אילת השחר/גיטין/לג/א
דלא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים וכו'. יש לעיין להמבואר לקמן דף ל"ז דאפשר למסור פרוזבול במילי, וס"ל להרבה פוסקים דלכל אדם סגי במסירת מילי, וכמבואר בחו"מ סי' ס"ז ס"כ דל"צ כלל לכתוב פרוזבול, א"כ איזה חידוש דין זה במה שמשמיענו דאין חילוק בין אם כתוב בלשון עדים או כתוב בלשון דיינים. ועי' בר"ן דמשמע דאליבא דרב ששת זה הוא כל חידוש המשנה וגם ר"נ יודה לדין זה, ומאי כולי האי, דמאי נפק"מ איזה לשון כתוב בו הא ל"צ בכלל לכתוב, ועי' בפתחי תשובה (חו"מ סי' ס"ז סק"ג) בשם החת"ס דאם כתב בביתו ושלח לב"ד צריכים ב"ד לכתוב דוקא פרוזבול דמה שמסר בביתו ע"י כתיבה שלא בב"ד לא הוי כלום, וכה"ג יתכן שהכתיבה היא העושה דין פרוזבול, וכן יל"ע אם ימסור לאחד שיאמר לב"ד שמוסר שטרותיו דמסתמא נאמן ע"ז שהוי כאיסורים, ומ"מ יצטרך דוקא כתיבת פרוזבול, ולפי"ז תתפרש המשנה דהיכא דצריך דוקא כתיבה בכ"ז יועיל בין לשון עדים בין לשון דיינים, ולדברי הרא"ש לקמן ל"ו ע"ב אפשר דר"נ תיקן דסגי במסירת מילי לבד, ולפי"ז בימי המשנה צריך דוקא כתיבה, וכן נקט בקצות (סי' ס"ז סק"ו) בפשיטות דבזמן המשנה לא הי' מהני מסירת מילי, ולפי"ז א"ש, ובריטב"א לקמן דף ל"ז כתב דמסירת מילי מהני רק לב"ד חשוב שבדור, משא"כ פרוזבול מהני בכל ב"ד, וקושיתינו היא לאלה דס"ל דמסירת מילי מהני כמו כתיבה ממש, וגם לא משמע מכולהו דזה תקנת ר"נ, ומצאתי שכבר עמד בזה בר"ן בתשו' ע"ז, וכתב דמזה ראי' לשיטת הרמב"ם דרק לתלמיד חכם מהני מסירת מילי, אבל כל האנשים צריך דוקא כתיבת פרוזבול.
ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. יש לעיין אם פירותיה מציאתה ומעשה ידיה הכל נפקע למפרע, ואם נימא כן, נוכל ליישב מה שהק' הגרעק"א למה הוצרכו לתקן זמן משום שבלי זה יחפה עליה ע"י שתשקר ותטעון שנתגרשה מקודם, הא יכול לחפות באופן המועיל באמת, דהיינו לשלוח גט ולבטלו, ואם נימא שמפסיד את הפירות, לא קשיא דאינו רוצה להפסיד הפירות.
והנה מסתבר דהא דאפקעינהו רבנן לקידושין הוא רק אם נמסר לה אח"כ הגט, אבל אם לא נמסר לה כגון שנודע להשליח והאשה ולא מסרו לה, לא אפקעינהו, ובתפארת יעקב הוכיח כן מרש"י שכתב (בד"ה אדעתא דרבנן ובד"ה שוויוהו) ע"י גט זה, ולפי"ז מסתבר דאם נודע להשליח או להאשה אסור ליתנו לה כדי לגרום להפקעה, ואפשר דאפילו אם ימסור לא יהי' אז אפקעינהו, דכל מה שאפקעינהו הוא רק אם השליח לא ידע מהביטול ומסרו לה, ואע"ג דלר"ל דהטעם משום עיגונא, ופי' רש"י ותוס' דאע"ג דתהי' עגונה כדין, תקנו, א"כ אף אם לא מסרו עדיין להאשה יש לתקן כדי שיטרח ולא יהי' קל לו לעגנה ע"י ביטול שלא בפני השליח והאשה, אבל אם נימא כן אז ע"כ גם ר' יוחנן סובר כן, ואע"ג דלדידיה הטעם משום ממזרות, ואם כבר נודע להשליח אין כבר חשש ממזרות דבודאי לא ימסרנו לה, מ"מ לא מצינו שיהי' נפק"מ בין ר"י ור"ל אליבא דרשב"ג, וע"כ דלכו"ע רק אם ימסרנו לאשה יתבטלו הקידושין למפרע, וכן יש להוכיח דאל"כ בהא דפליגי לקמן בבטלה מקצתה בטלה כולה, ומבואר דשייך שעל אלה שלא בפניהם לא יועיל הביטול, והיינו משום אפקעינהו כמבואר שם, וכיון דכן בהכרח גם אלה אינם מבוטלים דהא כבר נפקע הקידושין, וע"כ דלכו"ע נפקע רק כשימסרו אלה שביטל שלא בפניהם, ולהרשב"א דס"ל דטעם דעיגונא היינו שמא לא תדע מתי הי' הביטול, ולדבריו ודאי גם לטעם חשש עגונות, ג"כ החשש הוא רק אם נמסר לה הגט, דאז חיישינן שהוא ביטלו אח"כ, והיא תחשוש שהוא ביטלו קודם, בכל אופן להמבואר דכל התקנה דאפקעינהו הוא רק אם נמסר הגט לאשה, נוכל עוד ליישב קושית הגרעק"א אמאי הוצרכו לתקן משום שמא יחפה, דהא מי שרוצה לחפות יש לו עצה יותר פשוטה לבטל את הגט, דלהנ"ל אינו רוצה ע"י ביטול השליח, דאם יבטל תיכף אחרי ששלח את השליח אולי יוודע להשליח ולא יוכל למסור ולא יהי' אפקעינהו וממילא תיהרג, ולכן ירצה לחפות ע"י שיתן גט בלא זמן.
והגרעק"א ז"ל תירץ דאינו רוצה שתהי' בעילתו בעילת זנות, ומבואר דבביטל שלא בפני השליח מלבד העבירה שעבר אתקנתא דרבן גמליאל בשעת הביטול, כשאח"כ יותן הגט לאשה יעבור גם עבירה של בעילת זנות, וכן העירוני דמשמע מאלה הראשונים דפירשו דכיון דבעילתו בעילת זנות אינו מבטלו בלבו ודעתו שיחולו הגירושין בכל גווני, הרי דאם יעשה שיהי' אפקעינהו יהי' לו עבירה של בעילת זנות, ולא דמי לאוסר עצמו בשינה היום אם יישן למחר, דודאי אם ישן היום אסור לו לישן מחר, דודאי יש לו לחשוב על מחר, ומצטרף פשעו, ולכן איכא נמי למ"ד דאסור לישן היום, אבל אדם נשוי אין סרך איסור משום שמא ישלח גט ויבטל, א"כ אח"כ כשעובר הקידושין למפרע יש סברא לומר דאין מתחדש כעת איסור למפרע, [ולהסוברין דמותר להכניס עצמו למקום ולמצב שיהי' אנוס ויעבור עבירה, א"כ מה לי שיהי' אנוס מה לי שיכניס עצמו להיות אנוס לפני זה, דהא עכשיו עושה עצמו אנוס, ואולי שאני כאן דהאונס נעשה תיכף משא"כ התם דיהי' אח"כ אנוס, ומ"מ כיון שאינו עובר כעת איסור דלכן אינו לוקה הרי דאינו אלא גורם], וצ"ע למה מותר לשאול על הפרשת תרומות ומעשרות דגורם בזה שברכתו היא לבטלה, וכבר הק' הרש"ש נדרים דף נ"ט למה זה מותר. עוד יש לעיין להפוסקים דפלגש מותר להדיוט, א"כ אפי' אם יתבטלו קידושין נמצא דהיתה אצלו כמו פלגש דהא היתה מיוחדת אצלו כל הזמן, ואע"ג שהקידושין יפקעו, מ"מ הא לא יפקע היחוד שהיתה מיוחדת אליו, ולמה הוי ביאת זנות, וצ"ל דאישות שאני דאם הוא פקע אין גם יחוד דפלגש. (מהדו"ק)
תוד"ה ואפקעינהו. א"כ יחפה על בת אחותו. יל"ע דהנה ודאי בגט שלא נכתב לשמה אם ישלח ויבטלנו לא נימא אפקעינהו, א"כ אם כותב גט כדי לעשות אפקעינהו הא הו"ל ככותב גט כדי ליתנו שלא לשם גירושין, ואין כאן לשמה, ואמאי נאמר בו אפקעינהו, ודוחק לומר דדעתו אז אולי בכל זאת לגרשה ממש, ועי' מש"כ להקשות כעין זה לקמן דף ל"ג ע"ב.
בא"ד. דאוקמינן אחזקתה שהיא עכשיו נשואה. מלשון התוס' משמע דזה מדין חזקה, ובודאי אינו ככל חזקה דאמרינן העמד דבר על חזקתו שהי' עד עכשיו, דהא מספקינן דיעקור לגמרי הנזירות דלא הי' כלל נזיר ולא היתה כלל אשת איש, וע"כ דהחזקה היא דמה שהוחזק בעינינו לא יעקר, ובתוס' מכות (דף ט"ו ע"ב) כתבו דכיון דבלי שיעשה מעשה הוא עובר עבירה וחייב מלקות לא מקרי התראת ספק דיש לנו לומר דלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו, ושם אפשר להסביר דבלקיחת האם על הבנים או ברדיית הפת, דכעת עשה פעולה שלקח האם על הבנים והכניס הפת לאפות, וצריך פעולה אחרת לבטל את מעשה האפיה ולהוציא הפת או לשלח האם, ולכך אמרינן דכיון דבלא מעשה אחר לבטל אז בהמעשה הקודם עושה עבירה ממילא הוי התראת ודאי, אבל הכא וכי שתיית יין הוי מעשה להמשכת נזירות, או זנות הוי מעשה להמשיך שם אשת איש, והשאלה לחכם אינה מעשה לבטל השתיה, וכן הביטול גט אינה מעשה לבטל הזנות, ולמה לא נימא דהוי ספק שמא תתבטל נזירותו או יופקע האישות, ולכן צריך לבוא לסברתם דיש לנו לומר דלעולם ישאר כמו שהוא עכשיו דהוי כעין חזקה.
עוד יש להוסיף דבשלמא באפיית הפת הא חזינן דרוצה לאפות אע"פ שיש איסור, וכן רוצה ליקח האם אע"פ שיש איסור, אבל כאן מסתמא לא ירצה לקבל מלקות, ומסתמא ישתדל להשאל על נזירותו דלא ראינו ממנו שעושה נגד זה, ומסתמא יחפש טצדקי להעלים מהחכם שחייב מכות, ולמה לא יהי' התראת ספק ממש, וע"כ דהוי מדין חזקה, ואה"נ דהוי באמת ספק ממש אבל חזקה מהני גם בספק, אלא שלכאורה חזקה זו אינה כגדרי חזקה דבשאר דוכתי.
בא"ד. אי ידעינן שלכך מתכוין לא מפקעינן קידושין מיני' דלתקנה עשו חכמים ולא לתקלה. משמע דכ"ז דלא ידעינן דלכך נתכוין אפקעינהו, ואח"כ כתבו דאי ברור לנו שלא נתכוין לכך לא חיישינן, משמע דאי לא ידעינן ברור לא מפקעינן ולא מטהרין ממזרין.
תוד"ה רבי. דאין דבר שבערוה. יש לעי' להסברא דבעי שנים משום דהוי דבר שבערוה, והטעם צ"ל דאע"ג דרק לעשות גירושין הוי דבר שבערוה אבל למנוע גירושין אי"ז דבר שבערוה, ובפרט להני דס"ל דהא דבעי ב' בדבר שבערוה היינו רק להוציא מחזקה, וכמו שהעיר בפנ"י, אמאי יצטרכו לביטול בפני שנים, מ"מ כיון דחלות שליחות חל בפני שנים דוקא ה"נ לבטל ג"כ בעי בפני שנים, וכמוש"כ ברעק"א בריש פירקין, וא"כ אפשר דזה דוקא אם רוצה לבטל לאחר זמן, דכל מה שמהני לבטל שליחות הוא משום דאתי דיבור ומבטל דיבור, ולכך ס"ל לר"ל בקידושין דף נ"ט דא"א לבטל שליחות ולזה בעינן שנים, אבל תוך כדי דיבור של מינוי השליחות דאז לא צריכים להסברא דאתי דיבור ומבטל דיבור, ובודאי גם ר"ל יודה בזה, אפשר דיועיל אפילו שלא בפני שנים, כגון בלחש אם ישמע השליח ולא העדים, ואם גם השליח לא ישמע אז נצטרך להסברא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, ובפרט אם נאמר דכ"ז שלא עבר תוך כדי דיבור לא חל בכלל כמו שנסתפקו האחרונים, דבודאי שייך לומר דלא יצטרך ע"ז הביטול בגדרי דבר שבערוה, או דבכל זאת כל שזה נוגע להדבר שבערוה בעי שנים.
כן יל"ע לפי"מ דפסקינן דגילוי דעתא בגיטא לא מהני, אם יועיל גילוי דעתא בתוך כדי דיבור של מינוי השליחות, ובתוס' רי"ד כתב דהחסרון דגילוי דעתא הוא משום דהוי דברים שבלב, [וצ"ע למה, הא ברהיט בתרייהו משמע לאביי דהי' ברור דכוונתו לבטל ובכל זאת ס"ל לאביי דלא מהני אע"ג דבלב כל אדם דזה כוונתו, הרי דאין זה מדין דברים שבלב], ולפי"ז גם תוך כדי דיבור לא יועיל וצ"ע.
בא"ד. פעמים יטעו ויהיו סבורים שאחרים לא נתבטלו. יש לעיין קצת דאם כן גם כשביטל אחד מהם במעמד כולם ניחוש לזה, בשלמא לפי מה שמשמע ברמב"ן דמה דאמרינן דבטלו כולם הוא משום דחיישינן שמא יתכוין לבטל כולם א"ש, דבמעמד כולם אם מבטל רק א' ודאי דעתו רק לבטל אותו ולא השאר, אבל אם נפרש דין זה דבטלה מקצתו בטלה כולה כמו דמשמע מדבריהם, ועי' ברעק"א דמבואר מפורש כן, א"כ גם כאן בטל הכל והם לא ידעו ויצא מכשול.
בא"ד. הנה כתבו ג' טעמים אמאי אם בטלה כולה לא יועיל הביטול כלל אפילו למאן דס"ל ביטלו מבוטל, חדא משום דמשמע כאן דביטול בפני שליח לבד סגי ואין אפילו בפני שנים, ועוד דמשמע דאפילו בפני שנים זה שלא בפני זה דאין להם דין ב"ד, והג' דכאן יש לחוש יותר שיטעו וכאן לכו"ע אינו מבוטל [ומכל הפירושים כאן מבואר דשלא בב"ד לא מהני כלל, ולא כמו דנסתפקו בתוס' לעיל דף ל"ב ע"א בד"ה מהו דתימא, דאולי לא יועיל רק לקולא].
ויש לעי' במה שהקשו לקמן בד"ה צריכי, דלמה יתבטלו אלו השלוחים שביטל בפניהם, וביאר המהרש"א דהקושיא היא לטעם דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה למה לא מהני שיתבטל השליח לכל הפחות זה שביטלו אותו בפניו, ותירצו דכיון דכבר תיקנו שלא יועיל לגבי האחרים תיקנו נמי שלא יועיל הביטול גם לגבי זה שבפניו, ולפי ב' הטעמים הראשונים שכתבו התוס' כאן, הא מה שלא מהני הביטול לאלו שזה לא בפניהם הוא מחמת דהוי שלא בב"ד ויש כח לעקור דבר מן התורה, ואמאי השליח יהי' נכלל בתקנה זו, הא יסוד התקנה היא כפי מה שכתבו התוס' לעיל משום דהוי כעין דברים שבלב וכה"ג יש להם כח לעקור, היינו דהיכא דיש מקום לומר דהוי כאילו לא ביטל ממש, כגון היכא דרהיט בתר שליח ואיגלאי מילתא למפרע או כגון שלא בב"ד, שייך לומר יש כח לעקור, אבל לגבי שליח בעצמו דלא שייך לומר דהוי כלא ביטל וכדברים שבלב, הא משמע דכה"ג אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, ואיך יהי' כלול בתקנה ההיא, והתוס' הא איירי כאן אליבא דרבי דביטלו מבוטל, וכל מה שיועיל הוא מחמת שלא בב"ד, ואיך נוכל לכלול אותו בתקנה של יש כח לעקור דבר מן התורה, ובשלמא התקנה דהוא מדין אפקעינהו שייך כל היכא שראו צורך גדול לתקן, אבל יש כח לעקור אמרינן רק אם זה דומה לכעין דין גמור ואיך זה שייך כאן, ואפי' להני דלא מפרשי כהמהרש"א, עי' בפנ"י וקרני ראם, מ"מ גם לדידהו צריך לפרש דלמ"ד בטלה כולה הא דלא מהני הוא כמש"כ דתיקנו שגם אלו שביטל בפניהם יתבטלו יחד עם אלו שביטל שלא בפניהם, וצע"ק.
בא"ד. יש לעיין להצד דגם לשליח צריך לבטל ע"י שנים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים, דאפשר מ"מ מהני שיבטל כל פעם בפני עד אחד וביחד עם השליח יהיו שנים, והא דכתבו דצריך שיבטלנו דוקא בפני שנים, דמשמע אחרים, היינו דוקא כשהשליח הוא עד פסול, דאילו אם הוא כשר הא כשמבטלו בפני א' הא יש כאן שנים היינו השליח והעד אחד, דהא שליח נעשה עד לפי שיטת הטור בסי' קמ"א, או דיסברו דהשליח אינו מצטרף לשנים כשיטת הרא"ש ז"ל. (מהדו"ק)
בא"ד. כיון שלשליח עצמו אומר. וביאר ברעק"א דאין הפשט משום דלגבי אחרים שלא בפניהם לא יועיל דהוי דבר שבערוה, דכיון דעכ"פ אותו העד בטל ממילא נתבטלו אחרים ע"י עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וא"כ אין זה ע"י ביטולו דנימא שלא יועיל משום שאין דבר שבערוה פחות משנים, ומבואר בדבריו דרק מה שמכוין לעשותו ולבטלו הוא דהוי דבר שבערוה ובעי שנים, אבל אם יעשה שיגרום דין בדבר שבערוה אין ע"ז הכלל דבעי שנים, והטעם כיון דהתחלת הדין מכח ביטול העד שבפניו, אין לנו לומר כיון דאם יחול ביטול יתבטלו גם השאר ועל השאר הוי דבר שבערוה ולכן גם הוא לא יתבטל, דאדרבה כיון דלגבי העד הזה הוי ביטול, יועיל גבי השאר, אע"ג דהוי לגבם דבר שבערוה, והיינו דמה דלא מהני דבר שבערוה פחות משנים הוא אם הוא חלות דין התלוי במחשבתו ובכוונתו, אבל כאן שזה נעשה ממילא דבר כזה אין צריך שנים, [והגרעק"א ע"כ לומד, דמה דבטלה מקצתה בטלה כולה, לא כהרמב"ן שהוא משום שחושב לבטל גם את השאר כמבואר בדבריו], ולהרמב"ם דבעדי הולכה בטלה מקצתה בטלה כולה ולא בעדי כתיבה, וכתב דאם ביטל בפני א' סגי אע"ג דאם ביטל שלא בפני השליח בעי דוקא שנים, צ"ל ע"כ כסברת הגרעק"א ז"ל דכיון דמהני לבטל בפניו שלא בפני שנים ממילא בטלה כולה אפי' אלו שזה שלא בפניהם. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |