אילת השחר/גיטין/לב/ב
נפ"מ להולך לאו כזכי. בריטב"א כתב דהולך במתנה, נמי יכול לבטל בפני שנים כר"נ דהלכתא כוותיה, משמע דלרב ששת בעי ג', ואינו מובן מה זה שייך לפלוגתא דר"נ ורב ששת דפליגי אי משום ממזרות אי משום עיגונא, מה שאינו שייך כלל במתנה. (מהדו"ק)
בטל מהו. והרי"ף השמיט האיבעיא, וכ' הגרעק"א ליישב, לפי"מ שהק' הרשב"א על מאי דפריך למימרא דבטל להבא משמע, והקשה דאולי באמת בטל לעבר משמע, דהיינו דאומר דביטל כבר ונאמן במיגו דבידו לבטל כעת, ולפי"ז לא שייך להסתפק דממ"נ הוי ביטול או להבא או לעבר, ולכך כל האיבעיא היא רק אליבא דרשב"ג דביטול בב"ד לא מהני, וממילא אם בטל לעבר משמע אז לא חל הביטול, אבל להלכה דקיי"ל דביטלו מבוטל אין מקום להסתפק, וצ"ע דלכאורה הפשט ברשב"א דמנ"ל להגמ' דכונת הברייתא דהוא לשון דליבטיל להבא, אולי חידשה הברייתא דבטל הוא מתפרש כונתו שביטלתי בב"ד, אבל לפי המסקנא דליבטיל להבא משמע, אין כזה חידוש בברייתא, אלא אם זה לשון עבר אז הכונה כמו בפסול או אינו גט, דסתם מוציא לעז, ואין מתפרשת כונתו ביטלתי בב"ד, וממילא שפיר יש להסתפק דאם זה לשון עבר אין כאן ביטול כלל וכמו פסול הוא, וברשב"א עצמו (בד"ה ת"ר) כתב דבאומר בטל ולא קאמר הוא, הויא ספק מגורשת, ודוחק לומר דכונת הרשב"א אליבא דרשב"ג, וע"כ דלמסקנא אם זה לעבר אין כאן כלל ביטול.
ויכולים לומר על פי סברת הגרעק"א (לעיל בתוד"ה מהו דתימא) דאפי' אי דברים שבלב הוי דברים, מ"מ כיון שהשליח והעדים לא הבינו הו"ל כשלא בפניהם, וא"כ יש מקום לומר שבטל בלי הוא, כיון דהוי ספק, ואין השליח יודע כונתו, הו"ל כשומע לשון שאינה מובנת לו ואין כאן ביטול כלל, ואפילו אם יתברר אח"כ שהוא לשון ביטול להבא, ובעית הגמ' היתה דאולי הוא לשון להבא וגם השליח יודע מזה, אבל למסקנא דנשאר ספק אז אין כאן כלל ביטול, כמו דאמרינן בקידושין דף ו' להני לישני דאיבעיא להו דאי לא עסוקין באותו ענין הא לא ידעה מאי קאמר, פי' דלא הוי כלל קידושין, וה"נ כאן, אלא דמ"מ הי' לו להביא דלא מהני, [ולפימש"כ לנטות מדבריו אינו דומה, דכאן אי"צ שהשליח יבין תיכף אם אך זה לשון ביטול שפיר מהני, והדרא קושיא לדוכתא]. (מהדו"ק)
נהי דבטליה לשליחותא דשליח גיטא גופא מי קא בטיל. ברשב"א הוכיח דאי אפשר לבטל את הגט, ודימה זה לכסף דחוזר ומקדש בזה אף אחרי שחזר מהקידושין, ולכאורה מה שייך לבטל בכסף, אבל בגט דחל איזה דין על הגט אולי אפשר לבטלו, ואפשר דכונתו דהנה כתב הר"ן בפ"ג דקידושין דבמקדש אחר ל' אע"ג דיכול לחזור תוך ל' מ"מ הכסף כבר ניתן להאשה בכל גווני, דאל"כ הרי אין כאן הקנאת כסף כלל ואיך תתקדש בזה לאחר ל' [היינו אפי' אם לא יחזור תוך ל'] אם נתאכלו המעות לפני ל', ויל"ע איך יהי' הדין אם אחרי שחזר תוך ל' דלפי הר"ן הכסף נשאר ביד האשה, אם יסכים אח"כ לקדשה שוב באותו הכסף, מי נימא דכיון דכבר זכתה בכל גווני אע"פ שחזר אין כאן עכשיו כסף להתקדש, או דמ"מ הכסף הא ניתן לשם קידושין, וכיון שחוזר ורוצה שתתקדש בכסף זה מהני להתקדש בו, ואם נימא כן, אפשר לומר שזו כונת הרשב"א דכיון דבכסף מהני כה"ג, הרי דאי אפשר לבטל נתינת הכסף לשם קידושין, וה"נ כאן א"א לבטל שלא יהי' גט לשם האשה, ולפי"מ שנתבאר לעיל (בד"ה גט שנתתי לך) דאם לא נתבטל כל נתינת הכסף לשם קידושין לא הי' טעם למה שלא יפעלו הקידושין, וע"כ דנעקר לגמרי דלא הי' כלל מעשה הקידושין ולא שייך כבר לקדשה בזה כלל. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה דיבור ודיבור הוא. ומיהו המעות לא בטלו שאם חזר וקדשה בהם מדעתה מקודשת. אינו מבואר למה הוצרך רש"י לומר זה, וכי הי' שייך לומר דהמעות בטלו. ואפשר דודאי לא בא לחדש זה, אלא דבא לבאר הא דמהני חזרה דהוי רק דיבור, דהא כדי שיתבטל הקידושין אי"צ שעי"ז המעות יתבטלו, דאם כדי לבטל הקידושין הי' צריך שיתבטלו המעות לא הי' מהני חזרתה, דהא זה דבר בעין ואין זה דיבור, ורק כיון דכדי שיתבטל הקידושין אי"צ שיתבטלו המעות לכן מהני חזרתה דהוי רק דיבור, ולכן כאן בגט ג"כ מהני רק לבטל השליחות דזה דיבור ולא הגט דהוא הבעין.
תוד"ה התם. יל"ע להני דסברי דאם אומר בפירוש שמבטל את הגט גם לר"נ אינו חוזר ומגרש בו, אם שייך לבטל שטר חתום שלא יהי' כאילו נחתם לדעת המתחייב, ולהני דסברי דכל תוקף חתימתו היא רק בשעה שמוסרו לבע"ד דרק אז חל דין עדות [וכמו שביאר באמרי משה סי' י"ז סק"ה], אז בודאי אם ירצה יוכל אח"כ להשתמש בזה, כיון דלא חל דין עדותם לפני שמוסרים לבע"ד, אלא דהשאלה תהי' אם נימא שחל בשעת חתימה. ונראה דרק בציווי הבעל, דאפילו להני ראשונים דס"ל דלא בעי שליחות בכתיבת הגט, מ"מ כל כחו של הגט הוא משום דהוי כאילו הבעל עשהו, ושייך ע"ז ביטול של הבעל, אבל עדים נהי דבעינן דעת המתחייב אבל העדים הם העושים את השטר, דודאי לא שייך לומר דחתימתם הם של בעל השטר כמו בגט דהבעל עושה את הגט, דודאי דין עדותם הוא בעצמם, ולגבי זה הוי חתימתם גמר מעשה, ולא שייך ע"ז ביטול מצד בעל השטר, ועי' קצוה"ח סי' ס"ה סק"ח, ומצד העדים עצמם ג"כ לא שייך שיבטלו חתימתם, אפילו לפני שהוציאו השטר מידם, דלפי הסברא הזאת הא כבר נגמרה עדותם ע"י חתימתם. ואפי' לאלו דסברו בשיטת הרי"ף דכ"ז שלא מסרו לבע"ד אין על עדותם דין עדות שנחקרה בב"ד, מ"מ נראה דלא שייך לבטל דין עדותם, לפי"מ שנתבאר לעיל בדף כ"ד ע"ב דכל ענין ביטול שייך רק בחלות דין, ועדות אינה חלות דין אלא מעשה עדות ע"י כונתם להעיד, ולא שייך בזה ענין ביטול, ובזה חלוק לשמה מכונת עדות. וכן נראה דעדים שחתמו לשמה לא שייך שיבטלו מחשבת לשמה של חתימתם, וכן הסופר לא שייך שיבטל מחשבת לשמה שהיתה בכונתו, ורק לגבי הבעל דכל ענין הגט הוא בשביל הגירושין הו"ל הגט אצלו בבחינת דיבור שנעשה ע"י ציוויו, ולכן שייך לומר אתי דיבור ומבטל דיבור, משא"כ הסופר והעדים דזה לא עושה חלות דין אליהם, אלא שמחשבתם עושה שיהי' חלות דין של גירושין לגבי הבעל, ולגביהם הוי כבר מעשה דכבר נגמרה עשייתם. (מהדו"ק)
בפני כמה הוא מבטלו וכו'. ובתוס' מבואר דפחות מב' לר"נ או פחות מג' לרב ששת לכו"ע אמרינן דלא חל הביטול, אמנם בתוס' לעיל (בד"ה מהו דתימא) כתבו וצ"ע דשמא ביטל שלא בפני ב"ד אינו מועיל להקל, ויש לעיין דלפי"ז אם יבטלו שלא בב"ד יהי' עדיין חשש לתקנת עגונות דאנו רוצים שיטרח לילך לשליח כדי שלא יוקל לו לעגנה, והא עדיין יש לו אפשרות לא לילך לב"ד ויעגנה דאז לא יועיל להקל ותהי' עגונה, וכן יבטלו שלא בב"ד והבנים יהיו ספק ממזרים, וע"כ כונתם דרק לפני תקנת רבן גמליאל הי' להחמיר אבל אחרי תקנת ר"ג יהי' נכלל בתקנתו דאפקעינהו, וכן משמע בתוס' לקמן (דף ל"ג ע"א בד"ה רבי) דשלא בפני ב"ד לא יועיל הביטול ויהי' מותר להם לכתוב גט. וכן יש לדקדק מהא דלקמן דף ל"ג ע"ב דאמר להם זילו איטמורו, ומייתינן שם דס"ל דביטלו אינו מבוטל, ומה הרווחנו והא עדיין יוכל לבטל שלא בב"ד ואז יהי' לחומרא ויהי' ספק, וע"כ דמאן דס"ל ביטלו בב"ד אינו מבוטל כ"ש שלא בב"ד, ועל כרחך דבריהם למאן דס"ל דביטלו מבוטל, ולכן ס"ל להתוס' בסברא ההוא דגם אם ביטלו שלא בב"ד ג"כ יהי' רק לחומרא, ולפי"ז צ"ל דלר"ג שלא בב"ד או לרב ששת בפחות מג' יהי' דינו כדין ספק ביטול, משא"כ בב' או בג' יהי' ודאי ביטול, ויש לעיין לסברא הראשונה שנקטו התוס' שם דשלא בב"ד לא מהני הביטול כלל משום דיש כח ביד חכמים לעקור מדברי תורה, כמו שביאר הגרעק"א את דברי התוס' שם, אם אחרי תקנת ר"ג דתיקן שלא לבטל בב"ד, ולרשב"ג ס"ל דאחרי התקנה ביטלו אינו מבוטל, אם בכל זאת לא נשתנה הדין הקודם, דשלא בב"ד הא דלא מהני הביטול הוא מדין יש כח לעקור מדברי תורה, או דאחרי שתיקנו דלא מהני ביטול בב"ד מכח אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה למ"ד ביטלו אינו מבוטל גם שלא בב"ד כלול בתקנת אפקעינהו.
ומדברי הגרעק"א יש ללמוד דהתקנה דאפקעינהו הוא רק בב"ד, דהא על קושיית התוס' כאן בד"ה ור"נ, מאי נפק"מ כמה הוא ב"ד, תירצו דנפק"מ אליבא דרבי, וכתב ע"ז הרעק"א דנפק"מ גם אליבא דרשב"ג דס"ל דביטלו בב"ד אינו מבוטל דבפחות משנים לר"נ או בפחות מג' לרב ששת דלא מהני הביטול מחמת יש כח לעקור מדברי תורה, נמצא דעד עתה היתה אשת איש, ואי זינתה לפני שקיבלה הגט וילדה הוי ממזר, משא"כ לר"נ דבתרי הוי ב"ד ואז הא אפקעינהו רבנן לקידושין והבנים כשרים, מבואר דגם אחרי תקנת ר"ג דס"ל לרשב"ג דאפי' בב"ד אינו מבוטל, מ"מ שלא בפני ב"ד אינו מדין אפקעינהו אלא מחמת דיש כח לעקור מדברי תורה.
והנה לקמן דף ל"ד דפסקינן הלכתא כר' נחמן דמהני בפני שנים, וגם פסקינן עוד כר"נ דהלכה כרבי בשתיהם היינו דביטלו מבוטל, והק' שם הגרעק"א הא כיון דפסקינן כר"נ דשנים הוי ב"ד כבר כלול בזה דביטלו מבוטל דאל"ה מאי נפק"מ, יעויי"ש מה שתירץ, ועפ"י דרכו הי' יכול לתרץ דבאמת ביטלו אינו מבוטל, אלא דנפק"מ דבשנים כבר יהי' אפקעינהו, משא"כ לר' ששת דשנים לא הוו ב"ד ואז הא דלא יועיל הביטול הוא מחמת דיש כח לעקור, נמצא דהבן הנולד קודם ע"י זנות יהי' ממזר ולר"נ יהי' כשר משום דבתרי הוי ב"ד ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה.
תוד"ה ור"נ. אין לומר וכו'. יל"ע קצת לפי מש"כ רש"י (בד"ה מוסרני) דהא דמהני בפני ב"ד משום דהם כבר יורדים לנכסיו וגובין, א"כ ליבעי ג' שיהא נחשב כאילו הם גובים דלעשות גוביינא הא בעי ג'.
בא"ד. הנה מתבאר מהתוס' דהא דבעי שנים הוא מחמת דבעי ב"ד ובלי זה לא מהני אף בלא תקנת ר"ג, דבלי ב"ד אמרינן לכו"ע מה כח ב"ד יפה, אלא דשנים נמי דין ב"ד להם לענין זה, וכבר תמה המהרש"א תיפו"ל מחמת דאין דבר שבערוה פחות משנים כמש"כ התוס' להלן בד"ה רבי, ועי' מש"כ בזה המפרשים דנפק"מ לענין לבטל בפני ב' זה שלא בפני זה, אבל בר"ן כתב דרק בפרוזבול הוא מדין ב"ד, אבל כאן הא דבעי שנים הוא מחמת דאין דבר שבערוה פחות מב' אלא כיון דשנים כשרים להיות ב"ד לכך כתוב במשנה הי' עושה ב"ד, [וצע"ק במש"כ החזו"א אהע"ז סי' ק"א ס"ק י"ח דב"ד צריך א' גמיר וסביר ושיהיו אנשים בעלי מעלה המבואר בחו"מ סי' ז' סעיף י"א, אם כונתו לכל דין ב"ד או רק לענין הדינים שכתוב שם בחזו"א, דא"כ אם זה רק מדין דבר שבערוה הא לזה לא בעינן אנשים מיוחדים ואיך קורא להם ב"ד].
בא"ד. ובהא אפילו רבי מודה דאמרינן מה כח ב"ד יפה. ובמהרש"א הקשה דהא לקמן דף ל"ג ע"א בד"ה רבי, כתבו דלא הוי ביטול משום דאין דבר שבערוה פחות משנים, ועי' בקרני ראם דטעם דב"ד יועיל שלא יוכל לבטל בפני שנים זה שלא בפני זה, ועי' ברעק"א דביאר מה דנסתפקו אם לשליח עצמו ג"כ צריך לבטל בפני ב', משום דבעי שנים לקיום הדבר, משא"כ לצד השני שלשליח עצמו לא בעי בפני ב' הרי דאי"צ אלא כדי לידע שהי' ביטול, והנה לפי צד זה צריך להיות דאם יבטל בפני עד אחד ויעיד העד אחד יועיל עדותו למי שנאמן עליו כבי תרי, וכדאמרינן בקדושין דף ס"ו דבאשתו זינתה בעד אחד ויעיד העד אחד תיאסר למי שנאמן עליו כבי תרי, וא"כ אם האשה תאמין לעד אחד תהי' אסורה להנשא, וכן כל מי שיאמין לעד אחד יהי' אסור לקחתה לאשה, ולגבי אלו שיאמינו לו יהי' הולד שתלד אם תנשא ממזר, ובודאי אין לך מכשול גדול מזה, דלגבי חלק מהאנשים תיחשב לאשת איש גמורה ובניה ממזרים, נמצא דסוף סוף הוצרכו למה כח ב"ד יפה לעשות עקירה, כמש"כ לעיל ל"ב ע"א תוד"ה מהו דתימא, דהוא מדין יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, כיון דזה דומה לכאילו לא הי' ביטול כלל, ושפיר הוצרכו כאן להטעם דמה כח ב"ד יפה.
תוד"ה לתרי. מדלא קאמר מפני שהם שנים אלא תלי טעמא בב"ד. לכאורה גם כאן נדייק כן דלמה כתב בפני ב"ד, וצ"ל לפי מה שביארו המפרשים דכאן לא יועיל אם יבטל בפני שנים זה שלא בפני זה, ולכן צריך התנא לומר בפני ב"ד דוקא היינו דבעי שנים יחד, משא"כ שם במיאון או חליצה לא בא שם להשמיענו דלא סגי אם לא יהיו יחד, וע"כ מה שכתוב מפני שהוא ב"ד היינו להשמיענו דבעי ג', ולפימשנ"ת לעיל דהתוס' ס"ל דמה דמהני ביטול הוא מחמת דיש להם דין כח ב"ד לכן נקט ב"ד, אבל שם הא מה שמותר לישאנה היינו משום דתרי לא חשידי, א"כ אין טעם ההיתר מחמת דין ב"ד, וא"כ אמאי נקט מפני שהוא ב"ד וע"כ להשמיענו דבעי ג'.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |