כשבטלה בטלה הכל, וזה פסקינן דלא בטל ממילא הכל, משא"כ במאי דאמרינן כי היכי דבטליה להאי בטליה להאי, דזה אומדנא דרוצה לבטל כולם, ולגבי חתימה אין אומדנא דזה רוצה לבטל אלא מחמת דהוי כגוף א', דאין כל האומדנות שוות, וכיון דבגמ' לא איפסק הלכתא בהא דשלוחין להולכה אולי התם איכא אומדנא ולא בחתימה. (מהדו"ק)
בעדי הולכה. יל"ע דמלשון הברייתא דיכול לבטל זה שלא בפני זה משמע דהאי דינא הוא אם ביטל איזה שהוא מהשלוחין, ובשלמא אם ביטל זה שאין הגט בידו אתי לידי חשש ממזרות דזה שהגט בידו ימסור ולא ידע, אבל אם ביטל זה שהגט בידו והא לא אתי לידי תקלה, דהא כשיבוא ליקח את הגט יאמר לו שהבעל ביטל, ובשלמא לפי צד א' בתוס' דהחשש הוא שמא לא ידעו דהדין הוא דבטלה כולה א"ש, אבל לסברות האחרות שכ' התוס' לעיל (בד"ה רבי) צ"ע, ודוחק לומר דהתנא רוצה לומר דרק זה שאין הגט בידו אם ביטלו או כשהגט ביד שלישי לא יועיל, אבל אם יבטל מי שהגט בידו יועיל אף לרשב"ג.
שם. בעדי הולכה. יש לעיין לרב ששת בסתם ביטול בטל כל הגט ואינו חוזר ומגרש, ופשיטא ששום שליח לא יוכל לגרש בזה, ומה שייך המחלוקת אי בטלה מקצתה או בטלה כולה, ואפילו להסברא דכ"ז שלא בטל השליחות לא בטל הגט, מ"מ כיון דרוצה שיבטל הגט בודאי כלול בזה ביטול כל השלוחים, וצ"ל דמוקי באמר בפירוש שמבטל השליחות ולא הגט. (מהדו"ק)
אמר לפניו ר' פרטא וכו' א"כ מה כח ב"ד יפה. יש לעי' דכאן הא זה גופא מספקינן אם חכמים שתיקנו שלא יבטל בפני שליח האלימו תקנתם דלא יועיל ביטול אף בדיעבד או לא, משא"כ שום הדיינים דמיירי דעשו מעשה ע"פ שומתם, ואם המעשה שעשו בטילה נמצא דמבטלים כח ב"ד, אבל כאן אם לא האלימו באופן מיוחד אז במה שאנו אומרים דמהני הביטול בדיעבד אין בזה הורעת כח ב"ד כיון דרק אסרו לעשות, וכי כל מה דחכמים אסרו לעשות אמרינן דלא חל משום מה כח ב"ד יפה, והא כמה דינים בגיטין ובשאר דוכתי מצינו דבדיעבד מהני, וכן מצינו לעיל דף כ"א ע"ב אין כותבין במחובר ואם כתבו כשר, וכן בכמה דוכתי.
ואפשר דגזירה או תקנה דהחשש הוא אטו מקום אחר או פעם אחרת מהני בדיעבד, אבל כאן דאם יועיל הביטול יוכל להיות כאן גופא חשש ממזרות ולא אטו פעם אחרת, ע"כ אם רוצים שתתקיים התקנה עושים שיהי' אפקעינהו, וע"ז אמרינן מה כח ב"ד יפה וצ"ע.
ליבדרו איבדורי. יל"ע להרמב"ן דס"ל דמה דאמרינן דבטלה מקצתה בטלה כולה, הוא משום דדעתו לבטל כולם, א"כ יש לחוש דיבטל לכל אחד ויאמר דאינו מבטל אלא אותו והשאר אינו מבטל, ואז זה שביטלו שפיר מבוטל וצריך שפיר לאיטמורי אף לרשב"ג, ומצאתי בגרש ירחים אות ס"ו שעמד בזה.
תוד"ה צריכי. מבואר דאף אותם דביטל בפניהם לא מהני ויכולים לכתוב וליתן הגט. וצע"ק דהא ודאי אם יכתבו הגט שלא לשמה ויתנוהו לא יועיל, ולא נאמר אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, כיון דכל מה שתיקנו הוא הגט שמצד הדין הי' צריך להיות כשר וכל חסרונו רק מפני הביטול, דאז הפקיעו רבנן לקידושין, א"כ באופן שביטל בפניהם שיודעים דעפ"י דין אין הגט גט, רק אם ימסרו את הגט זה יגרום שעל ידו יהי' אפקעינהו, א"כ אין כותבין מחמת ציווי הבעל לגרש אלא דרוצין לעשות המצאה דיהי' אפקעינהו, א"כ אין כותבין לשמה, דזה לא נקרא לשמה, וכיון שכן הו"ל גט פסול ולמה יהי' אפקעינהו, וכן בנתינה כיון דיודעין שאין הגט מגרש אלא גורם שיעשה אפקעינהו, א"כ אין נותנו לשם גירושין אלא נותנין שיהי' אפקעינהו ויתבטל הגט למפרע ואין זה גט כלל, ואע"ג דלולא הביטול הי' בזה משום ציווי הבעל ושליחותו, מ"מ כעת דיודעים שזה לא בציווי הבעל, וחכמים הא לא יכלו לעשות שזה יהי' בציווי הבעל, נמצא שהם יודעים שאינם כותבים בציווי הבעל, ואיך יכלל בהתקנה שתיקנו שלא יועיל לגבי אחרים, דלהם הי' תקנה שיועיל אפקעינהו ע"י גט דחושבים לפי טעותם דהוא גט ממש, משא"כ כאן דנהי דלולא הביטול הי' מכוונים לעשות גט, מ"מ אינם עושים גט כלל, וצ"ל דתקנה חדא הוא דכל שיוכל לצאת חשש הנגרם ע"י ביטול תקנו. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |